מעבר לקופה
אל נאחר רגע נכסף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל נאחר רגע נכסף
אל נאחר רגע נכסף
אל נאחר רגע נכסף

אל נאחר רגע נכסף

אורי הייטנר

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית
ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים

נושאים

מלחמת ששת הימיםהיסטוריה ישראליתפוליטיקה ישראליתחברה

תקציר

ספרו של אורי הייטנר הוא ניתוח היסטורי חיוני ביותר להבנת שתי סוגיות חשובות בתולדות מדינת ישראל: נקודת המוצא ביחסה של מדינת ישראל אל רמת הגולן לאחר כיבושה במלחמת ששת הימים, ושקיעת היכולת ההתיישבותית של תנועת העבודה הציונית לנוכח אתגר יישובם של הגולן ובקעת הירדן. הם היו מחוזות חפץ מדיניים והתיישבותיים של הזרם המרכזי בתנועת העבודה, אולם התנועה התגלתה בחולשתה לנוכח האתגר והותירה את המתיישבים שם ללא עורף משמעותי. הספר מאיר סוגיות אלו בעזרת תיעוד היסטורי רב חשיבות ומציע פתיחה מחקרית מאלפת לבירורן.
פרופ' אבי בראלי.

לקרוא עוד...

פרק ראשון

הקדמה

בשירו "מסביב למדורה", שכתב במלאת שבע שנים לפלמ"ח, אפיין נתן אלתרמן את הפלמ"ח במילים אלה:

מה נשיר עליהם מה נשיר

הם עושים זאת יפה מאיתנו

בעצמם הם כותבים להם שיר

ואפילו ספרים כבר נתנו

זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר

כל מלאכה לשלא משלנו.

אכן, רק שבע שנים פעל הפלמ"ח, "ואפילו ספרים כבר נתנו". גם אנשי העלייה השנייה והשלישית כתבו את סיפורם ואת חייהם כמעט "בשידור חי". כך התנועות הקיבוציות, כך גם מפעל ההתיישבות של "גוש אמונים" ביש"ע.

ואילו ההתיישבות בגולן אינה מתועדת ולא נחקרה. לא בידי חלוצי ההתיישבות בגולן, לא בידי הדור השני והשלישי וגם לא במחקר אקדמי.

רוב שנותיי בגולן הוקדשו לעשייה, בקיבוצי אורטל ובתפקידים ציבוריים בגולן. בשנים האחרונות נכנסתי גם לשדה המחקר – חקר ההתיישבות בגולן. ובמשימה הזאת אני חורש בשדה בור; פורץ דרך מחקרית בתחום, שחרף חשיבותו ההיסטורית הגדולה בתולדות הציונות ומדינת ישראל, ועל אף השפעתו המכרעת בעיצוב גבולה של ישראל, טרם נחקר. לצד הקושי העומד בפני חוקר שאינו יכול ליהנות גם מפרי עמלם של קודמיו, יש בכך סיפוק של חלוציות; חקר ההתיישבות בגולן הוא מחקר חלוצי ופורץ דרך. זו זכות גדולה!

ב־2019 פרסמתי את ספרי הראשון, "יהודה הראל – ביוגרפיה". באמצעות סיפור חייו של "אבי ההתיישבות בגולן" והדמות המרכזית בתולדות ההתיישבות בגולן, הבאתי את סיפור ההתיישבות בגולן.

מחקר נוסף שערכתי וטרם פורסם הוא "קצרין בירת הגולן". במחקר זה עקבתי אחרי הסיפור הייחודי של יישוב עירוני בלב אזור כפרי, שהוקם בידי הקיבוצים והמושבים סביבו, עובדה שהשפיעה מאוד על דמותה של קצרין, וחקרתי את מערכת היחסים והקשרים המורכבת בין קצרין ויישובי המועצה האזורית גולן עד שנת 2000.

במחקר זה התמקדתי בראשית ההתיישבות, בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של לוי אשכול. אשכול, איש התיישבות בכל רמ"ח אבריו, היה הדוחף הגדול של ההתיישבות בגולן. כמעט שליש מהיישובים שהוקמו בגולן ב־56 השנים מאז החלה ההתיישבות הוקמו בתקופה זו, שבה עוצב הדנ"א ההתיישבותי והקהילתי של ההתיישבות בגולן – לדורות. בסיפור ראשית ההתיישבות לא התמקדתי הפעם במעשה ההתיישבותי עצמו, אלא יותר בממד הפוליטי. את ההתיישבות בגולן הובילה תנועת העבודה. המחקר סוקר את העמדות, המחלוקות והמאבקים בכל אחת מתנועות ההתיישבות והמפלגות של תנועת העבודה, בסוגיית ההתיישבות מחוץ לקו הירוק לאחר מלחמת ששת הימים בכלל, וההתיישבות בגולן בפרט.

כותרת הספר, "אל נאחר רגע נכסף", לקוחה מכרזה גדולה שעיטרה את במת הדיונים במועצת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ דפנה, בנובמבר 1967, שאחד משלושת ימי דיוניה נערך בקיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בנקודה הזמנית שלו בקוניטרה. הכותרת הזאת מייצגת את הלך הרוח של תנועת הקיבוץ המאוחד ואת רוחו של מנהיגה יצחק טבנקין, ואת תחושת הדחיפות והבהילות לקדם התיישבות רבתי בשטחים המשוחררים, כפי שכונו בשיח התנועתי. כפי שנראה בספר, זו לא הייתה הרוח בתנועות האחרות, ובקיבוץ המאוחד עצמו היה פער גדול בין החזון, הכוונות והתוכניות, לבין ההצלחה בהגשמתם. הפער הזה הוא אחד ממוקדי המחקר, שבו אני מנסה לפענח ולפרש אותו.

הספר מבוסס על עבודת תזה לדוקטורט שכתבתי בחוג ללימודי מדינת ישראל במכון בן גוריון בשדה בוקר, המשתייך לאוניברסיטת בן גוריון.

תודתי נתונה בראש ובראשונה למנחים שלי, פרופ' אבי בראלי וד"ר חבצלת יהל. עבודת העריכה של בראלי על המחקר ייתרה את הצורך בעריכה נוספת של הספר.

תודה ליהודה הראל ולפרופ' אודי מנור, העיניים הראשונות שקראו כל פרק במחקר. הערותיהם והארותיהם היו לי לעזר רב.

תודה לכל המרואיינים הרבים לספר.

תודה לארכיון הגולן, ובעיקר לאלישע בן איבגי, שניהל אותו בתקופה שכתבתי את המחקר, שבה הארכיון היה כמעט ביתי השני. תודה לארכיון הקיבוץ המאוחד ביד טבנקין, לארכיון יד יערי בגבעת חביבה, לארכיון תנועת העבודה בבית ברל ולמכון לבון לחקר תנועת העבודה.

 

קריאה מהנה!

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

פברואר 2023

א

מבוא

ב־14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצת צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רובם בני קיבוצים – בעיקר מתנועת הקיבוץ המאוחד (הקבה"מ) – למחנה סורי נטוש בעליקה שבמרכז הגולן, כדי להקים מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט במרחבי הגולן. בימים הבאים הצטרפו אליהם כמה עשרות צעירים נוספים. כך החל מפעל ההתיישבות בגולן בפרט ומעבר לקו הירוק בכלל.

המתיישבים בעליקה, שהקדימו כמעט בחודש וחצי את החלטת הממשלה שאישרה את עלייתם, עשו זאת בידיעתם, בברכתם ובעידודם של דמויות מרכזיות בממשלת ישראל ובתנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר העבודה יגאל אלון ומנהיג הקבה"מ יצחק טבנקין.[1] הם הקימו בעליקה את קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן.[2]

ראשוני המתיישבים היו חדורי אמונה שהם חוד החנית של תנועת העבודה. הם האמינו, שבעוד בכל הארץ מצהירים הצהרות וחותמים על עצומות "לעולם לא ניסוג", הם קובעים עובדות בשטח ומעצבים את גבול המדינה. יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן, כתב בגיליון הראשון של עלון הקיבוץ שהוויכוחים שמתקיימים בקיבוץ על שיטות הדישון המתאימות למשטר הרוחות בגולן ועל התנורים המתאימים למזג האוויר הקר הם שיקבעו "את גורלם של השטחים המשוחררים... כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".[3]

הם ראו עצמם כמי שנושאים על גבם לא רק את קביעת קו הגבול, אלא את דמותה של החברה הישראלית. "התחנכנו בתנועה של הגשמה. הפעם מצטלבים כל המעשים והאידאולוגיות, כל העבר והעתיד, בהגשמה אחת. התיישבות בכל ארץ ישראל – זאת ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי, ביטחון המבוסס על כוח עצמי, ארץ ישראל השלמה, והעמדת המעשה ההתיישבותי לפני המנגנון הממלכתי והפעולה הדיפלומטית... רק עובדות בשטח ייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם".[4]

האם אכן הלך מחנה אחרי מי שתפסו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה?

שלושה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, בליל חג השבועות תשכ"ז, נשא יצחק טבנקין, מנהיג הקבה"מ ו"אחדות העבודה – פועלי ציון", דברים בפני חברי קיבוצו, עין חרוד. הוא דיבר על המהפך הדרמטי בין ימי החרדה ערב מלחמת ששת הימים, שבהם קיומה של המדינה וקיומו של כל יהודי בה היה תחת סכנת חיים מוחשית, כדבריו, לבין הניצחון הגדול. טבנקין לא הסתפק בניתוח המצב, אלא קרא למעשה: "עתה נפסקו הקרבות, אך המלחמה לא תמה. עמדתנו האיתנה ועוז ניצחוננו העמיקו והגבירו את השנאה כלפינו. לכן, שומה עלינו להיות חזקים יותר ורבים יותר. עתה צריכים לעלות ולבוא לארץ בהקדם רבבות ומיליונים וליישב את הארץ... אומנם, כוחנו גדל ונתחשל והאפשרויות התרבו. עלינו 'למתוח' את כל מה שהושג! ... תשובתנו הריאלית צריכה להיות – העלאת שני מיליוני יהודים, כדי להבטיח את הישגי הקרבות ואת יציבות השלום. ככל שנקדים להכיר בכך ולפעול בכיוון זה, כן ייטב".[5]

בשם תפיסה זו קרא טבנקין לתנועת העבודה ובייחוד לתנועתו, הקבה"מ, לצאת מייד למבצע של התיישבות רבתי ברחבי ארץ ישראל השלמה. הוא עבר מקיבוץ לקיבוץ ובמוסדות התנועה, וקרא למעשה אקטיבי ללא דיחוי. שבועות מעטים לאחר המלחמה הוא כבר חש ש"הפסדנו שעה גדולה, שעה של התעלות, שבה כל שכבות העם, בארץ ובגולה, מכל המעמדות ומכל העדות, נתאחדו בתחושת גורל אחת. אותה שעה היינו מסוגלים לחרוג מחיי שגרה, לעלות ולבצע מעשים יישוביים גדולים".[6] הקריאה שלו למעשה הייתה ברורה: "הדרך למלחמה על קיומנו אינה צבאית בלבד. מימוש הניצחון הצבאי יבוא על ידי עלייה גדולה, על ידי התיישבות, על ידי פיתוח של משק ושל תרבות ועל ידי חיי עם שורשיים בגבולות ארץ ישראל הטבעיים".[7] הוא נשא, כדרכו, את דגל הציונות המעשית; מימוש הרעיון הציוני באמצעות הגשמה, בעלייה ובהתיישבות. "אינני מסכים עם הדעה הרווחת כי גורל הישגי הניצחון הצבאי ייקבע במערכה הפוליטית־דיפלומטית, המתנהלת באו"ם. גורל הישגי הניצחון הצבאי ייקבע במאבק הפוליטי־ההתיישבותי; הוא שיקבע את גורל גבולות המדינה ואת עתיד השטחים הנתונים בידינו. המציאות שלאחר הניצחון מעמידה בפנינו שני תפקידים: א. יישוב חלקי הארץ ששוחררו על ידי צה"ל. ב. עליית שני מיליוני יהודים תוך השנים הקרובות".[8] ולכן, "בראש ובראשונה יש להעלות על כל שטח הראוי לכך עשרות היאחזויות התיישבותיות ביטחוניות ומייד![9]...במשך עשרות שנים לא היו בידינו קרקע, מים, כסף, אנשים ונכונות כלל לאומית כמו היום. אל נבזבז זאת! נהיה נא ראויים לשעה גדולה זו בכל משמעותה ההיסטורית".[10] טבנקין סבר שבמערכה המדינית שאחרי המלחמה, "ההתיישבות המיידית בגבולות היא בעלת ערך פוליטי ראשוני, אשר אין לו תחליף".[11]

שישה ימים לאחר שוך הקרבות, בגיליון ערב שבת הראשון של "מעריב" אחרי המלחמה, פרסם המשורר נתן אלתרמן מאמר שכותרתו "מול מציאות שאין לה אח". אלתרמן היה מקורב לבן גוריון, ואף שלא אחת יצא נגדו בנושאים מסוימים, בדרך כלל כתיבתו האקטואלית, בעיקר במדורו "הטור השביעי" ב"דבר", ביטאה את הלכי הרוח ורחשי הלב של הנהגת מפא"י, ובן גוריון בראשה. בתקופת קיומה של רפ"י היה אלתרמן מזוהה עימה. עם זאת, הוא לא היה מעורב בפעילות פוליטית, זולת כתיבתו. מאמרו "מול מציאות שאין לה אח" היה יריית הפתיחה של הפרק הפוליטי של אלתרמן, בשלוש שנות חייו האחרונות. הוא לא הצטרף למפלגה, אלא פעל מחוץ למערכת המפלגתית לקידום חזון שלמות הארץ. הוא הקים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ואף שלא נשא בתואר רשמי, מקובלת הטענה שהוא היה למעשה מנהיגה של התנועה.[12] במאמרו כתב אלתרמן: "ניצחון זה עניינו לא רק בכך שהוא החזיר לידי היהודים את העתיקים והנעלים בקדשי האומה, את אלה החרותים בזיכרונה ובעמקי תולדותיה יותר מכול. עניינו של ניצחון זה הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת ומעכשיו חסר לה להתחברות ההיסטורית הזו רק עם ישראל שיארוג, יחד עם היש שהושג, את החוט המשולש שלא יינתק. אם יוסיפו שערי העלייה לעמוד ריקים גם עכשיו, כעמידתם עד כה, עשוי ניצחון זה להישאר כמעשה שעוד לא התמזג עם שורשי תולדותיה העמוקים של האומה, שכן בלעדי זאת תישאר ארץ ישראל בידיו של שלטון יהודי אך לא בידיו של העם היהודי".[13]

המסר שעליו נאבק אלתרמן באותם ימים, היה קריאה להפיכתם של שטחי יהודה ושומרון, הגולן וסיני, לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל לצמיתות, ולא כפיקדון עד הסכם שלום. לכן הוא שלל את ההגדרה שניתנה לאותם שטחים כ"מוחזקים", המבטאת ארעיות. עם הבעיה הדמוגרפית הוא קרא להתמודד באמצעות עלייה רבתי, וקרא למדינה להעמיד את נושא העלייה בראש מעייניה. ועם העלייה הוא קרא לתנופת התיישבות ברחבי ארץ ישראל. "ההתיישבות והעלייה הן שתי הזרועות שבהן נחזיק בארץ ישראל ובעתידו של העם. בלעדי שתי זרועות אלה הרינו עם שארצו ועתידו לפניו והוא כרות ידיים מליטול אותם".[14] בהתיישבות מעבר לקו הירוק ראה אלתרמן המשך ישיר ומובן מאליו להתיישבות הציונית מראשיתה, ולכן חסימת אזורים בארץ ישראל להתיישבות הייתה בעיניו כפירה בעיקר. הוא שלל את הדעה כי יש להימנע מליישב אזורים השנויים במחלוקת עד שעת ההכרעה בגורלם. "משמעותה של החלטה שלילית בשאלת ההתנחלות – לא תהא שונה במהותה מן המשמעות שהיינו עומדים בפניה אילו הוחלט בשעתו, באחת מתקופות ההתנצחות הרבות שידעה הציונות לאורך קורותיה, להפסיק את העבודה המעשית בארץ ישראל, עבודת ההתיישבות, הבניין והעלייה, עד להכרעה המדינית".[15]

הסופר משה שמיר השתייך עד מלחמת ששת הימים לאגף השמאלי בתנועת העבודה. שמיר היה חניך השומר הצעיר וממדריכיה הבולטים ומאישי הרוח המרכזיים של מפ"ם. הוא הצטרף לתנועה למען ארץ ישראל השלמה והיה מדובריה הראשיים. כחבריו, גם הוא הטיף להתיישבות גדולה ברחבי הארץ. היה זה בעיניו המשך טבעי לדרך שעליה התחנך וחינך בתנועת השומר הצעיר והמשכו הישיר של מפעל ההתיישבות של הקיבוץ הארצי. בספרו "חיי עם ישמעאל", הציג את תפיסתו דרך סיפורים אישיים מקורות חייו. בספר, שיצא לאור ב־1968, הוא רואה את ההתיישבות החדשה בשטחים כהמשך ישיר להתיישבות הציונית לדורותיה. הוא מביע תקווה שקומץ המתיישבים הם סנונית המבשרת תנופת התיישבות. "לפני למעלה משנה (מאז שבועות אחדים אחרי מלחמת ששת הימים) התחילו במלאכה – המתנחלים הראשונים בהיאחזויות השונות הפזורות על פני כל הרמה. שטחים נחרשו, שדות עובדו, מים הובאו ממרחק, אחרי שהסורים ניתקו את קו המים הקיים. בוצע סקר אווירי של קרקעות, לקראת תכנון כולל ורציונלי של התיישבות רחבת ממדים. אנשי רשות שמורות הטבע שלנו סימנו אתרים בעלי ערך מיוחד וניגשו לטיפוחם במרץ הסוחפני האופייני להם. פיתוח בעל אופי עירוני יותר ניתן לאל־חמה (מרכז מרחצאות ותיירות) וגם קוניטרה מתוכננת כמרכז עירוני, אף כי אין נראית לפי שעה כל התקדמות בשטח זה. דבר אחד, מכל מקום, ברור: סיני, חברון, שומרון, ירדן, חרמון – זהו היום קו ההגשמה הציונית".[16]

אלתרמן, טבנקין ושמיר צמחו בתנועת העבודה, על אגפיה השונים, היו מן הדמויות הבולטות בה וראו בעמדתם לאחר מלחמת ששת הימים המשך טבעי לדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה. אולם עמדתם ודבקותם בחזון ארץ ישראל השלמה היו נחלת מיעוט קטן בתנועת העבודה. הם ראו בעצמם אוונגרד בתנועת העבודה, אך האמת היא שהם היו במידה רבה בשוליה.

אפילו תנועת הקבה"מ, ששלמות הארץ הייתה נדבך מרכזי בדרכה הרעיונית, לא אימצה את דרכו של מייסד התנועה ומורָהּ הרוחני טבנקין, אף שהחלטה רשמית הדוגלת בפשרה טריטוריאלית קיבלה התנועה רק בוועידת שפיים ב־1976, חמש שנים לאחר מותו של טבנקין.

לאחר מלחמת ששת הימים והקמת מפלגת העבודה והמערך (מפלגת העבודה – מפ"ם), נוצרה בתוכה חלוקה רעיונית בין ניצים ליונים. גם הניצים בתנועת העבודה לא אימצו את רעיון ארץ ישראל השלמה והיו נכונים לפשרה. עם זאת, הסנטימנט ההתיישבותי היה בעל משקל רב, לפחות ברמת ההצהרה, בקרב הניצים שהיו רוב מוצק בין מנהיגי התנועה. ראש הממשלה לוי אשכול, שרים כיגאל אלון, ישראל גלילי וחיים גבתי ומנהיגי תנועות התיישבות כסנטה יוספטל ואריק נחמקין נשאו ברמה את דגל ההתיישבות ותבעו לנצל את הישגי מלחמת ששת הימים לתנופה גדולה של התיישבות ועלייה. בניגוד לטבנקין, אלתרמן ושמיר, הם היו נכונים לפשרה טריטוריאלית ולוויתורים ישראליים, אולם קראו להתיישבות שתעצב את גבול הפשרה. תוכניתו המדינית של יגאל אלון, שליבתה פשרה טריטוריאלית לרבות סיפוח שטחים חיוניים למדינת ישראל, לא אומצה רשמית בידי הממשלה ותנועות ההתיישבות, אך היא הייתה למפת ההתיישבות של ישראל עד המהפך ב־1977.[17]

ראשי התנועות התחייבו להתיישבות גדולה, קראו לנוער ללכת בהמוניו להתיישבות והקימו התיישבות בגולן, בבקעת הירדן, בצפון ים המלח ובסיני (זו שבסיני נעקרה ב־1982, ביישום הסכם השלום עם מצרים). ההתיישבות נועדה לעצב מחדש את גבולותיה של מדינת ישראל, אך לא פחות מכך, היא נועדה להביא להתחדשות רעיונית ופוליטית של תנועת העבודה ולתחיית ערכי החלוציות, ההתנדבות וההגשמה.

כך, למשל, אמר יגאל אלון, שר החינוך והתרבות, בטקס הענקת פרסי ישראל תשל"ב, 1972: "טעו הסבורים... שעם הקמתה של המדינה חלף, ללא שוב, הצורך בהתנדבות וחלוציות אישית... ללא תנועה חלוצית, אשר עקרון ההגשמה העצמית הוא נר לרגליה, אנו עלולים למצוא עצמנו בתהליך מזורז של דה־התיישבות ולנהירה המונית מן הכפר אל העיר, מן הספר ומערי הפיתוח אל המטרופולין. תהליך כזה, בשלב ההיסטורי שבו אנו מצויים, ישמיט את הארץ מידינו, אפילו נהיה מחזיקים בה בכוח הצבא; תהליך כזה, אם יגבר, חלילה, יהפוך את מדינתנו 'למדינת עיר' על כל המשתמע מכך בתחום תרבות החיים, האקולוגיה ובתחושת הניכור של היחיד... יותר מבכל מסגרת אחרת ניתן הדבר ליישום בהתיישבות".[18]

בפרספקטיבה של למעלה מ־56 שנה, ניתן לראות שההתיישבות השפיעה על התהליכים המדיניים. הגולן סופח לריבונות ישראל ב־1981. לא צלחו מיקוחים מדיניים בין ישראל לסוריה על הגולן, בעיקר בשנות התשעים, ורעיון הנסיגה נתקל בהתנגדות ציבורית רחבה. ב־2019 ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן. ב־2021 החליטה ממשלת ישראל על תוכנית לאומית להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן.

עם זאת, יש פער גדול מאוד בין חזון ההתיישבות כפי שהוצג בידי ראשי תנועת העבודה ומחוללי מפעל ההתיישבות לבין המציאות ההתיישבותית בפועל. לאחר מלחמת ששת הימים קרא טבנקין להקמת מאה קיבוצים חדשים בתוך שנה. ב־56 השנים שחלפו מאז קמו 11 קיבוצים בגולן (שמתוכם שניים נהפכו למושבים ואחד ננטש ובמקומו קם יישוב קהילתי), שלושה קיבוצים בבקעת הירדן, ארבעה קיבוצים בצפון ים המלח ושני קיבוצים בפתחת רפיח, שהועתקו לנגב המערבי לאחר הסכם השלום עם מצרים. מספר המושבים שקם גדול יותר, אך גם הוא רחוק מיעדי ההתיישבות שהוצבו באותם ימים. הפער הזה בין הצהרות רמות לבין מיעוט ההגשמה בפועל בולט מאוד לעומת ההצלחה של מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, שהובל בידי הציונות הדתית, והוא מונה היום מאות אלפי תושבים, רובם בערים כמו מעלה אדומים, אריאל וביתר עילית.

הפער בין ההצהרות הרמות לבין הביצוע הדל בפועל, בתנועה שסימן ההיכר שלה היה ההגשמה בהתיישבות, בביטחון, בעלייה ובבניין חברה ומשק, מעיד על חידלון ומשבר בתנועה זו. אתגר ההתיישבות והעלייה לאחר מלחמת ששת הימים, עשוי היה להיות הזדמנות לחלץ את תנועת העבודה מן המשבר, אך היא כשלה בו.

ההתיישבות בגולן הייתה, רובה ככולה, מזוהה עם תנועת העבודה.[19] הממשלה שהחליטה עליה הייתה בראשות המערך. האישים בדרג המדיני שעסקו בהתיישבות – ראש הממשלה לוי אשכול, השרים יגאל אלון, ישראל גלילי, משה דיין, פנחס ספיר וחיים גבתי – היו חברי מפלגת העבודה. התנועות המיישבות שהקימו את היישובים היו של תנועת העבודה: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי, תנועת המושבים, ובראייה רחבה ניתן להכליל בתנועת העבודה גם את איגוד מושבי הפועל המזרחי, בוודאי באותה תקופה. כל היישובים שקמו בתקופה זו הם קיבוצים, מושבי עובדים ומושבים שיתופיים, כלומר יישובי ההתיישבות העובדת. תנועות הנוער המזוהות עם תנועת העבודה היו המקורות העיקריים למתיישבים.

ואילו תנועת העבודה, הגם ששלטה במדינה בשנות המחקר ובשנים הבאות אחריהן, הייתה בדעיכה, הן מבחינה הבסיס הפועלי שלה, הן מבחינה רעיונית ובוודאי מבחינת תנופת ההגשמה החלוצית התיישבותית שלה, שנבלמה וכמעט פסקה במהלך שנות החמישים והשישים.

הדעיכה ההתיישבותית בולטת במיוחד בתנועה הקיבוצית. בשנת 1949 הוקמו שלושים קיבוצים, ואילו בכל שנות החמישים קמו 21 קיבוצים, מתוכם 9 בשנים 1951-1950. בשנות השישים, עד מלחמת ששת הימים, הוקמו ארבעה קיבוצים בלבד.[20]

המושב היה צורת ההתיישבות המצליחה ביותר בשנים שלאחר הקמת המדינה. המושבים נשאו על כתפיהם את מרבית משא ההתיישבות, קליטת העלייה הגדולה, עיצוב גבולות המדינה באמצעות יישוב הגליל והנגב, פיזור האוכלוסיה ומימוש הקריאה "מהעיר אל הכפר". עם זאת, אותה מגמת דעיכה שאפיינה את ההתיישבות הקיבוצית אפיינה גם את ההתיישבות המושבית.

ב־1949 הוקמו 69 מושבים. ב־1950 הוקמו 83 מושבים. בהמשך שנות החמישים הוקמו 95 מושבים. ובשנות השישים עד מלחמת ששת הימים הוקמו 13 מושבים בלבד, מתוכם שלושה בלבד אחרי 1963.[21]

זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים הוקמה ועדה ממשלתית בראשות יצחק בן אהרון, לבחינת עתיד המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. במחלקה עבדו באותה תקופה 1,800 איש, בהתאם לגודל משימת ההתיישבות בשנות החמישים. הוועדה המליצה על קיצוץ משמעותי בפעילות המחלקה, כולל צמצום משמעותי בכוח האדם,[22] אולם מלחמת ששת הימים ותנופת ההתיישבות אחריה שינו את התמונה והרפורמה לא בוצעה.

שאלת המחקר שביסוד ספר זה נסבה על צומת זה, לאחר דעיכת המעש ההתיישבותי של תנועת העבודה ובשעה שנפתחו לפניה אופקי התיישבות חדשים: האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? התשובה לשאלה זו תסייע להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית של ההנהגה והמוסדות של תנועת העבודה.

מקוצר היריעה תתמקד הבדיקה של שאלה זו באזור שהחלה בו ההתיישבות בתקופה זו – בגולן.

האם היה מניע חברתי־אידאולוגי־פוליטי בהחלטה להתיישב בגולן בקיץ 1967 ומה היה משקלו לעומת המניע המדיני־ביטחוני? האם נוסף על השאיפה לעצב מחדש את הגבול עם סוריה, הניעה את המתיישבים, את המוסדות ואת מקבלי ההחלטות שהובילו לראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים גם תקווה והזדמנות לתחיה מחודשת של תנועת העבודה, ושל ההתיישבות החלוצית של תנועותיה? מה משקלם של מניעים חברתיים, כלכליים, רעיוניים ומוסדיים בהחלטות ובפעולות של גורמים אלה?

המחקר יבדוק את ההנחה כי קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה הייתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. במחקר זה אנסה גם להניח בסיס לדיון בשאלה מדוע נכזבה תוחלת זו.

ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים, כמו גם ההתיישבות בבקעת הירדן ובצפון ים המלח, בגוש עציון ובסיני, הייתה התיישבות מובהקת של תנועת העבודה, על אגפיה השונים. גם ההתיישבות של הציונות הדתית, שאינה נכללת במחקר זה, הייתה מזוהה באותם הימים עם תנועת העבודה – מושבי הפועל המזרחי שהתיישבו בגולן ובבקעת הירדן והקיבוץ הדתי שהתיישב בגוש עציון.

הניצחון במלחמת ששת הימים והרחבת גבולותיה של מדינת ישראל[23] יצרו הזדמנות לפריצת דרך התיישבותית חדשה. הגורמים להזדמנות היו:

א. הרצון לשנות את גבולותיה של מדינת ישראל מעבר לקווי שביתת הנשק מ־1949 ("הקו הירוק") משיקולים ביטחוניים. אף שהייתה מחלוקת עמוקה בין הדוגלים בארץ ישראל השלמה לבין המצדדים בפשרה טריטוריאלית, היה קונצנזוס לאומי רחב ביותר שתמך בעצם הרחבת הגבולות באמצעות התיישבות.

ב. תחושת ההתלהבות בעקבות הניצחון, במדינת ישראל ובעולם היהודי, יצרו הזדמנות להלהיב את הנוער לאתגר לאומי של התיישבות בשטחים החדשים.

ההזדמנות הזאת נוצרה על רקע משבר עמוק בתנועת העבודה – משבר פוליטי, אידאולוגי והתיישבותי.

המשבר בבסיס החברתי מעמדי – בשנות השישים של המאה שעברה התחולל שינוי בהשקפות של מפלגות תנועת העבודה – התרחקות מן האתוס הסוציאליסטי־פועלי ונטייה הולכת וגוברת לאתוס בורגני של ייצוג שכבות הביניים ואף השכבות החזקות.[24] מעניין לבחון את הזיקה בין המשבר בבסיס החברתי־מעמדי לבין המשבר בהתיישבות. התנועה הקיבוצית, שלא הצליחה להיפתח לעלייה ההמונית של שנות החמישים, בעיקר מארצות האסלאם, לא הצליחה ליצור תנופת התיישבות קיבוצית גדולה. לעומת זאת, תנועת המושבים, שנפתחה לעלייה זו, חוללה בשנות החמישים תנופת התיישבות רבתי. את המהלך הגדול הזה הובילה הנהגת מפא"י ובראשה דוד בן גוריון ולוי אשכול. לעומת זאת, בשנות השישים, מפא"י התייצבה בהדרגה כמפלגה המייצגת את מעמד הביניים והתרחקה מן הבסיס הפרולטרי, ובאותן שנים נבלמה גם תנופת ההתיישבות המושבית. ייתכן שיש קשר בין הדברים.

אפשר לראות זיקה כזאת במאמר שכתב יהודה הראל, מי שהנהיג את ההתיישבות בגולן, בדיוק חודש לפני מלחמת ששת הימים, שבו ייחל להתחדשות רעיונית של תנועת העבודה ולהתחדשות בהגשמה ההתיישבותית. במאמר הציג את הבנייה הסוציאליסטית כדרך היחידה להגשמה ציונית מלאה. "הקמת חברה יהודית נורמלית בארץ ישראל יכולה להיות רק הקמת חברת עובדים... אם לא תתגשם הציונות כאן, מייד ובמלואה, יבוא הקץ על העם היהודי; ואם לא תוגשם הציונות בדרך הסוציאליסטית, של הקמת חברת עובדים, היא לא תוגשם". במאמר ביקר הראל את תנועת העבודה על התברגנותה והתרחקותה מהבסיס הפועלי שלה. הוא ביקר על כך גם את תנועתו – תנועת הקבה"מ: "הסתגרותו של הקיבוץ והתפשטות הלכי הרוח הרואים את תפקידו היחידי של הקיבוץ בהבטחת עצם קיומו. הקטנת ההתגייסות והפעילות בכל התחומים. מאלף להשוות את התגייסותו הגדולה והיפה של הקיבוץ המאוחד באנשים, במסירות ובאמצעים, בתקופה של לפני מערכת הבחירות, לחוסר הפעילות מול רבבות הפועלים מחוסרי העבודה והעתיד. לשם הבאתם של רבבות אלה לקיבוץ לא הוצאו כרוזים וחוברות הסברה; לא ניסינו לדפוק על כל דלת בארץ לשם שיחה; לא נערכו טיולים מאורגנים; הסמינרים לא הפסיקו את לימודיהם; ועדות מזכירות הקיבוץ המאוחד ממשיכות בעבודתן הרגילה וחברי המשקים יושבים כרגיל בבתיהם. קשה שלא להסיק מהשוואה זו את חדירת הגישה הממלכתית, שכל כך הייתה זרה לנו".[25] בתנופת ההתיישבות אחרי מלחמת ששת הימים, שהוא עצמו נטל בה חלק פעיל בהגשמה האישית שלו ושל משפחתו ובהנהגת ההתיישבות בגולן, הוא ראה הזדמנות לתיקון.

בספרו "מתנועה למנגנון" מנתח מאיר בראלי את ההתנוונות של תנועת העבודה בשנות המדינה, שהובילה לאובדן השלטון ב־1977 ולאובדן מעמדה גם לאחר המהפך. בראלי טוען שתנועת העבודה איבדה את הייחוד התנועתי שהעלה אותה לתפקידה המכריע בציונות ובהגשמתה, ולעומת זאת אימצה דפוסים המאפיינים את כל מפלגות השלטון בעולם הדמוקרטי, ואלה ניוונו אותה.[26] הפיכתה מתנועה חיה ומגשימה למפלגת מנגנון הנציחה את עצמה, כאשר לא אפשרה צמיחה בריאה של הנהגה אלא "הצמחה" מלמעלה. במקום תנועה חברתית־רעיונית, הייתה תנועת העבודה למפלגת עסקנים אומרי "הן".[27]

המשבר הפוליטי – פרשת לבון וספיחיה והפילוג במפא"י יצרו משבר פוליטי עמוק במנהיגות תנועת העבודה ומשבר באמון הציבור במפלגות תנועת העבודה. לאורך המחצית הראשונה של שנות השישים טולטלה המערכת הפוליטית בישראל בפרשת לבון – התעוררותה מחדש של פרשת "עסק הביש" משנת 1954; שורת פעולות חבלה נגד מוסדות מערביים במצרים, שנועדה לחבל ביחסי מצרים עם ארה"ב ובריטניה, ולאחר שכשלה והרשת שביצעה אותה נחשפה, התעוררה מחלוקת סביב השאלה האם שר הביטחון פנחס לבון נתן את ההוראה לבצע את הפעולות, או שהן נעשו בהוראת ראש אמ"ן בנימין גיבלי. התעוררות הפרשה בשנת 1961 יצרה קרע חמור בצמרת מפא"י ומפלגות הקואליציה, הביאה להתפטרות בן גוריון, לבחירות מוקדמות, לפרישת בן גוריון מראשות הממשלה ובסופו של דבר לפילוג במפא"י ופרישתם של בן גוריון ותומכיו מן המפלגה והקמתה של רפ"י. הפרשה פגעה באופן משמעותי במפלגות תנועת העבודה ובאמון הציבורי בהן, הביאה להיחלשות כוחן הפוליטי ויש הרואים בה קו פרשת המים בתולדות הפוליטיקה הישראלית ואף את אחד הגורמים המטרימים למהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון ב־1977.[28]

הסוציולוג יונתן שפירא מייחס את המהפך לחוסר היכולת של העילית השלטת ביישוב ובמדינה – הדור המהפכני, שעלה לארץ ועיצב את המבנה הפוליטי, החברתי והכלכלי של היישוב והמדינה – להעביר את השליטה לממשיכים מהדור הבא. כתוצאה מכך ההגמוניה של תנועת העבודה לא שרדה מעבר לתקופת החיים של מקימיה.[29]

המשבר ההתיישבותי – השנים שקדמו להקמת המדינה היו שנים של תנופת התיישבות ענפה וגדולה של התנועה הקיבוצית, שהביאה להכרה במעמדה ותפקידה כחיל החלוץ בהגשמת הציונות. הייתה זו התיישבות משימתית, ששירתה את היעדים הלאומיים המדיניים, הביטחוניים, החברתיים, החינוכיים, התרבותיים והכלכליים של היישוב. תנופת ההתיישבות הקיבוצית נבלמה בשנות החמישים ונפסקה כמעט כליל בשנות השישים. בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, שנות קליטת העלייה הגדולה וההתיישבות הרחבה בגליל ובנגב, התנועה הקיבוצית חוותה את הפילוג הגדול, ולאחר מכן במשך שנים ליקקה את פצעי הפילוג, וכמעט לא נטלה חלק במשימה הלאומית.

לעומת זאת, השנים הראשונות לאחר קום המדינה היו השנים הגדולות של תנופת ההתיישבות של תנועת המושבים; שנים שבהן המושבים היו חוד החנית בהתיישבות משימתית ששירתה את היעדים של המדינה: קליטת העלייה ההמונית, היענות לקריאת בן גוריון ליישוב הנגב ולאתוס של "מהעיר אל הכפר", הבטחת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב, התיישבות ביטחונית לאורך הגבולות ואספקת מזון לאזרחי ישראל. אולם גל ההתיישבות הזה דעך בשנות השישים.

בתנועות ההתיישבות, ובעיקר בתנועות הקיבוציות, המציאות הזאת גרמה לתסכול רב ולתחושת כישלון.[30] הניסיונות להקים קיבוצים חדשים לא עלו יפה, לא נמצא להם נושא אנושי. היישובים שקמו לאחר קום המדינה היו קטנים והיה צורך לשלוח אליהם עוד ועוד גרעינים כדי לקיימם, ורבים מחברי הגרעינים לא נשארו בקיבוצים. רבים מן הקיבוצים קמו בצורת היאחזות נח"ל והיו למעשה יישובים צבאיים במשך שנים, בשל הקושי ליישב אותם בגרעינים אזרחיים.

במחקר אבדוק האם ועד כמה ראתה תנועת העבודה במלחמת ששת הימים הזדמנות לתמורה ולהתחדשות. מבחינה פוליטית, ההישג הגדול של הניצחון במלחמה, אחרי תחושות האימה והמשבר בתקופת ההמתנה שקדמה לה, וכן הצמיחה הכלכלית בעקבותיה לאחר המיתון הקשה שקדם לה, נזקפו לזכותה של הממשלה שהונהגה בידי מפלגות תנועת העבודה. האיחוד הפוליטי – הקמת מפלגת העבודה (1968) והמערך בין מפלגת העבודה ומפ"ם (1969) – יצר תחושה של תנופה וליכוד השורות לראשונה בתולדות תנועת העבודה, אף שלימים, בבחירות לכנסת השביעית (1969) התברר שהמערך איבד 8 מנדטים בהשוואה לסך כל המנדטים של מרכיביו בבחירות לכנסת השישית.

בתנועות ההתיישבות הייתה תחושה שתוצאות המלחמה עשויות להוציא אותן מן המשבר והקיפאון, ולפתוח את הדרך לתנופת התיישבות קיבוצית רבתי. יצחק טבנקין, מנהיג הקבה"מ, קרא להקמת מאה קיבוצים המונים מאה חברים כל אחד בתוך שנה, בשטחים המשוחררים.[31] מועצת התנועה שהתכנסה ברמת הכובש ב־24 ביוני התלכדה סביב התביעה להתחיל בהתיישבות חדשה מיידית בשטחים. המועצה הדגישה את "ההכרח הדחוף בהקמת היאחזויות התיישבותיות במרחבים המוחזקים בידי צה"ל, החיוניים לביטחוננו ולחיזוק מעמדה של ישראל במאבקים המדיניים הנשקפים לה והתלכדותן של מפלגות הפועלים למטרה זו".[32] הציפיות של אישים אחרים בתנועות היו צנועות הרבה יותר, אך כולן התבססו על הערכה ואמונה שנוצרה הזדמנות גדולה לתנופת התיישבות קיבוצית, שתחזיר את התנועה הקיבוצית לימיה הגדולים בהגשמת המטרות הלאומיות.[33]

גם מנהיגי המתיישבים תפסו כך את עצמם. חברי קיבוץ גולן, למשל, סירבו להגדיר את עצמם כחלק מתנועה קיבוצית מסוימת, מכיוון שתפסו את עצמם כאוונגרד של איחוד התנועה הקיבוצית סביב האתגר הגדול של ההתיישבות בשטחים, שיחזיר את הקיבוץ למעמדו בחברה וימשוך המוני בני נוער מישראל ומתפוצות הגולה להתיישבות הקיבוצית.[34]

את המהלך הוביל יהודה הראל, מזכיר הקיבוץ, שדגל באיחוד כל התנועה הקיבוצית, שתאמץ את דרכו של הקבה"מ, ותישא על כתפיה את הגשמת האתגר ההתיישבותי. במאמר ל"עלי גולן" ניסח יהודה הראל את עיקרי תפיסתו, שלפיה "ההתיישבות הקיבוצית בקנה מידה המוני, באזורים המשוחררים, הנישאת על ידי תנועת הפועלים כולה, מהווה את ההתגלמות השלמה והמושלמת ביותר של כל עקרונות הקבה"מ ודרכו בציונות, בסוציאליזם, בהתיישבות, בביטחון ובמדיניות הפנים והחוץ". על כן, על התנועה לחבור לכל גורם המעוניין להצטרף למהלך.[35]

במחקר אציג כמה השערות ותובנות על אודות הגורמים לפער בין ההצהרות והכוונות, לבין המעשה בפועל, מבחינת מספר היישובים שקמו ומספר המתיישבים שעלו להתיישבות. כמו כן אנסה לבחון את הפער הזה כנובע מהיעדר נושא אנושי למפעל התיישבותי גדול. האם יש קשר בין העובדה שכל מפעלי ההתיישבות הציוניים הגדולים היו כרוכים בגלי עלייה מחו"ל, ולבחון את הקשר האפשרי בין גלי עלייה לגלי התיישבות.

את שאלת המחקר אבחן באמצעות סקירת עמדות תנועות ההתיישבות והמפלגות של תנועת העבודה בשאלת הגולן, ובפרט בשאלת ההתיישבות בגולן. אשווה בין העמדות בתנועות השונות ואבחן את הפער בין רמת ההצהרות וההחלטות בכל תנועה, לעומת התוצאות בשטח.

המחקר מתמקד בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. תחמתי את המחקר לשנים 1969-1967, בין מלחמת ששת הימים לפטירתו של לוי אשכול. תקופה זו הייתה תקופת הגל הראשון של ההתיישבות בגולן, שבה הוקמו כשליש מן היישובים הקיימים בגולן עד כה. זו התקופה המעצבת של מפעל ההתיישבות, וממצאי המחקר על אודות תקופה זו מניחים בסיס להבנת המהלך ההתיישבותי עד היום.

לב המחקר הוא בחינת העמדות בתנועות ההתיישבות על אודות ההתיישבות בגולן בראשיתה, אך יש בו מקום גם לאופן שהמתיישבים עצמם תפסו את תפקידם ההיסטורי. הם ראו עצמם חלוצים ההולכים לפני המחנה, אך המחנה הגדול לא הלך בעקבותיהם.

[1] אדמוני, יחיאל; עשור של שיקול דעת – ההתיישבות מעבר לקו הירוק 1977-1967, יד טבנקין, מכון ישראל גלילי לחקר כוח המגן, הקיבוץ המאוחד, 1992. להלן – אדמוני. 
[2] חמישה חודשים לאחר עלייתם לגולן הם עברו לקוניטרה וב־1973 לנקודת הקבע בלוע הר בנטל. ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם "קיבוץ גולן" בשל התנגדות עקרונית לכך שהמילים "קיבוץ" ו"מושב" יהיו חלק משם של יישוב, ולכן שונה שמו למרום גולן. הייטנר, אורי; יהודה הראל – ביוגרפיה, ידיעות ספרים, 2019, עמ' 51-50. להלן – הייטנר.
[3] הראל, יהודה; "תרומה צנועה לוויכוח גדול", עלי גולן, 4.10.67. 
[4] מתוך מכתב של יהודה הראל לאיתן סט, סוף יוני 1967 (אין תאריך מדויק על המכתב). הייטנר, ע' 30. 
[5] טבנקין, יצחק; לקח ששת הימים – יישובה של ארץ בלתי מחולקת, הקיבוץ המאוחד, תש"ל, ע' 8.
[6] שם, ע' 14. 
[7] שם, שם.
[8] שם, עמ' 21-20. 
[9] שם, ע' 21. 
[10] שם, ע' 23. 
[11] שם, ע' 28. 
[12] לאור, דן; אלתרמן – ביוגרפיה, עם עובד, 2013, עמ' 724-723. 
[13] אלתרמן, נתן; החוט המשולש, הקיבוץ המאוחד, 1971, ע' 39. 
[14] שם, ע' 76. [
[15] שם, ע' 352. 
[16] שמיר, משה; חיי עם ישמעאל, מעריב, 1968, ע' 161. 
[17] יש לציין, שגם מנהיגי רפ"י, משה דיין ושמעון פרס, נמנו עם האגף הניצי הדומיננטי במפלגת העבודה שהתנגד לחזרה לגבולות 1949, אם כי הם לא הדגישו את ההתיישבות בשטחים החדשים. עם זאת, גם הם היו מעורבים ביוזמות התיישבות – דיין בהקמת ימית ופרס בהקמת עפרה ובפרשת סבסטיה בשומרון.
[18] אלון, יגאל; כלים שלובים, הקיבוץ המאוחד, 1980, ע' 68.
[19] בראשית התקופה היה זה "המערך הזוגי", שכלל את מפא"י ואת אחדות העבודה – פועלי ציון. ב־1968 הוקמה מפלגת העבודה הישראלית, שמיזגה למפלגה אחת את מפא"י, אחה"ע ורפ"י. בתחילת 1969 הוקם המערך, שכלל את מפלגת העבודה ומפ"ם. בכנסת השישית, שבמהלכה קמו מפלגת העבודה והמערך, היה למערך רוב מוחלט בכנסת, 63 מנדטים. בבחירות לכנסת השביעית (1969) ירד המערך ל־56 מנדטים.
[20] הנתונים – רשימת הקיבוצים באתר הקיבוצים. מדובר בקיבוצים של ארבע התנועות הקיבוציות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי והקיבוץ הדתי.
[21] ביתן, חנה (עורכת); חמישים שנות התיישבות – אטלס שמות היישובים והמקומות בישראל, כרטא, 1999. 
[22] ריאיון עם יחיאל אדמוני, שכיהן כמנכ"ל המחלקה והחטיבה להתיישבות בשנים 1977-1967.
[23] מבחינת הגבול הריבוני, רק מזרח ירושלים וכפרים שהיו סביבה סופחו לישראל והרחיבו את גבולותיה וכעבור 14 שנים, עם קבלת חוק הגולן – גם הגולן סופח לישראל. הגדרתי – "הרחבת גבולותיה של מדינת ישראל", מתייחסת להרחבת גבולות השטח שבשליטתה, שהביאו להרחבת גבולות ההתיישבות הישראלית.
[24] בראלי, אבי וכהן, אורי; "השיח הציבורי במפא"י לקראת שביתת האקדמאים בשנת 1956", קתדרה 143, ניסן תשע"ב, עמ' 184-153. 
[25] הראל, יהודה; "אחדות העבודה – לשם מה?" למרחב, 2.5.67, עמ' 5-3. 
[26] בראלי, מאיר; מתנועה למנגנון – ניתוח התנוונותה של תנועת העבודה, אלילב, 1994, ע' 8.
[27] שם, עמ' 217-216. 
[28] קניג, עופר; "פרשת לבון: אחרי חמישים שנה", המכון הישראלי לדמוקרטיה, 26.1.11. 
[29] שפירא, יונתן; עילית ללא ממשיכים, ספריית פועלים, 1984, ע' 9. 
[30] אדמוני, ע' 18. 
[31] הייטנר, אורי; הקיבוץ המאוחד בשאלת שלמות הארץ בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, האוניברסיטה העברית – החוג להיסטוריה של עם ישראל, 1994, ע' 7. המחקר נמצא בארכיון הקיבוץ המאוחד ביד טבנקין. להלן – הייטנר קבה"מ.
[32] צור, זאב; מפולמוס החלוקה עד תוכנית אלון, יד טבנקין, יוני 1982, ע' 10. 
[33] צור, מוקי; כאחד הדשאים, כאחד האדם – איחוד הקבוצות והקיבוצים 1980-1950, הקיבוץ המאוחד, 2016, ע' 230. 
[34] הייטנר, ע' 39. 
[35] הראל, יהודה; "ההתיישבות החדשה – תנועה כללית", עלי גולן, 16.1.68. 

לקרוא עוד...

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית
ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים

נושאים

מלחמת ששת הימיםהיסטוריה ישראליתפוליטיקה ישראליתחברה
אל נאחר רגע נכסף אורי הייטנר

הקדמה

בשירו "מסביב למדורה", שכתב במלאת שבע שנים לפלמ"ח, אפיין נתן אלתרמן את הפלמ"ח במילים אלה:

מה נשיר עליהם מה נשיר

הם עושים זאת יפה מאיתנו

בעצמם הם כותבים להם שיר

ואפילו ספרים כבר נתנו

זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר

כל מלאכה לשלא משלנו.

אכן, רק שבע שנים פעל הפלמ"ח, "ואפילו ספרים כבר נתנו". גם אנשי העלייה השנייה והשלישית כתבו את סיפורם ואת חייהם כמעט "בשידור חי". כך התנועות הקיבוציות, כך גם מפעל ההתיישבות של "גוש אמונים" ביש"ע.

ואילו ההתיישבות בגולן אינה מתועדת ולא נחקרה. לא בידי חלוצי ההתיישבות בגולן, לא בידי הדור השני והשלישי וגם לא במחקר אקדמי.

רוב שנותיי בגולן הוקדשו לעשייה, בקיבוצי אורטל ובתפקידים ציבוריים בגולן. בשנים האחרונות נכנסתי גם לשדה המחקר – חקר ההתיישבות בגולן. ובמשימה הזאת אני חורש בשדה בור; פורץ דרך מחקרית בתחום, שחרף חשיבותו ההיסטורית הגדולה בתולדות הציונות ומדינת ישראל, ועל אף השפעתו המכרעת בעיצוב גבולה של ישראל, טרם נחקר. לצד הקושי העומד בפני חוקר שאינו יכול ליהנות גם מפרי עמלם של קודמיו, יש בכך סיפוק של חלוציות; חקר ההתיישבות בגולן הוא מחקר חלוצי ופורץ דרך. זו זכות גדולה!

ב־2019 פרסמתי את ספרי הראשון, "יהודה הראל – ביוגרפיה". באמצעות סיפור חייו של "אבי ההתיישבות בגולן" והדמות המרכזית בתולדות ההתיישבות בגולן, הבאתי את סיפור ההתיישבות בגולן.

מחקר נוסף שערכתי וטרם פורסם הוא "קצרין בירת הגולן". במחקר זה עקבתי אחרי הסיפור הייחודי של יישוב עירוני בלב אזור כפרי, שהוקם בידי הקיבוצים והמושבים סביבו, עובדה שהשפיעה מאוד על דמותה של קצרין, וחקרתי את מערכת היחסים והקשרים המורכבת בין קצרין ויישובי המועצה האזורית גולן עד שנת 2000.

במחקר זה התמקדתי בראשית ההתיישבות, בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של לוי אשכול. אשכול, איש התיישבות בכל רמ"ח אבריו, היה הדוחף הגדול של ההתיישבות בגולן. כמעט שליש מהיישובים שהוקמו בגולן ב־56 השנים מאז החלה ההתיישבות הוקמו בתקופה זו, שבה עוצב הדנ"א ההתיישבותי והקהילתי של ההתיישבות בגולן – לדורות. בסיפור ראשית ההתיישבות לא התמקדתי הפעם במעשה ההתיישבותי עצמו, אלא יותר בממד הפוליטי. את ההתיישבות בגולן הובילה תנועת העבודה. המחקר סוקר את העמדות, המחלוקות והמאבקים בכל אחת מתנועות ההתיישבות והמפלגות של תנועת העבודה, בסוגיית ההתיישבות מחוץ לקו הירוק לאחר מלחמת ששת הימים בכלל, וההתיישבות בגולן בפרט.

כותרת הספר, "אל נאחר רגע נכסף", לקוחה מכרזה גדולה שעיטרה את במת הדיונים במועצת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ דפנה, בנובמבר 1967, שאחד משלושת ימי דיוניה נערך בקיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בנקודה הזמנית שלו בקוניטרה. הכותרת הזאת מייצגת את הלך הרוח של תנועת הקיבוץ המאוחד ואת רוחו של מנהיגה יצחק טבנקין, ואת תחושת הדחיפות והבהילות לקדם התיישבות רבתי בשטחים המשוחררים, כפי שכונו בשיח התנועתי. כפי שנראה בספר, זו לא הייתה הרוח בתנועות האחרות, ובקיבוץ המאוחד עצמו היה פער גדול בין החזון, הכוונות והתוכניות, לבין ההצלחה בהגשמתם. הפער הזה הוא אחד ממוקדי המחקר, שבו אני מנסה לפענח ולפרש אותו.

הספר מבוסס על עבודת תזה לדוקטורט שכתבתי בחוג ללימודי מדינת ישראל במכון בן גוריון בשדה בוקר, המשתייך לאוניברסיטת בן גוריון.

תודתי נתונה בראש ובראשונה למנחים שלי, פרופ' אבי בראלי וד"ר חבצלת יהל. עבודת העריכה של בראלי על המחקר ייתרה את הצורך בעריכה נוספת של הספר.

תודה ליהודה הראל ולפרופ' אודי מנור, העיניים הראשונות שקראו כל פרק במחקר. הערותיהם והארותיהם היו לי לעזר רב.

תודה לכל המרואיינים הרבים לספר.

תודה לארכיון הגולן, ובעיקר לאלישע בן איבגי, שניהל אותו בתקופה שכתבתי את המחקר, שבה הארכיון היה כמעט ביתי השני. תודה לארכיון הקיבוץ המאוחד ביד טבנקין, לארכיון יד יערי בגבעת חביבה, לארכיון תנועת העבודה בבית ברל ולמכון לבון לחקר תנועת העבודה.

 

קריאה מהנה!

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

פברואר 2023

א

מבוא

ב־14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצת צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רובם בני קיבוצים – בעיקר מתנועת הקיבוץ המאוחד (הקבה"מ) – למחנה סורי נטוש בעליקה שבמרכז הגולן, כדי להקים מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט במרחבי הגולן. בימים הבאים הצטרפו אליהם כמה עשרות צעירים נוספים. כך החל מפעל ההתיישבות בגולן בפרט ומעבר לקו הירוק בכלל.

המתיישבים בעליקה, שהקדימו כמעט בחודש וחצי את החלטת הממשלה שאישרה את עלייתם, עשו זאת בידיעתם, בברכתם ובעידודם של דמויות מרכזיות בממשלת ישראל ובתנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר העבודה יגאל אלון ומנהיג הקבה"מ יצחק טבנקין.[1] הם הקימו בעליקה את קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן.[2]

ראשוני המתיישבים היו חדורי אמונה שהם חוד החנית של תנועת העבודה. הם האמינו, שבעוד בכל הארץ מצהירים הצהרות וחותמים על עצומות "לעולם לא ניסוג", הם קובעים עובדות בשטח ומעצבים את גבול המדינה. יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן, כתב בגיליון הראשון של עלון הקיבוץ שהוויכוחים שמתקיימים בקיבוץ על שיטות הדישון המתאימות למשטר הרוחות בגולן ועל התנורים המתאימים למזג האוויר הקר הם שיקבעו "את גורלם של השטחים המשוחררים... כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".[3]

הם ראו עצמם כמי שנושאים על גבם לא רק את קביעת קו הגבול, אלא את דמותה של החברה הישראלית. "התחנכנו בתנועה של הגשמה. הפעם מצטלבים כל המעשים והאידאולוגיות, כל העבר והעתיד, בהגשמה אחת. התיישבות בכל ארץ ישראל – זאת ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי, ביטחון המבוסס על כוח עצמי, ארץ ישראל השלמה, והעמדת המעשה ההתיישבותי לפני המנגנון הממלכתי והפעולה הדיפלומטית... רק עובדות בשטח ייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם".[4]

האם אכן הלך מחנה אחרי מי שתפסו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה?

שלושה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, בליל חג השבועות תשכ"ז, נשא יצחק טבנקין, מנהיג הקבה"מ ו"אחדות העבודה – פועלי ציון", דברים בפני חברי קיבוצו, עין חרוד. הוא דיבר על המהפך הדרמטי בין ימי החרדה ערב מלחמת ששת הימים, שבהם קיומה של המדינה וקיומו של כל יהודי בה היה תחת סכנת חיים מוחשית, כדבריו, לבין הניצחון הגדול. טבנקין לא הסתפק בניתוח המצב, אלא קרא למעשה: "עתה נפסקו הקרבות, אך המלחמה לא תמה. עמדתנו האיתנה ועוז ניצחוננו העמיקו והגבירו את השנאה כלפינו. לכן, שומה עלינו להיות חזקים יותר ורבים יותר. עתה צריכים לעלות ולבוא לארץ בהקדם רבבות ומיליונים וליישב את הארץ... אומנם, כוחנו גדל ונתחשל והאפשרויות התרבו. עלינו 'למתוח' את כל מה שהושג! ... תשובתנו הריאלית צריכה להיות – העלאת שני מיליוני יהודים, כדי להבטיח את הישגי הקרבות ואת יציבות השלום. ככל שנקדים להכיר בכך ולפעול בכיוון זה, כן ייטב".[5]

בשם תפיסה זו קרא טבנקין לתנועת העבודה ובייחוד לתנועתו, הקבה"מ, לצאת מייד למבצע של התיישבות רבתי ברחבי ארץ ישראל השלמה. הוא עבר מקיבוץ לקיבוץ ובמוסדות התנועה, וקרא למעשה אקטיבי ללא דיחוי. שבועות מעטים לאחר המלחמה הוא כבר חש ש"הפסדנו שעה גדולה, שעה של התעלות, שבה כל שכבות העם, בארץ ובגולה, מכל המעמדות ומכל העדות, נתאחדו בתחושת גורל אחת. אותה שעה היינו מסוגלים לחרוג מחיי שגרה, לעלות ולבצע מעשים יישוביים גדולים".[6] הקריאה שלו למעשה הייתה ברורה: "הדרך למלחמה על קיומנו אינה צבאית בלבד. מימוש הניצחון הצבאי יבוא על ידי עלייה גדולה, על ידי התיישבות, על ידי פיתוח של משק ושל תרבות ועל ידי חיי עם שורשיים בגבולות ארץ ישראל הטבעיים".[7] הוא נשא, כדרכו, את דגל הציונות המעשית; מימוש הרעיון הציוני באמצעות הגשמה, בעלייה ובהתיישבות. "אינני מסכים עם הדעה הרווחת כי גורל הישגי הניצחון הצבאי ייקבע במערכה הפוליטית־דיפלומטית, המתנהלת באו"ם. גורל הישגי הניצחון הצבאי ייקבע במאבק הפוליטי־ההתיישבותי; הוא שיקבע את גורל גבולות המדינה ואת עתיד השטחים הנתונים בידינו. המציאות שלאחר הניצחון מעמידה בפנינו שני תפקידים: א. יישוב חלקי הארץ ששוחררו על ידי צה"ל. ב. עליית שני מיליוני יהודים תוך השנים הקרובות".[8] ולכן, "בראש ובראשונה יש להעלות על כל שטח הראוי לכך עשרות היאחזויות התיישבותיות ביטחוניות ומייד![9]...במשך עשרות שנים לא היו בידינו קרקע, מים, כסף, אנשים ונכונות כלל לאומית כמו היום. אל נבזבז זאת! נהיה נא ראויים לשעה גדולה זו בכל משמעותה ההיסטורית".[10] טבנקין סבר שבמערכה המדינית שאחרי המלחמה, "ההתיישבות המיידית בגבולות היא בעלת ערך פוליטי ראשוני, אשר אין לו תחליף".[11]

שישה ימים לאחר שוך הקרבות, בגיליון ערב שבת הראשון של "מעריב" אחרי המלחמה, פרסם המשורר נתן אלתרמן מאמר שכותרתו "מול מציאות שאין לה אח". אלתרמן היה מקורב לבן גוריון, ואף שלא אחת יצא נגדו בנושאים מסוימים, בדרך כלל כתיבתו האקטואלית, בעיקר במדורו "הטור השביעי" ב"דבר", ביטאה את הלכי הרוח ורחשי הלב של הנהגת מפא"י, ובן גוריון בראשה. בתקופת קיומה של רפ"י היה אלתרמן מזוהה עימה. עם זאת, הוא לא היה מעורב בפעילות פוליטית, זולת כתיבתו. מאמרו "מול מציאות שאין לה אח" היה יריית הפתיחה של הפרק הפוליטי של אלתרמן, בשלוש שנות חייו האחרונות. הוא לא הצטרף למפלגה, אלא פעל מחוץ למערכת המפלגתית לקידום חזון שלמות הארץ. הוא הקים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ואף שלא נשא בתואר רשמי, מקובלת הטענה שהוא היה למעשה מנהיגה של התנועה.[12] במאמרו כתב אלתרמן: "ניצחון זה עניינו לא רק בכך שהוא החזיר לידי היהודים את העתיקים והנעלים בקדשי האומה, את אלה החרותים בזיכרונה ובעמקי תולדותיה יותר מכול. עניינו של ניצחון זה הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת ומעכשיו חסר לה להתחברות ההיסטורית הזו רק עם ישראל שיארוג, יחד עם היש שהושג, את החוט המשולש שלא יינתק. אם יוסיפו שערי העלייה לעמוד ריקים גם עכשיו, כעמידתם עד כה, עשוי ניצחון זה להישאר כמעשה שעוד לא התמזג עם שורשי תולדותיה העמוקים של האומה, שכן בלעדי זאת תישאר ארץ ישראל בידיו של שלטון יהודי אך לא בידיו של העם היהודי".[13]

המסר שעליו נאבק אלתרמן באותם ימים, היה קריאה להפיכתם של שטחי יהודה ושומרון, הגולן וסיני, לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל לצמיתות, ולא כפיקדון עד הסכם שלום. לכן הוא שלל את ההגדרה שניתנה לאותם שטחים כ"מוחזקים", המבטאת ארעיות. עם הבעיה הדמוגרפית הוא קרא להתמודד באמצעות עלייה רבתי, וקרא למדינה להעמיד את נושא העלייה בראש מעייניה. ועם העלייה הוא קרא לתנופת התיישבות ברחבי ארץ ישראל. "ההתיישבות והעלייה הן שתי הזרועות שבהן נחזיק בארץ ישראל ובעתידו של העם. בלעדי שתי זרועות אלה הרינו עם שארצו ועתידו לפניו והוא כרות ידיים מליטול אותם".[14] בהתיישבות מעבר לקו הירוק ראה אלתרמן המשך ישיר ומובן מאליו להתיישבות הציונית מראשיתה, ולכן חסימת אזורים בארץ ישראל להתיישבות הייתה בעיניו כפירה בעיקר. הוא שלל את הדעה כי יש להימנע מליישב אזורים השנויים במחלוקת עד שעת ההכרעה בגורלם. "משמעותה של החלטה שלילית בשאלת ההתנחלות – לא תהא שונה במהותה מן המשמעות שהיינו עומדים בפניה אילו הוחלט בשעתו, באחת מתקופות ההתנצחות הרבות שידעה הציונות לאורך קורותיה, להפסיק את העבודה המעשית בארץ ישראל, עבודת ההתיישבות, הבניין והעלייה, עד להכרעה המדינית".[15]

הסופר משה שמיר השתייך עד מלחמת ששת הימים לאגף השמאלי בתנועת העבודה. שמיר היה חניך השומר הצעיר וממדריכיה הבולטים ומאישי הרוח המרכזיים של מפ"ם. הוא הצטרף לתנועה למען ארץ ישראל השלמה והיה מדובריה הראשיים. כחבריו, גם הוא הטיף להתיישבות גדולה ברחבי הארץ. היה זה בעיניו המשך טבעי לדרך שעליה התחנך וחינך בתנועת השומר הצעיר והמשכו הישיר של מפעל ההתיישבות של הקיבוץ הארצי. בספרו "חיי עם ישמעאל", הציג את תפיסתו דרך סיפורים אישיים מקורות חייו. בספר, שיצא לאור ב־1968, הוא רואה את ההתיישבות החדשה בשטחים כהמשך ישיר להתיישבות הציונית לדורותיה. הוא מביע תקווה שקומץ המתיישבים הם סנונית המבשרת תנופת התיישבות. "לפני למעלה משנה (מאז שבועות אחדים אחרי מלחמת ששת הימים) התחילו במלאכה – המתנחלים הראשונים בהיאחזויות השונות הפזורות על פני כל הרמה. שטחים נחרשו, שדות עובדו, מים הובאו ממרחק, אחרי שהסורים ניתקו את קו המים הקיים. בוצע סקר אווירי של קרקעות, לקראת תכנון כולל ורציונלי של התיישבות רחבת ממדים. אנשי רשות שמורות הטבע שלנו סימנו אתרים בעלי ערך מיוחד וניגשו לטיפוחם במרץ הסוחפני האופייני להם. פיתוח בעל אופי עירוני יותר ניתן לאל־חמה (מרכז מרחצאות ותיירות) וגם קוניטרה מתוכננת כמרכז עירוני, אף כי אין נראית לפי שעה כל התקדמות בשטח זה. דבר אחד, מכל מקום, ברור: סיני, חברון, שומרון, ירדן, חרמון – זהו היום קו ההגשמה הציונית".[16]

אלתרמן, טבנקין ושמיר צמחו בתנועת העבודה, על אגפיה השונים, היו מן הדמויות הבולטות בה וראו בעמדתם לאחר מלחמת ששת הימים המשך טבעי לדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה. אולם עמדתם ודבקותם בחזון ארץ ישראל השלמה היו נחלת מיעוט קטן בתנועת העבודה. הם ראו בעצמם אוונגרד בתנועת העבודה, אך האמת היא שהם היו במידה רבה בשוליה.

אפילו תנועת הקבה"מ, ששלמות הארץ הייתה נדבך מרכזי בדרכה הרעיונית, לא אימצה את דרכו של מייסד התנועה ומורָהּ הרוחני טבנקין, אף שהחלטה רשמית הדוגלת בפשרה טריטוריאלית קיבלה התנועה רק בוועידת שפיים ב־1976, חמש שנים לאחר מותו של טבנקין.

לאחר מלחמת ששת הימים והקמת מפלגת העבודה והמערך (מפלגת העבודה – מפ"ם), נוצרה בתוכה חלוקה רעיונית בין ניצים ליונים. גם הניצים בתנועת העבודה לא אימצו את רעיון ארץ ישראל השלמה והיו נכונים לפשרה. עם זאת, הסנטימנט ההתיישבותי היה בעל משקל רב, לפחות ברמת ההצהרה, בקרב הניצים שהיו רוב מוצק בין מנהיגי התנועה. ראש הממשלה לוי אשכול, שרים כיגאל אלון, ישראל גלילי וחיים גבתי ומנהיגי תנועות התיישבות כסנטה יוספטל ואריק נחמקין נשאו ברמה את דגל ההתיישבות ותבעו לנצל את הישגי מלחמת ששת הימים לתנופה גדולה של התיישבות ועלייה. בניגוד לטבנקין, אלתרמן ושמיר, הם היו נכונים לפשרה טריטוריאלית ולוויתורים ישראליים, אולם קראו להתיישבות שתעצב את גבול הפשרה. תוכניתו המדינית של יגאל אלון, שליבתה פשרה טריטוריאלית לרבות סיפוח שטחים חיוניים למדינת ישראל, לא אומצה רשמית בידי הממשלה ותנועות ההתיישבות, אך היא הייתה למפת ההתיישבות של ישראל עד המהפך ב־1977.[17]

ראשי התנועות התחייבו להתיישבות גדולה, קראו לנוער ללכת בהמוניו להתיישבות והקימו התיישבות בגולן, בבקעת הירדן, בצפון ים המלח ובסיני (זו שבסיני נעקרה ב־1982, ביישום הסכם השלום עם מצרים). ההתיישבות נועדה לעצב מחדש את גבולותיה של מדינת ישראל, אך לא פחות מכך, היא נועדה להביא להתחדשות רעיונית ופוליטית של תנועת העבודה ולתחיית ערכי החלוציות, ההתנדבות וההגשמה.

כך, למשל, אמר יגאל אלון, שר החינוך והתרבות, בטקס הענקת פרסי ישראל תשל"ב, 1972: "טעו הסבורים... שעם הקמתה של המדינה חלף, ללא שוב, הצורך בהתנדבות וחלוציות אישית... ללא תנועה חלוצית, אשר עקרון ההגשמה העצמית הוא נר לרגליה, אנו עלולים למצוא עצמנו בתהליך מזורז של דה־התיישבות ולנהירה המונית מן הכפר אל העיר, מן הספר ומערי הפיתוח אל המטרופולין. תהליך כזה, בשלב ההיסטורי שבו אנו מצויים, ישמיט את הארץ מידינו, אפילו נהיה מחזיקים בה בכוח הצבא; תהליך כזה, אם יגבר, חלילה, יהפוך את מדינתנו 'למדינת עיר' על כל המשתמע מכך בתחום תרבות החיים, האקולוגיה ובתחושת הניכור של היחיד... יותר מבכל מסגרת אחרת ניתן הדבר ליישום בהתיישבות".[18]

בפרספקטיבה של למעלה מ־56 שנה, ניתן לראות שההתיישבות השפיעה על התהליכים המדיניים. הגולן סופח לריבונות ישראל ב־1981. לא צלחו מיקוחים מדיניים בין ישראל לסוריה על הגולן, בעיקר בשנות התשעים, ורעיון הנסיגה נתקל בהתנגדות ציבורית רחבה. ב־2019 ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן. ב־2021 החליטה ממשלת ישראל על תוכנית לאומית להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן.

עם זאת, יש פער גדול מאוד בין חזון ההתיישבות כפי שהוצג בידי ראשי תנועת העבודה ומחוללי מפעל ההתיישבות לבין המציאות ההתיישבותית בפועל. לאחר מלחמת ששת הימים קרא טבנקין להקמת מאה קיבוצים חדשים בתוך שנה. ב־56 השנים שחלפו מאז קמו 11 קיבוצים בגולן (שמתוכם שניים נהפכו למושבים ואחד ננטש ובמקומו קם יישוב קהילתי), שלושה קיבוצים בבקעת הירדן, ארבעה קיבוצים בצפון ים המלח ושני קיבוצים בפתחת רפיח, שהועתקו לנגב המערבי לאחר הסכם השלום עם מצרים. מספר המושבים שקם גדול יותר, אך גם הוא רחוק מיעדי ההתיישבות שהוצבו באותם ימים. הפער הזה בין הצהרות רמות לבין מיעוט ההגשמה בפועל בולט מאוד לעומת ההצלחה של מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, שהובל בידי הציונות הדתית, והוא מונה היום מאות אלפי תושבים, רובם בערים כמו מעלה אדומים, אריאל וביתר עילית.

הפער בין ההצהרות הרמות לבין הביצוע הדל בפועל, בתנועה שסימן ההיכר שלה היה ההגשמה בהתיישבות, בביטחון, בעלייה ובבניין חברה ומשק, מעיד על חידלון ומשבר בתנועה זו. אתגר ההתיישבות והעלייה לאחר מלחמת ששת הימים, עשוי היה להיות הזדמנות לחלץ את תנועת העבודה מן המשבר, אך היא כשלה בו.

ההתיישבות בגולן הייתה, רובה ככולה, מזוהה עם תנועת העבודה.[19] הממשלה שהחליטה עליה הייתה בראשות המערך. האישים בדרג המדיני שעסקו בהתיישבות – ראש הממשלה לוי אשכול, השרים יגאל אלון, ישראל גלילי, משה דיין, פנחס ספיר וחיים גבתי – היו חברי מפלגת העבודה. התנועות המיישבות שהקימו את היישובים היו של תנועת העבודה: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי, תנועת המושבים, ובראייה רחבה ניתן להכליל בתנועת העבודה גם את איגוד מושבי הפועל המזרחי, בוודאי באותה תקופה. כל היישובים שקמו בתקופה זו הם קיבוצים, מושבי עובדים ומושבים שיתופיים, כלומר יישובי ההתיישבות העובדת. תנועות הנוער המזוהות עם תנועת העבודה היו המקורות העיקריים למתיישבים.

ואילו תנועת העבודה, הגם ששלטה במדינה בשנות המחקר ובשנים הבאות אחריהן, הייתה בדעיכה, הן מבחינה הבסיס הפועלי שלה, הן מבחינה רעיונית ובוודאי מבחינת תנופת ההגשמה החלוצית התיישבותית שלה, שנבלמה וכמעט פסקה במהלך שנות החמישים והשישים.

הדעיכה ההתיישבותית בולטת במיוחד בתנועה הקיבוצית. בשנת 1949 הוקמו שלושים קיבוצים, ואילו בכל שנות החמישים קמו 21 קיבוצים, מתוכם 9 בשנים 1951-1950. בשנות השישים, עד מלחמת ששת הימים, הוקמו ארבעה קיבוצים בלבד.[20]

המושב היה צורת ההתיישבות המצליחה ביותר בשנים שלאחר הקמת המדינה. המושבים נשאו על כתפיהם את מרבית משא ההתיישבות, קליטת העלייה הגדולה, עיצוב גבולות המדינה באמצעות יישוב הגליל והנגב, פיזור האוכלוסיה ומימוש הקריאה "מהעיר אל הכפר". עם זאת, אותה מגמת דעיכה שאפיינה את ההתיישבות הקיבוצית אפיינה גם את ההתיישבות המושבית.

ב־1949 הוקמו 69 מושבים. ב־1950 הוקמו 83 מושבים. בהמשך שנות החמישים הוקמו 95 מושבים. ובשנות השישים עד מלחמת ששת הימים הוקמו 13 מושבים בלבד, מתוכם שלושה בלבד אחרי 1963.[21]

זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים הוקמה ועדה ממשלתית בראשות יצחק בן אהרון, לבחינת עתיד המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. במחלקה עבדו באותה תקופה 1,800 איש, בהתאם לגודל משימת ההתיישבות בשנות החמישים. הוועדה המליצה על קיצוץ משמעותי בפעילות המחלקה, כולל צמצום משמעותי בכוח האדם,[22] אולם מלחמת ששת הימים ותנופת ההתיישבות אחריה שינו את התמונה והרפורמה לא בוצעה.

שאלת המחקר שביסוד ספר זה נסבה על צומת זה, לאחר דעיכת המעש ההתיישבותי של תנועת העבודה ובשעה שנפתחו לפניה אופקי התיישבות חדשים: האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? התשובה לשאלה זו תסייע להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית של ההנהגה והמוסדות של תנועת העבודה.

מקוצר היריעה תתמקד הבדיקה של שאלה זו באזור שהחלה בו ההתיישבות בתקופה זו – בגולן.

האם היה מניע חברתי־אידאולוגי־פוליטי בהחלטה להתיישב בגולן בקיץ 1967 ומה היה משקלו לעומת המניע המדיני־ביטחוני? האם נוסף על השאיפה לעצב מחדש את הגבול עם סוריה, הניעה את המתיישבים, את המוסדות ואת מקבלי ההחלטות שהובילו לראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים גם תקווה והזדמנות לתחיה מחודשת של תנועת העבודה, ושל ההתיישבות החלוצית של תנועותיה? מה משקלם של מניעים חברתיים, כלכליים, רעיוניים ומוסדיים בהחלטות ובפעולות של גורמים אלה?

המחקר יבדוק את ההנחה כי קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה הייתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. במחקר זה אנסה גם להניח בסיס לדיון בשאלה מדוע נכזבה תוחלת זו.

ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים, כמו גם ההתיישבות בבקעת הירדן ובצפון ים המלח, בגוש עציון ובסיני, הייתה התיישבות מובהקת של תנועת העבודה, על אגפיה השונים. גם ההתיישבות של הציונות הדתית, שאינה נכללת במחקר זה, הייתה מזוהה באותם הימים עם תנועת העבודה – מושבי הפועל המזרחי שהתיישבו בגולן ובבקעת הירדן והקיבוץ הדתי שהתיישב בגוש עציון.

הניצחון במלחמת ששת הימים והרחבת גבולותיה של מדינת ישראל[23] יצרו הזדמנות לפריצת דרך התיישבותית חדשה. הגורמים להזדמנות היו:

א. הרצון לשנות את גבולותיה של מדינת ישראל מעבר לקווי שביתת הנשק מ־1949 ("הקו הירוק") משיקולים ביטחוניים. אף שהייתה מחלוקת עמוקה בין הדוגלים בארץ ישראל השלמה לבין המצדדים בפשרה טריטוריאלית, היה קונצנזוס לאומי רחב ביותר שתמך בעצם הרחבת הגבולות באמצעות התיישבות.

ב. תחושת ההתלהבות בעקבות הניצחון, במדינת ישראל ובעולם היהודי, יצרו הזדמנות להלהיב את הנוער לאתגר לאומי של התיישבות בשטחים החדשים.

ההזדמנות הזאת נוצרה על רקע משבר עמוק בתנועת העבודה – משבר פוליטי, אידאולוגי והתיישבותי.

המשבר בבסיס החברתי מעמדי – בשנות השישים של המאה שעברה התחולל שינוי בהשקפות של מפלגות תנועת העבודה – התרחקות מן האתוס הסוציאליסטי־פועלי ונטייה הולכת וגוברת לאתוס בורגני של ייצוג שכבות הביניים ואף השכבות החזקות.[24] מעניין לבחון את הזיקה בין המשבר בבסיס החברתי־מעמדי לבין המשבר בהתיישבות. התנועה הקיבוצית, שלא הצליחה להיפתח לעלייה ההמונית של שנות החמישים, בעיקר מארצות האסלאם, לא הצליחה ליצור תנופת התיישבות קיבוצית גדולה. לעומת זאת, תנועת המושבים, שנפתחה לעלייה זו, חוללה בשנות החמישים תנופת התיישבות רבתי. את המהלך הגדול הזה הובילה הנהגת מפא"י ובראשה דוד בן גוריון ולוי אשכול. לעומת זאת, בשנות השישים, מפא"י התייצבה בהדרגה כמפלגה המייצגת את מעמד הביניים והתרחקה מן הבסיס הפרולטרי, ובאותן שנים נבלמה גם תנופת ההתיישבות המושבית. ייתכן שיש קשר בין הדברים.

אפשר לראות זיקה כזאת במאמר שכתב יהודה הראל, מי שהנהיג את ההתיישבות בגולן, בדיוק חודש לפני מלחמת ששת הימים, שבו ייחל להתחדשות רעיונית של תנועת העבודה ולהתחדשות בהגשמה ההתיישבותית. במאמר הציג את הבנייה הסוציאליסטית כדרך היחידה להגשמה ציונית מלאה. "הקמת חברה יהודית נורמלית בארץ ישראל יכולה להיות רק הקמת חברת עובדים... אם לא תתגשם הציונות כאן, מייד ובמלואה, יבוא הקץ על העם היהודי; ואם לא תוגשם הציונות בדרך הסוציאליסטית, של הקמת חברת עובדים, היא לא תוגשם". במאמר ביקר הראל את תנועת העבודה על התברגנותה והתרחקותה מהבסיס הפועלי שלה. הוא ביקר על כך גם את תנועתו – תנועת הקבה"מ: "הסתגרותו של הקיבוץ והתפשטות הלכי הרוח הרואים את תפקידו היחידי של הקיבוץ בהבטחת עצם קיומו. הקטנת ההתגייסות והפעילות בכל התחומים. מאלף להשוות את התגייסותו הגדולה והיפה של הקיבוץ המאוחד באנשים, במסירות ובאמצעים, בתקופה של לפני מערכת הבחירות, לחוסר הפעילות מול רבבות הפועלים מחוסרי העבודה והעתיד. לשם הבאתם של רבבות אלה לקיבוץ לא הוצאו כרוזים וחוברות הסברה; לא ניסינו לדפוק על כל דלת בארץ לשם שיחה; לא נערכו טיולים מאורגנים; הסמינרים לא הפסיקו את לימודיהם; ועדות מזכירות הקיבוץ המאוחד ממשיכות בעבודתן הרגילה וחברי המשקים יושבים כרגיל בבתיהם. קשה שלא להסיק מהשוואה זו את חדירת הגישה הממלכתית, שכל כך הייתה זרה לנו".[25] בתנופת ההתיישבות אחרי מלחמת ששת הימים, שהוא עצמו נטל בה חלק פעיל בהגשמה האישית שלו ושל משפחתו ובהנהגת ההתיישבות בגולן, הוא ראה הזדמנות לתיקון.

בספרו "מתנועה למנגנון" מנתח מאיר בראלי את ההתנוונות של תנועת העבודה בשנות המדינה, שהובילה לאובדן השלטון ב־1977 ולאובדן מעמדה גם לאחר המהפך. בראלי טוען שתנועת העבודה איבדה את הייחוד התנועתי שהעלה אותה לתפקידה המכריע בציונות ובהגשמתה, ולעומת זאת אימצה דפוסים המאפיינים את כל מפלגות השלטון בעולם הדמוקרטי, ואלה ניוונו אותה.[26] הפיכתה מתנועה חיה ומגשימה למפלגת מנגנון הנציחה את עצמה, כאשר לא אפשרה צמיחה בריאה של הנהגה אלא "הצמחה" מלמעלה. במקום תנועה חברתית־רעיונית, הייתה תנועת העבודה למפלגת עסקנים אומרי "הן".[27]

המשבר הפוליטי – פרשת לבון וספיחיה והפילוג במפא"י יצרו משבר פוליטי עמוק במנהיגות תנועת העבודה ומשבר באמון הציבור במפלגות תנועת העבודה. לאורך המחצית הראשונה של שנות השישים טולטלה המערכת הפוליטית בישראל בפרשת לבון – התעוררותה מחדש של פרשת "עסק הביש" משנת 1954; שורת פעולות חבלה נגד מוסדות מערביים במצרים, שנועדה לחבל ביחסי מצרים עם ארה"ב ובריטניה, ולאחר שכשלה והרשת שביצעה אותה נחשפה, התעוררה מחלוקת סביב השאלה האם שר הביטחון פנחס לבון נתן את ההוראה לבצע את הפעולות, או שהן נעשו בהוראת ראש אמ"ן בנימין גיבלי. התעוררות הפרשה בשנת 1961 יצרה קרע חמור בצמרת מפא"י ומפלגות הקואליציה, הביאה להתפטרות בן גוריון, לבחירות מוקדמות, לפרישת בן גוריון מראשות הממשלה ובסופו של דבר לפילוג במפא"י ופרישתם של בן גוריון ותומכיו מן המפלגה והקמתה של רפ"י. הפרשה פגעה באופן משמעותי במפלגות תנועת העבודה ובאמון הציבורי בהן, הביאה להיחלשות כוחן הפוליטי ויש הרואים בה קו פרשת המים בתולדות הפוליטיקה הישראלית ואף את אחד הגורמים המטרימים למהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון ב־1977.[28]

הסוציולוג יונתן שפירא מייחס את המהפך לחוסר היכולת של העילית השלטת ביישוב ובמדינה – הדור המהפכני, שעלה לארץ ועיצב את המבנה הפוליטי, החברתי והכלכלי של היישוב והמדינה – להעביר את השליטה לממשיכים מהדור הבא. כתוצאה מכך ההגמוניה של תנועת העבודה לא שרדה מעבר לתקופת החיים של מקימיה.[29]

המשבר ההתיישבותי – השנים שקדמו להקמת המדינה היו שנים של תנופת התיישבות ענפה וגדולה של התנועה הקיבוצית, שהביאה להכרה במעמדה ותפקידה כחיל החלוץ בהגשמת הציונות. הייתה זו התיישבות משימתית, ששירתה את היעדים הלאומיים המדיניים, הביטחוניים, החברתיים, החינוכיים, התרבותיים והכלכליים של היישוב. תנופת ההתיישבות הקיבוצית נבלמה בשנות החמישים ונפסקה כמעט כליל בשנות השישים. בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, שנות קליטת העלייה הגדולה וההתיישבות הרחבה בגליל ובנגב, התנועה הקיבוצית חוותה את הפילוג הגדול, ולאחר מכן במשך שנים ליקקה את פצעי הפילוג, וכמעט לא נטלה חלק במשימה הלאומית.

לעומת זאת, השנים הראשונות לאחר קום המדינה היו השנים הגדולות של תנופת ההתיישבות של תנועת המושבים; שנים שבהן המושבים היו חוד החנית בהתיישבות משימתית ששירתה את היעדים של המדינה: קליטת העלייה ההמונית, היענות לקריאת בן גוריון ליישוב הנגב ולאתוס של "מהעיר אל הכפר", הבטחת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב, התיישבות ביטחונית לאורך הגבולות ואספקת מזון לאזרחי ישראל. אולם גל ההתיישבות הזה דעך בשנות השישים.

בתנועות ההתיישבות, ובעיקר בתנועות הקיבוציות, המציאות הזאת גרמה לתסכול רב ולתחושת כישלון.[30] הניסיונות להקים קיבוצים חדשים לא עלו יפה, לא נמצא להם נושא אנושי. היישובים שקמו לאחר קום המדינה היו קטנים והיה צורך לשלוח אליהם עוד ועוד גרעינים כדי לקיימם, ורבים מחברי הגרעינים לא נשארו בקיבוצים. רבים מן הקיבוצים קמו בצורת היאחזות נח"ל והיו למעשה יישובים צבאיים במשך שנים, בשל הקושי ליישב אותם בגרעינים אזרחיים.

במחקר אבדוק האם ועד כמה ראתה תנועת העבודה במלחמת ששת הימים הזדמנות לתמורה ולהתחדשות. מבחינה פוליטית, ההישג הגדול של הניצחון במלחמה, אחרי תחושות האימה והמשבר בתקופת ההמתנה שקדמה לה, וכן הצמיחה הכלכלית בעקבותיה לאחר המיתון הקשה שקדם לה, נזקפו לזכותה של הממשלה שהונהגה בידי מפלגות תנועת העבודה. האיחוד הפוליטי – הקמת מפלגת העבודה (1968) והמערך בין מפלגת העבודה ומפ"ם (1969) – יצר תחושה של תנופה וליכוד השורות לראשונה בתולדות תנועת העבודה, אף שלימים, בבחירות לכנסת השביעית (1969) התברר שהמערך איבד 8 מנדטים בהשוואה לסך כל המנדטים של מרכיביו בבחירות לכנסת השישית.

בתנועות ההתיישבות הייתה תחושה שתוצאות המלחמה עשויות להוציא אותן מן המשבר והקיפאון, ולפתוח את הדרך לתנופת התיישבות קיבוצית רבתי. יצחק טבנקין, מנהיג הקבה"מ, קרא להקמת מאה קיבוצים המונים מאה חברים כל אחד בתוך שנה, בשטחים המשוחררים.[31] מועצת התנועה שהתכנסה ברמת הכובש ב־24 ביוני התלכדה סביב התביעה להתחיל בהתיישבות חדשה מיידית בשטחים. המועצה הדגישה את "ההכרח הדחוף בהקמת היאחזויות התיישבותיות במרחבים המוחזקים בידי צה"ל, החיוניים לביטחוננו ולחיזוק מעמדה של ישראל במאבקים המדיניים הנשקפים לה והתלכדותן של מפלגות הפועלים למטרה זו".[32] הציפיות של אישים אחרים בתנועות היו צנועות הרבה יותר, אך כולן התבססו על הערכה ואמונה שנוצרה הזדמנות גדולה לתנופת התיישבות קיבוצית, שתחזיר את התנועה הקיבוצית לימיה הגדולים בהגשמת המטרות הלאומיות.[33]

גם מנהיגי המתיישבים תפסו כך את עצמם. חברי קיבוץ גולן, למשל, סירבו להגדיר את עצמם כחלק מתנועה קיבוצית מסוימת, מכיוון שתפסו את עצמם כאוונגרד של איחוד התנועה הקיבוצית סביב האתגר הגדול של ההתיישבות בשטחים, שיחזיר את הקיבוץ למעמדו בחברה וימשוך המוני בני נוער מישראל ומתפוצות הגולה להתיישבות הקיבוצית.[34]

את המהלך הוביל יהודה הראל, מזכיר הקיבוץ, שדגל באיחוד כל התנועה הקיבוצית, שתאמץ את דרכו של הקבה"מ, ותישא על כתפיה את הגשמת האתגר ההתיישבותי. במאמר ל"עלי גולן" ניסח יהודה הראל את עיקרי תפיסתו, שלפיה "ההתיישבות הקיבוצית בקנה מידה המוני, באזורים המשוחררים, הנישאת על ידי תנועת הפועלים כולה, מהווה את ההתגלמות השלמה והמושלמת ביותר של כל עקרונות הקבה"מ ודרכו בציונות, בסוציאליזם, בהתיישבות, בביטחון ובמדיניות הפנים והחוץ". על כן, על התנועה לחבור לכל גורם המעוניין להצטרף למהלך.[35]

במחקר אציג כמה השערות ותובנות על אודות הגורמים לפער בין ההצהרות והכוונות, לבין המעשה בפועל, מבחינת מספר היישובים שקמו ומספר המתיישבים שעלו להתיישבות. כמו כן אנסה לבחון את הפער הזה כנובע מהיעדר נושא אנושי למפעל התיישבותי גדול. האם יש קשר בין העובדה שכל מפעלי ההתיישבות הציוניים הגדולים היו כרוכים בגלי עלייה מחו"ל, ולבחון את הקשר האפשרי בין גלי עלייה לגלי התיישבות.

את שאלת המחקר אבחן באמצעות סקירת עמדות תנועות ההתיישבות והמפלגות של תנועת העבודה בשאלת הגולן, ובפרט בשאלת ההתיישבות בגולן. אשווה בין העמדות בתנועות השונות ואבחן את הפער בין רמת ההצהרות וההחלטות בכל תנועה, לעומת התוצאות בשטח.

המחקר מתמקד בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. תחמתי את המחקר לשנים 1969-1967, בין מלחמת ששת הימים לפטירתו של לוי אשכול. תקופה זו הייתה תקופת הגל הראשון של ההתיישבות בגולן, שבה הוקמו כשליש מן היישובים הקיימים בגולן עד כה. זו התקופה המעצבת של מפעל ההתיישבות, וממצאי המחקר על אודות תקופה זו מניחים בסיס להבנת המהלך ההתיישבותי עד היום.

לב המחקר הוא בחינת העמדות בתנועות ההתיישבות על אודות ההתיישבות בגולן בראשיתה, אך יש בו מקום גם לאופן שהמתיישבים עצמם תפסו את תפקידם ההיסטורי. הם ראו עצמם חלוצים ההולכים לפני המחנה, אך המחנה הגדול לא הלך בעקבותיהם.

[1] אדמוני, יחיאל; עשור של שיקול דעת – ההתיישבות מעבר לקו הירוק 1977-1967, יד טבנקין, מכון ישראל גלילי לחקר כוח המגן, הקיבוץ המאוחד, 1992. להלן – אדמוני. 
[2] חמישה חודשים לאחר עלייתם לגולן הם עברו לקוניטרה וב־1973 לנקודת הקבע בלוע הר בנטל. ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם "קיבוץ גולן" בשל התנגדות עקרונית לכך שהמילים "קיבוץ" ו"מושב" יהיו חלק משם של יישוב, ולכן שונה שמו למרום גולן. הייטנר, אורי; יהודה הראל – ביוגרפיה, ידיעות ספרים, 2019, עמ' 51-50. להלן – הייטנר.
[3] הראל, יהודה; "תרומה צנועה לוויכוח גדול", עלי גולן, 4.10.67. 
[4] מתוך מכתב של יהודה הראל לאיתן סט, סוף יוני 1967 (אין תאריך מדויק על המכתב). הייטנר, ע' 30. 
[5] טבנקין, יצחק; לקח ששת הימים – יישובה של ארץ בלתי מחולקת, הקיבוץ המאוחד, תש"ל, ע' 8.
[6] שם, ע' 14. 
[7] שם, שם.
[8] שם, עמ' 21-20. 
[9] שם, ע' 21. 
[10] שם, ע' 23. 
[11] שם, ע' 28. 
[12] לאור, דן; אלתרמן – ביוגרפיה, עם עובד, 2013, עמ' 724-723. 
[13] אלתרמן, נתן; החוט המשולש, הקיבוץ המאוחד, 1971, ע' 39. 
[14] שם, ע' 76. [
[15] שם, ע' 352. 
[16] שמיר, משה; חיי עם ישמעאל, מעריב, 1968, ע' 161. 
[17] יש לציין, שגם מנהיגי רפ"י, משה דיין ושמעון פרס, נמנו עם האגף הניצי הדומיננטי במפלגת העבודה שהתנגד לחזרה לגבולות 1949, אם כי הם לא הדגישו את ההתיישבות בשטחים החדשים. עם זאת, גם הם היו מעורבים ביוזמות התיישבות – דיין בהקמת ימית ופרס בהקמת עפרה ובפרשת סבסטיה בשומרון.
[18] אלון, יגאל; כלים שלובים, הקיבוץ המאוחד, 1980, ע' 68.
[19] בראשית התקופה היה זה "המערך הזוגי", שכלל את מפא"י ואת אחדות העבודה – פועלי ציון. ב־1968 הוקמה מפלגת העבודה הישראלית, שמיזגה למפלגה אחת את מפא"י, אחה"ע ורפ"י. בתחילת 1969 הוקם המערך, שכלל את מפלגת העבודה ומפ"ם. בכנסת השישית, שבמהלכה קמו מפלגת העבודה והמערך, היה למערך רוב מוחלט בכנסת, 63 מנדטים. בבחירות לכנסת השביעית (1969) ירד המערך ל־56 מנדטים.
[20] הנתונים – רשימת הקיבוצים באתר הקיבוצים. מדובר בקיבוצים של ארבע התנועות הקיבוציות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי והקיבוץ הדתי.
[21] ביתן, חנה (עורכת); חמישים שנות התיישבות – אטלס שמות היישובים והמקומות בישראל, כרטא, 1999. 
[22] ריאיון עם יחיאל אדמוני, שכיהן כמנכ"ל המחלקה והחטיבה להתיישבות בשנים 1977-1967.
[23] מבחינת הגבול הריבוני, רק מזרח ירושלים וכפרים שהיו סביבה סופחו לישראל והרחיבו את גבולותיה וכעבור 14 שנים, עם קבלת חוק הגולן – גם הגולן סופח לישראל. הגדרתי – "הרחבת גבולותיה של מדינת ישראל", מתייחסת להרחבת גבולות השטח שבשליטתה, שהביאו להרחבת גבולות ההתיישבות הישראלית.
[24] בראלי, אבי וכהן, אורי; "השיח הציבורי במפא"י לקראת שביתת האקדמאים בשנת 1956", קתדרה 143, ניסן תשע"ב, עמ' 184-153. 
[25] הראל, יהודה; "אחדות העבודה – לשם מה?" למרחב, 2.5.67, עמ' 5-3. 
[26] בראלי, מאיר; מתנועה למנגנון – ניתוח התנוונותה של תנועת העבודה, אלילב, 1994, ע' 8.
[27] שם, עמ' 217-216. 
[28] קניג, עופר; "פרשת לבון: אחרי חמישים שנה", המכון הישראלי לדמוקרטיה, 26.1.11. 
[29] שפירא, יונתן; עילית ללא ממשיכים, ספריית פועלים, 1984, ע' 9. 
[30] אדמוני, ע' 18. 
[31] הייטנר, אורי; הקיבוץ המאוחד בשאלת שלמות הארץ בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, האוניברסיטה העברית – החוג להיסטוריה של עם ישראל, 1994, ע' 7. המחקר נמצא בארכיון הקיבוץ המאוחד ביד טבנקין. להלן – הייטנר קבה"מ.
[32] צור, זאב; מפולמוס החלוקה עד תוכנית אלון, יד טבנקין, יוני 1982, ע' 10. 
[33] צור, מוקי; כאחד הדשאים, כאחד האדם – איחוד הקבוצות והקיבוצים 1980-1950, הקיבוץ המאוחד, 2016, ע' 230. 
[34] הייטנר, ע' 39. 
[35] הראל, יהודה; "ההתיישבות החדשה – תנועה כללית", עלי גולן, 16.1.68.