הפרפר והגרזן

מבוא

לראשונה התחלתי להגות בסיפור הזה לפני כשלושה עשורים, כשאמי סיפרה לי על מותו של סבא רבא שלה בגליציה ערב מלחמת העולם השנייה. בהגיעו לגיל תשעים ושבע (או מאה ושלוש, תלוי בגרסה), המתין לבואם של בני המשפחה מכל קצות הארץ על מנת להיפרד מהם טרם ילך לעולמו. רוב הבאים נרצחו זמן קצר לאחר מכן בשואה, אך איש אינו יודע בדיוק באילו נסיבות.

שנים רבות לאחר מכן, בעת שכתבתי את אנטומיה של רצח עם: חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ' (2020), עלה בדעתי שלמרות עשרים שנות מחקר על קורותיה של אותה עיר, לא מצאתי בסופו של דבר שום עדויות על האופן שבו נרצחו בני משפחתי שהתגוררו בה. עלה בידי לשחזר את חייה ומותה של העיירה על בסיס אלפי מסמכים ומאות עדויות, אבל משפחתי שלי נעקרה ונמחקה לחלוטין מקורות התקופה; כהיסטוריון, לא יכולתי לעשות דבר למענה. משום כך חשתי שעלי לדמיין את קורותיה ובאופן זה להעניק לבני משפחתי סיפור משלהם, התואם את קווי המתאר ההיסטוריים.

כמו רבים אחרים בדורות שלאחר המלחמה, לא ידעתי כיצד נרצחו בני משפחתי. אבל אותו אירוע בלתי מתועד פילס בכל זאת את דרכו ועבר מדור לדור; טראומה נטולת שם ותואר שעיצבה ועיקמה את תודעתנו. עלה בדעתי שצריך לעשות צדק עם הקורבנות, לדמיין את חייהם ומותם ולא רק לציין ביובש את מר גורלם. יתכן שאפשר להתמודד עם השפעותיה ארוכות הטווח של אותה טראומה שחלחלה מדור לדור רק באמצעות חזרה לזירת הפשע.

ספר זה הוא ניסיון לעשות זאת. מכאן שזו אינה יצירה בדיונית או היסטורית, לא ביוגרפיה ולא רומן. זהו ניסיון למלא את החללים שהתיעוד ההיסטורי מחייבנו להתמודד איתם באופן שמכבד את המידע הקיים ובה בעת חורג מעבר למגבלותיו של מחקר אקדמי. הספר עושה זאת באמצעות שורה של דמויות מומצאות אך משיקות למציאות; הוא מקשר בין אישיויות היסטוריות ובדיוניות והוא משחזר את חייהם ומותם של בני אדם אמיתיים, באופן שאינו נסמך על תעודות אך נובע מן המעט שידוע לנו עליהם משִברי סיפורים, שמועות וזיכרונות.

בגלל שלעולם לא נוכל לשוב לעבר, ומשום שאלה שחיו בו חוו וזכרו אותו כל אחד בדרכו, הספר מגולל את התרחשות העניינים מנקודת ראותן האפשרית של דמויות אמיתיות ובדיוניות; משום כך, כאשר מתגלה בו בסופו של דבר מה ״קרה באמת״, לא נותר לנו אלא לתהות האם זו האמת לאמיתה. האמת ההיסטורית שוכנת בהכרח בשטח הפקר; אי אפשר להקנות לה ודאות מוחלטת והיא נותרת תמיד שנויה במחלוקת. במהלך המסע הזה לעבר, מתגלה כיצד אירוע אלים אחד, רציחתה של משפחה בכפר אוקראיני נידח באביב 1944, קבע את גורלן של שתי משפחות, האחת אוקראינית והשנייה יהודית, בדרכים שהדורות הבאים לא יכלו לעמוד עליהן בבירור. בה בעת אפשר שהמסע המייסר אל העבר וההתעקשות הכפייתית לחשוף את האירוע, עשויים להביא לקורטוב של השלמה ופיוס. הייתכן שאלה שנולדו שנים רבות לאחר אותה פורענות יוכלו להגיע להבנה ולשתף את רגשותיהם, במקום שבו שררו הכחשה ושנאה?

ספר זה מכיר בכך שהמחקר ההיסטורי הקיים אינו מסוגל לעשות צדק עם אלה שנעלמו ללא עקבות. חובתנו להשיב אותם למקומם גם אם אנחנו רק מדמים את קורותיהם על מנת להשלים את החסר. ובכל זאת, כל מכתב, יומן ועדות המובאים בספר עוקבים בקפדנות אחר המקורות ההיסטוריים ונאמנים להם. במובן זה, עשוי הקורא לתהות, מה כאן האמת ומה הבדיון? באמצעות הסרת חומות העבר, הקוראים יכולים לפסוע לתוך עולם שיש בו ממשות, אף שכבר נמחק מהזיכרון ולא הותיר עקבות היסטוריים.

כמחבר וכהיסטוריון, אני מבקש הפעם לשמור על השניות הנובעת מאי־היכולת להבחין בין עובדות ובדיון. גם אם ניתן לשחזר פיסות עבר נשכחות רק באמצעות דמויות בדיוניות, אין להסיק מכך שסיפור האירועים הוא פחות נאמן לאמת מתיעוד דוקומנטרי שרירותי, המסרב לתת מקום לזיכרונות האישיים של הקורבנות. בסופו של דבר זיכרונות אלה הם חלק מתולדות העבר ואולי אף החלק העיקרי שלהם.

רבים כל כך נכחדו בבערה הגדולה, רבים כל כך נעלמו ללא עקבות, שמותיהם לא נרשמו, פניהם לא זוהו, סיפוריהם נמחקו ונקברו. איש לא יזכור, איש לא ידע. ובכל זאת, הם עדיין מרחפים סביבנו, ממש על סף ההכרה, כמו רוחות שאינן מוצאות מרגוע. ואז, יום אחד, בעוד האחרונים שאולי עוד זוכרים חומקים מן העולם, הם צפים ועולים מן השכחה ומשנים את כל מה שחשבנו שידענו על חיינו.

למה אתם לא עוזרים לי לעלות על המסילה?

בתחילת דצמבר 2016 התקשרה אלי זוגתו של אבי להודיע לי שמצבו הידרדר. אם ברצוני עוד לראות אותו, אמרה, הגיע הזמן לבוא ארצה. הסמסטר עמד להסתיים והודעתי לתלמידי שאיאלץ להחמיץ את השיעור האחרון. הצלחתי להזמין טיסה דרך לונדון ב-6 בדצמבר, שתביא אותי לתל אביב למחרת. במסלול הזה טסתי כבר עשרות פעמים לאורך השנים, לעתים אף שלוש פעמים בשנה, ואריזת המזוודה הקטנה לשהייה של שבועיים לא ארכה זמן רב. במונית, בדרך לנמל התעופה, עדיין השבתי להודעות הקשורות לעבודה. זה היה אחר צהריים צונן, והשמש בקושי הצליחה להציץ מבעד לעננים, שולחת קרני אור אקראיות על בתי הלבנים האדומות משני עברי הכביש המהיר שחצה את העיר. רק לאחר שעליתי על המטוס, מצאתי את המושב וכיביתי את הטלפון הנייד, התחלתי לחשוב על מטרת הנסיעה.

המראנו בחשכה. לרגעים ספורים יכולתי לראות עדיין את אורות העיר מתחתינו, בעוד המטוס פונה לכיוון האוקיינוס. לאחר מכן חצינו רצועת עננים והפכנו לשפופרת מוארת באור רך, ששטה בתוך האפלה. מזה זמן מה תכננתי לכתוב הספד לאבי, אך לא חלקתי מחשבה זו עם אף אדם. מותו הקרוב לא הפתיע אותי. לא מכבר חגג את יום הולדתו התשעים. כבר שנים סבל ממחלות שונות, וכולנו ידענו שזה רק עניין של זמן. עם זאת, חשיבתו נותרה בהירה להפליא, ובשיחות הטלפון השבועיות שקיימנו מאז שעזבתי את הארץ לפני שלושים שנה, הוא נשמע מלא מרץ כתמיד. השיחות הללו לא שיקפו את ההתפוררות הגופנית, שראיתי בתערובת של חמלה ודחייה בכל פעם שנפגשנו. חשתי שהפעם באמת יהיה זה מפגש אחרון, אבל לא יכולתי לדמות לעצמי את התרחשות העניינים. עשרים שנה חלפו מאז מותה של אמי. עלה בזיכרוני כיצד התקשיתי לנשום בעת שהתקשרתי לזוגתי בדרך לבית החולים, לאחר שאבי הודיע לי על פטירתה. איך ייראו הדברים הפעם?

סיימתי את טיוטת ההספד לפני שהוגשה ארוחת הערב. ניסחתי את עיקרי הדברים, אבל כתיבת הספד לאדם חי לא נראתה לי הולמת. לאבי ולי היו יחסים מורכבים ובנאום מסוג זה יכולתי רק לרמוז על כך. משום שהיה דמות ציבורית ומוכרת היטב בארץ, לא רציתי שהזיכרונות והרגשות הפרטיים שלי ישמשו חומר גלם בידי איזשהו עיתונאי שיגיע לבית הקברות. ובכל מקרה, הוא הרי היה עדיין בחיים. אבא ואני תמיד הסתדרנו זה עם זה טוב יותר בטלפון מאשר פנים־אל־פנים, חשבתי. זה הציר שסביבו סב ההספד. אבל מה משמעות האמירה הזו? מדוע קמה מחיצה בלתי נראית בינינו ברגע שהתיישבנו לשוחח? מה לא נחשף במהלך אותן שיחות ארוכות, לעתים קרובות מתוחות, על כל נושא תחת השמש? הדיילת, בלונדינית כחושה עם מבטא סקוטי מובהק, הציעה לי כוסית יין. זה היה זה יום עמוס. לגמתי מעט מהיין ונרדמתי.

כמו תמיד, גם הפעם הופתעתי ממשב האוויר החם והלח שקיבל את פני למחרת אחר הצהריים, כשירדתי מן המטוס במדרגות שהובילו לאוטובוס. במהלך השנים של טיסות הלוך ושוב מצפון אמריקה למזרח התיכון גם אני הזדקנתי, התמסדתי, והתרחקתי מארץ לידתי. אבל המפגש הראשון הזה על המסלול, אותו רגע חטוף לפני שנבלעתי לתוך האוטובוס הממוזג, בית הנתיבות, המונית, המלון, שימר איזו תכונה שמעולם לא הצלחתי להגדיר. אולי כמו ריחו של אדם שלא פגשת כבר עידן ועידנים והנה הוא מרחף לעברך ברחוב ומעורר זיכרון של תווי פנים, צליל קול, תחושתו של חיבוק.

במונית הפעלתי את הטלפון הנייד והתחלתי להתקשר. אפגוש את בני לארוחת ערב. מצבו של אבי יציב. אגיע לשם למחרת בבוקר. הנהג, שדיבר במבטא רוסי, רצה לשוחח. הוא סיפר על שתי בנותיו שמדברות רוסית בבית, וגם קוראות בה. רוסית היא שפה של תרבות. בישראל אין דבר כזה. הוא גם דובר כמה שפות קווקזיות. הוא סיפר שבעבר היה עובד צה״ל אבל הוא מרוויח יותר כסף כנהג מונית וגם פוגש אנשים מעניינים, כמוני. ״קשה להתפרנס פה,״ אמר. הנשיא פוטין הוא אולי רודן, אבל הוא השליט סדר ושיפר את הכלכלה. כאן סתם בלגן.

יער המִגדלים החדשים שצמחו לאחרונה בתל אביב הקיף אותנו בכניסה אל העיר. בילדותי היה בה רק רב־קומות אחד, מגדל שלום, ואני זוכר כיצד התבוננתי מחלון חדרי בתמרת עשן ארוכה שהיתמרה ממנו אל השמים כשפרצה בו שריפה בתחילת שנות השבעים. באותם הימים הוא היה המגדל הגבוה ביותר במזרח התיכון. השריפה כובתה והמגדל שרד, אבל כיום הוא מוסתר בין מבנים בוהקים חדשים, המותחים את צווארם מערבה כדי לצפות בפיסת תכלת כלשהי של הים התיכון. עצרנו ברחוב תל אביבי צר מול בית המלון, בניין שנבנה בסגנון באוהאוס ושימש במשך שנים כביתו של עיתון מקומי ידוע.

״דו סווידנייה,״ אמרתי.

בכל פעם ששבנו מנסיעותינו הרבות לחו״ל, היה סבי מצד אבי, שמעולם לא יצא מן הארץ מאז שעלה לפלשתינה המנדטורית בשנת 1925, מקבל את פנינו בנמל התעופה כאילו זה עתה הגענו לראשונה לארץ המובטחת. הפקיד הצעיר בדלפק המלון קיבל את פני באותו נימוס מלאכותי ונטול מאמץ שהחל לאפיין בתי־עסק בארץ; גינונים שאבי תיעב ושאותי נטו לשעשע. ״ברוכים הבאים,״ הוא אמר. ״אפשר להציע לך כוס יין?״

הגעתי לדירתו של אבי למחרת בשעת בוקר מאוחרת. קיוויתי שלאחר שנת לילה אהיה מוכן יותר למפגש. כמו תמיד, גם הפעם התעוררה בי תחושה שאני נוסע אחורה בזמן, לא משנה כמה פעמים ביקרתי שם מאז שעזבתי את הבית והתגייסתי לצבא. בדירה לא חלו שינויים רבים, כפי שהתחוור לי שוב מאוחר יותר בעת שעלעלתי באלבומים של צילומים משפחתיים ישנים, במהלך ה״שבעה״ על אבי. הנוהג הזה החל ככל הנראה במשפחות בורגניות יהודיות כאשר תצלומים הפכו לאמצעי מקובל לשימור זכרם של בני המשפחה מינקות ועד זקנה. אבל האלבומים של משפחתי חסרו תוויות, ומשום כך כבר לא אפשר היה לזהות רבים מהפרצופים שהביטו בי מעל דפי האלבום, אף שתווי פניהם העידו על דמיון משפחתי מסוים. אבי היה האחרון שידע את שמותיהם, ומותו הוא שהביא אותי לאירוע הזה מלכתחילה, ושבגללו עלעלתי בדפים העבים שנשאו תצלומים רבועים קטנים בשחור־לבן. הספה והכורסאות, שנרכשו בעת ששהינו שנתיים בלונדון לפני חצי מאה, עדיין היו מרופדות באותו ריפוד פרחוני שאמי בחרה. בנעורי הוא נראה לי צעקני מדי, אבל בהדרגה התרגלתי אליו, במיוחד לאחר שדהה עם השנים מקרני השמש שפלשו אל החדר אחר הצהריים, דרך החלונות הגדולים הפונים מערבה. הואיל והדירה היתה בקומה השביעית, אפשר היה בשנים הראשונות לראות ממנה פיסה ארוכה של החוף. לאורך אחד מקירות הסלון ניצבה כוננית, והספרים שבה התחלקו שווה בשווה בין אוסף ספריה של אמי על פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, ספריו של אבי, ורומנים וספרי שירה שהעניקו להם הכותבים, לעתים בתוספת הקדשות ארוכות. מדף אחד, שנעשה צפוף יותר ויותר עם השנים, הכיל את ספריי. על הקיר שממול נתלו כמה תמונות, רובן יצירות של ידידי הורי, מאלה שביקרו לעתים תכופות במה ששימש בעבר כמעין סלון ספרותי, שבו סופרים, משוררים, ארכיטקטים וקומץ עיתונאים, שמרביתם הלכו בינתיים לעולמם, נהגו להתכנס. הם היו טועמים מעוגותיה של אמי, מעשנים, שותים, מתווכחים על פוליטיקה, מרכלים, ולפעמים גם מדברים על יצירותיהם ואף אומרים דברי שירה.

באותו בוקר ישב אבי על כורסה לא מוכרת לי, שנראתה לא נוחה להפליא. זוגתו הסבירה שהכוונה היא להקל עליו להתיישב ולהתרומם. שמיכה כיסתה את רגליו. לצד פניו שכחשו מאוד, בלטו אזניו הגדולות עוד יותר. עיניו היו לחות ואדומות ונראו לי גדולות מכפי שזכרתי. הוא התבונן בי בסקרנות, ואז זיהה אותי. קולו שנחלש נשמע כציוץ דק, והתקשיתי להבין את דבריו. ניגשתי אליו והנחתי את ידי על כתפו. מעט ממשות היתה שם, רק עצם חשופה. הוא הרים את מבטו אלי בהבעה של ילד נבוך וחייך חיוך קלוש ותוהה. בפעם הראשונה מאז שזכרתי את אבי הוא לא היה מסוגל לדבר, לפחות לא לעניין. מבטו נראה מבולבל, וכל כולו אבוד וחסר אונים. לא היה לי מושג מה הצעד הבא.

״הוא מקבל ריפוי בדיבור,״ אמרה זוגתו. ״יש בחורה צעירה שבאה כל יום ועוזרת לו ללמוד לדבר. היא מוצאת חן בעיניו. היא יפה ונחמדה. אולי היא גם מקצועית. הרופא אומר שמצבו ישתפר בימים הקרובים. יתכן שהיה לו שבץ קל. אתה רוצה לשתות משהו? אבא ואתה תמיד שתיתם משהו יחד. קניתי בקבוק קוניאק במיוחד בשבילך.״

במהלך הימים הקרובים מצבו אמנם השתפר. בואה של אחותי מאירופה שימח אותו כל כך שהוא התעקש לכנס את כולנו סביב מיטתו להרמת כוסית, כדי לחגוג את האיחוד המשפחתי הנדיר. עמדנו שם, אחותי, בת־אחותי, זוגתו של אבי ואני. אבי אמר, ״ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.״

למחרת החליטה אחותי לשוב לאירופה, וגם אני התחלתי לחשוב שאם המצב יישאר יציב, אולי אטוס חזרה לצפון אמריקה. אבל אז החלו העניינים להידרדר. יום לאחר שאבי ניסה לתאר לי עד כמה מטפלת הדיבור שלו היא יפה, נבונה, אדיבה ואכפתית, והתאמץ להדגים את יכולתו לבטא מילים קשות, מילים שהמטפלת שלו, לדבריו, לא ידעה בכלל על קיומן, הוא שקע לתוך הכרה מעורפלת והצליח לבטא רק ציוצים חסרי פשר. זה היה קורע לב.

זיכרון ייסורי ימיה האחרונים של אמא שלי הציף אותי. נזכרתי איך ביקשתי מן הרופא לעזור לה, ולהגן עליה מפני ההשפלה האחרונה של חוסר השליטה בשל המורפיום שניתן לה כדי למנוע ממנה כאב, והוא מחה ואמר שבית החולים שלו אינו עוסק בהמתות חסד. אבל למחרת הוא הכפיל את מנת התרופה בחשאי, והיא נפטרה בשלווה שעות ספורות לאחר מכן.

עכשיו הגיע תורו של אבי לחדול להיות מי שהיה; אותו אדם שתמיד השמיע קול, הביע דעה, התווכח, ובמיוחד סיפר סיפורים, סיפורים שמטרתם להדגים ולהוכיח טיעון, להוסיף דרמה או לעקוץ, או פשוט למלא את הדממה שאותה תיעב; למלא את החלל במילים, שמשמעותן היא שהחיים נמשכים כל עוד הסיפור לא בא אל קיצו או שסיפור אחר לא ממהר למלא את מקומו. עכשיו כל שעלה בכוחו לבטא היה צליל ציוץ דק, מלווה במבט מתחנן. זה היה שובר לב, כמעט בלתי נסבל.

באחד הערבים יצאתי מדירתו של אבי, הממוקמת בשורה של בתי דירות בני עשר קומות, לשם עקרנו ב-1970, זמן קצר לאחר הקמת השכונה. שמתי פעמי לשכונת ילדותי, שנבנתה בשני העשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה כדי לאכלס עולים ממזרח אירופה. מרבית בתי השכונה היו בני שתיים או שלוש קומות, ובהם דירות צנועות וקטנות למדי אך טובלות בירק ובדשאים מטופחים. אלא שמשפחתי התגוררה דווקא בקומה השישית של המבנה הרב־קומתי היחיד בשכונה. היתה זו דירת שניים וחצי חדרים, כך שהורי ישנו על ספה שנפתחה כל לילה בסלון. זכור לי שנהגנו לשחק אחר הצהריים בחוץ עד שהאמהות היו קוראות לנו לארוחת הערב. הן היו ניצבות במרפסות וקוראות בשמותינו במבטא פולני או שורקות את השריקה המשפחתית. כיום מרבית הדיירים בשכונה הם קשישים. שרידי הכפר הערבי שניצב עד 1948 בראש הגבעה המשקיפה אל הים, מקום שבו שיחקנו שוטרים וגנבים, נעלמו בינתיים כמעט לחלוטין. השטח נתפס בידי מעונות לסטודנטים של האוניברסיטה המתפשטת לכל עבר, מבנה חמור סבר של שירות הביטחון הכללי, ומוזיאון הפלמ״ח. טיילתי בין חצרות הבתים, שהוארו מפנים באורותיהן המרצדים של טלוויזיות. ריח הצמחייה החזיר אותי לאותם ימים רחוקים, כשהייתי שב הביתה עם ברכיים שרוטות, בולע את ארוחת הערב של ביצה קשה וסלט, לחם וגבינה, ונרדם לקול תקתוקה של מכונת הכתיבה של אבי, ולריח הסיגריות שנדף מחצי החדר שבו נהג לכתוב.

אבי לא הניח לי לחכות זמן רב. עלה בידי לדחוס לתוך אותו ביקור של שבועיים לא רק את הימים האחרונים של חייו ואת ההמתנה הארוכה מן המקובל לקבורתו, אלא גם את ארבעת הימים הראשונים של ה״שבעה״. בבוקר מותו, כפי שיומן הגוגל שלי מציין, עדיין הייתי טרוד במאמץ לחדש את רישיון הנהיגה הישראלי העתיק שלי. נסעתי במונית לביתו בשעת צהריים. זוגתו הכינה לו מרק, והוא התעקש לאכול אותו במטבח. בקושי גדול לקחנו אותו לשם בכיסא הגלגלים. הוא אכל מעט מאוד מן המרק ואז העברנו אותו לכורסה שלו בסלון, שנראתה לי כמתקן שנשלח ישירות ממושבת העונשין של קפקא. לאחר רגעים אחדים הוא ביקש לשוב לחדר השינה. היתה לי תחושה ברורה שהחיים ניגרים החוצה ממנו. ממש אז הגיעה לדירה בת אחותי — צעירה, מלאת מרץ ובעלת ניסיון במפגשים עם המוות, בזכות שנים רבות של התנדבות בכמה מן הארצות הארורות ביותר בעולם. ניצבנו סביבו בחדר השינה הזעיר, סמוך למיטה הכפולה הקטנה שבה ישנו הורי עד למותה של אמי, ובה ישן הוא עכשיו עם זוגתו השנייה. עיניו אורו לרגע כשהבחין בנכדתו. היא דיברה אליו בקלילות. אני לא יכולתי לדבר כלל. דימיתי שרצה שאחזיק בידו, וכך עשיתי. היה ברור שהוא גווע, ובי אחז איזה שיתוק. לפתע, כאילו ראה משהו שאיש מאיתנו לא הבחין בו, הוא אמר בקול ברור לחלוטין, ״למה אתם לא עוזרים לי? למה אתם לא עוזרים לי לעלות על המסילה?״

״על מה אתה מדבר?״ שאלה זוגתו.

בת אחותי נכנסה למיטתו, נשכבה סמוך אליו וחיבקה אותו. הוא המשיך לנשום עוד רגע, רגוע יותר. ואז שמעתי את נשימתו האחרונה חומקת מבין שפתיו. היא עזרה לו לעלות על המסילה.