הליקון 139 - עצירה ברגע מתאים

שולמית אפפל

שיר הוא רחוב אחרי הכעס

שיר הוא רחוב אחרי הכעס ומשכן לגלות פנימית. שיר הוא מקום שהאחר לא מזהה אותו עליך ותוהה אם אתה לא מתחזה. ועכשיו בגוף ראשון. הגעתי למילים בלי שפה ומה שכתבתי בתחילה נכתב כדי לכסות ולהתכסות. על עצמי. על הורי. על חיי המוקדמים. הגעתי אל השיר בלי מילים. הייתי סופרת שהלכה אל הצמצום כי לא ידעתי מה ניתן לעשות עם מה שלא ידעתי. שירה היתה לדיוקן ולדיוק שלי. השִליה שבה צמחו איברַי וצָמח השיר שדומה לי וממנו זורם אלי חום בהפקה עצמית. לעיתים בלכתי אל הדף אני נזכרת באוטיסטית הגאונה טֶמפּל גרַנְדין שמהדקת אל גופה את המכונה שעיצבה ונועדה להפחית סבל מבעלי החיים לפני השחיטה וכך ללא מגע אנושי גם גרנדין נרגעת. טוב, היא גאונה ואני רק מנסה להגן על השיר מפני עצמי.

נורית זרחי

מַהִי

מִתּוֹךְ הַלַּיְלָה קוֹל צִפּוֹר

שׂוֹרֵט תּוֹךְ שְׁנָתִי -

פֹּה קַיִץ בְּלֵב־חֹרֶף, אֶצְבְּעוֹת

הַמֹּחַ מְדַמּוֹת אֶת הָאֱנוֹשִׁי. טָעוּת.

שׁוֹגוֹת לַחְשֹׁב שֶׁזּוֹ לָחְמָה

בַּחֹשֶךְ. צְלִיל מְצוּקָה. הַצִּילוּ.

זִכָּרוֹן נִצָּת. אוּלַי מְחָאָה נֶגֶד שְׁתִיקַת

הַיְשֵׁנִים. הוֹכָחָה נַרְקִיסִיסְטִית

לְמַלְתְּעוֹת הַטּוֹרֵף וְשִׁנָּיו.

מַהִי, אַמִּיצָה, טִפְּשָׁה, מְשֻׁגַּעַת

לְהַשְׁמִיעַ קוֹל?

מונדריאן

לִצְנֹחַ מִדֶּרֶךְ־הַמִּמֵּילָא לַנִּפְעֶרֶת

תַּחְתָּהּ. לֹא עוֹד צִיּוּר הַפֶּרַח־הַחַי

עַד קְטֹף מִן הַדַּף, לֹא תְּמִיהָה

נִצְחִית מִי־אֲנִי. שָׁלוֹם תִּינוֹקוֹת

רֵיחַ גּוּפְכֶם הַמָּתוֹק, גַּעֲגוּעַ לַיֵּשׁ.

שָׁלוֹם אַהֲבָה. מִכָּאן קֶרֶן לֵיזֶר

עַד סוֹד־הָעֲצָמוֹת, קַוִּים וּמַלְבְּנִים,

מַחְתֶּרֶת־הַבְּרִיאָה - שׁוּב אֲנִי

נוֹפֶלֶת אֶל סֻגְיַת הַשֶּׁלֶד וְצוֹלֶבֶת

אֶתְכֶם עַל לוּחַ לִבִּי, כָּךְ יֵקַל

לְהִפָּרֵד. אַהֲבָה, תְּוַתְּרִי

עָלַי תְּמוּרַת קַו?