"כל אשר מתחת לשמיים": תולדות הקיסרות הסינית - כרך ב'

בפתח הכרך

כרך זה, סין הקיסרית המוקדמת, הוא השני בשלושת כרכי הסדרה: ״כל אשר מתחת לשמיים": תולדות הקיסרות הסינית. כמו כרך א, צמיחתה של הקיסרות הסינית, גם הכרך הזה מייצג בראש וראשונה מאמץ משותף של חברי הצוות המקורי, שמומחיותם בתחום ההיסטוריה הפוליטית, החברתית והתרבותית של סין: פרופ' יורי פינס ופרופ' גדעון שלח מהאוניברסיטה העברית ככותבים, פרופ' יצחק שיחור מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת חיפה כעורך הראשי וככותב פרקי המבוא והסיכום. עוד תרמו לכרך עמיתים המומחים בתחומים נוספים: פרופ' גיל רז (Dartmouth College, U.S.A.) כתב את הפרקים על ההיסטוריה של השושלות הדרומיות במאות הרביעית עד השישית ועל הדאואיזם; פרופ' מיכל בירן (האוניברסיטה העברית) כתבה את הפרק על יחסי החוץ של שושלת טָאנְג ועל שכניה במאות השביעית עד התשיעית; פרופ' מאיר שחר (אוניברסיטת תל־אביב) כתב את הפרקים על הבודהיזם ועל קליטתו בסין. כן תרמה לכרך ד"ר סופי כץ (מכללת תל־חי), שחיברה את הנספח על השירה הסינית לפרק העוסק בתרבות שושלת טָאנְג. כמו בכרך הקודם, גם כאן התוצר המוגמר הוא פרי העבודה בצוותא של הכותבים והעורכים, והוא משקף במידת האפשר את הבנתנו המשותפת לגבי התהליכים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שאפיינו את העולם הסיני מהמאה השנייה לפסה"נ ועד למאה העשירית לסה"נ.

חובתנו הנעימה היא להודות לכל אלה שסייעו בהכנת הכרך: הקוראים החיצוניים, צוות האוניברסיטה הפתוחה ובייחוד העורכת הבלתי נלאית, רינה סקוטלסקי, וכן עוזרינו הנאמנים, יצחק יפה וניר הורוביץ שסייעו רבות במציאת האיורים ובהכנת המפות, ודולב רהט שהכין את המפתח.

בכתיבה ובעריכה של הכרך נעזרנו בתמיכת הקרן הלאומית למדע (מענקים 1217/07 ו־511/11 ליורי פינס), ובתמיכת הקתדרות שלנו (הקתדרה ע"ש Michael William Lipson של יורי פינס, והקתדרה ע"ש Louis Frieberg של גדעון שלח).

בשם צוות הכותבים, יצחק שיחור

מבוא

הכרך הראשון עסק בתקופה שקדמה להקמת הקיסרות הסינית, בייחוד מאז קיומן של עדויות היסטוריות אמינות ועדויות ארכאולוגיות שניתן לקשר אותן ליֵשות "סינית", החל במאה ה־15 לפסה"נ, ועד השושלת הקיסרית הראשונה, בשלהי המאה השלישית לפסה"נ. הדיון בתקופה מכוננת זו התמקד בתהליכים המדיניים, החברתיים והתרבותיים, שהובילו בסופו של דבר ממערכת מבוזרת, הטרוגנית ופלורליסטית, למערכת ריכוזית, אחידה ובעלת מגמות הומוגניות. הכרך הנוכחי עוסק בקיסרות הסינית המוקדמת, משלהי המאה השלישית לפסה"נ ועד ראשית המאה העשירית לסה"נ. קיסרות זו נקראת "מוקדמת" משום שהיא משמשת מעין תקופת מעבר, בין התקופה הטרום־קיסרית, שבה הקיסרות הסינית לא הייתה קיימת כלל, ובין תקופת הקיסרות ה"מאוחרת", שבה התגבשה בסין קיסרות בעלת מאפיינים יציבים. תוך כדי תקופת המעבר הזאת של הקיסרות המוקדמת ובוודאי בעקבותיה התברר ששוב לא הייתה דרך חזרה.

על פי חלוקה זו, ההיסטוריה של סין מורכבת משלושה חלקים פחות או יותר שווים, כשכל חלק מייצג תקופה בת כאלף שנים. החלק הראשון והחלק השלישי עקביים יחסית: לכל אחת משתי תקופות אלה היו מאפיינים מדיניים, חברתיים, כלכליים, צבאיים ותרבותיים דומיננטיים, ורצף מערכתי־היסטורי; הן התהליכים הפנימיים והן התהליכים החיצוניים היו בעלי רציונל פנימי שכמעט לא השתנה. אף שהיו סטיות בלתי נמנעות, התקופה הראשונה התבססה בעיקרה על מערכת מדינית־חברתית מבוזרת, אריסטוקרטית, וכפופה למרכז חלש; מרכז זה התקיים בצל "תרבות פוליטית" שסיפקה למערכת זו לגיטימציה רעיונית, ורק לקראת סופה של תקופה זו החלה המערכת להתמודד עם אלטרנטיבה "מהפכנית" — כינונה של קיסרות ריכוזית על כל המשתמע ממנה. התקופה השלישית גם היא התבססה על מערכת מדינית־חברתית דומיננטית, אשר — להבדיל מן הראשונה — הייתה ריכוזית, ביורוקרטית, ונסמכה על מרכז חזק; מרכז זה שיקף "תרבות פוליטית" אוטוריטרית, ורק לקראת סופה של תקופה זו החלה המערכת להתמודד עם אלטרנטיבה "מהפכנית" — הקמת רפובליקה ואחר כך צמיחת הקומוניזם, על כל המשתמע מכך.

על אף התמורות והגוונים השונים ששררו בהכרח בתקופה הטרום־קיסרית ובתקופה הקיסרית המאוחרת, ניתן לאפיין את שתי התקופות הללו בצורה חד־משמעית ולהגדיר כל אחת מהן באופן מובהק. לעומת זאת, את תקופת הביניים שבין שתיהן לא ניתן לאפיין בצורה חד־משמעית. שלביה השונים מייצגים תערובת הכוללת אלמנטים שונים ולעתים סותרים: מן הצד האחד, שרידים וזיכרונות קולקטיביים של משטר ביזורי, של חברה אריסטוקרטית ושל מרכז חלש; מן הצד האחר, ניסיונות לשיקום וביצור של משטר ריכוזי, של חברה ביורוקרטית ושל מרכז חזק. החברה בחלקה ביורוקרטית ובחלקה אריסטוקרטית, לעתים ריכוזית ולעתים מבוזרת; המרכז השלטוני לעתים חזק, לעתים חלש, ולעתים לא קיים כלל. וחרף עוצמתה הכלכלית והצבאית של סין, בעימותיה בתקופה זו עם כוחות זרים, לעתים ידה על העליונה — ולעתים היא נוחלת תבוסה. מכלול התופעות האלה התרחשו גם בתקופות שבהן הייתה הקיסרות מלוכדת, אך בתקופה זו הן היו מאפיין דומיננטי.

תקופת ביניים זו, שנהוג לכנותה "הקיסרות הסינית המוקדמת", משתרעת על פני 1,112 שנים — מייסודה של שושלת חָאן המוקדמת בשנת 206 לפסה"נ, ועד נפילתה של שושלת טָאנְג בשנת 907 לסה"נ. כינוי זה עלול ליצור רושם שמדובר ברצף מערכתי־היסטורי סדור של שושלות במסגרתה של אחדוּת קיסרית סינית, ולא היא: תקופת הקיסרות הסינית המוקדמת מתחלקת בבירור לשלושה חלקים. בחלק הראשון, משנת 206 לפסה"נ ועד שנת 220 לסה"נ, ובחלק האחרון, משנת 581 ועד שנת 907, אמנם הייתה סין כולה נתונה לשלטון ריכוזי, תחילה תחת שושלת חָאן, ולבסוף תחת שושלות סוּי וטָאנְג; אולם בחלק האמצעי, משנת 220 ועד שנת 581 — תקופה ארוכה יחסית, כ־360 שנים, עם הפוגה קצרה בין השנים 280 ל־304 — הייתה סין מפוצלת לממלכות נפרדות, שפרט לאחרונה שבהן, אף אחת מתוכן לא הצליחה לאחד את הארץ כולה ("כל אשר מתחת לשמיים") תחת שרביטה. מבחינה זו ניתן לומר שהקיסרות הסינית הוקמה לא פעם אחת אלא שתי פעמים: בפעם הראשונה בידי שושלת צִ'ין, ברבע האחרון של המאה השלישית לפסה"נ, ובפעם השנייה בידי שושלת סוּי, ברבע האחרון של המאה השישית לסה"נ.

בפעם הראשונה קמה הקיסרות בעקבות מאות שנים של פיצול ומאבקים, כשהיא מבוססת על היסודות הרעיוניים והמעשיים שיצקה שושלת צִ'ין (כרך א, פרק 11). למרות קוצר ימיה של צִ'ין היא הספיקה לכוֹנן קיסרות מאוחדת, ודגם תקדימי זה שימש לא רק את שושלת חָאן שירשה אותה ואיחדה את הקיסרות (לאחר תקופה קצרה של מרידות ומלחמות פנימיות), אלא גם את כל השושלות הקיסריות שבאו אחריה. הבעיה הייתה שריכוזיותה ופעלתנותה של צִ'ין היו קיצוניות מדי, ושלטונה התמוטט תוך זמן קצר. אולם בעוד שלטון שושלת צִ'ין ארך 14 שנים בלבד (221 עד 207 לפסה"נ) — שלטון שושלת חָאן נמשך 412 שנים (למעט הפסקה קצרה יחסית, בת 14 שנים, מ־9 עד 23 לסה"נ). כיצד ניתן להסביר את הצלחתה, ועוד יותר את מִשכה המופלג של שושלת חָאן? תשובה מפורטת לשאלה זו תובא בפרקים הבאים, אבל התשובה הבסיסית היא גמישות, פרגמטיות, ופשרות בין דגמים פוליטיים, חברתיים ורעיוניים שונים. שושלת חָאן היא שיצרה את השילוב בין התפיסות הרעיוניות, הערכיות והמוסדיות שמקורן בחברה האריסטוקרטית המבוזרת של שושלת ג'וֹאוּ — ובין התפיסות, הערכים והמוסדות שמקורם בתקדים הקיסרי הריכוזי והביורוקרטי של צִ'ין. פרגמטיזם, סתגלנות ופשרות בין דגמים שונים (עד כדי שילובים שלעיניים מערביות נראים בלתי אפשריים, כמו למשל השילוב בין סוציאליזם וקפיטליזם בזמננו) הם ממאפייניה הבולטים של התרבות הפוליטית הסינית מאז ועד עצם היום הזה.

אם כך נשאלת השאלה, מדוע התמוטטה הקיסרות של שושלת חָאן בתחילת המאה השלישית? מאחר ששושלת צִ'ין הקצרה, למרות (ואולי בגלל) קיצוניותה, יצרה בסיס תאורטי ומעשי לקיסרות בת 400 שנים, לכאורה היה אפשר לצַפות לכך ששושלת חָאן — שמצאה כביכול את הנוסחה לשילוב בין אריסטוקרטיה לביורוקרטיה, בין ריכוזיות לביזור, בין "מנדט השמיים" ל"מנדט הארץ" — תיצור בסיס לקיסרות בעלת משך ארוך בהרבה, ולרצף בלתי מוּפַר של אחדות היסטורית. אלא שבראייה לאחור מתברר שגם התקופה הממושכת של שלטון חָאן לא היה בה די ליצירת תשתית מוצקה להמשכיותה של הקיסרות הסינית. חָאן התקשתה לשמור על האיזון בין הריכוזיות לביזור, ומכלול המגמות הכלכליות, החברתיות והצבאיות שהתגבשו בהדרגה במהלך שנות שלטונה הביאו לבסוף להיחלשות דרמטית של המרכז הקיסרי, לתקופה ארוכה של תוהו ובוהו שהיה מלווה בפיצול הקיסרות בין הממלכות היריבות, ולכיבוש צפון סין בידי שבטי הנכרים. לפיכך, אחת השאלות המעניינות בתולדות סין שנתייחס אליהן בכרך זה היא: מהם הגורמים שמנעו ושיבשו את איחודה מחדש של סין מתחילת המאה השלישית ועד שלהי המאה השישית?

התקומה השנייה של הקיסרות הסינית התחוללה, כאמור, עם עלייתה של שושלת סוּי, לקראת סוף המאה השישית, לאחר תקופה של פירוד ומאבקים בת קרוב ל־400 שנים. במועד זה התאחדה סין מחדש כפי שהיה במועד הראשון, אם כי בקנה מידה שונה. לכאורה, לאחר תקופת הפיצול הממושכת והמאבקים בין המדינות לבין עצמן ובינן לבין הנכרים, היה ניתן לצַפות שסין לא תשוב להיות מדינה ריכוזית, אלא תתפרק למדינות נפרדות, כפי שקרה למשל באירופה לאחר התפוררות האימפריה הרומית. אולם בראייה לאחור, מתברר שגם תקופה ממושכת זו של פירוד לא הספיקה לסכל ולחסל את הכוחות, ובעיקר לא את השאיפה הרעיונית, ואפילו הכמיהה האמוציונלית, לאינטגרציה מחודשת של סין. ואמנם סוּי, אחת השושלות הרבות שקמו בסין הצפון־מערבית, באותו אזור שבו נוסדו כל השושלות הדומיננטיות הקודמות, הצליחה לאחד שנית את "כל אשר מתחת לשמיים". גם היא, כמו צִ'ין, לא ארכה זמן רב (מ־581 עד 618, פחות מארבעה עשורים) — ואף על פי כן יצקה מחדש את היסודות לשיקום הקיסרות. השושלת שבאה אחריה, טָאנְג, שלטה 289 שנים, מ־618 עד 907, וסין לא התפצלה שוב אלא לפרק זמן קצר, במאה העשירית, בין שושלת טָאנְג לשושלת סוֹנְג (53 שנים).¹ אם כן, אחת השאלות המעניינות הנוספות שנתייחס אליהן בכרך זה, והסותרת לכאורה את השאלה הקודמת, היא: מהם הגורמים שאִפשרו בסופו של דבר את איחוד סין ואת חידוש הקיסרות הריכוזית, אחרי קרוב ל־400 שנים של פיצול?

הכרך כולל ארבעה חלקים ובהם 20 פרקים. החלק הראשון, בן שבעה פרקים, עוסק בשושלת חָאן — השושלת הקיסרית ה"אמיתית" הראשונה אחרי צִ'ין קצרת הימים. בשושלת חָאן החלו להתגבש מרבית הדפוסים שיהיו אופייניים לשושלות הבאות ולתולדות סין בכלל: תהליכי הייסוד וההתבססות של שושלות חדשות כמו גם תהליכי ההידרדרות וההתמוטטות של שושלות שבא קִצן; המתח בין מרכז ביורוקרטי לפריפריה אריסטוקרטית, בין חברת מעמדות סגורים שבה סטטוס נסמך על לידה ומוצא, ובין חברת מעמדות פתוחים שבה סטטוס נובע מכישרון ומיומנות; חיפוש תמידי אחר הדרכים להבטיח מידה ראויה של הכנסות למרכז הפוליטי מבלי לערער את המשק של האיכר הזעיר; העימות המתמשך והדיאלקטי עם שבטי הנוודים ששכנו לאורך הגבול הצפוני והצפון־מערבי של סין — גבול שיוסיף להיות קו החזית העיקרי של כל השושלות הבאות, עד לחדירת המערב לסין במאה ה־19 מצד הים; מנגנוני ההתמודדות עם מצבים של עוצמה וחולשה פוליטית־צבאית, תופעות של מדיניות אקטיבית והתקפית לעומת מדיניות פסיבית והגנתית; עקרון כפיפות הצבא לשלטון האזרחי (שנשמר עד עצם היום הזה); אתגרים פנימיים הניצבים לפני השלטון, מרידות, תנועות מרי ואלטרנטיבות דתיות; תחילת ההתבססות של הקונפוציאניזם כדוקטרינה הרשמית של סין הקיסרית; יסודות שיטת גיוס כוח אדם איכותי למערכת המִנהל באמצעות בחינות, והתפתחות דגמים של היסטוריוגרפיה שישתמרו מאות שנים. דפוסים אלה ואחרים יישָנו מכאן והלאה בכל השושלות.

החלק השני של הכרך, בן חמישה פרקים, עוסק בתקופת הפיצול בת כ־370 השנים שלאחר חָאן, ובפרט בקרוב ל־300 השנים שבהן השלטון בצפון סין היה בידי הנכרים. לכאורה, תקופה זו דומה לתקופת "המדינות הלוחמות" שקדמה להקמת הקיסרות של צִ'ין, אבל כאן בדיוק נעוץ ההבדל: שלא כבתקופת "המדינות הלוחמות", במשך כל תקופת הפיצול שלאחר חָאן, וחרף הפילוגים והמאבקים האלימים, נותרו ברקע הזיכרון הקולקטיבי של הקיסרות המאוחדת, שרידי מוסדותיה, וגם הדחף לאחֵד את סין מחדש — מתוך ידיעה שאיחוד כזה אפשרי ואף יש לו תקדים. עם זאת, יש גם דמיון בין התקופות: כשם שהרפורמות של ימי "המדינות הלוחמות" (כרך א פרק 8) תרמו תרומה מכרעת להתגבשותה של הקיסרות הריכוזית, כך גם הרפורמות שיזמו שליטיה הנכריים של צפון סין במאות החמישית והשישית היו הבסיס לשיקומה של הקיסרות הריכוזית לאחר דורות של חולשת המרכז הפוליטי. לקראת סוף תקופת הפיצול גברו ההרגשה, וגם האמונה, שחרף הריבוי האתני, החברתי, הכלכלי, התרבותי והלשוני, סין היא בכל זאת חברה אחת, והדרך הנכונה לנהל אותה היא תחת שליט אחד.

אף שתקופת הפיצול הייתה מורכבת ומסובכת, גם בה הסתמנו כמה מאפיינים בסיסיים של תולדות סין, שיוסיפו להישָנות בתקופות הבאות: התסיסה הדתית והאינטלקטואלית בתקופות משבר (כפי שהיה, למשל, בעידן "מאה האסכולות"), והתגבשותן של דתות חדשות, בראש וראשונה הדָאוֹאיזם (כדת סינית) והבודהיזם (כדת מיובאת); תהליך ההתפשטות הדמוגרפי, הכלכלי, התרבותי והמדיני של סין מן הצפון אל הדרום, אל מֵעבר לנהר היָאנְג־דְזְה (שלא לוּוה בעימותים צבאיים בקנה מידה גדול כמו בצפון), ויצירת מרכזי שלטון חדשים שם; ניסויים בהֶסדרים קרקעיים שנועדו לא רק לאפשר איכּרוּת חופשית ולהגביר את הייצור החקלאי (ותוך כדי כך גם את הכנסות המדינה), אלא גם למנוע, או לפחות לצמצם, תסיסה חברתית; העימות הסינו־נוֹמָדי, שהוביל לסינתזה מעניינת ולדו־קיום שטשטשו את ההבדלים בין סינים לנכרים, ויצרו תקדים לעתיד לבוא בעבור "יחסי החוץ" של סין בכלל, ובעבור שושלות זרות בפרט; דרכים חדשות להשתלטות על המרכז הפוליטי של סין ולהקמת שושלות חדשות, לא רק באמצעות מרידות איכרים (כפי שנראה בשושלת חָאן), אלא גם עקב הפיכות חצר מבית ופלישות מחוץ.

בחלק השלישי של הכרך שישה פרקים, והוא עוסק בשושלות סוּי וטָאנְג. הגם שסוּי הייתה קצרה יחסית — רק 37 שנים — בשלהי המאה השישית לסה"נ שושלת זו ממלאת תפקיד דומה לזה שמילאה שושלת צִ'ין בשלהי המאה השלישית לפסה"נ, כ־800 שנים לפני כן. מבחינה זאת קיסרות סוּי, כמו קיסרות צִ'ין, אמנם חונכת עידן חדש, אבל בראש וראשונה היא חותמת את התקופה הקודמת; אחרי תקופת פיצול ממושכת מצליחה מדינה יחידה להשתלט על "כל אשר מתחת לשמיים" ולאחד תחתיה את סין. האיחוד מושג לא רק עקב העוצמה והיתרונות הגֵאו־פוליטיים של המרכז המאחֵד לעומת החולשה של הפריפריה, אלא גם בגלל הכמיהה הבלתי פוסקת לאחדות, לאורך מרבית ההיסטוריה הסינית. בהשוואה לקיסרויות אחרות שהתמוטטו לבלי קום, כגון האימפריה הרומית, הערבית, המונגולית ועוד — הכמיהה לאחדות היא אחד המאפיינים הייחודיים ביותר של הקיסרות הסינית. מכאן ואילך, הכוחות האינטגרטיביים בסין, הן המעשיים והן הרעיוניים, הם כה חזקים, עד כי הפעם הבאה שבה תתפצל סין לכמה יחידות מדיניות — במאה העשירית, בין שושלת טָאנְג לשושלת סוֹנג — לא רק תהיה קצרה ביותר (53 שנים), אלא גם תהיה זו הפעם המשמעותית האחרונה. מעתה המערכת הקיסרית תעמוד בלכידותה — אם כי לא תמיד בשלמותה — אפילו תחת שלטון נכרי.

סוּי היא ללא ספק תוצר וסיכום של התקופה הקודמת, אך גם הבסיס לחידוש הקיסרות ולשושלת טָאנְג שבאה אחריה. בגלל סמיכות הזמן מקובל ללכד את הדיון בשתי שושלות אלה לחטיבה אחת, אבל מבחינת ההמשכיות ההיסטורית והרצף הענייני, טָאנְג היא לכאורה המשך (או אפילו העתק), לא של סוּי אלא של חָאן. אמנם מקימי טָאנְג נִמנו עם המעגל החברתי של ראשי סוּי — ולא עם פשוטי העם המורדים כמו מייסד חָאן — אך הדינמיקה הפנימית והחיצונית של שושלת טָאנְג דומה מאוד לזו של שושלת חָאן. הדמיון בא לידי ביטוי בתהליכי עלייתה וירידתה של טָאנְג: במתחים הפנימיים בין המרכז לפריפריה, במידת השליטה של המרכז הפוליטי במשאבי הממלכה, ובעימותים בין הקיסרות הסינית ובין העמים הנכריים שסביבה; יש דמיון אפילו בתהליכים רעיוניים ותרבותיים מסוימים — כל אלה בדרגה גבוהה יותר ואינטנסיבית יותר בהשוואה לאלה של שושלת חָאן.

לכאורה, עם כינון שושלת טָאנְג תקופת הפיצול כאילו לא הייתה: סין מאוחדת שוב תחת שושלת קיסרית אחת, במשך קרוב ל־300 שנים; באמצע המאה השמינית הגיעה טָאנְג לשיא התפשטותה הטריטוריאלית, ותחלופנה עוד כאלף שנים, לא לפני אמצע המאה ה־18, עד ששושלת אחרת תגיע לאותם הישגים (אם כי ההתפשטות של טָאנְג לא לוּותה בתהליכי הגירה והתיישבות משמעותית של סינים בפריפריה החדשה, כך שאזורים אלה היו ונותרו עד היום אזורי מיעוטים). ההתפשטות הסתיימה באמצע המאה השמינית, כאשר טָאנְג ספגה מכה קשה הן מבית (מרד אָן לוּ־שָׁאן) והן מחוץ (תבוסות מידי הערבים בקרב טאלאס, וכן מידי הטיבטים ומידי הממלכה הדרום־מערבית, נָאן־גָ'אוֹ): זוהי נקודת המפנה החשובה ביותר לא רק בתולדות השושלת עצמה, אלא בראש ובראשונה בתולדות סין. המחצית השנייה של טָאנְג, שהתחוללו בה שינויים חברתיים מרחיקי לכת, היא לאמיתו של דבר תקופת המעבר האמיתית מן הקיסרות הסינית המוקדמת לקיסרות הסינית המאוחרת. אחד האירועים המרכזיים בתקופה זו הוא דיכוי הממסד הבודהיסטי בשנת 845 — אירוע שביסס את מה שהיה קיים קודם לכן באופן חלקי ולא תמיד ברור: שליטתה הבלתי מתפשרת של המדינה בדת, השְרירה וקיימת בסין מאז ועד עצם היום הזה. באופן מקרי לחלוטין זוהי גם שנת החֶציוֹן של הקיסרות הסינית: מהקמתה בשנת 221 לפסה"נ ועד שנת 845 חלפו 1,066 שנים — ומשנה זו ועד התמוטטותה בשנת 1911 בדיוק עוד 1,066 שנים.

המרכזיוּת, אם לא הדומיננטיות של הבודהיזם בטָאנְג, היא אחד ההבדלים הבולטים בין שושלת זו ובין חָאן. בכך יעסוק החלק הרביעי של כרך זה, ובו שני פרקים. הבודהיזם הוא הדת הזרה היחידה שנקלטה בסין (עד התקופה המודרנית), והתעָרתה בה עד כדי כך שהפכה לחלק אינטגרלי מן התרבות והחברה הסיניות. במהלך ההיסטוריה חדרו לסין גם דתות אחרות: שאמאניזם סיבירי, נצרות נֶסטוֹריאנית, זוֹרוֹאַסטריוּת ומניכֶאיזם מפרס, נצרות קתולית ופרוטסטנטית, אסלאם ואפילו יהדות; דתות אלה נותרו נחלתן של קבוצות מיעוטים, שנבדלו בעיקרן מן הזרמים העיקריים של התרבות והחברה של סין, גם כשהייתה זליגה הדדית. חלק זה יציג את יסודות הבודהיזם, את תהליכי הקליטה שלו בסין, את השינויים שהתחוללו בו בהשפעת התרבות, החברה והשלטון בסין, ואת השפעתו על סין, בחברה ובחיי היום־יום (ובכלל זה מנהגי אכילה), בהתנהגות הדתית, באמנות ובארכיטקטורה, ואף בתחום הפוליטי — בייחוד כתשתית רעיונית־משיחית למרידות ותנועות מרי. לבודהיזם הייתה גם השפעה רבה על התפתחות הפילוסופיה הסינית ועיצובה הסופי; את שורשיה של השפעה זו, שבאה לידי ביטוי בשושלת סוֹנְג שירשה את טָאנְג, ניתן למצוא כבר בתקופת טָאנְג ואפילו לפניה. חדירת הבודהיזם לסין גם משקפת את ההתניה הבסיסית לקליטה מוצלחת ומשמעותית של השפעה זרה — דתית או אידאולוגית — בסין: הסתגלות והתאמה לנסיבות המדיניות, החברתיות והתרבותיות הסיניות.

כרך זה, כקודמו, ניזון לא רק מכתובים וממקורות ראשוניים, אלא גם נסמך על ממצאים ארכאולוגיים ואמנותיים, על מפעלי הבנייה העצומים כגון "התעלה הגדולה" או מפעלי המים בסְה־צ'וּאָן ששרדו עד ימינו, על מסמכים שנותרו ממערכת קשרי החוץ הענפה שניהלה טָאנְג (יותר מקודמותיה), ואפילו על עדויות זרות. כן נוגע הכרך בקצרה בהתפתחות הקיסרות הסינית בהשוואה לקיסרויות אחרות בהיסטוריה, וכולל מפות, תרשימים, תצלומים ורשימות ביבליוגרפיות.

1 כפי שנראה בכרך ג, האיחוד של סוֹנְג לא היה מלא: בצפון המזרח ובצפון המערב של סין קמו ישויות פוליטיות חדשות שלא הכירו בעליונותו של קיסר סוֹנְג; האיחוד המלא של המרחב הסיני (ושל אזורים נרחבים מאוד מחוץ לסין גופא) הושג רק בידי המונגולים, בשנת 1279, והופר שוב באמצע המאה ה־14. גם לאחר התקופה הזאת נשנו בסין תקופות של פיצול פוליטי, אולם בניגוד לעידן הפיצול של לפני המאה העשירית, בתקופות אלה הוסיף להתקיים במרחב הסיני מרכז פוליטי דומיננטי על אף הפיצול.

פרק 1
שושלת חָאן בראשית דרכה: מַעלוֹת ה"אי־עשייה", 141-206 לפסה"נ

שושלת חָאן, שצמחה מתוך המרידות שמוטטו את השושלת הקיסרית הראשונה, צִ'ין, הייתה דומה מאוד לקודמתה, ובה בעת גם שונה ממנה מאוד. מחד גיסא, שליטי חָאן ירשו את המחויבות לדגם הקיסרי, ולא ניסו לשוב אל המערכת המבוזרת שקדמה לצִ'ין. הם אימצו את מוסד הקיסר מייסודה של צִ'ין, את מערכותיה המנהלית, הטקסית והחוקתית, את מרכז הכוח שלה בעמק הנהר וֶוי, את המערכות הדתית והאמנותית של צִ'ין וכן את יסודות תרבותה הפוליטית. מאידך גיסא, שושלת חָאן בראשית דרכה חסרה את העוצמה, הלגיטימיות והביטחון העצמי של צִ'ין, וראשוני שליטיה — כמו רבים ממייסדי השושלות הבאות — נאלצו לא פעם להתפשר עם יריביהם מבית ומחוץ, ולהסתפק בסממנים חיצוניים של עליונות פוליטית ללא מימושה המעשי. בניגוד למנהיגי צִ'ין, שירשו את דפוסי השלטון ואת המערך השלטוני מצִ'ין הטרום־קיסרית, מייסדי חָאן היו מורדים חסרי ניסיון שלטוני וניהולי; יהירותה של צִ'ין — שמקימיה ראו את עצמם כפורצי דרך וכמביאי השלום, היציבות, האחדות והאחידות לבני העולם הסיני — הייתה זרה להם, ולעומת זאת עמד לנוכח עיניהם הלֶקח של צִ'ין, שמהירות קריסתה האפילה על הישגיה. ראשי השושלת החדשה היו נחרצים אפוא בהחלטתם שלא לחזור על טעויות קודמיהם; פעם אחר פעם עלו על סדר יומם שאלות הקשורות לעבר של צִ'ין: מה ראוי לאמץ ממורשתה — ועל מה חייבים לוותר? האם יש לכונן שלטון ריכוזי על פי הדגם של צִ'ין, או שמא לשאוב השראה מהעבר הרחוק יותר, זה של שושלת ג'וֹאוּ המערבית? ואולי מוטב לחרוג משני הדגמים הקודמים גם יחד, ולהציע פתרונות חדשניים לבעיות השעה? המחלוקות העזות סביב השאלות הללו עיצבו את הדינמיקה הפוליטית והאינטלקטואלית לאורך המחצית הראשונה של שלטון חָאן. תקופה זו, שמִשכה 214 שנים, מ־206 לפסה"נ עד שנת 8 לסה"נ, מכונה "חָאן המוקדמת", ולעתים גם "חָאן המערבית", על פי מקום הבירה בצָ'אנְג־אָן (長安), סמוך לערי הבירה של ג'וֹאוּ המערבית ושל צִ'ין.

את תקופת חָאן המוקדמת ניתן לחלק לשלוש תקופות משנה דומות באורכן. הראשונה היא תקופת שלטונם של שלושת הדורות הראשונים, מעלייתו של מייסד השושלת, ליוּ בָּאנְג (劉邦, מת ב־195 לפסה"נ), ועד תום שלטון נכדו, גִ'ינְג־דִי (景帝, שלט בשנים 141-157 לפסה"נ).² תקופת משנה זו הייתה תקופת התאוששות מההרס שהותירו מלחמות הפנים של שלהי תקופת צִ'ין, והשלטון נאלץ להשלים עם נסיגות משמעותיות בחזית הפנימית והחיצונית, כדי להרוויח מידה של יציבות ושקט, וכדי לשקם את המערכת הכלכלית, המנהלית והצבאית. עידן השקט הביא רווחה מרשימה לתושבי המדינה, אך היה כרוך בהתערערות הדרגתית של הסדר הפנימי, ובמתח גובר והולך לאורך גבולות המדינה; בחלקו של קיסר הדור הרביעי, ווּ־דִי (武帝, שלט בשנים 87-141 לפסה"נ), נפל אפוא התפקיד ליזום שׂידוּד מערכות כולל ברחבי הקיסרות. שנות שלטונו של קיסר נמרץ זה הן תקופת המשנה השנייה בהיסטוריה של חָאן המוקדמת, שהייתה מאופיינת בשיבה למדיניות האקטיביסטית מבית מדרשה של צִ'ין: ווּ־דִי הרחיב את גבולות המדינה תוך ניהול מלחמות אין־ספור בכל החזיתות, תיקן את המבנה המנהלי, ביצע רפורמות תרבותיות, טקסיות ואידאולוגיות, בלם את תחייתה של האצולה התורשתית, וגם הגביר באופן דרמטי את פעלתנותה הכלכלית והחברתית של המדינה. ואולם הפעלתנות הנמרצת של ווּ־דִי הביאה לדלדול משאבי המדינה, וכן עוררה ביקורת גוברת מצד העילית החברתית, שלא שבעה נחת מתחרות־היתר מצד המנגנון המנהלי. יורשיו של ווּ־דִי נאלצו לחפש אחר שביל הזהב בין האקטיביזם מבית מדרשה של צִ'ין, ובין ההסתפקות במועט שאפיינה את ראשית השושלת; זוהי תקופת המשנה השלישית בהיסטוריה של חָאן המוקדמת, שנמשכה מאז מותו של ווּ־דִי ועד סוף החלק הראשון של השושלת. את תקופת המשנה הזאת ניתן לאפיין כעידן של פשרה בין האקטיביזם ובין מתינות, תקופה של מראית עין של עוצמה פוליטית אדירה לצד מציאות של נסיגות וּויתורים. פשרה זו הפכה עם הזמן למאפיין העיקרי של הקיסרות הסינית, ואולי גם למקור מרכזי לאריכות ימיה.

בפרק זה נתמקד בתקופת המשנה הראשונה של מינימליזם שלטוני מוצהר, התקופה שבה הפגינה שושלת חָאן ענווה ואיפוק במרבית מפעליה, ורבים מראשיה נשבו בקסמי תורת ה"אי־עשייה" (או, ביתר דיוק, עשייה ללא מאמץ) מבית מדרשו של לָאוֹ־דְזְה (ראו כרך א, פרק 9). מדיניותם הזהירה של מייסדי השושלת ושל ממשיכיהם הראשונים שיקפה במידה מסוימת את הסתייגותם מעודף הפעלתנות ההרסני של קודמתם, צִ'ין, אולם בראש ובראשונה הייתה מדיניות זו פועל יוצא של חולשתם־הם, וכן תגובה לאילוצים הקשים שעמם התמודדו בעשורים הראשונים לשלטון חָאן. מהפרספקטיבה המאוחרת ניתן לומר שלבחירותיהם של מנהיגי חָאן הראשונים, ולדרכי התמודדותם עם האילוצים השונים, נודעה השפעה מכרעת על עיצוב אופיָה של השושלת, ובמידה לא מבוטלת — על עיצוב אופיָה של הקיסרות הסינית לדורותיה.

מאיכר לקיסר: עלייתו של ליוּ בָּאנְג

ליוּ בָּאנְג, שהוכתר כקיסר בשנת 202 לפסה"נ, ונכנס להיסטוריה בשם שניתן לו לאחר המוות, "האב הנעלה" (גָאוֹ־דְזוּ 高祖), הוא אחד האנשים המפתיעים ביותר שעלו אי־פעם על כס השלטון הסיני (איור 1-1). אף כי היסטוריוני החצר של חָאן עמלו קשות כדי ל"שפץ" את הביוגרפיה שלו, למלא אותה בפרטים אודות "ההילה הקיסרית" כביכול שליוותה אותו מנעוריו, להרבות באותות ובמופתים שבישרו את עלייתו לכס השלטון, ולהלל את מוסריותו ואת כישוריו — לא עלה בידיהם (ואולי אף לא רצו בכך) להסוות את הרקע הלא קיסרי שלו. סְה־מָא צ'יֶין (司馬遷, בערך 90-145 לפסה"נ), ההיסטוריון הביקורתי הדגול שעל יצירתו נדבר בפרק 7, הותיר לנו תיאור לא מחמיא במיוחד של מייסד השושלת: הלה מצטייר כאדם חסר השכלה, בעל כישורים צבאיים בינוניים, מוג לב, לא אמין, אכזר, תאב טובות הנאה וחסר חזון מגובש. אולם דווקא האיש הזה היה עתיד לגבור על יריביו הרבים, שאחדים מהם עלו עליו בכישוריהם הצבאיים, במוניטין שלהם ובהשכלתם. ליוּ בָּאנְג לא רק איחד מחדש את מרבית שטחיה של צִ'ין, אלא גם הצליח לייסד את אחת השושלות המפוארות בהיסטוריה של הקיסרות הסינית — והארוכה שבהן.

ליוּ בָּאנְג נולד למשפחת איכרים פשוטה, בנפת פֶּיי (沛縣) שבחבל ג'יָאנְג־סוּ של היום. בראשית ימי צִ'ין הצליח לזכות בתפקיד זוטר במנהל המקומי, אולם נכשל במילוי משימותיו; בחששו מפני העונש הצפוי לו העדיף חיי עבריין נמלט, ולימים הצטרף למחנה המורדים נגד צִ'ין. את דרכו שם החל כמנהיג של חבורת פורעי חוק שולית שהלכה ותפחה בהדרגה. תחילה השתלט על נפת הולדתו, פֶּיי, ומשם פתח במסעות שוד לעבר אזורים סמוכים. הקואליציה הרופפת שלחמה בצִ'ין מאז שנת 208 לפסה"נ כללה איכרים פשוטים שמרדו נגד העושק, ראשי קהילות כפריות שחששו מהפקעת סמכויותיהם בידי הפקידות האגרסיבית של צִ'ין, שרידי האצולה הוותיקה של "המדינות הלוחמות" שחלמו על שיקום מעמדם שנפגע עם האיחוד של צִ'ין, ואין ספור הרפתקנים, גבירים מקומיים ושכירי חרב, שקיוו להפיק תועלת מעידן האנרכיה הכללית. ליוּ בָּאנְג נִמנה עם הקבוצה האחרונה.

מאז מותו של מחולל המרד נגד צִ'ין, צֶ'ן שֶׁה, בשנת 208 לפסה"נ (ראו כרך א, פרק 11), היה מחנה המורדים נתון בתוהו ובוהו. בהדרגה עברה ההנהגה למצביא מוכשר, סיָאנְג יוּ (項羽, מת ב־202 לפסה"נ), איש האצולה הצבאית ממדינת צ'וּ העתיקה, שפעל בשמו של קיסר־בובה מצאצאי בית המלוכה של צ'וּ. אולם בשעה שסיָאנְג יוּ עמל על הבסת צבא צִ'ין, ליוּ בָּאנְג שהיה פקוּדוֹ ניצל את שעת הכושר, ובראש חיל החלוץ שלו השתלט על בירתה של צִ'ין, סיֶין־יָאנְג. הצלחה זו שינתה את מעמדו של ליוּ בָּאנְג מן היסוד: לפי ההסכם המוקדם בין המורדים הוא היה זכאי עתה לרשת את אדמותיה העתיקות של צִ'ין, על מעמדן האסטרטגי ועל יוקרתן הרבה. דא עקא, סיָאנְג יוּ הבין מיד שפקודו השאפתן עלול לסכנוֹ; הוא עלה על סיֶין־יָאנְג, גירש משם את ליוּ בָּאנְג, והעניק לו נחלה חסרת חשיבות במעלה הנהר חָאן (漢), ומכאן שמן של הנחלה ושל השושלת העתידית.

*המשך הפרק בספר המלא*

2 לקיסרי חָאן ולקיסרי השושלות הבאות אחריה נהוג להתייחס בשם שניתן להם אחרי המוות, בתוספת התואר "קיסר" (דִי 帝). יוצאים מכלל זה מייסדי השושלות, שאותם נהוג לרוב לציין בשמם המקורי (שם משפחה ושם פרטי); על כן נמשיך לקרוא לליוּ בָּאנְג בשמו ולא בתוארו "האב הנעלה" (גָאוֹ־דְזוּ 高祖); הוא הדין באשר לאלמנתו של ליוּ בָּאנְג, הקיסרית לוּ' (呂).