האדם והקונכייה
לוּ הייתה בנמצא שירה הנסבה על נפלאותיה והתרגשויותיה של המחשבה (דבר שבו הרהרתי כל ימי חיי), לא יכלה לבחור לה נושא מגרה יותר ברוב נעימותו מאשר דיוקנה של נפש הנענית לחיזוריה של אחת מאותן תצורות טבעיות יוצאות דופן הנצפות פה ושם (או, ליתר דיוק, המובילות אותנו לצפות בהן) ומתבלטות מבין המוני הדברים המקריים ונטולי העניין המקיפים אותנו.
כאילו היו צליל טהור, או מערך מלודי של צלילים טהורים בליבו של רעש, כך מתבלטים הגביש, הפרח או הקונכייה בתוך הערבוביה השגרתית של הדברים המוחשיים. מבחינתנו אלו הם אובייקטים מיוחסים, נהירים יותר למבטנו — גם אם מסתוריים יותר למחשבתנו — מאשר כל האובייקטים האחרים שבהם אנו מבחינים במעורבב. באחדותם המוזרה הם מעוררים בקרבנו רעיונות בדבר סדר ופנטזיה, בדבר המצאה ונחיצות, בדבר כלל וחריגה מן הכלל. בהופעתם של אותם אובייקטים אנו מגלים מראית עין של כוונה ושל פעולה, שעיצבו אותם כמעשה ידי אדם, אך בה בעת אנו מוצאים ראיות המצביעות על שיטות אסורות ונסתרות מבינתנו. את הצורות המופלאות האלה אנו יכולים לחקות; בידינו אנו יכולים לגלף מִנְסָרָה, לפסל פרח מלאכותי, לעצב או לכייר קונכייה; אנו יכולים אפילו לבטא בנוסחה את תכונותיהן ואת יחסיהן הסימטריים, או לייצג אותן בקירוב בשרטוט גאומטרי. בשלב זו נוכל להשאיל ל"טבע": להעניק לו יכולת שרטוט, כישרון מתמטי, טעם אמנותי, דמיון; כל אלה הן תכונות שאינן כה שונות מאלו שלנו. אז, לאחר שאָצַלנו לטבע את כל התכונות הנדרשות לו כדי שיסביר את עצמו לבני האדם, יגלם אותו "טבע" בעינינו את כל אותן תכונות בלתי אנושיות הנדרשות כדי שיטריד את מנוחתנו. במחשבתנו אנו תופשים את האופן שבו אובייקטים אלו בנויים, ובשל כך הם זוכים מאיתנו לעניין ולתשומת לב; אך איננו מסוגלים לדַמות לעצמנו את תהליך היווצרותם, ובשל כך הם מעוררים את סקרנותנו. אף כי אנו עצמנו נעשינו או נוצרנו בתהליך של צמיחה בלתי נתפס בעדינותו, איננו יודעים כיצד ליצור משהו בתהליך מעין זה.
קונכייה זו שאני מחזיק בידי והופך בין אצבעותיי מעמידה אותי בפני פיתוח משולב של מוטיב הפיתול והסליל, ומעוררת בי מידה של השתאות וריכוז המובילים אותי לאן שיובילו: לתובנות ולהערות שטחיות, לשאלות נאיביות, להשוואות "פיוטיות", לפיתוח ראשוני של תאוריות נמהרות. ומכאן אני חש את רוחי צופה־מראש במעורפל את האוצר הטמון בכל אותן תגובות הצפות ועולות בקרבי אל מול החפץ המעכב, שעוצר וחוקר אותי.
ראשית אנסה את כוחי בתיאור אותו חפץ. צורתו רומזת לי על התנועה שאנו עושים כדי לגלגל גיליון נייר לצורת גביע. כך אנו יוצרים אפוא חרוט, שקצהו משתפע לעבר הקודקוד ומסתיים בכמה פיתולים. אך החרוט המינרלי בנוי על בסיס של גליל, ולא על בסיס של דף נייר שטוח. באמצעות גליל אטום באחד מקצותיו, העשוי מחומר גמיש, אוכל לשחזר בקלות יחסית את צורתה הבסיסית של הקונכייה. אוכל אפילו ליצור קונכיות רבות אחרות, שכמה מהן תעוצבנה לפי דגם חרוטי, על בסיס הקונכייה שאותה אני בוחן — בעוד קונכיות אחרות, שאותן אעצב על ידי הנמכת זווית השיפוע של הפיתול, תסתיימנה בליפוף המזכיר בצורתו קפיץ של שעון.
כך אפשר להסתפק במושג הגליל ובמושג הפיתול על מנת לתאר בקירוב את הצורה העומדת על הפרק.
*המשך הפרק בספר המלא*
האדם והקונכייה
לוּ הייתה בנמצא שירה הנסבה על נפלאותיה והתרגשויותיה של המחשבה (דבר שבו הרהרתי כל ימי חיי), לא יכלה לבחור לה נושא מגרה יותר ברוב נעימותו מאשר דיוקנה של נפש הנענית לחיזוריה של אחת מאותן תצורות טבעיות יוצאות דופן הנצפות פה ושם (או, ליתר דיוק, המובילות אותנו לצפות בהן) ומתבלטות מבין המוני הדברים המקריים ונטולי העניין המקיפים אותנו.
כאילו היו צליל טהור, או מערך מלודי של צלילים טהורים בליבו של רעש, כך מתבלטים הגביש, הפרח או הקונכייה בתוך הערבוביה השגרתית של הדברים המוחשיים. מבחינתנו אלו הם אובייקטים מיוחסים, נהירים יותר למבטנו — גם אם מסתוריים יותר למחשבתנו — מאשר כל האובייקטים האחרים שבהם אנו מבחינים במעורבב. באחדותם המוזרה הם מעוררים בקרבנו רעיונות בדבר סדר ופנטזיה, בדבר המצאה ונחיצות, בדבר כלל וחריגה מן הכלל. בהופעתם של אותם אובייקטים אנו מגלים מראית עין של כוונה ושל פעולה, שעיצבו אותם כמעשה ידי אדם, אך בה בעת אנו מוצאים ראיות המצביעות על שיטות אסורות ונסתרות מבינתנו. את הצורות המופלאות האלה אנו יכולים לחקות; בידינו אנו יכולים לגלף מִנְסָרָה, לפסל פרח מלאכותי, לעצב או לכייר קונכייה; אנו יכולים אפילו לבטא בנוסחה את תכונותיהן ואת יחסיהן הסימטריים, או לייצג אותן בקירוב בשרטוט גאומטרי. בשלב זו נוכל להשאיל ל"טבע": להעניק לו יכולת שרטוט, כישרון מתמטי, טעם אמנותי, דמיון; כל אלה הן תכונות שאינן כה שונות מאלו שלנו. אז, לאחר שאָצַלנו לטבע את כל התכונות הנדרשות לו כדי שיסביר את עצמו לבני האדם, יגלם אותו "טבע" בעינינו את כל אותן תכונות בלתי אנושיות הנדרשות כדי שיטריד את מנוחתנו. במחשבתנו אנו תופשים את האופן שבו אובייקטים אלו בנויים, ובשל כך הם זוכים מאיתנו לעניין ולתשומת לב; אך איננו מסוגלים לדַמות לעצמנו את תהליך היווצרותם, ובשל כך הם מעוררים את סקרנותנו. אף כי אנו עצמנו נעשינו או נוצרנו בתהליך של צמיחה בלתי נתפס בעדינותו, איננו יודעים כיצד ליצור משהו בתהליך מעין זה.
קונכייה זו שאני מחזיק בידי והופך בין אצבעותיי מעמידה אותי בפני פיתוח משולב של מוטיב הפיתול והסליל, ומעוררת בי מידה של השתאות וריכוז המובילים אותי לאן שיובילו: לתובנות ולהערות שטחיות, לשאלות נאיביות, להשוואות "פיוטיות", לפיתוח ראשוני של תאוריות נמהרות. ומכאן אני חש את רוחי צופה־מראש במעורפל את האוצר הטמון בכל אותן תגובות הצפות ועולות בקרבי אל מול החפץ המעכב, שעוצר וחוקר אותי.
ראשית אנסה את כוחי בתיאור אותו חפץ. צורתו רומזת לי על התנועה שאנו עושים כדי לגלגל גיליון נייר לצורת גביע. כך אנו יוצרים אפוא חרוט, שקצהו משתפע לעבר הקודקוד ומסתיים בכמה פיתולים. אך החרוט המינרלי בנוי על בסיס של גליל, ולא על בסיס של דף נייר שטוח. באמצעות גליל אטום באחד מקצותיו, העשוי מחומר גמיש, אוכל לשחזר בקלות יחסית את צורתה הבסיסית של הקונכייה. אוכל אפילו ליצור קונכיות רבות אחרות, שכמה מהן תעוצבנה לפי דגם חרוטי, על בסיס הקונכייה שאותה אני בוחן — בעוד קונכיות אחרות, שאותן אעצב על ידי הנמכת זווית השיפוע של הפיתול, תסתיימנה בליפוף המזכיר בצורתו קפיץ של שעון.
כך אפשר להסתפק במושג הגליל ובמושג הפיתול על מנת לתאר בקירוב את הצורה העומדת על הפרק.
*המשך הפרק בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
