אולמי שושנים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אולמי שושנים

אולמי שושנים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

סלין אסייג

סלין אסייג (נולדה ב-21 ביולי 1967) היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות ושירה, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2017. עבדה כהנדסאית מכונות 25 שנה. נכון לאוגוסט 2023 היא עורכת המקור בידיעות ספרים, עורכת כתב העת צריף ומעבירה סדנאות כתיבה.

אסייג פרסמה שני רומנים, וסיפורים קצרים פרי עטה ראו אור באנתולוגיות ובכתבי-עת. על ספרה הראשון, צעקה הפוכה, הייתה מועמדת לפרס ספיר, זכתה בפרס שרת התרבות בתחומי היצירה הספרותית וכן במלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית. הספר הקנה ל"אחוזת בית" את פרס השרה להוצאה 2014. על ספרה השני, פרקי מכונות, הייתה מועמדת לפרס ספיר; וב-2017 זכתה בפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול (פרס ראש הממשלה).

מספריה:
צעקה הפוכה, הוצאת אחוזת בית, 2014.
פרקי מכונות, אחוזת בית, 2017.
ימים למחיקה, הוצאת פרדס, 2021.
אולמי שושנים, ידיעות ספרים, 2023.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5cxwvte3

תקציר

אם, נניח, בעוד חמישים או מאה שנים, מישהו או מישהי יבקשו להבין את רוח התקופה שאנחנו, הישראלים, ואולי לא רק אנחנו חיים בה, אולמי שושנים של סלין אסייג יהיה מבחינתו אוצר בלום – אספקלריה מלוטשת ל"מצבנו". הסיפורים בקובץ הנובלות והסיפורים הזה נעים, בתזזיתיות מידבקת, בין נושאים בוערים, עבר, הווה ועתיד, בנאליה ופנטזיה, ומעל הכול מרחפת, כמו ביצירות נוסטלגיות-עתידניות משובחות על יצורים אנושיים ומוטנטים, כמיהה עזה לאהבה.

אולמי שושנים שופע פרטים מהביוגרפיה של סלין אסייג; זרעים שמהם נוצרו סיפוריה הקודמים ושמהם ייווצרו, כנראה, חלק מסיפוריה הבאים. אלה מעורבבים ומשוקשקים היטב עם הריאליה המדכדכת של תקופת הקורונה ותוצריה: יצורים דמיוניים מוזרים, סיטואציות מופרכות בכוונת מכוון, חרדות דיסטופיות, זנבות של סיוטים, גודש של אלימות אישית, משפחתית וקהילתית, וגם חלומות על אושר.

כל אחד מהסיפורים בקובץ המפתיע הזה עומד בפני עצמו. עם זאת, כולם נדמים כקרועים מתוך איזו הוויה אחת, טרופה, שבה חוקי הפיזיקה, הביולוגיה והארוטיקה השתבשו. כל ניסיון להניח את כף הרגל על מדרך יציב נכשל. הכישלונות הללו מעוררים הרבה גיחוך, והספר גדוש במעמדים קומיים. ואולם, בין המצבים הללו, מצחיקים ככל שיהיו, מציצות תדיר פני האבן החמורות של הטרגי ושל הנשגב.

יגאל שוורץ

פרק ראשון

אולמי שושנים

זה היה אחד הימים. אחד הימים בתוך הרבה ימים של מוות אטי, מתמשך, מלווה בהרגשה שאין דבר שיכול לחלץ. ואני לא התכוונתי למות הפעם. לא סיפרתי עלי לאיש. אף אחד לא היה מספיק בשביל זה. גם לא מאיה, שאיתה, בזמן ההוא האחרון דיברתי בבוקר ובערב ולפעמים גם במהלך היום. דיבורי סרק שהחזיקו הרגשה שהכול ממשיך רגיל.

עברו שעתיים מרגע שהתעוררתי עד שיצאתי מהמיטה. שמעתי מוזיקה. קפצתי משיר לשיר.

באותו זמן אלה היו עדיין שירי הפרידה שלנו שלא תדעי עליהם לעולם. כל כך הרבה פעמים נפרדנו שהם כבר היו חלק מהזוגיות עצמה, חלק בלתי נפרד מהעצב שהיא טבלה בו, שחתה, טבעה, ניצלה, נשנקה ושוב ושוב ושוב וחוזר.

שיר אחד חרות אצלי יותר מכולם. כנראה זה היה איזה ערב שרבנו. כנראה זה היה איזה ערב שחיכיתי לך, זה היה איזה ערב שהלכתי ממך. זה היה איזה ערב שרציתי, זה היה איזה ערב דומה להרבה ערבים שהיו לפניו ובאו אחריו, ולשיר הזה הקשבתי בפעם הראשונה ההיא מזמן ובכל הפעמים האחרות.

כשהבטתי אל דמותי במראה שבמקלחת ראיתי את בעתת החלום עלי. מתחת למים הזורמים הרהרתי בשאלת המשמעות והפחד מהמשמעות שזאת הפעם הראשונה בחיי שלא קפצתי מהמיטה אל היום.

חסר לי מבט על מבט עלי, חשבתי. אולי כדאי שאתלה מראות נוספות. עמדתי מול המראה שבחדר השינה וניסיתי להבין את ההבעה. אולי זה היה השקט של היות לבד שהקפיא את שרירי פני, האריך את זוויות הפה, רוקן את ההיפודרמיס, הפיל.

הכנתי קפה והסתכלתי על העצים. על השולחן היה מונח כמו תמיד המחשב שלי. כשפתחתי אותו היוטיוב מיד ניגן את צלו החיוור של החיוורון. בהיתי כמה דקות בכל קובץ וקובץ שנשאר פתוח מיום אתמול. סגרתי חלק מהקבצים בתקווה שאפנה אותם גם מן המחשבה. במיוחד את אלה שהיה כתוב בהם מעט מאוד. טרום־מחשבות שהצלחתי לתרגם רק למילים בודדות ושעלי לשחזר לפענח לפרק את הכאב הסבוך שהן נושאות איתן.

סופן של בהיות הוא תמיד אחד, להיעלם בחטף. זה קרה כשהודעות במסנג'ר התחילו לקפוץ וקטעו אותנו. לאחרונה נפתחו קבוצות עבור עניינים משונים ושטותיים וכמו כל אחד אחר מצאתי את עצמי מלוהקת אליהן מדי פעם. לרוב קראתי רק את ההודעה האחרונה ואת הכותרת ויצאתי. הייתי בטוחה שזאת עוד קבוצה כזאת. קראתי את ההודעה האחרונה בשרשור.

ערן כתב, "וואווו אנחנו כבר 12, היינו 40".

הודעות המשיכו לזרום.

תמי ביקשה שמישהו יעלה את תמונת המחזור כדי להיזכר בכל השמות. היא כתבה שהתמונה שלה נשארה בבית של ההורים. שם הקבוצה היה "הכיתה".

הקבוצה הלכה ותפחה במהירות ואני החלטתי לצאת לשוטט ברחובות. באותו זמן שוטטתי המון. ברחובות ריקים, בלילות ובימים גשומים וקרים ובימים ובלילות חמים ומיוזעים. שוטטתי בהרים, במדבר, בשדות חיטה ירוקה, בשדות חיטה צהובה, לבד ועם אנשים. חיפשתי שקט דרך הגוף. כששאלו אותי מה קרה, למה נפרדנו, סיפרתי בכל פעם משהו אחר. לא כל כך רציתי לדבר על זה. רציתי לספר על הפעם הראשונה שבה נפגשנו. את זוכרת.

במהלך השיטוט שלי ראיתי שהם פתחו קבוצת ווטסאפ ושמות שהיו זיכרונות קמו לתחייה. את ואני לא נהיה שוב לעולם. לעולם לא נקים אותנו. את אמרת וחתמת.

 

מדי פעם הצצתי בהודעות הקבוצה. הדומיננטיות של תמי תפסה את תשומת לבי. לא זכרתי שהיא היתה כך. הסתכלתי בתמונת הפרופיל שלה. ניסיתי להיזכר בשם משפחתה בזמן שהם שם בקבוצה ניסו להיזכר בשם משפחתה של ענת בן חמו שהיה מולחם בזיכרוני, ענת בן חמו היתה מרי לו שלי.

הרי אז, כמו כל אחד מאיתנו, ידעתי בעל פה את שמות כל הילדים בכיתה לפי הסדר שהופיעו ביומן המורה. הסדר נקבע לפי האל"ף בי"ת של שמות המשפחה, וזאת היתה למעשה הפעם הראשונה שהופקעת ברבים מהיותך יחידה אחת מתוך משפחה ושמקומך בסדר חברתי כלשהו נגזר ממנה.

אני זוכרת רגעים של שכיבה על המיטה ושחזור השמות כמו מנטרה מרגיעה. רפטטיביות היא חלק ממני. בגלל זה אני זוכרת עד שאני כותבת. רק אחר כך אני יכולה קצת לשכוח.

איך הייתי מספרת לך את עכשיו. הייתי כותבת לך את זה. הנה אני כותבת.

 

אולי השיחות היו תמיד ביני לביני, כמו להיות בתוך חדר בלי דלתות וחלונות, כמו הכתיבה.

פעם אמרת לי, באיזה בוקר אחרי שישנו לא טוב, בתקופה שנלחמנו עלינו, אמרת לי ששכחת איך את נראית כי הפנים שלי לנגדך תמיד. נתקלתי בפסוק הזה - הן על כפים חקתיך חומתיך נגדי תמיד - קעקעתי אותו על אמתי.

 

ברנס. תמי ברנס. עברתי לפייסבוק לראות אותה. מהתמונה שם ניבטות פנים גדולות שיער ארוך חום בהיר ובצדדים פסים בהירים יותר והכול מסודר כאילו היא יצאה בדיוק ממספרה, כאילו ניסתה לחקות במראה שלה את הנשים שהביטו עלינו מפוסטרים שהיו תלויים על הקירות בבתים שלנו. פארה פוסטיות כאלה. ראיתי ילדים גדולים, צילומי נוף מדבר, שיכונים של שנות השבעים. דימונה. המשקפיים הכבדים שיוו לה מראה שמנוגד לזיכרון שלי אותה, אך שתאם את הגיל שלה, שלנו. זכרתי ילדה שמנמנה, מכנסי ג'ינס כחולים קצרים, שיער שחור קצוץ. קצוץ כמו בן, אמרנו. אולי זאת תמונה שלה שאני זוכרת, מישהו צילם את גבה כשהיא מפנה את ראשה בחצי סיבוב של הגוף לאחור. חיפשתי קשר בין הדיוקן בפייסבוק לזיכרון ולא מצאתי. עברתי לפרופיל שלי וניסיתי להסתכל עליו בעין זרה.

את יודעת, אחרי שמחקת וחסמת אותי, מחקתי מהפרופיל שלי כל זיכרון שלך.

חזרתי הביתה למחשב.

אני לא התכוונתי למות הפעם, כתבתי משפט בודד ואת מחקת, את הרצון שלי הזה ואיתו את כל הרגעים, את כל השעות, את כל המילים ואת כל השתיקות. ואיך אסתכל עלייך שוב כשאראה אותך.

ניסיתי להיזכר מי היה ראשון ביומן. המחשבה הטרידה אותי כאילו זה דבר יחיד וחשוב. היינו ילדים שלכל דבר נתנו משמעות מאגית. גם לסדר השמות ביומן היתה חשיבות גדולה, כאילו אתה נוגע ונגוע במי שכתוב לפניך ובמי שמאחוריך והחשיבות הזאת קמה באחת לתחייה. שם משפחתי היה דוד.

מה היה קורה אם היינו מכירות אז. למעשה לא היינו צריכות להכיר הרבה זמן, קראנו את העבר שלנו בהווה, קראנו וכתבנו אותו מחדש אני בך ואת בי. בדיעבד ידעתי שלפעמים החיים שלנו הצטלבו בלי שידענו זאת. היינו שני בני אדם שהולכים ברחובות מקבילים, שמבני ענק חוצצים ביניהם והם אינם יודעים שהגורל שלהם קרוב ושהוא יהיה משותף יום אחד קצר ומר. מיכה אלגרבלי ודוד בן בסט היו ראשונים ביומן, אחריהם ענת בן חמו, גיא בן שמחון ואחר כך אני.

ענת בן חמו, כתבתי להם בווטסאפ. מיד כולם בירכו אותי לשלום, הרגשתי את רגשת השמחה שלהם. פתאום שמחתי גם אני. תמי שאלה אם אני בקשר עם מישהו ואם אני זוכרת עוד שמות. לא הייתי בקשר עם איש מהם, וגם אף פעם לא נתקלתי במי מהם. כשראיתי אנשים נפגשים באקראי עם חברי ילדות תהיתי איך זה יכול להיות שאני אף פעם לא רואה אותם. כתבתי שלא.

זכרתי הרבה שמות, אבל באותו רגע בחרתי לכתוב את אורלי בשן. אולי בגלל אבא שלה. הוא היה החלבן. באותן שנים עוד היה נהוג להביא את החלב עד דלת הבית. הוא, החלבן, היה מניח ליד הדלת שלנו שני בקבוקי זכוכית מלאים בחלב במקום הבקבוקים הריקים. היה משהו מרגש במזון הראשוני שבא כל יום אל פתחנו בבקבוקי זכוכית עטיניים. פעם בכמה זמן הוא היה דופק בדלת כדי לקבל את הכסף. עצב ורחמים חוברו אצלי לכסף כבר באותם זמנים. אחר כך החלב עבר לשקיות והפסיקו להביא אותו עד לבתים, ואבא של אורלי נעשה ירקן שעובר עם טנדר פתוח ומוכר פירות וירקות. בלי לצעוק הוא עבר, בשקט, כמו אורלי בתו שהיתה ילדה לא מדברת. כשהיו שואלים אותה שאלה היא היתה תולה עיניים ושותקת. זכרתי את העיניים שלה, עגולות ובהירות בולטות מול עורה הכהה. היא נראתה כמו מלכה ספרדייה. אני לא יודעת מה חרת בזיכרון שלי מלכה ספרדייה, אבל ברור היה לי אז שאם יש כזאת היא נראית כמו אורלי.

פעם אחת כשכבר היינו בכיתה ח' המורה ז'קלין התעקשה שאורלי תקרא בקול. אי־אפשר היה להבין מה קראה. היא קראה כמו שילד בכיתה ב' קורא. בגמגום ועם שגיאות. ילדים צחקו.

 

שאלתי אותם בקבוצה אם הם יודעים שיוסי ברכה, רונית גילאון, שרית קמחי ועמי בוהדנה מתו. עמי בוהדנה נפטר מהתקף לב ושרית ממפרצת במוח. על רונית ויוסי הם לא ידעו. רונית מסרטן העור ויוסי מסוג נדיר של סרטן. בשורות מוות הבאתי אליהם.

רציתי לכתוב להם שמַתִי ממש לא מזמן, שלא רציתי למות הפעם ובכל זאת מתי. רציתי שישאלו וירחמו עלי. בטוח ירחמו חשבתי. הנה יוצאים מהם קיתונות של רחמים למתים.

זמן רב אחרי. הרבה אחרי, כשראיתי אנשים מבכים את מתיהם חשבתי איך המחיקה שלך את זכרי מבטלת בעצם את כל מה שהיה, הופכת את הכול לשקר. ואולי זה פשוט עניין של רמות רגישות. הנמוגות העיקשת שלך חיזקה את התחושות הקשות האלה.

במשך שבועיים הקבוצה רגשה ורחשה ואז הגיע משבר ראשון ולא צפוי. זה קרה כאשר מירי הכניסה את המורה ז'קלין שהיתה המחנכת שלנו בכיתות ו', ז' ו־ח'.

 

בהתחלה כולם שמחו ורצו לדעת אם היא זוכרת אותם. בתוך ההמולה, בשקט, סיניה יצאה מהקבוצה. עד לאותו הרגע סיניה כתבה מדי יום ושיתפה בכל צעד. קיבלנו תמונות שלה שותה מיץ פירות ומשתזפת מתחת לעצי קוקוס בתאילנד, הנה היא נוסעת לאילת, טסה לרומניה, מנקה את חלונות הבית לפסח. קיבלנו תמונה כשהיא רוכשת מכונית חדשה, תמונה אחרי שהיא מסתפרת, ותמיד היא מחייכת ותוך כדי וכל הזמן מעלה זיכרונות שלנו. רובם מצחיקים. את רובם זכרתי. דברים שקשורים בי לא תמיד זכרתי והיה נדמה לא אחת שהזיכרון של סיניה ושל אחרים הסתלף עם הזמן והתווספו אליו יצירי דמיון. כך אעשה אני, כשאכתוב אותנו.

מירי סיפרה לגלית שסיפרה לי שז'קלין התעללה בסיניה. היא אמרה שהיא לא יודעת פרטים. כשסיניה יצאה מהקבוצה מירי ניסתה להחזיר אותה ללא הצלחה.

נפתחה קבוצה חדשה, נוספת. כולם הוזמנו לקבוצה החדשה מלבד המורה ז'קלין. הקבוצה החדשה היתה לקבוצה הפעילה למרות שחלק מהאנשים יצאו ממנה כשהם מסבירים זאת בעודף קבוצות.

אנשים התחילו לכתוב דברים לא פשוטים שקרו להם. גם סיניה סיפרה.

היו כמה חברים כמו אורלי לוי, איתן שרעבי ואיציק שמיר שקראו את ההודעות ולא הגיבו כלל.

ניסו לפנות אליהם. בעיקר תמי פנתה. כשפנתה לאסנת היא יצאה מהקבוצה. היא כתבה לה בפרטי ואסנת לא ענתה וחסמה אותה.

יום אחד נכנסה לקבוצה ליאורה גמריאן, זכרתי את שם משפחתה כי היא גרה בבניין של גלית ובכל פעם שבאתי לבית של גלית הוא בלט על תיבת המכתבים שלהם בכניסה. ליאורה כתבה לנו שיר ארוך, פואמה שבה היא מאשימה אותנו שפגענו בה. היא לא חיכתה לתגובה ויצאה מיד אחרי שהעלתה את השיר. היינו המומים. אף אחד לא שמר את הטקסט שלה.

חלק מהחברים אמרו שהיא תמיד הרגישה שהיא לא חלק מאיתנו ונעלבה כל פעם מחדש.

 

התחילו דיבורים על פגישת מחזור, ומונתה ועדה מארגנת.

סיניה לא רצתה להגיע למפגש. היא אמרה שאם ז'קלין מגיעה היא לא מגיעה. היא אמרה שז'קלין הרסה לה את החיים. היא סיפרה לנו שיום אחד ז'קלין אמרה לה להישאר אחרי הלימודים. סיניה זכרה את היום הזה כל חייה.

אני מצמידה לזיכרון הפגישה הראשונה שלנו את זיכרון היום שנפרדנו ואת הפער ביניהם ארוקן.

הן היו רק שתיהן בכיתה וז'קלין צעקה עליה. היא לא זכרה מה היתה הסיבה. היו כל כך הרבה פעמים שהיא צעקה עליה, היא אמרה. היא זכרה רק את מה שהיא אמרה לה באותה פעם. היא אמרה לה שהיא אפס מאופס. היא אמרה לה שכלום לא יֵצא ממנה. סיניה זכרה שהיא בכתה. היא זכרה שז'קלין השאירה אותה לבד בכיתה ויצאה וסגרה אחריה את הדלת. היא ישבה על הרצפה מול הדלת האדומה הסגורה הרבה זמן ובכתה. היא ידעה שהיא תזכור את התמונה הזאת עוד הרבה שנים. כשהיא יצאה מהכיתה המסדרונות היו ריקים. היא פחדה שהיא ננעלה בבית הספר. היא סיפרה שהיא רצה במסדרונות מבולבלת. היא חושבת שאחת המזכירות היתה שם והובילה אותה לחצר. כמו תמיד היא הלכה דרך גן לוי אשכול שגם הוא היה ריק והשומר של הגן, שחשבנו שהוא קצת לא בסדר וכנראה שזה היה נכון, צעק לה, כולם עברו מזמן, כולם עברו מזמן. היא זכרה שהיא אמרה לעצמה שאף אחד לא ידבר אליה ככה לעולם.

התברר שאנשים נשארו עם המילים הקשות והצעקות מבית הספר היסודי עד גיל חמישים. כמה ילדים סיפרו שהם היו הולכים למורה ז'קלין הביתה והיא נתנה להם שיעורים פרטיים ובתמורה הם שמרו על הילדים שלה כשהיתה צריכה.

את ההצהרה של סיניה ואחרים שלא יגיעו לפגישה הצליחו אלי וחברים אחרים לבטל. אלי אמר, תבואו, מבטיח שיהיה מעניין. מבטיח להפתיע אתכם.

עבורי עניין ההשפלה, השיעורים הפרטיים והבייביסיטר היו הפתעה.

 

הלילה חלמתי עלייך. אנשים היו סביבך ועלי את הסתכלת והמבט שלך פינה לי את הדרך אלייך, שוב לא ראיתי אלא אותך.

 

המורה ז'קלין היתה שונה בנוף הילדות שלנו. היא נראתה תמיד מוקפדת ומסודרת. איפור מינימלי ולא מרוח כמו של המורות האחרות, ותמיד לבשה חליפות מחויטות שכאילו נתפרו במיוחד עבורה, לא דומות לבגדים שהכרנו, שנמכרו בחנויות העיר. אבל יותר מכל דבר אחר בלטו הגובה וזקיפות הקומה שלה. השיער שלה היה תמיד אסוף בקוקו מתוח והיא נראתה כאילו היא כאן איתנו לזמן קצר, כי איפשהו יש משהו חשוב יותר שהיא עסוקה בו.

היינו שקטים בשיעורים שלה ובשיעורים של המורות האחרות פרקנו עול. ידענו שדברים יעברו אליה והיא תיכנס לתמונה ותעניש, אבל המשכנו. פעם אחת הבאנו מגן לוי אשכול פצצות סירחון ופיזרנו אותן בשיעור אנגלית. המורה ז'קלין הוזעקה אל הכיתה. היא ביקשה מהמורה לאנגלית לצאת ונעלה אותנו בכיתה עד סוף השיעור.

אהבתי את השיעורים של המורה ז'קלין. אולי בגלל שאפשר היה ללמוד בהם אבל אולי גם בגלל שלמרות המראה המהוגן והמוקפד היתה בה יצירתיות.

היא ביקשה מאיתנו להביא מחברת שתהיה מחברת ניבים. מחברת הניבים היתה צריכה להיות תמיד בתיק. בכל פעם שהיא נזכרה בניב, תוך כדי דיבור, היא עצרה והסבירה לנו אותו. היינו צריכים להוציא את מחברת הניבים ולכתוב אותו בה ואחר כך בבית לחבר חיבור קצר בן חמש שורות לפחות שהניב שזור בו.

הסיפורים היו מצחיקים והצחוק הנדיר של ז'קלין היה מטרתם.

ובחלומי את צוחקת. אני מתקרבת אלייך ונושמת את ריח ראשך. כמה אהבתי אותו, את ריח ראשך הסמיך, ואז את מנשקת אותי ואני ספק אומרת ספק שואלת, אם אנחנו ביחד. ואת שוב צוחקת וכאילו מעולם לא נפרדנו ואולי את אומרת את זה מעולם לא נפרדנו. אני מחיה את זיכרון החלום שוב ושוב במהלך היום וביום למחרת. את הצחוק שלך. את המילים שלך מהחלום. את המעולם לא נפרדנו. מעולם לא נפרדנו. כך אני מתקפת אותנו, את האהבה שלנו. כך זה כנראה היה כל הזמן. כך הייתי צריכה לתקף. ועכשיו, למרות שכל ההבטחות שלנו התבדו, ממש בזמן כתיבת המילים האלה הן עוד חיות בי.

*המשך העלילה בספר המלא*

סלין אסייג

סלין אסייג (נולדה ב-21 ביולי 1967) היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות ושירה, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2017. עבדה כהנדסאית מכונות 25 שנה. נכון לאוגוסט 2023 היא עורכת המקור בידיעות ספרים, עורכת כתב העת צריף ומעבירה סדנאות כתיבה.

אסייג פרסמה שני רומנים, וסיפורים קצרים פרי עטה ראו אור באנתולוגיות ובכתבי-עת. על ספרה הראשון, צעקה הפוכה, הייתה מועמדת לפרס ספיר, זכתה בפרס שרת התרבות בתחומי היצירה הספרותית וכן במלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית. הספר הקנה ל"אחוזת בית" את פרס השרה להוצאה 2014. על ספרה השני, פרקי מכונות, הייתה מועמדת לפרס ספיר; וב-2017 זכתה בפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול (פרס ראש הממשלה).

מספריה:
צעקה הפוכה, הוצאת אחוזת בית, 2014.
פרקי מכונות, אחוזת בית, 2017.
ימים למחיקה, הוצאת פרדס, 2021.
אולמי שושנים, ידיעות ספרים, 2023.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5cxwvte3

סקירות וביקורות

סלין אסייג מצליחה לטשטש את הגבול בין שפיות לטירוף צליל אברהם הארץ 17/10/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

סלין אסייג מצליחה לטשטש את הגבול בין שפיות לטירוף צליל אברהם הארץ 17/10/2023 לקריאת הכתבה >
אולמי שושנים סלין אסייג

אולמי שושנים

זה היה אחד הימים. אחד הימים בתוך הרבה ימים של מוות אטי, מתמשך, מלווה בהרגשה שאין דבר שיכול לחלץ. ואני לא התכוונתי למות הפעם. לא סיפרתי עלי לאיש. אף אחד לא היה מספיק בשביל זה. גם לא מאיה, שאיתה, בזמן ההוא האחרון דיברתי בבוקר ובערב ולפעמים גם במהלך היום. דיבורי סרק שהחזיקו הרגשה שהכול ממשיך רגיל.

עברו שעתיים מרגע שהתעוררתי עד שיצאתי מהמיטה. שמעתי מוזיקה. קפצתי משיר לשיר.

באותו זמן אלה היו עדיין שירי הפרידה שלנו שלא תדעי עליהם לעולם. כל כך הרבה פעמים נפרדנו שהם כבר היו חלק מהזוגיות עצמה, חלק בלתי נפרד מהעצב שהיא טבלה בו, שחתה, טבעה, ניצלה, נשנקה ושוב ושוב ושוב וחוזר.

שיר אחד חרות אצלי יותר מכולם. כנראה זה היה איזה ערב שרבנו. כנראה זה היה איזה ערב שחיכיתי לך, זה היה איזה ערב שהלכתי ממך. זה היה איזה ערב שרציתי, זה היה איזה ערב דומה להרבה ערבים שהיו לפניו ובאו אחריו, ולשיר הזה הקשבתי בפעם הראשונה ההיא מזמן ובכל הפעמים האחרות.

כשהבטתי אל דמותי במראה שבמקלחת ראיתי את בעתת החלום עלי. מתחת למים הזורמים הרהרתי בשאלת המשמעות והפחד מהמשמעות שזאת הפעם הראשונה בחיי שלא קפצתי מהמיטה אל היום.

חסר לי מבט על מבט עלי, חשבתי. אולי כדאי שאתלה מראות נוספות. עמדתי מול המראה שבחדר השינה וניסיתי להבין את ההבעה. אולי זה היה השקט של היות לבד שהקפיא את שרירי פני, האריך את זוויות הפה, רוקן את ההיפודרמיס, הפיל.

הכנתי קפה והסתכלתי על העצים. על השולחן היה מונח כמו תמיד המחשב שלי. כשפתחתי אותו היוטיוב מיד ניגן את צלו החיוור של החיוורון. בהיתי כמה דקות בכל קובץ וקובץ שנשאר פתוח מיום אתמול. סגרתי חלק מהקבצים בתקווה שאפנה אותם גם מן המחשבה. במיוחד את אלה שהיה כתוב בהם מעט מאוד. טרום־מחשבות שהצלחתי לתרגם רק למילים בודדות ושעלי לשחזר לפענח לפרק את הכאב הסבוך שהן נושאות איתן.

סופן של בהיות הוא תמיד אחד, להיעלם בחטף. זה קרה כשהודעות במסנג'ר התחילו לקפוץ וקטעו אותנו. לאחרונה נפתחו קבוצות עבור עניינים משונים ושטותיים וכמו כל אחד אחר מצאתי את עצמי מלוהקת אליהן מדי פעם. לרוב קראתי רק את ההודעה האחרונה ואת הכותרת ויצאתי. הייתי בטוחה שזאת עוד קבוצה כזאת. קראתי את ההודעה האחרונה בשרשור.

ערן כתב, "וואווו אנחנו כבר 12, היינו 40".

הודעות המשיכו לזרום.

תמי ביקשה שמישהו יעלה את תמונת המחזור כדי להיזכר בכל השמות. היא כתבה שהתמונה שלה נשארה בבית של ההורים. שם הקבוצה היה "הכיתה".

הקבוצה הלכה ותפחה במהירות ואני החלטתי לצאת לשוטט ברחובות. באותו זמן שוטטתי המון. ברחובות ריקים, בלילות ובימים גשומים וקרים ובימים ובלילות חמים ומיוזעים. שוטטתי בהרים, במדבר, בשדות חיטה ירוקה, בשדות חיטה צהובה, לבד ועם אנשים. חיפשתי שקט דרך הגוף. כששאלו אותי מה קרה, למה נפרדנו, סיפרתי בכל פעם משהו אחר. לא כל כך רציתי לדבר על זה. רציתי לספר על הפעם הראשונה שבה נפגשנו. את זוכרת.

במהלך השיטוט שלי ראיתי שהם פתחו קבוצת ווטסאפ ושמות שהיו זיכרונות קמו לתחייה. את ואני לא נהיה שוב לעולם. לעולם לא נקים אותנו. את אמרת וחתמת.

 

מדי פעם הצצתי בהודעות הקבוצה. הדומיננטיות של תמי תפסה את תשומת לבי. לא זכרתי שהיא היתה כך. הסתכלתי בתמונת הפרופיל שלה. ניסיתי להיזכר בשם משפחתה בזמן שהם שם בקבוצה ניסו להיזכר בשם משפחתה של ענת בן חמו שהיה מולחם בזיכרוני, ענת בן חמו היתה מרי לו שלי.

הרי אז, כמו כל אחד מאיתנו, ידעתי בעל פה את שמות כל הילדים בכיתה לפי הסדר שהופיעו ביומן המורה. הסדר נקבע לפי האל"ף בי"ת של שמות המשפחה, וזאת היתה למעשה הפעם הראשונה שהופקעת ברבים מהיותך יחידה אחת מתוך משפחה ושמקומך בסדר חברתי כלשהו נגזר ממנה.

אני זוכרת רגעים של שכיבה על המיטה ושחזור השמות כמו מנטרה מרגיעה. רפטטיביות היא חלק ממני. בגלל זה אני זוכרת עד שאני כותבת. רק אחר כך אני יכולה קצת לשכוח.

איך הייתי מספרת לך את עכשיו. הייתי כותבת לך את זה. הנה אני כותבת.

 

אולי השיחות היו תמיד ביני לביני, כמו להיות בתוך חדר בלי דלתות וחלונות, כמו הכתיבה.

פעם אמרת לי, באיזה בוקר אחרי שישנו לא טוב, בתקופה שנלחמנו עלינו, אמרת לי ששכחת איך את נראית כי הפנים שלי לנגדך תמיד. נתקלתי בפסוק הזה - הן על כפים חקתיך חומתיך נגדי תמיד - קעקעתי אותו על אמתי.

 

ברנס. תמי ברנס. עברתי לפייסבוק לראות אותה. מהתמונה שם ניבטות פנים גדולות שיער ארוך חום בהיר ובצדדים פסים בהירים יותר והכול מסודר כאילו היא יצאה בדיוק ממספרה, כאילו ניסתה לחקות במראה שלה את הנשים שהביטו עלינו מפוסטרים שהיו תלויים על הקירות בבתים שלנו. פארה פוסטיות כאלה. ראיתי ילדים גדולים, צילומי נוף מדבר, שיכונים של שנות השבעים. דימונה. המשקפיים הכבדים שיוו לה מראה שמנוגד לזיכרון שלי אותה, אך שתאם את הגיל שלה, שלנו. זכרתי ילדה שמנמנה, מכנסי ג'ינס כחולים קצרים, שיער שחור קצוץ. קצוץ כמו בן, אמרנו. אולי זאת תמונה שלה שאני זוכרת, מישהו צילם את גבה כשהיא מפנה את ראשה בחצי סיבוב של הגוף לאחור. חיפשתי קשר בין הדיוקן בפייסבוק לזיכרון ולא מצאתי. עברתי לפרופיל שלי וניסיתי להסתכל עליו בעין זרה.

את יודעת, אחרי שמחקת וחסמת אותי, מחקתי מהפרופיל שלי כל זיכרון שלך.

חזרתי הביתה למחשב.

אני לא התכוונתי למות הפעם, כתבתי משפט בודד ואת מחקת, את הרצון שלי הזה ואיתו את כל הרגעים, את כל השעות, את כל המילים ואת כל השתיקות. ואיך אסתכל עלייך שוב כשאראה אותך.

ניסיתי להיזכר מי היה ראשון ביומן. המחשבה הטרידה אותי כאילו זה דבר יחיד וחשוב. היינו ילדים שלכל דבר נתנו משמעות מאגית. גם לסדר השמות ביומן היתה חשיבות גדולה, כאילו אתה נוגע ונגוע במי שכתוב לפניך ובמי שמאחוריך והחשיבות הזאת קמה באחת לתחייה. שם משפחתי היה דוד.

מה היה קורה אם היינו מכירות אז. למעשה לא היינו צריכות להכיר הרבה זמן, קראנו את העבר שלנו בהווה, קראנו וכתבנו אותו מחדש אני בך ואת בי. בדיעבד ידעתי שלפעמים החיים שלנו הצטלבו בלי שידענו זאת. היינו שני בני אדם שהולכים ברחובות מקבילים, שמבני ענק חוצצים ביניהם והם אינם יודעים שהגורל שלהם קרוב ושהוא יהיה משותף יום אחד קצר ומר. מיכה אלגרבלי ודוד בן בסט היו ראשונים ביומן, אחריהם ענת בן חמו, גיא בן שמחון ואחר כך אני.

ענת בן חמו, כתבתי להם בווטסאפ. מיד כולם בירכו אותי לשלום, הרגשתי את רגשת השמחה שלהם. פתאום שמחתי גם אני. תמי שאלה אם אני בקשר עם מישהו ואם אני זוכרת עוד שמות. לא הייתי בקשר עם איש מהם, וגם אף פעם לא נתקלתי במי מהם. כשראיתי אנשים נפגשים באקראי עם חברי ילדות תהיתי איך זה יכול להיות שאני אף פעם לא רואה אותם. כתבתי שלא.

זכרתי הרבה שמות, אבל באותו רגע בחרתי לכתוב את אורלי בשן. אולי בגלל אבא שלה. הוא היה החלבן. באותן שנים עוד היה נהוג להביא את החלב עד דלת הבית. הוא, החלבן, היה מניח ליד הדלת שלנו שני בקבוקי זכוכית מלאים בחלב במקום הבקבוקים הריקים. היה משהו מרגש במזון הראשוני שבא כל יום אל פתחנו בבקבוקי זכוכית עטיניים. פעם בכמה זמן הוא היה דופק בדלת כדי לקבל את הכסף. עצב ורחמים חוברו אצלי לכסף כבר באותם זמנים. אחר כך החלב עבר לשקיות והפסיקו להביא אותו עד לבתים, ואבא של אורלי נעשה ירקן שעובר עם טנדר פתוח ומוכר פירות וירקות. בלי לצעוק הוא עבר, בשקט, כמו אורלי בתו שהיתה ילדה לא מדברת. כשהיו שואלים אותה שאלה היא היתה תולה עיניים ושותקת. זכרתי את העיניים שלה, עגולות ובהירות בולטות מול עורה הכהה. היא נראתה כמו מלכה ספרדייה. אני לא יודעת מה חרת בזיכרון שלי מלכה ספרדייה, אבל ברור היה לי אז שאם יש כזאת היא נראית כמו אורלי.

פעם אחת כשכבר היינו בכיתה ח' המורה ז'קלין התעקשה שאורלי תקרא בקול. אי־אפשר היה להבין מה קראה. היא קראה כמו שילד בכיתה ב' קורא. בגמגום ועם שגיאות. ילדים צחקו.

 

שאלתי אותם בקבוצה אם הם יודעים שיוסי ברכה, רונית גילאון, שרית קמחי ועמי בוהדנה מתו. עמי בוהדנה נפטר מהתקף לב ושרית ממפרצת במוח. על רונית ויוסי הם לא ידעו. רונית מסרטן העור ויוסי מסוג נדיר של סרטן. בשורות מוות הבאתי אליהם.

רציתי לכתוב להם שמַתִי ממש לא מזמן, שלא רציתי למות הפעם ובכל זאת מתי. רציתי שישאלו וירחמו עלי. בטוח ירחמו חשבתי. הנה יוצאים מהם קיתונות של רחמים למתים.

זמן רב אחרי. הרבה אחרי, כשראיתי אנשים מבכים את מתיהם חשבתי איך המחיקה שלך את זכרי מבטלת בעצם את כל מה שהיה, הופכת את הכול לשקר. ואולי זה פשוט עניין של רמות רגישות. הנמוגות העיקשת שלך חיזקה את התחושות הקשות האלה.

במשך שבועיים הקבוצה רגשה ורחשה ואז הגיע משבר ראשון ולא צפוי. זה קרה כאשר מירי הכניסה את המורה ז'קלין שהיתה המחנכת שלנו בכיתות ו', ז' ו־ח'.

 

בהתחלה כולם שמחו ורצו לדעת אם היא זוכרת אותם. בתוך ההמולה, בשקט, סיניה יצאה מהקבוצה. עד לאותו הרגע סיניה כתבה מדי יום ושיתפה בכל צעד. קיבלנו תמונות שלה שותה מיץ פירות ומשתזפת מתחת לעצי קוקוס בתאילנד, הנה היא נוסעת לאילת, טסה לרומניה, מנקה את חלונות הבית לפסח. קיבלנו תמונה כשהיא רוכשת מכונית חדשה, תמונה אחרי שהיא מסתפרת, ותמיד היא מחייכת ותוך כדי וכל הזמן מעלה זיכרונות שלנו. רובם מצחיקים. את רובם זכרתי. דברים שקשורים בי לא תמיד זכרתי והיה נדמה לא אחת שהזיכרון של סיניה ושל אחרים הסתלף עם הזמן והתווספו אליו יצירי דמיון. כך אעשה אני, כשאכתוב אותנו.

מירי סיפרה לגלית שסיפרה לי שז'קלין התעללה בסיניה. היא אמרה שהיא לא יודעת פרטים. כשסיניה יצאה מהקבוצה מירי ניסתה להחזיר אותה ללא הצלחה.

נפתחה קבוצה חדשה, נוספת. כולם הוזמנו לקבוצה החדשה מלבד המורה ז'קלין. הקבוצה החדשה היתה לקבוצה הפעילה למרות שחלק מהאנשים יצאו ממנה כשהם מסבירים זאת בעודף קבוצות.

אנשים התחילו לכתוב דברים לא פשוטים שקרו להם. גם סיניה סיפרה.

היו כמה חברים כמו אורלי לוי, איתן שרעבי ואיציק שמיר שקראו את ההודעות ולא הגיבו כלל.

ניסו לפנות אליהם. בעיקר תמי פנתה. כשפנתה לאסנת היא יצאה מהקבוצה. היא כתבה לה בפרטי ואסנת לא ענתה וחסמה אותה.

יום אחד נכנסה לקבוצה ליאורה גמריאן, זכרתי את שם משפחתה כי היא גרה בבניין של גלית ובכל פעם שבאתי לבית של גלית הוא בלט על תיבת המכתבים שלהם בכניסה. ליאורה כתבה לנו שיר ארוך, פואמה שבה היא מאשימה אותנו שפגענו בה. היא לא חיכתה לתגובה ויצאה מיד אחרי שהעלתה את השיר. היינו המומים. אף אחד לא שמר את הטקסט שלה.

חלק מהחברים אמרו שהיא תמיד הרגישה שהיא לא חלק מאיתנו ונעלבה כל פעם מחדש.

 

התחילו דיבורים על פגישת מחזור, ומונתה ועדה מארגנת.

סיניה לא רצתה להגיע למפגש. היא אמרה שאם ז'קלין מגיעה היא לא מגיעה. היא אמרה שז'קלין הרסה לה את החיים. היא סיפרה לנו שיום אחד ז'קלין אמרה לה להישאר אחרי הלימודים. סיניה זכרה את היום הזה כל חייה.

אני מצמידה לזיכרון הפגישה הראשונה שלנו את זיכרון היום שנפרדנו ואת הפער ביניהם ארוקן.

הן היו רק שתיהן בכיתה וז'קלין צעקה עליה. היא לא זכרה מה היתה הסיבה. היו כל כך הרבה פעמים שהיא צעקה עליה, היא אמרה. היא זכרה רק את מה שהיא אמרה לה באותה פעם. היא אמרה לה שהיא אפס מאופס. היא אמרה לה שכלום לא יֵצא ממנה. סיניה זכרה שהיא בכתה. היא זכרה שז'קלין השאירה אותה לבד בכיתה ויצאה וסגרה אחריה את הדלת. היא ישבה על הרצפה מול הדלת האדומה הסגורה הרבה זמן ובכתה. היא ידעה שהיא תזכור את התמונה הזאת עוד הרבה שנים. כשהיא יצאה מהכיתה המסדרונות היו ריקים. היא פחדה שהיא ננעלה בבית הספר. היא סיפרה שהיא רצה במסדרונות מבולבלת. היא חושבת שאחת המזכירות היתה שם והובילה אותה לחצר. כמו תמיד היא הלכה דרך גן לוי אשכול שגם הוא היה ריק והשומר של הגן, שחשבנו שהוא קצת לא בסדר וכנראה שזה היה נכון, צעק לה, כולם עברו מזמן, כולם עברו מזמן. היא זכרה שהיא אמרה לעצמה שאף אחד לא ידבר אליה ככה לעולם.

התברר שאנשים נשארו עם המילים הקשות והצעקות מבית הספר היסודי עד גיל חמישים. כמה ילדים סיפרו שהם היו הולכים למורה ז'קלין הביתה והיא נתנה להם שיעורים פרטיים ובתמורה הם שמרו על הילדים שלה כשהיתה צריכה.

את ההצהרה של סיניה ואחרים שלא יגיעו לפגישה הצליחו אלי וחברים אחרים לבטל. אלי אמר, תבואו, מבטיח שיהיה מעניין. מבטיח להפתיע אתכם.

עבורי עניין ההשפלה, השיעורים הפרטיים והבייביסיטר היו הפתעה.

 

הלילה חלמתי עלייך. אנשים היו סביבך ועלי את הסתכלת והמבט שלך פינה לי את הדרך אלייך, שוב לא ראיתי אלא אותך.

 

המורה ז'קלין היתה שונה בנוף הילדות שלנו. היא נראתה תמיד מוקפדת ומסודרת. איפור מינימלי ולא מרוח כמו של המורות האחרות, ותמיד לבשה חליפות מחויטות שכאילו נתפרו במיוחד עבורה, לא דומות לבגדים שהכרנו, שנמכרו בחנויות העיר. אבל יותר מכל דבר אחר בלטו הגובה וזקיפות הקומה שלה. השיער שלה היה תמיד אסוף בקוקו מתוח והיא נראתה כאילו היא כאן איתנו לזמן קצר, כי איפשהו יש משהו חשוב יותר שהיא עסוקה בו.

היינו שקטים בשיעורים שלה ובשיעורים של המורות האחרות פרקנו עול. ידענו שדברים יעברו אליה והיא תיכנס לתמונה ותעניש, אבל המשכנו. פעם אחת הבאנו מגן לוי אשכול פצצות סירחון ופיזרנו אותן בשיעור אנגלית. המורה ז'קלין הוזעקה אל הכיתה. היא ביקשה מהמורה לאנגלית לצאת ונעלה אותנו בכיתה עד סוף השיעור.

אהבתי את השיעורים של המורה ז'קלין. אולי בגלל שאפשר היה ללמוד בהם אבל אולי גם בגלל שלמרות המראה המהוגן והמוקפד היתה בה יצירתיות.

היא ביקשה מאיתנו להביא מחברת שתהיה מחברת ניבים. מחברת הניבים היתה צריכה להיות תמיד בתיק. בכל פעם שהיא נזכרה בניב, תוך כדי דיבור, היא עצרה והסבירה לנו אותו. היינו צריכים להוציא את מחברת הניבים ולכתוב אותו בה ואחר כך בבית לחבר חיבור קצר בן חמש שורות לפחות שהניב שזור בו.

הסיפורים היו מצחיקים והצחוק הנדיר של ז'קלין היה מטרתם.

ובחלומי את צוחקת. אני מתקרבת אלייך ונושמת את ריח ראשך. כמה אהבתי אותו, את ריח ראשך הסמיך, ואז את מנשקת אותי ואני ספק אומרת ספק שואלת, אם אנחנו ביחד. ואת שוב צוחקת וכאילו מעולם לא נפרדנו ואולי את אומרת את זה מעולם לא נפרדנו. אני מחיה את זיכרון החלום שוב ושוב במהלך היום וביום למחרת. את הצחוק שלך. את המילים שלך מהחלום. את המעולם לא נפרדנו. מעולם לא נפרדנו. כך אני מתקפת אותנו, את האהבה שלנו. כך זה כנראה היה כל הזמן. כך הייתי צריכה לתקף. ועכשיו, למרות שכל ההבטחות שלנו התבדו, ממש בזמן כתיבת המילים האלה הן עוד חיות בי.

*המשך העלילה בספר המלא*