קיצור תולדות השוויון

מבוא

ספר זה מציע היסטוריה השוואתית של האי־שוויון בין מעמדות חברתיים בחברות האנושיות. או מוטב, היסטוריה של השוויון, שכן, כפי שנראה, במהלך ההיסטוריה מתקיימת תנועה ארוכת טווח לעבר שוויון חברתי, כלכלי ופוליטי גדול יותר.

אין מדובר כמובן בהיסטוריה שלווה, ועוד פחות מכך — ליניארית. ההתקוממויות והמהפכות, המאבקים החברתיים והמשברים מכל הסוגים ממלאים תפקיד מרכזי בתולדות השוויון שיידונו בספר. היסטוריה זו זרועה גם בשלבים רבים של נסיגה לאחור ובהתבדלויות זהותיות.

אף־על־פי־כן, קיימת תנועה היסטורית לעבר השוויון לפחות מאז סוף המאה השמונה־עשרה. בלתי צודק ככל שהוא יכול להיראות, העולם של תחילת העשור השלישי של המאה העשרים ואחת הוא עדיין שוויוני יותר מזה של 1950 או מזה של 1900, שבהיבטים רבים הם עצמם היו שוויוניים יותר מהעולמות של 1850 או של 1780. ההתפתחויות הספציפיות נבדלות זו מזו על־פי התקופות ועל־פי השאלה אם אנו מתעניינים באי־שוויון בין מעמדות חברתיים המוגדרים על־פי סטטוס משפטי, על־פי בעלוּת על אמצעי הייצור, על־פי רמת הכנסה או השכלה, על־פי מגדר, על־פי מוצא לאומי או אתני־גזעי — כולם ממדים שיידונו בספר. ואולם בטווח הארוך המסקנה תהיה זהה, יהיה הקריטריון שנבחר אשר יהיה. בין השנים 1780 ו-2020 ניתן להבחין במרבית האזורים והחברות על פני כדור הארץ, ובמידת מה, בכל רחבי העולם, בהתקדמות לעבר שוויון רב יותר מבחינת הסטטוס, מבחינת הבעלות, מבחינת ההכנסה ומבחינת המגדר והגזע. מסע זה לעבר השוויון נמשך, בהיבטים אחדים, גם בין השנים 1980 ו-2020, תקופה מורכבת ורבת־פנים יותר מכפי שנהוג לעיתים לחשוב, ובלבד שמְאמצים נקודת מבט כלל־עולמית ורב־ממדית ביחס לאי־שוויון.

אף שמאז סוף המאה השמונה־עשרה המגמה ארוכת הטווח בכיוון של שוויון היא ממשית, היא עדיין מוגבלת בהיקפה. אנו נראה שסוגי האי־שוויון השונים מוסיפים להתפתח לשיעורים ניכרים ובלתי מוצדקים במכלול המדרגים (סטטוס, בעלות, כוח, הכנסה, מגדר, מוצא ועוד), ויתרה מזו, לעיתים קרובות השפעתם מצטברת ברמת הפרט. ההצבעה על קיומה של מגמה בכיוון של שוויון אינה מהווה בשום אופן קריאה לשקוט על השמרים. ההיפך הוא הנכון. זוהי למעשה קריאה להמשיך במאבק תוך הישענות על בסיס היסטורי מוצק. כאשר בוחנים את האופן הממשי שבו התרחשה תנועה זו לעבר השוויון, אפשר ללמוד לקחים יקרי ערך עבור העתיד, להבין טוב יותר את המאבקים ואת ההתגייסות שאפשרה אותם, כמו גם את ההסדרים המוסדיים ואת המערכות המשפטיות, החברתיות, הפיסקליות, החינוכיות והאלקטורליות שאפשרו לשוויון להפוך למציאות בת־קיימא. למרבה הצער, שִכחת ההיסטוריה, הלאומנות האינטלקטואלית והמידור בין תחומי הידע השונים מחלישים לעיתים קרובות את תהליך הלמידה הקולקטיבי הזה על אודות טבעם של המוסדות הצודקים. כדי להמשיך את המסע לעבר השוויון, ראוי לשוב בדחיפות אל ההיסטוריה ולחרוג מהגבולות הלאומיים והדיסציפלינריים. הספר שלפנינו — ספר היסטוריה, שהוא בה בעת ספר של מדעי החברה, ספר אופטימי וספר של התגייסות אזרחית — מנסה להתקדם בכיוון זה.

היסטוריה כלכלית וחברתית חדשה
אם אפשר לכתוב כיום את קיצור תולדות השוויון, הרי זה בראש ובראשונה הודות לעבודות בינלאומיות רבות שחידשו באופן מעמיק את המחקר בהיסטוריה כלכלית וחברתית ובמדעי החברה בעשורים האחרונים.

בדעתי להישען במיוחד על המחקרים המרובים שהעניקו נקודת מבט גלובלית אמיתית על תולדות הקפיטליזם והמהפכה התעשייתית. כוונתי, למשל, לספר שפרסם קנת' פומרנץ ב-2000 על ״הפער הגדול״ בין אירופה לבין סין במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה,2 שהוא, ככל הנראה, ספר ההיסטוריה על כלכלת העולם החשוב והמשפיע ביותר מאז פרסום הספר Civilisation matérielle, économie et capitalisme (ציוויליזציה מטריאלית, כלכלה וקפיטליזם) מאת פרנאן ברודל ב-1979, ועבודותיו של עמנואל ולרשטיין על ״המערכת העולמית״.3, 4 לדעת פומרנץ, התפתחות הקפיטליזם התעשייתי המערבי קשורה באופן הדוק למערכות של חלוקת העבודה הבינלאומית, לניצול חסר מעצורים של משאבי הטבע ולמערכות יחסי השליטה הצבאית והקולוניאלית שנִטווּ בין המעצמות האירופיות לבין שאר העולם. מחקרים מאוחרים יותר איששו מאוד מסקנה זו, בין שמדובר במחקרים של פראסאנאן פארתאסאראטי או באלה של סוון בקרט ושל התנועה העכשווית, העוסקת ב״היסטוריה החדשה של הקפיטליזם״.5

באופן כללי יותר, בעשרים או שלושים השנים האחרונות חלו התפתחויות עצומות בחקר תולדות האימפריות הקולוניאליות והעבדות, וכן בחקר ההיסטוריה הגלובלית ותיאוריית התלות; הספר יתבסס במידה רבה על מחקרים אלה. אני מתכוון במיוחד למחקריהם של פרדריק קופר, קתרין הול, אור רוזנבוים, עמנואל סעדה, פייר סינגאראוולו, סנג'אי סוברהמניאם, אלסנדרו סטנציאני ורבים אחרים שיופיעו לאורך הספר.6 מחקרי שאב השראה גם מן ההתחדשות של המחקרים על ההיסטוריה העממית ועל תולדות המאבקים.7

קיצור זה של תולדות השוויון גם לא היה יכול להיכתב בלי מימוש ההתקדמות הנוגעת להיסטוריה של חלוקת העושר בין המעמדות החברתיים. תחום מחקר זה עצמו הוא בעל היסטוריה ארוכה. כל החברות ייצרו ידע וניתוחים באשר לפערי העושר הממשיים, הלכאוריים או הרצויים בין העניים לבין העשירים, לפחות מאז המדינה והחוקים (שם המליץ אפלטון שפערים אלה לא יעלו על אחד לארבעה). במאה השמונה־עשרה הסביר ז'אן ז'אק רוסו שהמצאת הקניין הפרטי וצבירתו המופרזת מונחות בבסיס האי־שוויון והמחלוקת בין בני האדם. עם זה, היה צריך להמתין עד המהפכה התעשייתית בטרם הופיעו מחקרים אמיתיים על שכר הפועלים ועל תנאי חייהם, כמו גם מקורות חדשים על ההכנסות, על הרווחים ועל הנכסים. במאה התשע־עשרה ניסה קרל מרקס לעשות שימוש מיטבי בנתונים הפיננסיים ובנתוני הירושה הבריטיים של זמנו, אף שהאמצעים והחומרים שעמדו לרשותו היו מוגבלים.8

במהלך המאה התשע־עשרה קיבלו המחקרים על אודות שאלות אלה תפנית, ולבשו צביון שיטתי יותר. החוקרים החלו לאסוף נתונים בקנה מידה גדול על מחירים ועל שכר, על הכנסות מנדל״ן ועל רווחים, על ירושות ועל חלקות אדמה. ארנסט לאברוס פרסם ב-1933 את מחקרו המונומנטלי Esquisse du mouvement des prix et des revenus en France au XVIIIe siècle (סקיצה של תנועת המחירים וההכנסות בצרפת במאה השמונה־עשרה), שם הצביע על התנתקותו של שכר החקלאים ממחירי החיטה ומדמי החכירה במרוצת העשורים שקדמו למהפכה הצרפתית, והכול בהקשר של לחץ דמוגרפי כבד. גם אם אין זו הסיבה היחידה למהפכה, ברור שהתפתחות זו רק העצימה את חוסר הפופולריות הגובר של האריסטוקרטיה ושל המשטר הפוליטי השולט.9 כבר בשורותיו הראשונות של הספר Mouvement du profit au XIXe siècle (1965) (תנועת הרווח בצרפת במאה התשע־עשרה) תיארו ז'אן בובייה ועמיתיו את העמדה המחקרית שעמה הם מזדהים: ״כל עוד ההכנסות של המעמדות בחברה העכשווית יישארו מחוץ להישג ידו של המחקר המדעי, הניסיון ליצור היסטוריה כלכלית וחברתית בת־תוקף יעלה חרס״.10

היסטוריה כלכלית וחברתית חדשה זו, הנקשרת לעיתים תכופות לאסכולת ה״אנאל״,11 ושהשפעתה על המחקר בצרפת בין השנים 1930 ו-1980 הייתה רבה במיוחד, לא הזניחה את המחקר על מערכות הבעלות. ב-1931 פרסם מארק בלוך את מחקרו הקלאסי על הטיפולוגיה של המשטרים האגרריים בימי הביניים ובעת המודרנית.12 ב-1973 פרסמה אדלין דומאר את תוצאותיו של מחקר רחב היקף בארכיוני הצוואות הצרפתיות של המאה התשע־עשרה.13 מאז שנות ה-80 איבדה התנועה מעט מתנופתה, אך הטביעה חותם עמוק על שיטות המחקר במדעי החברה. ואכן, במאה שחלפה התפרסמו מחקרים היסטוריים רבים על שכר ועל מחירים, על הכנסות ועל עושר, על מעשׂרות ועל נכסים, בידי מגוון רחב של היסטוריונים, סוציולוגים וכלכלנים, החל בפרנסואה סימיאן, כריסטיאן בודלו ועמנואל לה רואה לאודרי וכלה בז'יל פוסטל־וינאי.14

במקביל, ההיסטוריונים האמריקאים והבריטים תרמו אף הם להנחת היסודות להיסטוריה של חלוקת העושר. ב-1953 שילב סיימון קוזנץ את החשבונאות הלאומית הראשונה (שהוא תרם לכינונה בעקבות הטראומה של משבר שנות ה-30) עם נתונים מתוך מס ההכנסה הפדרלי (שנוצר ב-1913, בעקבות מאבק פוליטי וחוקתי ממושך), כדי להעריך את התפתחות חלקם של בעלי ההכנסות הגבוהות בהכנסה הלאומית.15 המחקר עסק רק במדינה אחת (ארצות הברית) ובתקופה קצרה יחסית (1948-1913), אך הוא היה הראשון מסוגו, ועורר הדים רבים. רוברט לאמפמאן ערך מחקר דומה ב-1962 בעזרת נתוני מס העיזבון הפדרלי.16 ב-1978 הרחיב טוני אטקינסון את הניתוח באמצעות מקורות הנוגעים לצוואות הבריטיות.17 אליס הנסון ג'ונס חזרה לאחור בזמן אף יותר, ופרסמה ב-1977 את תוצאותיו של מחקר רחב היקף ברשימות המצאי של עיזבונות אמריקאיים מן התקופה הקולוניאלית.18

בהתבסס על כל המחקרים הקודמים הוקם בתחילת העשור הראשון של המאה העשרים ואחת מפעל חדש של מחקרים היסטוריים על הכנסות ועל נכסים, שזכיתי ליטול בו חלק, בתמיכה גורפת של עמיתים רבים מאוד בהם טוני אטקינסון, פאקונדו אלבארדו, לוקא שאנסל, עמנואל סאאז וגבריאל זוקמן.19 לעומת עבודות קודמות, גל חדש זה נהנה מאמצעים טכנולוגיים עדיפים. בתקופה שבין 1930 ל-1980, לאברוס, דומאר או קוזנץ ערכו את מחקריהם כמעט אך ורק באופן ידני, על גבי כרטיסיות. כל איסוף נתונים, כל טבלת תוצאות דרשה השקעה טכנית ממשית, שלפעמים התישה את החוקר עוד בטרם ניגש לעבודת הפרשנות ההיסטורית עצמה, לליקוט עוד מקורות ולניתוח ביקורתי של הקטגוריות. מצב דברים זה תרם, ללא ספק, להחלשתו של הניתוח ההיסטורי, שנתפס לעיתים כיותר מדי ״סדרתי״ (כלומר ממוּקד מדי ביצירת סדרות היסטוריות שאפשר להשוות ביניהן בזמן ובמרחב, מהלך שאפשר לראות בו תנאי הכרחי, אך בשום אופן לא מספיק, כדי לקוות להתקדמות כלשהי במדעי החברה). נוסף על כך, המקורות שנאספו בגל מחקרים ראשון זה לא השאירו חותם ניכר, ודבר זה הגביל את השימוש החוזר האפשרי בהם ואת יצירתו של תהליך אמיתי של הצטברות ידע.

בניגוד לכך, ההתקדמות בתחום הדיגיטציה מאז שנת 2000 אפשרה להרחיב את הניתוח לתקופות ארוכות יותר ולמספר גדול יותר של מדינות. ״מאגר האי־שוויון העולמי״ (WID World) שנולד בעקבות מפעל מחקרי זה איגד ב-2021 את מאמציהם המשולבים של קרוב ל-100 חוקרים ביותר מ-80 מדינות על פני כל היבשות, והוא כולל נתונים על חלוקת ההכנסות והנכסים שבמקצת המקרים מקורם במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה והם מגיעים עד העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת.20 נקודת המבט הטמפורלית וההשוואתית הרחבה הזו אפשרה להגדיל את כמות ההשוואות ולהתקדם באופן משמעותי בפרשנות החברתית, הכלכלית והפוליטית של ההתפתחויות שנצפו. מחקר קולקטיבי זה הוביל אותי לפרסם בשנים 2013 ו-2019 שני ספרים המציעים סינתזות פרשניות ראשוניות באשר להתפתחות ההיסטורית של חלוקת העושר, ושתרמו להזנת הדיון הציבורי בשאלות אלה.21 מחקרים חדשים שערכתי בעת האחרונה עם אמורי גטין ועם קלרה מרטינז־טולדנו אפשרו ללמוד על השינויים במבנה האי־שוויון החברתי והשסעים הפוליטיים, בהמשך לעבודות שנעשו בשנות ה-60 על־ידי חוקרי מדעי המדינה סיימור ליפסט וסטיין רוקאן.22 אף שהמחקרים השונים הללו אפשרו התקדמות מסוימת, יש להדגיש שעדיין נותרה עבודה רבה ודרושה הצלבה נוספת בין המקורות לבין היכולות הקיימות על מנת שנוכל לנתח באופן מספק את הייצוגים ואת המוסדות, את ההתגייסויות ואת המאבקים, את האסטרטגיות ואת השחקנים המעורבים בשינויים שנחשפו.

באופן כללי יותר, הכתיבה של קיצור תולדות השוויון התאפשרה הודות למספר רב מאוד של עבודות מחקר במדעי החברה שהשתמשו במגוון שיטות ושאפשרו לקדם את ידיעותינו בנושאים אלה. בשנים האחרונות אנו עדים במיוחד להופעתם של דור חדש של חוקרים ושל מחקרים בין־תחומיים המחדשים את העיון בדינמיקות הסוציו־היסטוריות של השוויון ושל האי־שוויון, במפגש שבין ההיסטוריה, הכלכלה, הסוציולוגיה, המשפט, האנתרופולוגיה ומדעי המדינה. כוונתי למחקרים של ניקולא בארייר, טיטי בטאצ'אריה, אריק בנגטסון, אסמה בנהנדה, מרלן בנקה, סלין בסייר, רייף בלאופארב, ג'וליה קאג'ה, דני קוניו, ניקולא דה־להלנד, איזבל פרראס, ננסי פרייזר, סיביל גולאק, יאינה גובינד, דיוויד גרייבר, ג'וליין גרנה, סטפאני הנט, קאמי הרלין־ג'ירה, אליז ווילרי, סטפאני קלטון, אלכסנדרה קילוואלד, קלייר למרסייה, נועם מגור, דומיניק מדה, אריק מונה, יואן מקגאווי, פאפ אנדיאי, מרטין אוניל, הלן פריבייה, פביאן פפר, קתרינה פיסטור, פטריק סימון, אלכסיס ספיר, פאבלינה צ'רנבה, סמואל וויקס, מדלין ווקר, שושנה זובוף ועוד רבים אחרים שאינני יכול להזכיר כאן, ואשר יופיעו בהמשך הספר.23

ההתקוממויות לנוכח האי־צדק, חקר המוסדות הצודקים
מהן המסקנות העיקריות שאליהן מובילה אותנו היסטוריה כלכלית וחברתית חדשה זו? הברורה ביותר היא ללא ספק זו: האי־שוויון הוא בראש ובראשונה הבנָיה חברתית, היסטורית ופוליטית. במילים אחרות, לגבי רמה זהה של פיתוח כלכלי או טכנולוגי, יש תמיד דרכים רבות לארגן משטר של בעלות או משטר של גבול, מערכת חברתית ופוליטית, משטר פיסקלי וחינוכי. בחירות אלה הן בעלות אופי פוליטי. הן תלויות במאזן הכוחות בין הקבוצות החברתיות השונות לבין תפיסות העולם הקיימות, והן מובילות לדרגות ולמבנים מגוונים ביותר של אי־שוויון, על־פי החברות והתקופות. יצירת העושר לאורך ההיסטוריה היא תמיד תוצר של תהליך קולקטיבי: היא תלויה בחלוקת העבודה הבינלאומית, בשימוש במשאבי הטבע של כדור הארץ ובהצטברות הידע מאז ראשית ימיה של האנושות. החברות האנושיות ממציאות דרך קבע כללים ומוסדות כדי לבנות את עצמן ולחלק את העושר ואת הכוח, אך תמיד מדובר בבחירות פוליטיות והפיכות.

הלקח השני הוא שמאז סוף המאה השמונה־עשרה יש תנועה ארוכת־טווח לקראת שוויון. מסע זה לעבר השוויון הוא תוצאתם של מאבקים ושל התקוממויות נגד האי־צדק, שאפשרו לשנות את מאזן הכוחות ולמוטט את המוסדות שנתמכו על־ידי המעמדות השולטים שביקשו להַבנות את האי־שוויון החברתי לטובתם, וזאת במטרה להחליפם במוסדות חדשים, בכללים חברתיים, כלכליים ופוליטיים חדשים צודקים יותר ומשחררים עבור מרבית האנשים. בדרך כלל, השינויים היסודיים ביותר שנצפו בתולדות המשטרים האי־שוויוניים התרחשו על רקע קונפליקטים חברתיים ומשברים פוליטיים רחבי היקף. ההתקוממויות של החקלאים בשנים 1789-1788 ומאורעות המהפכה הצרפתית הובילו לביטול זכויות היתר של האצולה. בדומה לכך, מרד העבדים בסנטו דומינגו ב-1791 הוא שהוביל לתחילת הקץ של מערכת העבדות האטלנטית, ולא ויכוחים מתורבתים בסלונים פריזאיים. במאה העשרים מילאו ההתגייסות החברתית ואיגודי עובדים תפקיד מרכזי בעיצובו של מאזן כוחות חדש בין הון לעבודה ובצמצום האי־שוויון. אפשר לנתח גם את שתי מלחמות העולם עצמן כתוצר של המתחים החברתיים ושל הניגודים הנוגעים לאי־שוויון הבלתי נסבל ששרר לפני 1914 הן במישור הלאומי הן במישור הבינלאומי. בארצות הברית נדרשה מלחמת אזרחים רצחנית כדי לשים קץ למערכת העבדות ב-1865. כעבור מאה שנה, ב-1965, התגייסות אפרו־אמריקאית גדולה מאוד הצליחה להביא לביטול מערכת האפליה הגזעית הרשמית (בלי לשים קץ לאפליה שאמנם איננה חוקית אך עדיין ממשית). אפשר להרבות עוד בדוגמאות: מלחמות העצמאות בשנות ה-50 וה-60 מילאו תפקיד מרכזי בהבאת הקולוניאליזם האירופי לכלל סיום; נדרשו עשורים של מהומות ושל התגייסות כדי לשים קץ לאפרטהייד הדרום־אפריקאי ב-1994; וכך הלאה.

מעבר למהפכות, למלחמות ולהתקוממויות, המשברים הכלכליים והפיננסיים משמשים לעיתים תכופות נקודות מפנה שבהן מתגבשים הקונפליקטים החברתיים ומאזן הכוחות מוגדר מחדש. משבר שנות ה-30 מילא תפקיד מפתח ביצירת דה־לגיטימציה נמשכת של הליברליזם הכלכלי ובהצדקתן של צורות התערבות חדשות של המדינה. סמוך יותר אלינו, המשבר הפיננסי של 2008 ומשבר מגפת הקורונה העולמי בשנים 2021-2020 כבר החלו לזעזע אמיתות אחדות שנחשבו מקודשות זה לא כבר, למשל באשר לשיעור הקביל של החוב הציבורי או לתפקיד הבנקים המרכזיים. במישור מקומי יותר, אך משמעותי, ההתקוממות של ״האפודים הצהובים״ בצרפת ב-2018 הובילה בסיכומה לזניחת התוכניות הממשלתיות האי־שוויוניות־במיוחד להעלאת מס הפחמן. בתחילת העשור השלישי של המאה העשרים ואחת, התנועות Black Lives Matter, #MeToo ו-Fridays for Future הרשימו ביכולת הגיוס שלהן, שחצה גבולות ודורות במה שנוגע לאי־שוויון גזעי, מגדרי ואקלימי. בהתחשב בסתירות החברתיות והסביבתיות של המערכת הכלכלית הנוכחית, סביר להניח שהמרידות, הקונפליקטים והמשברים יוסיפו למלא תפקיד מרכזי בעתיד, בנסיבות שאי־אפשר לחזות בדייקנות. קץ ההיסטוריה לא יגיע בקרוב. עוד ארוכה הדרך שיש לעבור במסע לעבר השוויון, בעיקר בעולם שבו העניים ביותר (ובעיקר העניים ביותר במדינות העניות ביותר) מתכוננים לשאת, בצורה אלימה יותר ויותר, בנזקי האקלים והסביבה שחולל אורח החיים של העשירים ביותר.

חשוב גם להדגיש עוד לקח היסטורי: לא די במאבקים ובשינוי מאזן הכוחות כשלעצמם. הם תנאי הכרחי להפלת המוסדות הלא־שוויוניים והכוחות שבשלטון, אך למרבה הצער אין הם מבטיחים בשום צורה שהמוסדות החדשים והשלטונות החדשים שיחליפו אותם יהיו תמיד שוויוניים ומשחררים כפי שהיה אפשר לקוות.

הסיבה לכך פשוטה. קל לגנות את האופי הלא־שוויוני או המדכא של ממשלות ושל מוסדות קיימים; לעומת זאת, קשה בהרבה להגיע להסכמה בדבר מוסדות חלופיים שיאפשרו להתקדם באופן ממשי לעבר השוויון החברתי, הכלכלי והפוליטי מתוך כיבוד זכויות הפרט והזכות לשוני. המשימה אינה בלתי אפשרית — רחוק מכך — אך היא דורשת להסכים לדיון, לעימות בין נקודות המבט, לביזור, לפשרות ולניסויים. מעל לכול, היא דורשת מאיתנו להסכים לכך שאפשר ללמוד ממהלכים היסטוריים ומניסיונם של אחרים, ובעיקר לכך שהתוכן המדויק של המוסדות הצודקים אינו ידוע אפריורי, וכי הוא ראוי לדיון. קונקרטית, נגלה שמאז סוף המאה השמונה־עשרה, המסע לעבר השוויון נשען על התפתחותם של כמה הסדרים מוסדיים ספציפיים, שיש לחקור ככאלה, כגון השוויון המשפטי, הבחירות הכלליות והדמוקרטיה הפרלמנטרית, חינוך חובה חינם, ביטוח בריאות לכול, מיסוי פרוגרסיבי על הכנסות, על ירושות ועל נכסים, השתתפות עובדים בניהול חברות וזכות ההתאגדות, חופש העיתונות, המשפט הבינלאומי, וכך הלאה.

עם זה, כל אחד מהסדרים אלה רחוק מלהיות בעל אופי מוגמר ומוסכם, והוא דומה יותר לפשרה שבירה, רעועה וארעית, המצויה בתהליך מתמיד של הגדרה מחודשת בעקבות קונפליקטים חברתיים והתגייסויות ספציפיות, התפצלויות שנקטעו ורגעים היסטוריים ייחודיים. כל ההסדרים הללו סובלים מכשלים רבים, ויש לשוב ולחשוב עליהם, להשלים אותם ולשנותם דרך קבע. כפי שהוא כעת, השוויון המשפטי הפורמלי אינו מונע בשום מקום אפליה עמוקה על רקע מוצא או מגדר; הדמוקרטיה הייצוגית היא רק אחת הצורות הבלתי מושלמות של ההשתתפות הפוליטית; האי־שוויון בנגישות לחינוך ולבריאות נשאר תהומי; המיסוי הפרוגרסיבי והחלוקה־מחדש ברמה המקומית והטרנס־לאומית מחייבים חשיבה חדשה מן היסוד; חלוקת הכוח הפנים־תאגידית עדיין בחיתוליה; קשה לראות בהחזקת הרוב המוחלט של כלי התקשורת בידי אוליגרכים אחדים את הצורה המושלמת ביותר של חופש העיתונות; המערכת המשפטית הבינלאומית, המבוססת על תנועת הון בלתי מפוקחת, נטולת יעדים חברתיים או אקלימיים, נראית לעיתים תכופות כניאו־קולוניאליזם לתועלתם של העשירים ביותר; ועוד.

כדי להמשיך לנער את המוסדות הקיימים ולהגדירם מחדש, יידרשו משברים ושינויים במאזן הכוחות, כפי שהיה בעבר, אך יידרשו גם תהליכי למידה, שיתוף הציבור והתגייסות סביב מצעים פוליטיים חדשים וסביב הצעות חדשות באשר למוסדות. לשם כך דרוש מגוון של מנגנוני דיון, של עיבוד ושל הפצת הידע וההתנסויות: מפלגות ואיגודים, בתי ספר וספרים, אמצעי התניידות ומפגשים, עיתונים ואמצעי תקשורת. בתוך מכלול זה מוטל, באופן טבעי, על מדעי החברה למלא תפקיד, תפקיד משמעותי, שעם זה אין להגזים בחשיבותו: תהליכי שיתוף הציבור הם החשובים ביותר, והם תלויים גם ובעיקר בהתארגנויות קולקטיביות שאת צורותיהן עצמן יש להמציא מחדש.

מאזן הכוחות ומגבלותיו
בתמצית, עלינו להימנע משתי מלכודות סימטריות: האחת, הזנחה של תפקיד המאבקים ומאזן הכוחות בהיסטוריה של השוויון; האחרת, המנוגדת לה, מבוססת על קידושם של אלה ועל התעלמות מחשיבות התוצרים הפוליטיים והמוסדיים, כמו גם מתפקידם של הרעיונות והאידיאולוגיות, בעיצובם. ההתנגדות של האליטות היא מציאות בלתי נמנעת בתקופה הנוכחית (שבה מיליארדרים טרנס־לאומיים עשירים יותר ממדינות), לפחות באותה המידה כמו בעת המהפכה הצרפתית. אפשר להתגבר על התנגדות זו רק באמצעות התגייסות קולקטיבית רבת־עוצמה, וכן ברגעי משבר ומתיחות. עם זה, הרעיון שלפיו תיתכן הסכמה כללית ספונטנית באשר למהותם של המוסדות הצודקים והמשחררים, ושדי בעצם הקמתם כדי לנפץ את התנגדותן של האליטות, היא אשליה מסוכנת. סוגיות כגון אופן ארגונה של מדינת הרווחה, עיצובם מחדש של המיסוי הפרוגרסיבי ושל האמנות הבינלאומיות, הפיצויים הפוסט־קולוניאליים או המאבק בסוגי האפליה השונים הם בעלי מורכבות וטכניוּת שאפשר להתגבר עליהן רק על־ידי הסתייעות בהיסטוריה, בהפצת הידע, בדיון ובעימות בין נקודות המבט השונות. אין די במיקום המעמדי, חשוב ככל שיהיה, כדי לעצב תיאוריה של החברה הצודקת, תיאוריה של הקניין, תיאוריה של הגבול, של המס, של החינוך, של השכר, של הדמוקרטיה. התנסות חברתית כזאת תהיה כרוכה תמיד בחוסר הכרעה אידיאולוגי, הן משום שהמעמד עצמו מגוון ורב־ממדים (סטטוס, בעלות, הכנסה, השכלה, מגדר, מוצא ועוד); הן משום שלנוכח מורכבותן של השאלות הנדונות, אל לנו לחשוב שמניגודים מטריאליסטיים גרידא יכולה להיגזר מסקנה אחת ויחידה באשר לטיבם של מוסדות צודקים.

הניסיון של הקומוניזם הסובייטי (1991-1917) — אירוע מכונן, המלווה את המאה העשרים ובמידה מסוימת מגדיר אותה — ממחיש באופן מושלם את שתי המלכודות הללו. מחד גיסא, אכן, מאזן כוחות ומאבקים חברתיים אינטנסיביים הם שאפשרו למהפכנים הבולשביקים להחליף את משטר הצאר ב״מדינה פרולטרית״ ראשונה בהיסטוריה, שבשלב הראשון השיגה הישגים חינוכיים, בריאותיים ותעשייתיים משמעותיים, בד בבד עם תרומה רבת־עוצמה להבסת הנאציזם. ללא הלחץ מצד ברית המועצות ומצד התנועה הקומוניסטית הבינלאומית אין כלל ודאות שהמעמד של בעלי הרכוש במערב היה מסכים להקמת הביטוח הלאומי ולמיסוי הפרוגרסיבי, לדה־קולוניזציה ולזכויות אזרח. מאידך גיסא, קידושו של מאזן הכוחות והוודאות בקרב הבולשביקים כי הם מחזיקים בידיהם את האמת שאין בלתה על אודות טבעם של המוסדות הצודקים הם שהובילו לאסון הטוטליטרי הידוע לכולנו. ההסדרים המוסדיים שנוצרו (מפלגה אחת, ריכוזיות בירוקרטית, בעלות מדינתית הגמונית, סירוב לבעלות קואופרטיבית, לבחירות ולאיגודי עובדים ועוד) נועדו להיות משחררים יותר מהמוסדות הבורגניים או הסוציאל־דמוקרטיים. אלא שהם הובילו להיקפי דיכוי ומאסר שפגעו לחלוטין באמינותו של משטר זה והובילו להתמוטטותו, בעודם תורמים להופעת צורה חדשה של היפר־קפיטליזם. וכך, לאחר שבמאה העשרים הייתה רוסיה המדינה שביטלה לחלוטין את הקניין הפרטי, היא הפכה בתחילת המאה העשרים ואחת לבירה העולמית של האוליגרכים, של היעדר שקיפות פיננסית ושל מקלטי מס. מכל הסיבות האלה יש לבחון מקרוב כיצד התהוו ההסדרים המוסדיים השונים הללו, כשם שיהיה עלינו לחקור את המוסדות שהקים הקומוניזם הסיני, ושאפשר שיתגלו כעמידים יותר (אף שלא פחות דכאניים).

אנסה לשמור על מרחק משתי מלכודות אלה: אין להתעלם ממאזן הכוחות ואין לקדש אותו. המאבקים ממלאים תפקיד מרכזי בתולדות השוויון, אך יש להתייחס ברצינות גם לשאלת המוסדות הצודקים והדיון השוויוני בעניינם. לא תמיד קל למצוא עמדה מאוזנת בין שני היבטים אלה: הדגשה רבה מדי של מאזן הכוחות ושל המאבקים עלולה להוביל להאשמה במניכאיזם ובהתעלמות משאלת הרעיונות והתכנים; מנגד, מיקוד תשומת הלב בחולשות האידיאולוגיות והפרוגרמטיות של קואליציית השוויון עלול להחשיד אותך בהחלשתה ובהערכת חסר של יכולות ההתנגדות ושל האנוכיות קצרת־הטווח של המעמדות השולטים (אף שלרוב אנוכיות זו גלויה לעין). אעשה כמיטב יכולתי להימנע משתי מלכודות אלה, אך אינני בטוח שתמיד אצליח בכך, ואני מבקש מראש את הבנתו של הקורא. בייחוד אני מקווה שהמרכיבים ההיסטוריים וההשוואתיים המוצגים בספר זה יועילו לו בליטוש חזונו שלו ביחס לחברה הצודקת ולמוסדות המרכיבים אותה.