"כל אשר מתחת לשמיים": תולדות הקיסרות הסינית - כרך ג'

בפתח הכרך

בפרוס המאה ה־21, פרופ' גדעון שלח ואנוכי - אז מרצים מתחילים באוניברסיטה העברית - חשבנו שהגיע הזמן להכין ספר לימוד ראוי בנושא ההיסטוריה הסינית הטרום מודרנית בשפה העברית. הספר המיועד היה אמור להיות מעמיק יותר מספרי המבוא הרגילים בשפה האנגלית (שאחדים מהם תורגמו גם לעברית), אך לא ארוך מדי כמו הסדרה על תולדות סין בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' (The Cambridge History of China). במהרה הבנו שהיקף החומר מחייב לחלק את הספר לשלושה כרכים, שיוכלו לשמש הן סטודנטים וסטודנטיות והן את הקהל הישראלי בכללותו. ביקשנו מפרופ' יצחק שיחור שיערוך את הסדרה "כל אשר מתחת לשמיים": תולדות הקיסרות הסינית. פרופ' שיחור - אשר בעצמו תכנן לפרסם ספר מבוא על תולדות סין המסורתית עוד קודם ליוזמה שלנו - הסכים מייד, אך הזהיר אותנו שהכתיבה תימשך שנים רבות. הוא צדק. למעלה משני עשורים עברו מאז שהגשנו את הפרק הראשון לשיקולה של האוניברסיטה הפתוחה ועד שהכרך השלישי והאחרון בסדרה - סין הקיסרית המאוחרת - רואה אור. מדובר היה במאמץ כביר שתרמו לו עמיתים רבים. במקום גדעון שלח הצטרפה לכתיבת הכרך הנוכחי פרופ' מיכל בירן מהאוניברסיטה העברית בירושלים; פרופ' יצחק שיחור, פרופ' מאיר שחר ופרופ' גדעון שלח כתבו פרק אחד כל אחד, ופרופ' אסף גולדשמידט כתב נספח לפרק השלישי על הרפואה הסינית. המחברים תרמו גם קריאה ביקורתית של כתיבת עמיתיהם ואף הוסיפו לעיתים תוכן לפרקים אחרים בכרך זה. מדובר אפוא במאמץ משותף שאליו נרתמו גם הקוראים החיצוניים (פרופ' צבי בן־דור ופרופ' אנדרו פלאקס), צוות האוניברסיטה הפתוחה (ובפרט העורכת רקפת שכנר־לביא) וכן עוזרינו שסייעו בהכנת המפות (טל אייזנר, עמית ניב ועינת פרלמן רוגל) והמפתח (נתנאל שפיגלמן). פרופ' ואנג יו מאוניברסיטת בייג'ינג סייעה רבות בהשגת איורים אחדים בסין ובהסדרת זכויות היוצרים שם. אנו מודים לכולם על תרומתם להפקת ספר זה.

בכתיבה ובעריכה של הספר נעזרנו בתמיכת הקרן הלאומית למדע (מענקים 240/15 ו־568/19 ליורי פינס) ובתמיכת הקתדרות שלנו (ע"ש Michael William Lipson ליורי פינס, ע"ש שאול נ' אייזנברג למאיר שחר וע"ש לואיס פריברג לגדעון שלח).

לבסוף, ננצל את ההזדמנות המיוחדת להודות לאדם היחיד בישראל שהיה המורה הן של כל כותבי הסדרה והן של העורך. פרופ' הרולד צבי שיפרין, חתן פרס ישראל ומייסד תחום לימודי אסיה ובפרט לימודי סין בישראל. לכבוד מיוחד הוא לנו להקדיש לו ספר זה במלאת מאה שנה להולדתו.

בשם הכותבים והעורך, יורי פינס

מבוא
סין הקיסרית המאוחרת

הכרך הנוכחי דן באלף השנים האחרונות בתולדות הקיסרות הסינית, מנפילתה של שושלת טָאנְג (唐) בשנת 907 ועד לקריסתו של המשטר הקיסרי והחלפתו ברפובליקה הסינית בשנים 1912-1911. תקופה זו מאופיינת מחד גיסא בהמשכיות מהתקופה הקיסרית המוקדמת אשר נדונה בכרך ב. המשכיות זו ניכרת במספר מאפייני היסוד של המשטר הקיסרי. בפרט מדובר באמונה בכך שהמשטר התקין הוא זה שבו קיסר יחיד מושל ב"כל אשר מתחת לשמיים" (ולמזער בשטחי סין גופא); בתפקידם המרכזי של מלומדים־פקידים אשר אמורים להיות המוכשרים והראויים שבנתינים; בגישה שלפיה יש להבטיח את רווחתם של פשוטי העם ואגב כך למנוע באִבּה את סכנת המרידות; במערכת החינוך שבמרכזה יצירות קנוניות מבית המדרש הקונפוציאני ועוד. גם המתחים שליוו את הקיסרות הסינית מראשית דרכה - בין הקיסר לפקידיו, בין המנגנון המנהלי לעילית המקומית, בין שליטה ריכוזית לביזורית, בין חיזוק הצבא להכפפתו לזרוע האזרחית, בין מסגרת־על רעיונית משותפת לגיוון התרבותי והדתי - המשיכו גם באלף השני של הקיסרות. מאידך גיסא, התקופה הקיסרית המאוחרת נבדלת מקודמתה בכמה מישורים מרכזיים ואותם נציג בפתחו של הכרך.

במישור הפוליטי התקופה הקיסרית המאוחרת מאופיינת במידה גדולה יותר של יציבות ביחס לקודמתה. באלף השנים הראשונות של הקיסרות הסינית רק שתי שושלות הבטיחו שלום פנימי לאורך מאה שנים ויותר - שושלות חָאן (漢, 206 לפנה"ס-220 לסה"נ) וטָאנְג (907-618). רוב השושלות הקיסריות האחרות היו קצרות ימים וגם כאלה ששרדו לאורך זמן (כמו שושלת גִ'ין [晉, 420-265]) היו נתונות לאורך מרבית ההיסטוריה שלהן בתוהו ובוהו פנימי. גם התקופה הקיסרית המאוחרת החלה בתוהו ובוהו קיצוני (עידן "חמש השושלות ועשר הממלכות", 960-907, פרק 1), אולם מאז המצב הלך והתייצב. ההיסטוריוגרפיה הסינית הקיסרית מכירה בשש שושלות בלבד באלף השנים האחרונות של הקיסרות. שלוש מהשושלות הללו - סוֹנְג הסינית (宋, 1279-960), ליָאוֹ הח'יתאנית (遼, 1125-907), וגִ'ין הג'ורצ'נית (金, 1234-1115) - שאליהן ניתן להוסיף את סִי סיָא הטנגוטית (西夏, 1227-1038) אשר אמנם לא זכתה להכרה היסטוריוגרפית רשמית, אך ראויה לציון הודות לעוצמתה ולהישגיה התרבותיים - שלטו במקביל ולא פעם היו נתונות בעימות ביניהן. אולם על אף העימותים הללו, כל אחת מן השושלות הללו הצליחה להבטיח לנתיניה תקופה ארוכה של שלום בית ושגשוג יחסי, הרבה מעבר למה שהיה בתקופות פיצול קודמות. במאה ה־13 המרחב הסיני אוחד מחדש בידי האימפריה המונגולית. שושלת יוּאָן מיסודם של המונגולים (元, 1368-1261) וביתר שאת יורשותיה, מִינְג הסינית (明, 1644-1368) וצִ'ינְג המנג'ורית (清, 1912-1644), הבטיחו יחדיו מאות שנים של שלום פנימי על אדמת סין. אף כי חילופי השושלות ביניהן היו מלווים באלימות קיצונית ופיצול מחדש של המרחב הסיני, היציבות הושבה מהר לאין שיעור ביחס למה שהיה לאחר נפילת שושלות חָאן או טָאנְג.

היציבות היחסית הזו הייתה פועל יוצא של שכלול הדרגתי בדפוסי התנהלותה של הקיסרות הסינית והפקת לקחים מהכישלונות של השושלות הקודמות. בהדרגה חיזקו שליטי סין את המגמות הריכוזיות במנהל, למדו להימנע ממתן זכויות פוליטיות נרחבות לבני המשפחה הקיסרית או למצביאים, וכך מנעו את המגמות הביזוריות אשר החלישו את השושלות חָאן, גִ'ין, וטָאנְג (ראו כרך ב, פרקים 1, 5, 8, 15, 18). שליטי סין הקיסרית המאוחרת היטיבו גם לייצב את שיתוף הפעולה בין המנגנון המנהלי לבין העיליות המקומיות והדבר הבטיח יציבות חברתית גבוהה יותר. אף כי כל אלה לא יכלו למנוע משברים כליל (בפרט, מרידות עממיות אדירות ממדים שזעזעו את שושלות יוּאָן, מִינְג וצִ'ינְג: ראו פרקים 12, 15 ו־21 בהתאמה), הם הקלו במידת מה על השבת הסדר על כנו בתום המשבר.

היציבות הפוליטית היחסית הביאה לשגשוג כלכלי ובעקבותיו לעלייה הדמוגרפית. בתקופה הקיסרית המוקדמת אוכלוסיית סין בשיאה לא עלתה ככל הנראה על שישים מיליון נפש. לעומת זאת, במאה ה־11 האוכלוסייה הגיעה למאה מיליון נפש ומאז כמעט אף פעם לא ירדה מתחת לרף זה (יוצא מן הכלל היה המשבר האקלימי והפוליטי בשלהי תקופת יוּאָן שהביא להידלדלות קיצונית של האוכלוסייה בצפון סין). אף כי נתוני המִפקדים מהמאה ה־14 ואילך שעומדים לרשותנו אינם אמינים, ניתן לאמוד את סדרי הגודל של אוכלוסיית סין מאז ועד למאה ה־20. לאורך מרבית התקופה האמורה (או כולה) סין הייתה הממלכה המאוכלסת בתבל הן מבחינת הגודל האבסולוטי של האוכלוסייה והן מבחינת צפיפותה. הנתון הזה כשלעצמו מעיד על ההישג המרשים של המשטר הקיסרי הסיני.

שלום בית ממושך היה התנאי ההכרחי לגידול באוכלוסייה אך בהחלט לא תנאי מספיק. תרמו לכך העלייה בתפוקה החקלאית הן בזכות טכנולוגיות חדשות (בפרט בימי שושלת סוֹנְג) והן בזכות גידולים חדשים (בפרט בימי צִ'ינְג). העלייה בתפוקה החקלאית תרמה מצדה לתופעת המסחור שהואצה מאוד בתקופות סוֹנְג ויוּאָן, וביתר שאת במחצית השנייה של תקופת מִינְג. המסחור השפיע מצדו על מכלול החיים החברתיים והתרבותיים - החל בתופעת העיור ועיצוב התרבות העירונית החדשה, דרך הופעת דפוסי צריכה חדשים וכלה אפילו בעיצוב מחדש של העילית החברתית. למרות היחס המזלזל בסוחרים מצד המלומדים, המסחר חדר עמוק לחיי העילית ותרם בין היתר להגברת הניעות החברתית. העילית החברתית במשך רוב התקופה הקיסרית המאוחרת הייתה רחבה ופתוחה בהרבה מאשר באלף השנים שמאז התבססותה של שושלת חָאן עד לקריסתה של טָאנְג. גם שיטת הבחינות הקיסריות שהלכה והתחזקה כדפוס המרכזי באיוש המנגנון המנהלי תרמה להרחבת שורות העילית ולניעות פנימית בין משפחות המשתייכות לעילית הכלכלית והחברתית.

הבדל בולט נוסף בין התקופה הקיסרית המאוחרת לזו המוקדמת הוא מערכת היחסים בין סין לשכניה הצפוניים - עמי הערבה וספר הערבה. העמים הללו - ח'יתאנים, טנגוטים, ג'ורצ'נים, מונגולים ומנג'ורים (שהם צאצאי הג'ורצ'נים) - השכילו להקים ישויות פוליטיות יציבות ומתוחכמות בהרבה מאלו שהתקיימו בערבה ובספר הערבה קודם לכן. השושלות מיסודם של העמים הללו היו אסרטיביות יותר מבחינה תרבותית מקודמותיהן, כפי שמשתקף בין היתר בפיתוח כתב עצמאי ששימש אותן במנהל לצד הכתב הסיני. הן היטיבו לשלב בין התרבות הפוליטית של עמי הערבה לבין תרבות עמי המזרע (בעיקר זו השאולה מסין) והפכו לשחקניות חשובות בזירה הסינית הפנימית. כל אחת מהן השתלטה על אזורים של סין גופא, ושתיים מהן (יוּאָן וצִ'ינְג) הצליחו להכפיף לשלטונן את כל שטחי סין ההיסטורית. שלטונן של השושלות הללו תרם לעיצוב גבולותיה של סין ולגיבושה של סין המודרנית כמדינה רב אתנית ורב תרבותית, מדינה הכוללת לא רק את סין גופא אלא גם מרחבים גדולים של אסיה הפנימית - ממנג'וריה לסִין־ג'יָאנְג וממונגוליה הפנימית לטיבט.

ייחודיותה של סין הקיסרית המאוחרת בולטת גם במישור התרבותי והרעיוני, ובפרט בחיזוק מעמדה של התורה הקונפוציאנית כליבה התרבותית של סין. אף כי בודהיזם ודאואיזם (ובמידה פחותה בהרבה אסלאם ונצרות) המשיכו להשפיע על חלקים נרחבים של החברה הסינית, המעמד הדומיננטי של המשנה הקונפוציאנית לא היה ניתן עוד לערעור. שינוי זה נבע בין היתר מתמורה עמוקה במשנה הקונפוציאנית עצמה, בפרט הודות לעלייתה של "תורת הדרך" (המכונה במערב ניאו־קונפוציאניזם) בתקופת שושלת סוֹנְג. "תורת הדרך" העבירה את הדגש מעשייה פוליטית בשירות הקיסר לעשייה החברתית, קרי הפצת ערכים קונפוציאניים בקרב האוכלוסייה בכללותה. היו לכך השלכות משמעותיות במגוון תחומים - החל בחיזוק בתי האב והקהילות הכפריות, דרך עלייה בשמרנות החברתית וכלה בפגיעה קשה במעמד האישה (פרק 5). רבים מהחוקרים (אם כי בפירוש לא כולם) רואים בעלייתה של "תורת הדרך" גם סיבה מרכזית להסתגרות התרבותית היחסית של סין ולשמרנות הפוליטית שאפיינה בפרט את שתי השושלות הקיסריות האחרונות - מִינְג וצִ'ינְג.

סוגיות השמרנות וההסתגרות (שקיימת כאמור מחלוקת מחקרית באשר לממדיהן ולעצם קיומן) מביאות אותנו לנקודה האחרונה במבוא קצר זה. מאז המאה ה־19 ניטש ויכוח הן בקרב המשקיפים המערביים והן בקרב המלומדים הסינים - מה הביא לקריסתה של הקיסרות ומדוע היא כשלה בהתמודדות עם האימפריאליזם הזר (המערבי והיפני)? מדוע הדינמיות הכלכלית, פריצות הדרך הטכנולוגיות והמדעיות, העיור, המסחור והתיעוש בתקופת סוֹנְג לא הובילו ל"מהפכה תעשייתית" בסין? מדוע הפתיחות התרבותית המרשימה בתקופת יוּאָן לא עוררה בקרב המלומדים הסינים עניין בעולם החיצון? מדוע - אף שסין הקדימה את המערב הן בטכנולוגיות צבאיות (ובפרט שימוש באבק שריפה) והן בתחום הספנות - היו אלה אניות תותחים בריטיות שהכריעו את הקיסרות הסינית ולא להפך? מדוע שושלת צִ'ינְג אשר השכילה בתחכום רב לפתור את בעיותיה הצבאיות של סין בגבולותיה הצפוניים והמערביים כשלה לנוכח האיום שבא מהים? ומדוע - לאחר שבמשך קרוב לאלפיים שנה סין הייתה המעצמה המפותחת בעולם מן הבחינה הכלכלית, הטכנולוגית והמנהלית - הרי שבמאות ה־19 וה־20 הדומיננטיות עברה לעולם המערבי?

התשובות לשאלות הללו מגוונות מאוד. יש הסבורים כי הביורוקרטיה הסינית הייתה חזקה מדי וחנקה יוזמה חופשית, ויש הסבורים כי המדינה דווקא הייתה חלשה מדי ומשום כך לא סייעה לסוחריה ולאנשי התעשייה שלה. יש התולים אשם בתרבות הקונפוציאנית השמרנית, ויש כאלה הטוענים שהבעיה נעוצה בהיעדר יריבים ראויים מעבר לגבול החל בתקופה המונגולית ואגב כך אבדן העניין בפיתוח הכלכלי, הטכנולוגי והצבאי. יש מי שמחפש שורשים דמוגרפיים מאחורי הסתאבותה ההדרגתית של סין ויש כאלה הכופרים בעצם קיומה של הסתאבות זו. בעבור חוקרים אחדים עצם השאלה "מדוע כשלה סין בעימות עם המערב" מוטעית; לגבי דידם סין במאה ה־19 כשלה בשל בעיותיה הפנימיות, ואילו אניות התותחים המערביות היו גורם שולי בתמונה הכללית של שקיעת שושלת צִ'ינְג. בפרקים הבאים נבחן את מגוון התשובות מבלי להתיימר לבחור באחת מהן.

בראשית המאה ה־21 תקומתה של סין כמרכז הכלכלי של העולם וכאחת המעצמות המובילות בו קורמת עור וגידים. הדבר מתקבל בברכה על ידי משקיפים אחדים ומעורר חלחלה בקרב אחרים. מבלי להיכנס למחלוקות הפוליטיות ומבלי להתנסות בנבואות חסרות תכלית באשר לעתיד לבוא, אנו רוצים להתמקד בפרקים הבאים בתקופה הארוכה שבה נהנתה סין מאותו מעמד שאליו היא שבה לנגד עינינו: אחד המוקדים החשובים של העוצמה הבין־לאומית על גווניה. הבנת הצלחותיה וכישלונותיה של הקיסרות הסינית, הבנת הנסיבות הן של שגשוג יחסי והן של משברים תקופתיים שפקדו את הקיסרות - כל אלה יסייעו לא רק לתלמידי היסטוריה, אלא גם לכל אלה הרוצים להבין את סין העכשווית על מורכבותה האין־סופית. יותר מאי־פעם, לימוד העבר של סין הוא התנאי להבנת ההווה שלה.

פרק 1
שיקומו של הסדר הקיסרי: סין במאה העשירית

שושלת סוֹנְג (宋, 1279-960) קמה לאחר יותר מחמישים שנים של תוהו ובוהו שבאו בעקבות נפילת שושלת טָאנְג; וקברניטיה גמרו אומר לא רק לאחד מחדש את "כל אשר מתחת לשמיים", אלא גם למנוע הישנות המשברים בעתיד. בחיפוש אחר יציבות פנימית הם פיתחו דפוסים מנהליים, כלכליים ורעיוניים אשר שינו ללא הכר את פני החברה והמדינה הסיניות ואשר הביאו חוקרים אחדים להגדיר את סוֹנְג כראשיתו של העידן "המודרני" בהיסטוריה הסינית. הישגיה של השושלת - בפרט בתחום הכלכלי - אכן מרשימים; אולם ליציבות המיוחלת היה גם מחיר כבד. כדי לחסום באִבּה את סכנת הבדלנות והמרידות הצבאיות, ראשי סוֹנְג פעלו לריסון הצבא הלאומי והכפפתו לזרוע האזרחית, גם במחיר פגיעה בכושר הלוחמה שלו. התוצאה הייתה חולשה מובנית ביחסי סוֹנְג עם יריביה. סוֹנְג שלטה בשטח קטן בהרבה מזה של טָאנְג, ודברי ימיה רצופים במהלומות חוזרות ונשנות מידי היריבות הצפוניות. בראשית ימיה של השושלת, קיסריה נאלצו להשלים עם קיומה של ממלכה ח'יתאנית (Khitai) חזקה ששלטה בחלקים של סין גופא וכפתה על שושלת סוֹנְג יחסים שוויוניים שהיו כרוכים בפגיעה ממשית במעמדם הבלעדי של קיסרי סוֹנְג כ"שליטי כל אשר מתחת לשמיים". בהמשך, הכירה השושלת במעמד העצמאי של קבוצה צפון־מערבית בשם טנגוטים (Tanguts). מצבה הגאו־פוליטי של סוֹנְג הלך והחמיר בהתמדה עד כדי אבדן צפון סין לכובשים הג'ורצ'נים (Jurchens) ב־1127 ולבסוף, כעבור 150 שנה נוספות, הכיבוש המונגולי של כל המרחב הסיני. כישלונותיה הצורמים של סוֹנְג מול עמי הצפון מסבירים מדוע היסטוריונים בעבר ובהווה לא נוטים לראות בימיה של שושלת זאת תקופת פאר בהיסטוריה הסינית. אולם, כפי שנראה בפרקים הבאים, הישגיה של שושלת סוֹנְג בתחומי כלכלה, מנהל, בניית הסדר החברתי, הגות, אמנות, מדע וטכנולוגיה מעוררים התפעלות גם למעלה מאלף שנה מאז הקמתה.