ארבעים מראות

מראות

ובחלומי, אני נמצא בחדר גדול ורואה בו איש זקן. מאד זקן. בגלל שזה חלום, אני יודע שזה היום האחרון לחייו של הזקן הזה. למעלה בתקרה יש שעון שסופר אחורה כמו בפינה של מסך הטלוויזיה שסופר את השניות עד הגמר הגדול של משהו, וגם אני וגם הוא, יודעים שכשהשעון ייעצר, גם חייו יעצרו. ואנחנו מסתכלים ביחד על השעון ומבינים שאין עוד הרבה זמן, ומסתכלים מסביב. החדר מלא מראות ובכל מראה רואים משהו אחר. בכל מראה, רואים את הזקן בזמן אחר בחייו וגם הוא רואה את מה שאני רואה.

והוא מסתכל על המראות אחת אחת ועל כל אחת, אולי כדי להיזכר, ואחרי כל אחת הוא מסתכל עלי ועיניו שואלות ״ראית?״ ואני רואה. הוא הולך לאט לאורך החדר ואני אחריו. מראות גדולות ובכל מראה רואים עשור מחייו. החדר מתארך ומתארך והמראות הופכות קטנות יותר ויותר, ובכל אחת מהן רואים עכשיו שנה מחייו ובהמשך חודש בחודשו ומראות קטנות עם ימים ודקות ושניות. בחלק ממה שאנחנו רואים הוא מתגאה, ובחלק מתבייש. מול המראות שבהן הוא גאה הוא זז קצת הצידה לא להסתיר לי, ועל אלו שהוא מתבייש במה שרואים, הוא נעמד באמצע כדי להסתיר.

אני שם לב שהוא אמנם מתבייש בדברים שעשה לא טוב, או החליט לא טוב, אבל הוא הכי מתבייש במה שלא עשה, במראות שלא קרה בהן כלום ובצמתים בהם נתן לעצלנות להחליט לאן לפנות.

והמראות לא נגמרות ואני שם לב שהחדר הזה לא נגמר ואין לו סוף, כי בחלום הכל אפשרי, ויש לי כבר סחרחורת, כי בכל המראות רואים גם את המראות שממול ובכולן רואים אותו ואותי מלפנים ומאחור ומכל צד אפשרי, ובכל גיל אפשרי, ומבפנים ומבחוץ, ויש המונים מאיתנו, וככל שמתקדמים, המראות הופכות למנסרות שזה אותן מראות אבל שבורות, ועכשיו לא רק רואים את הזקן מכמה זוויות ומכמה פנים, אלא גם מכמה אפשרויות.

רואים אותו בכל גיל ובכל החלטה שלקח ובכל צומת שעבר והמראות השבורות מראות מה היה קורה אילו בחר אחרת, ועכשיו אנחנו עומדים במרכז, וכל האולם הגדול מקיף אותנו כמו כדור, ואנחנו עומדים במרכזו, והחדר מסתובב כי הוא כדור, והמראות מטבען מראות הכל, לא מסתירות. הן מראות את הזקן בתפארתו ובמפלותיו והוא מסתכל עלי כמחפש הצדקה לקיומו ועידוד במבטי, וכאילו מתחנן שאומר לו שחייו לא היו לשווא, והוא מסתכל למעלה לשעון, ומבקש עוד זמן לתקן, כי אולי מה שרואות עיניו לא נושא חן בעיניו, והמראה במראות מתחדד ומה שרואים כרגע, אלו לא חייו, אלא מה היו יכולים להיות חייו לו היה בוחר אחרת פה ושם, או רק מחליט אחרת, או בכלל, מחליט, ולא נותן לרוח לקחת אותו, ולמקריות. ועכשיו הוא מסתכל רחוק כי אולי רואים שם משהו טוב יותר, והוא מבין שאם היה רואה רחוק גם אז, כשחי, היה מגיע ומגשים, והוא כבר מבין שזה היום האחרון וכבר אין זמן לשנות, כי מכל פינה ולאן שלא מסתכלים, רואים את השעון הזה שהולך לאחור לעבר הגמר הגדול. וגם אני יודע שאין לו זמן והוא גם מבין שאולי זה העונש, לראות ביום האחרון שלו את מה שהיה יכול להיות, והוא בוכה על עצמו ועל הזמן שהלך לאיבוד והדמעות ממלאות את עיניו ואני משום מה מרגיש אותן על לחיי.

מרגיש את הדמעות שלו על הלחיים שלי ומנסה לנגב אותן. רואה במראה את הזקן מנגב דמעה אבל מיד יורדת חדשה. מנגב ויורדת. מסביב יש עוד המונים ממנו וממני וכולם זולגים וכולם מנגבים עד שהוא מתרגל למראות ומתבייש שאני רואה אותו ככה, וכדי להפסיק את הסחרחורת נעמדים מול מראה אחת כדי לא לראות אותנו המון, והנה אני עומד והמראה כנראה קטנה מדי כי אני רואה בה רק את הזקן והוא עצוב, אז אני זז קצת הצידה לראות אותי, אבל רק הזקן עומד ממול ואני מזיז את היד ימינה ושמאלה לראות איפה אני, כי מול מראות יש טעויות אופטיות. אני זוכר את זה מחדר המראות בגני התערוכה, ששם במראות ראינו אותנו גבוהים ונמוכים ושמנים ורזים וצחקנו המון כי ידענו שהן משקרות, ופה במראות רואים אותנו באמת איך שאנחנו מבפנים ומבחוץ וזה לא מצחיק, ואני שם לב שהזקן גם מזיז את היד ימינה ושמאלה כי אולי הוא רואה רק אותי כשאני רואה רק אותו, אז חשבתי שאולי נתחלף במקומות אז זזתי לכיוונו והוא גם זז לכיווני אבל שוב ראיתי רק אותו והכדור התחיל להסתובב ובכל המראות ראו רק את הזקן כמו בסרט על חיי, וכשהתחלתי לזהות תמונות מחיי הבנתי את מה שכבר הבנתם כנראה מזמן. שהזקן הזה, הוא אני.

והכדור התחיל לעצור את מרוצו, והמראות במראה הבהירו לי למה הזקן נראה לי כה מוכר, ואז הכדור עמד מלכת וזה הרגיש כמו מעלית שהגיעה לקומה שלך, והבנתי שזה רק חלום והתעוררתי, והכי גרוע, זכרתי.

זכרתי את החלום ואת המראות ואת הדמעות, ומכולן רק רווחה אחת היתה לי, שאני לא רואה את השעון, ושאולי יש לי לפחות עוד יום. עוד יום לשנות, עוד יום לתקן, עוד יום להגשים, כדי שביום שאגיע לאותו יום אחרון, יהיו יותר מראות של הגשמה, של השלמה ושל גאווה מאשר אלו שפחות, אז קמתי מהמיטה ונעמדתי מול המראה בחדר השינה, והזקן עמד בה אבל עכשיו כבר ידעתי שזה אני, ושאלתי אותו מה דבר ראשון תעשה כדי שתהיה גאה בך בבוא היום, ועניתי לו

״הספר, אני רוצה להוציא את הספר, ולכתוב ולכתוב ולספר סיפורים״,

אז הוא הסתכל עלי בחיוך ורק אמר ״זה טוב, אבל קודם כל לך תכתוב את החלום, לפני שתשכח אותו ויעלם כמו כל החלומות״.

אז כתבתי.

מי הזיז את התחנה שלי?

לא הייתי מהתלמידים המבריקים, וקשה היה בכלל לקרוא לי תלמיד, לכן הוריי, בניסיון אחרון להכניס אותי למסגרת כלשהי, שלחו אותי ללמוד בבית ספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. הידע הלימודי המועט שאיתו שהגעתי, הספיק לי כדי לצלוח את הלימודים בשלום, והאוצר היחידי שקיבלתי בלימודיי שם, היו החברים שזכיתי להכיר במקום, שחלקם חברי נפש שלי עד היום. בדמיוני אני כבר רואה אותם מתיישרים בכיסא ומחייכים, כי הם חושבים שעליהם אני רוצה לכתוב. לא זה המצב, יוסי.

מהר מאד, ממש בימים הראשונים ללימודים, גילינו את נפלאות העיר חיפה. אולי פעם אכתוב על קסמי רחוב העצמאות באותם ימים, הרחוב בו ימאים מכרו בגדים מחוץ לארץ תמורת לירות בודדות, ונערות דלות תקציב הורידו בגדים תמורת פחות, אבל הסיפור הזה מתרכז בהדר הכרמל.

הליכה של עשרים דקות הביאה אותנו משערי הטכני (או מהפרצה בגדר, שנקראה דרך בורמה) לכביש הראשי, ומשם באוטובוס אחד, הגענו לרחוב החלוץ. למי שלא הכיר את רחוב החלוץ של שנות השישים, אומר רק מילה אחת - פלאפל.

המטבח של בית הספר הטכני אז, לא היה מהמשובחים, ולכן השתדלנו לברוח כמעט מדי ערב באופן לא חוקי, ופעם בשבוע באופן חוקי, כדי להגיע לרחוב החלוץ. עשר חנויות פלאפל היו שם, אחת צמודה לשנייה, ולכולן מסע פרסום זהה, צעקות. לכל חיפאי היה את הפלאפל המועדף עליו, אבל אנחנו, תלמידי הפנימייה, קנינו בפלאפל שהיה בדיוק מול תחנת האוטובוס. המוכר הסתכל בעיניים לחייל שירד מהאוטובוס, צעק ״חיילצ’יק״ ולא היה נעים לחלוף על פניו וללכת לזה שלידו.

עד שסיימתי שם את הלימודים, כל הפלאפלים ברחוב נסגרו, מלבד זה שמול תחנת האוטובוס, כי כמו שאמר מומחה הפרסום - שלושת התנאים המרכזיים להצלחה של עסק הם, מיקום, מיקום ומיקום.

הפלאפל זו רק דוגמה לסיבות להצלחה וכישלון של עסק, אבל הסיפור הוא בעצם על חנות הנעליים שהייתה ממוקמת קצת הלאה מהפלאפל.

אני הייתי פחדן ולא אהבתי לברוח מהפרצה בגדר, אז מצאתי תירוצים לקבל חופשות קצרות. אחד מהם היה, שאני זקוק לנעליים אורתופדיות, ובמקרה, חנות שמספקת נעליים כאלו, נמצאת ממש ליד רחוב החלוץ, טיפה למטה, לכיוון העיר התחתית, ברחוב שפירא.

הסיפור של חנות הנעליים הזאת, מתחיל כמה עשרות שנים לפני שדרכתי בתוכה בפעם הראשונה, בעיר קטנה בפולניה, פרבר של לודג’.

יוז’יק התמחה בעבודות עור ובייצור נעליים, ורכש, מה שנקרא - מקצוע לחיים. חוץ מאהבתו למקצוע ולג’ניה אשתו, יוז’יק אהב גם את ארץ ישראל, והיה מה שנקרא פעם, בלי התלהמות, ציוני. מביני דבר אמרו לו, שמציונות לבד לא מתפרנסים בארץ ישראל, ורצענות לבד לא תעשה אותו למיוחד, ולכן, לפני עלייתו ארצה, הלך יוז’יק ולמד אורתופדיה.

יוז’יק וג’ניה עלו ארצה וגרו בחיפה. בדמי מפתח רכשו זכות לחנות קטנה ברחוב שפירא, ובה חשבו לתלות את עתידם הכלכלי. הבעיה הייתה חילוקי הדעות בין שני השותפים. בין יוז’יק לג’ניה.

יוז’יק חשב שמכירת נעליים לנשות חיפה זה עסק נחות, והוא לא ראה את עצמו מריח רגליי זרות עד סוף ימיו. כל רצונו הוא לממש את מומחיותו החדשה בתחום האורתופדיה ולהקל על רגלי החיפאים, שגם ככה יורדים ועולים על ההר כל חייהם.

ג’ניה, שהייתה הפרקטית מבין שניהם, אמרה שאורתופדיה זה טוב, אורתופדיה זה קלאסה, אבל פרנסה זה יותר חשוב, ולכן הם צריכים למכור נעליים ולשמור את האורתופדיה כתחביב.

יוז’יק נעלב. ג’ניה התעקשה. בסוף הוחלט לבנות גרם מדרגות בין החנות לגלריה שלה. למטה ג’ניה תמכור נעליים, ולמעלה בגלריה, יוז’יק יתקן נעליים וייצר נעליים אורתופדיות. וכך היה. זה התאים לשניהם. ג’ניה אהבה אנשים ואהבה למכור ולדבר, לדבר ולמכור, ויוז’יק אהב לשתוק. מלמעלה יוז’יק שמע את דיבוריה של ג’ניה, ולמטה שמעה ג’ניה את שתיקתו הרועמת של יוז’יק.

אלו היו שתי ממלכות נפרדות. הגלריה הייתה מחוץ לתחום עבור ג’ניה. מעולם לא עלתה למעלה. יוז’יק, לעומת זאת, היה חייב לעבור דרך החנות כדי לעלות למעלה, ותמיד זה היה תוך מבט מזלזל על המדפים. לסבר את האוזן, זה כמו שהשף חיים כהן היה מוכר למעלה בגלריה מאכלי שף, ואשתו למטה הייתה מוכרת קופסאות שימורים. הדוגמה הזאת הייתה מנקודת מבטו של יוז’יק, כי למעשה, החנות למטה, שרק מכרה נעליים, היא שעשתה את הקופה והביאה פרנסה. למעלה יוז’יק היה משחק את המקצוען, תופר נעליים אורתופדיות ללקוחות עם פלטפוס ושאר מרעין בישין, ושמו יצא למרחוק, אבל אז, בשנות השישים, מעטים יכלו להרשות לעצמם את הלוקסוס הזה. כולם, לעומת זאת, נעלו נעליים.

חשוב לציין, שלמרות חילוקי הדעות המקצועיים בין יוז’יק לג’ניה, שבאו לידי ביטוי אך ורק בחנות, האהבה ביניהם לא ירדה במילימטר מרגע היכרותם, מאי אז בלודג’, עד ימינו אלה בחיפה של שנות השישים. בבית הם קראו אחד לשני יוז’ילה וג’ניצ’קה.

יוז’יק גרס, שכל הלקוחות שג’ניה מוכרת להם, באים בזכותו, אבל כשג’ניה אמרה לו פה ושם שהוא צודק ואולי כדאי להם בכלל להפסיק למכור נעליים ולהתפרנס רק מאורתופדיה, הוא התחמק לשתיקתו. יותר מזה, למרות ששמה הרשמי של החנות, כפי שהופיע בספרי החשבונות ובפתקאות קטנות שהוצמדו לקופסאות הנעליים, היה ״צעדנו״, כיאה לשמות עסקים בשנות השישים, כולם הכירו אותה כ״חנות הנעליים של ג’ניה״. שלט גדול בחזית החנות המכריז על שמה ומרכולתה, אף פעם לא היה, מפאת חשד לרהבתנות.

בפעם הראשונה שדרכתי בחנות, הייתי מצויד באישור מהפנימייה, שהנעליים הם על חשבון צה״ל, ולכן עליתי היישר לגלריה ויוז’יק קיבל את פניי ב״שלום״ חזק וגם ב״תיאלץ להמתין מספר דקות עד שאסיים כאן עבודה דחופה״. אחרי מספר ביקורים במקום, כי זו הייתה דרך בטוחה לאכול פלאפל בלי לברוח, הבנתי שגם ה״שלום״ וגם ה״תיאלץ... וכו’״ היו לאוזניה של ג’ניה, שתשמע כמה הוא עסוק.

באחד הביקורים שלי בחנות, התנהל ויכוח בין שתי קומות החנות. ג’ניה אמרה שצריך להשקיע בפרסום כדי שיכירו אותם בכל חיפה, ויוז’יק אמר שגם ככה הם עמוסים וגם ככה כולם מכירים אותם. טענתו הבסיסית הייתה, ״מי לא מכיר את יוז’יק האורתופד?״

וג’ניה מלמלה בשקט כדי שהוא לא ישמע, אבל אני שמעתי, ״אפילו אני כבר לא מכירה״.

באותו יום, לפני שעליתי ליוז’יק, קניתי זוג נעליים אצל ג’ניה, כי הכרתי נערה חיפאית שטענה שזה לא לעניין לבוא לדייט עם נעלי צבא גבוהות. ג’ניה הסבירה לי את הסיבה לפרסם את החנות ולו רק כדי שאסביר את זה לעקשן מלמעלה כשאעלה אליו. היא אמרה שתשעים אחוז מהקליינטורה שלהם באים מטירת הכרמל והיתר זה חיפאים שגרים קרוב.

״למה דווקא מטירת הכרמל?״ שאלתי.

והיא אמרה שהאוטובוס לטירה, עוצר בדיוק מול החנות, ובגלל זה הם קונים אצלם. תושבי טירה ובעיקר תושבות טירה, הרוצים לחזור הביתה, ממתינים לאוטובוס ממש ליד חלון הראווה, ובינתיים מסתכלים על המגפיים, הנעליים והכפכפים של ״המגפר״, ואם יש כמה דקות עד שהאוטובוס מגיע, הם נכנסים וקונים.

כשעליתי ליוז’יק, הוא ראה אצלי ביד את הנעליים שקניתי לפני רגע אצל אשתו, והסתכל עליי כמו על בוגד. כמובן שהוא כבר לא הקשיב לי ולהסבר על תלותם של הלקוחות בתחנת האוטובוס.

לפעמים, כשהייתי מגיע בערב, ג’ניה הייתה נותנת לי שתי מעטפות עם הפדיון של החנות באותו יום, ומבקשת ממני ללכת לבנק להפקיד אותן. האוטובוס אליהם הביתה, היה בירידה, והבנק בעלייה והיה קשה לה. על כול מעטפה היה את מספר חשבון כדי שהפקיד ידע לאן להפקיד. שמחתי לעזור.

הימים חלפו להם. פעם בשבועיים, בערך, הלכתי למרפאת הפנימייה וסיפרתי לרופא שיש בעיה בנעליים, וקיבלתי ממנו הפניה ליוז’יק האורתופד. לא הייתי צריך ממנו כלום, ויוז’ק גם ידע מזה, אבל היה לוקח ממני את ההפניה כדי להגיש אותה לשלטונות ולקבל כמה לירות, וחותם לי על הספח כדי שאגיש אותו למרפאה. כולם יצאו מורווחים, אבל מכיוון שלא נעים רק לבוא, לחתום וללכת, יצא שהייתי יושב קצת עם ג’ניה וקצת עם יוז’יק, ודרכי הם היו מתווכחים. המילים שנשמעו שם הכי הרבה, היו ״תגיד לה״ ו״תגיד לו״.

״תגיד לקלפטע שחנויות נעליים יש בכל חור. יוז’יק יש רק אחד.״

״תגיד לבנדיט שיוז’יק יש אחד, אבל הוא לא מרוויח מספיק בשביל שניים.״

״תגיד לה, שמענו. אפשר לחשוב שמהכפכפים שהיא מוכרת אנחנו מיליונרים.״

״תגיד לו שהכפכפים שמים לו אוכל על השולחן. מהאורתופדיה גם אַ שְׁטִיקַלֶה הֵרִינְג לא יהיה לו.״ (אַ שְׁטִיקַלֶה הֵרִינְג — חתיכת דג מלוח)

״תגיד לה שיש לה מזל שאני אוהב אותה.״

״תגיד לו שנכון.״

וכן הלאה וכן הלאה. לא היה משעמם אצלם בחנות, ואני זוכר שחשבתי אז, שאם אי פעם תהיה לי אהבה, אני מאחל לעצמי שאוכל לריב כמוהם.

אני יודע שהיום לכל אחד יש לפחות זוג כפכפים אחד, אבל אז, בימי אנו באנו, יוז’יק ראה בכפכפים, התדרדרות מוסרית. ״מי רוצה ללכת בפרהסיה עם אצבעות הרגליים מתנפנפות לכל עבר? בושה וחרפה. שבוע שבועיים והמודה הזאת תחלוף מן העולם,״ הוא אמר.

הימים חלפו להם. סיימתי את הלימודים בפנימייה הצבאית והתגייסתי לצה״ל. כל הצבא ושנים אחרי, לא יצא לי להגיע לאזור, ואת האמת - שכחתי מהם. התחתנתי. יום אחד, בשנת הנישואין הראשונה, באמצע איזה ריב על משהו לא חשוב, המחזקת אמרה לי, ״יש לך מזל שאני אוהבת אותך.״

עוד לפני שנזכרתי מאיפה אני מכיר את המשפט הזה, עלה בי חשק בלתי מוסבר לפלאפל. לא הבנתי מאיפה זה הגיע, אבל בשנייה הרגשתי את הטעם בפה, ואם הייתה לנו אז בבית פרצה בגדר, הייתי זוחל ממנה החוצה ורץ לקנות מנה.

לא היה לנו אז בית, לא הייתה גדר, וכמובן גם לא פרצה, אבל כבר למחרת עליתי על רכבת ונסעתי לחיפה לרחוב החלוץ. האוטובוס מתחנת הרכבת בבת גלים, לא עצר באותו המקום של האוטובוס ההוא מהפנימייה, אבל כבר לא פחדתי מהמוכרים והלכתי לכיוון החנות ההיא, זו שתמיד קניתי בה את הפלאפל. עכשיו הייתה שם חנות בגדים. גם התחנה ההיא כבר לא הייתה שם. בלי לקנות פלאפל, הרגליים הוליכו אותי לרחוב שפירא.

כבר בפנייה לרחוב ראיתי את יוז’יק וג’ניה יושבים מחוץ לחנות על כסאות קטנים. הסתכלתי פנימה, והחנות הייתה ריקה. רק מדפים נותרו על הקירות.

הם זיהו אותי. שמחתי ושאלתי מה קרה, אז יוז’יק נאנח וג’ניה ענתה, ״הזיזו את תחנת האוטובוס של טירה אז אנשים הפסיקו לבוא.״

״ואיפה התחנה עכשיו?״ שאלתי.

״קצת הלאה,״ היא ענתה ויוז’יק ליווה את דבריה בתנועות ידיים.

״ובשביל קצת הלאה הלקוחות הקבועים שלכם לא נכנסים?״

״בהתחלה הגיעו כי לא נעים, ואחר כך כבר התעצלו,״ ענתה.

״אז מה תעשו עכשיו?״ שאלתי.

ג’ניה הסתכלה על יוז’יק והוא הנהן לה עם הראש, אז היא סיפרה לי. ״אתה זוכר את המעטפות שהיית מפקיד לי? אז אחת הייתה לחשבון של העסק ולשנייה הייתי מכניסה את הכסף של מי שקנה כפכפים. רק כפכפים. שלושים שנה שמתי בצד את הכסף של מה שהפוץ הזה לא סבל, את הגרושים של הכפכפים.״

״ו?״ שאלתי.

״אז כשהזיזו את התחנה ואף אחד לא נכנס, הוצאתי את כל הגרושים האלה שאספתי כל השנים, וקניתי את החנות שממול לתחנה החדשה.״

הסתכלתי עליה בהערצה. בעוד יוז’יק ממלמל לרצפה.

״אז יופי,״ אמרתי להם, ״עכשיו אתם יכולים להמשיך לעבוד.״

״אני יכולה.״ אמרה לי ג’ניה, ״בחנות החדשה אין גלריה.״

״ואתה?״ שאלתי את יוז’יק.

״אני?״ הוא אמר, ״אני אשב בבית ואוכל אַ שְׁטִיקַלֶה הֵרִינְג.״