גם חרציות פורחות בחושך

1

"שעת המוות - 20:43".

מחלקת הטראומה של בית החולים איכילוב המתה אדם בערבו של יום חמישי.

קולה של ד"ר גאיה שמיר נשמע רפוי, מרוחק, רועד. היא לא יודעת איך להתמודד עם הכרזה על מותו של מטופל. איך אפשר לא להיקשר רגשית למטופל? כל אחד כזה הוא בן, אבא או קרוב של מישהו. מאז ומעולם קביעת שעת מוות הייתה נקודת משבר עבורה. אין שום בית ספר לרפואה, אוניברסיטה, פרופסור או מנטור, שיוכלו להקנות את היכולת להתנתק רגשית. היא מנסה לטפל בזה ויש התקדמות משמעותית, אם כי לא מספיקה, והיא מאוד מתוסכלת מכך שהיא אינה חשה בהתקדמות הזו. היא אינה יודעת מה שמו של המת. היא אפילו לא זוכרת את פניו, והיא מרוסקת כאילו היה אבא שלה, או אח שלה. הסדין הלבן מכסה אותו עכשיו, את כולו. אין לו פנים, רק שם שרשום היכן שהוא, וקרובים שעולמם ייחרב עליהם כשיקבלו את הבשורה המרה מכול.

האחות רשמה בטופס הפטירה: יום חמישי 7/9/2017 שעה 20:43, כאילו היו אלה פריטים ברשימת קניות. היא חיברה את הטופס לגיליון של המטופל, הניחה את הגיליון על המיטה לרגליו של המת, ויצאה בפנים חתומות.

2

גאיה אוהבת חרציות. היא אוהבת את כל סוגי החרציות, אבל בעיקר לבנות וסגולות. אילו הייתה יכולה, הייתה עוקרת את כל הפרחים שיש, ושותלת במקומם חרציות בכל הצבעים, העיקר שיהיו חרציות. כשמצאה במדריך צמחים ארץ ישראלי את החרציות, נודע לה שהחרצית היא הפרח הלאומי של יפן. פיסת מידע זו מילאה אותה בגאווה – להתאהב בפרח, ואז לגלות שהוא פרח לאומי של מדינה כלשהי זו גאווה. אם היו שואלים אותה, הייתה ודאי עונה שהצבעים העזים ומבנה העלים ההיקפיים הם שקסמו לה כל-כך.

אם בחרציות עסקינן, הרי שכשהייתה ילדה בת עשר לערך, אהבה לנסוע לסופי שבוע אל דודה מרים, אחותו של אבא, שגרה במושב, קצת אחרי חדרה. היא לא אהבה את הדרום בגלל שמרביתו טבע צחיח, והצבע החום המונוטוני היה מכניס אותה למצב רוח ירוד. כששאלו אותה מה היא כל-כך אוהבת בצפון, תשובתה הראשונה הייתה דודה מרים, ותשובתה השנייה הייתה הריחות העוצמתיים של הצמחייה העבותה, הירוק שמקבל כל-כך הרבה גוונים במועדים שונים בשנה, ריבוי המים ולכן גם הנחלים, המפלים והאגמים שבצפון.

לדודה מרים הייתה סביב ביתה גינה שהייתה מוקפת גדר עם פרי הפסיפלורה. השיח היה כל-כך סבוך, שיצר גדר חיה סביב כל הגינה. את הגינה חילקה לאזורים – באזור הקרוב לכניסה לבית, בצידו של המטבח, שתלה צמחי תבלין וירקות. קולורבי, סלרי, כרובית, בצל ירוק, אורגנו, פטרוזיליה ובזיליקום. בהמשך שתלה מספר צמחי עגבניות ואפילו ערוגה קטנה של גזר. בחלקה הרחוק של הגינה היו שתולים עצי פרי – רימון, פומלה, לימון ושסק, כמה עצי פרי הדר, ולצידם פיקוס ענק, ששורשיו כבר הרימו את הבלטות בתוך הבית, פעמיים. היא לא העזה לעקור אותו כי הוא נתן צל, ובכלל, היא תמיד אמרה שלעצים יש חיים משלהם, ושינתה מייד את הנושא. בחלקו הקדמי של הבית שתלה פרחי נוי, אך לחרציות שמרה מקום של כבוד. היו שם בעיקר חרציות לבנות, סגולות וצהובות. לצידן היו ערוגת ורדים בצבעי שני, חוטמית, סיגליות וציפורן סיני.

גולת הכותרת הייתה ללא ספק החרציות. גאיה אהבה את החרציות מילדותה. הן נראו לה כל-כך שמחות, אופטימיות ותמימות למראה. הגינה הייתה מאוד גדולה ורחבה, והגדר החיה הייתה כל-כך מלאה וירוקה. העצים הרבים בחלקה הרחוק של הגינה נתנו לגאיה הקטנה את התחושה שזהו יער קסום, סביבה מופלאה למשחקים עתירי דמיון ופנטזיות של ילדים. כשלא עסקה בענייני גינון עם דודה מרים, אהבה לשחק בין העצים ולחלום שם חלומות, גדולים כקטנים.

כמה שנים לפני שנפטר מהתקף לב, דוד רפאל בנה לה בית-עץ בחלקה הרחוק של הגינה, בין קבוצה צפופה של עצים. הבית היה בצבע עץ האורן ובחזיתו היו מדרגות. הבית לא היה גבוה או גדול במיוחד, אבל בהחלט משמעותי עבור ילדה שטרם מלאו לה עשר. הבית נותר שם מאז ועד היום, אם כי היום הוא כבר מאובק ומוזנח, כיוון שרגל אדם לא דרכה בו שנים רבות. הבית הנטוש, קראו לו כולם, מתוך עצבות נוסטלגית על ימים שלא יהיו עוד.

כשהייתה מגיעה לביקור, תמיד הרשתה לה דודה מרים לקטוף מספר חרציות ולקשור לעצמה זר, שאותו תניח בחדרה, באגרטל שאבא קנה לה במיוחד עבורן. את מרכזו של הזר עיטרו החרציות הסגולות, עיגול של חרציות צהובות הקיפו את הסגולות, והעיגול החיצוני הורכב מחרציות לבנות.

גאיה מאוד אהבה לעבוד בגינה עם דודה מרים. לימים החליטה שדודה מרים היא אישה מאוד שתלטנית, כי תמיד חילקה הוראות בטון של בוס עצבני וחסר סבלנות. זה לא הפריע לה, היא מאוד אהבה את דודה מרים. דודה מרים מצידה החזירה לה אהבה חסרת פשרות, גם אם לא הראתה זאת. לפעמים היה עליה להשקות עם הצינור את העצים בקצה הגינה, להמשיך לצמחי התבלין והירקות, ולבסוף, באמצעות משפך גדול, להשקות בעדינות את הפרחים, שלא יתעקמו חלילה וינבלו. כל מי שהיה בסביבה היה חוטף שפריץ מים בלתי צפוי, לקול צחוקה המתגלגל של גאיה, ולא הועילו הצעקות והאיומים. כל מי שהעז להיות בסביבה חטף מטר של מים. עם הזמן חמדה לה גם דודה מרים את משחק המים והייתה משפריצה על גאיה. השתיים היו מתפקעות מצחוק עד שהתקרבו מספיק ואז התחבקו כשהן רטובות עד לשד עצמותיהן. אז היו נכנסות להתייבש, להחליף בגדים ולחזור לעבוד בגינה.

לפעמים היה עליה לנכש עשבים שוטים, משימה שהייתה שנואה עליה יותר מהכול, אך היא עשתה זאת באהבה אדירה, כי דודה מרים אמרה שאם לא ינוכשו, העשבים השוטים ימיתו את הצמחים ה"טובים", כך קראה להם, כי הם ישתו להם את כל המים. ימי השתילה היו האהובים ביותר על גאיה, היא קראה לזה לשתול חיים. כשדודה מרים לא הייתה בסביבה, גאיה הייתה משוחחת עם השתילים, מספרת להם סיפורים על בית הספר ועל החברות הקרובות שלה, במיוחד על נטע, שיחד החליטו שהן אחיות תאומות מהורים שונים. כבר אז גאיה ידעה שכשתגדל היא תנהל יומן, כי היא נורא מפחדת לשכוח. היא הייתה מספרת לפרחים בדיחות וצחקה מהן בעצמה, כי חשבה, באמת ובתמים, שהפרחים מקשיבים לה. היא סיפרה להם על משפחתה ועל מה למדה בבית הספר באותו שבוע, איזה מורים אהבה ואיזה לא, ואפילו התוודתה שהיא ממש שונאת את המורה לתנ"ך, שהעמידה אותה פעם בפינה, והחברות שלה צחקו עליה כל השיעור. כל פעם ששבה מביקור אצל דודה מרים אמרה לכולם שכשתהיה גדולה, תהיה לה גינה גדולה לחרציות או מרפסת עם אדניות של חרציות.

מה שהכי הפריע לה בביקורים הללו, הייתה השתיקה הרועמת. היו אלה ימים בהם הייתה דודה מרים שוקעת במרה שחורה, בגלל געגועיה לבעלה רפאל. געגועים שלא נתנו לה מנוח. גאיה ידעה כבר לזהות את הימים הללו, והייתה מוצאת לעצמה מה לעשות, מבלי שתזדקק להנחיותיה של דודה מרים. כך אפשרה לשמור על השקט, שהיה חיוני לדודתה באותם ימים. היא ידעה שהעיסוק בגינה מרחיק מדודה מרים את המחשבות הרעות ומספק לה סיבה להמשיך הלאה. היא רק הביטה בה במבט עגמומי ועצוב, תוך כדי שהיא עסוקה במלאכתה, מתפללת בליבה שפתאום יקרה משהו שיראה לדודה מרים את הדרך חזרה. לאחר כמה שעות, כשסיימו לעבוד, היו נכנסות פנימה וגאיה הייתה לוגמת להנאתה מהלימונדה שהוכנה עבורה, מבעוד מועד, או שהייתה שותה כוס שוקו חם, בערבי החורף הקרים, יחד עם עוגיות החמאה הנפלאות שהכינה לה דודה מרים. כשדודה מרים הייתה מסובבת את הראש לרגע או יוצאת מהמטבח, הייתה גאיה גונבת עוד שתי עוגיות, כי לא היה לה נעים לבקש תוספת. היא הניחה שדודה מרים יודעת כמה עוגיות יש, והיא ידעה שדודה מרים לא תגיד לה על כך כלום, רק תחייך חיוך מלא עונג.

בסביבות גיל שתים עשרה או שלוש עשרה, כשהייתה בצופים, היא החלה להתקרב לנטע, והן נעשו חברות ממש טובות. הן החלו להכין יחד שיעורי בית ועבודות כיתה, ישנו יחד באותו אוהל בטיולים השנתיים והיו באותה הקבוצה בצופים.

במסגרת פעולות ההתנדבות שאימץ לעצמו הקן שלהן, הן התנדבו יחד לעזור לגברת טניה. גברת טניה הייתה שורדת שואה מאושוויץ, שחיה לבדה בבניין הראשון ברחוב, קרוב לקן של הצופים. שתי הבנות היו באות אליה כדי להפיג את השעמום, ואת הבדידות שלה. הן היו מגיעות אליה בימים שני וחמישי והיו יושבות עימה ומשוחחות. הן שאלו אותה שאלות והיו צמאות לשמוע את סיפוריה המרתקים. עם הזמן, גדל חלקן של הבנות בחייה של הגברת טניה.הן היו עוזרות לה עם הקניות, לעתים אף מנקות עבורה את הבית ועוזרות לה לבשל. היא הייתה מכינה להן לימונדה ועוגיות נטולות טעם ויבשות כמו מדבר, שבקושי ניתן היה לבלען. היות והבנות לא רצו להעליב אותה, הן אכלו מהעוגיות ועשו פרצוף מלא סיפוק והנאה.

הגברת טניה סיפרה להן סיפורים מתקופת ילדותה בפולין, לפני עליית הנאצים לשלטון. על הוריה, שהיו אנשים אמידים ובעלי חנות המכולת היחידה בשכונה, ואיך כולם היו באים לקנות אצלם. גברת טניה סיפרה להן על החברות שלה, שאיתן שיחקה ברחובות נטולי האספלט. היא סיפרה להן על שיעורי הפסנתר, ואיך ניגנה כל-כך יפה עד שהגיע הצורר, היטלר, והרס להם את החיים. הוא לקח מהם הכול. היא הייתה היחידה ששרדה את המלחמה. היא סיפרה להן איך הכירה את בעלה מוט'קה בבודפשט, כשעלו יחד על אונייה, שתביא אותם לארץ ישראל. ואיך התחתנו בקיבוץ חניתה ונולדו להם שני בנים, אחד מהם מנהל גדול בחברה באנגליה והשני קיבוצניק שמגדל פרות. היא סיפרה על בעלה, שנפטר לפני מספר שנים והשאיר אותה לבדה, והן ראו את הדמעות חונקות את גרונה כשאמרה זאת. היא גם סיפרה שרק לפני כעשר שנים בערך נודע לה, ממישהו קרוב-רחוק שהכירה בילדותה (שגר כרגע בקנדה ומצא אותה דרך האינטרנט), ששתי החברות הכי טובות שלה מתו במלחמה. היא שוב פרצה בבכי וגאיה נעמדה לידה וליטפה את שיערה. נטע הביטה מהצד בעיניים דומעות ולא ידעה מה לעשות. לפתע אורו עיניה והיא הזדרזה להראות להן את תמונותיהם של שלושת נכדיה.

כשגאיה הייתה נזכרת בדוד שמעון היא הייתה בורחת אל גברת טניה, או שהייתה רצה אל נטע ויחד היו מביאות לגברת טניה פירות מהירקן השכונתי ויושבות יחד לאכול מהפירות הטריים ומספרות סיפורים. היא רצתה לספר, כל-כך רצתה לספר, לנטע, ואולי גם לגברת טניה, על מה שקרה, אבל לא מצאה את הכוחות לכך. זה הסיפור שלה, הוא פרטי ואיש אינו צריך להתערב. היא תלמד להתמודד עם זה בדרך שלה ובזמן שלה – אבל לבד, רק היא.

לימים, החלה גאיה להגיע לדודה מרים במושב, כשהיא מלווה בנטע. היא הייתה בת שלוש-עשרה וחצי והרשו לה לנסוע לבד באוטובוס. מיכאל, אביה של גאיה, היה מוריד את שתי הבנות בתחנת האוטובוס וממתין איתן עד שיגיע האוטובוס. לאחר שעלו התמקמו במושב ליד החלון, שפונה לצד שבו עמד מיכאל ליד רכבו. הוא היה מנופף לשתיהן לשלום, עוקב אחר האוטובוס המתרחק וממשיך בדרכו. הנסיעה הייתה ארוכה וסיפקה להן זמן לרכל על הילדים בכיתה, על המורות והמורים, ועל גברת טניה. נטע סיפרה לגאיה במבוכה, שהיא מאוהבת באודי מהכיתה המקבילה, ואז נפלו פניה כשהוסיפה שהוא כנראה לא מרגיש אליה אותו דבר. גאיה מצאה תמיד את המילים לנחמהּ, כמו אדם בוגר, כשהייתה מטיחה בנטע בעדינות אך באסרטיביות, ש"יש הרבה דגים בים" (משפט ששמעה באיזשהו מקום, ולא זכרה היכן או באיזה הקשר). נטע לא ממש הבינה, אך בכל זאת חשה מנוחמת וחזרה לחייך, והן עברו לשוחח על נושא אחר.

כשהאוטובוס היה מגיע למושב, עוד בטרם נעצר בתחנה, הבנות היו נעמדות וגאיה הייתה מביטה דרך החלון לוודא שדודה מרים כבר שם, ממתינה להן. והיא תמיד הייתה שם, מעולם לא פספסה את הרגע הזה. היא הייתה ממתינה בסבלנות, ברכב היונדאי הקטן שלה, קרוב לתחנה. כשהאוטובוס נעצר, הייתה דודה מרים יוצאת מְרִכבה כדי לחבק את גאיה, למרות שראתה אותה רק בשבוע שעבר. בהתחלה הייתה מושיטה יד לנטע לברכהּ לשלום ואומרת, "נעים לי מאוד לפגוש חברות של גאיה", ונטע הייתה מסמיקה, מושיטה יד חזרה ואומרת, "תודה, גם לי נעים". עם הזמן, לחיצת היד התחלפה בחיבוק חם. שתי הבנות היו עסוקות בגינה, משפריצות מים אחת על השנייה, ואז מורידות בגדים ונשארות בבגדי ים שלמים, כשדודה מרים מביטה בהן בעיניים מבריקות מאושר. גאיה הייתה יותר מאחיינית עבורה, היא הייתה כל עולמה, בעיקר מאז שנפטר בעלה רפאל. לדודה מרים מעולם לא נולדו ילדים. בהתחלה לא רצתה ילדים, וכשכבר רצתה, לא יכלה להוליד, והיו שאמרו שדוד רפאל נפטר מעצב, על שלא היו להם ילדים. בכל אופן, דודה מרים מעולם לא אמרה לגאיה עד כמה אהבה אותה ועד כמה היא הייתה חשובה לה. הימים שבהם באה לבקר אותה והן עבדו יחד בגינה, היו הימים המאושרים בחייה.

כשגאיה גדלה ולמדה בתיכון, אהבתה לחרציות נותרה בעינה, אך כמות הביקורים אצל דודה מרים הלכה ופחתה. היא השקיעה בלימודיה, במבחנים ובעבודות במטרה להשיג ציונים גבוהים כדי להתקבל לאוניברסיטת תל אביב, לפקולטה לרפואה. בסתר ליבה ידעה, שלמרות הלבטים שיופיעו לבטח בהמשך, היא תבחר בסוף ברפואה, כי היא חייבת להציל חיים. זה יציל אותה מעצמה, ואולי יאפשר לה לנשום בכל פעם שהיא נזכרת בדוד שמעון. היו לה חלומות בהקיץ שבהם היא מצילה את העולם מהחושך, או מאיזו ישות מאיימת חסרת דמות. היא תמיד הייתה הגיבורה של העולם הפנימי שלה, שאותו בראה ובתוכו התנהלה בחופשיות עם החברות הדימיוניות שלה, שֶלהן ציירה פנים וגוף. לחיות שֶלהן נתנה שמות תנ"כיים, כמו שמשון לכלב הקטן, דלילה לחתולה, ואחיתופל לתוכי המדבר שידע גם לקלל (אבל רק קללות שהרשתה לו לומר, כמו טיפש, מטומטם ואידיוט, לא יותר מזה, כי לא רצתה שהעולם המושלם שיצרה, ישתבש ויהפוך לטמא בגלל מילים לא ראויות). בעולם הזה לא התחוללו סערות, לא קרו מלחמות ואיש לא מת בו. אם חלילה עבר עליה יום לא טוב, שעליו חלמה לאחר מכן בלילה, סופר-גאיה הייתה מופיעה ומצילה את העולם. לעתים היה החלום הרע הזה מתחיל ונגמר בדוד שמעון, ואז דוקטור גאיה שמיר הייתה מתייצבת ליד גאיה הילדה ומרפאה אותה מפצעיה, מלטפת אותה, אומרת לה שהכול יהיה בסדר ומוליכה אותה לעבר אופק ורוד, כשמצידי השביל מחייכות אליה החרציות שכה אהבה.

גאיה בגרה וניצני הנשיות החלו ניכרים בגופה. היא הייתה נערה גבוהה, שיערה ג'ינג'י, ארוך ומגיע עד עצם הזנב, שיער מלא, גלי ושופע. עיניה כחולות, בוהקות ויפות. גופה חטוב במקומות הנכונים, והיא כבר לובשת חזייה. הבנים מראים סימני התעניינות בה, אבל היא לא בעניין. דוד שמעון תמיד נמצא שם בצל, מזכיר לה למה עליה להתעלם מהאור, אחרי שדאג להכיר לה את החושך.

היא לא שמה לב לכל הסימנים הללו – היא איננה מסדרת את ציפורניה, כפי שעושות חברותיה, ואיננה מתאפרת במיוחד. היא מתלבשת ברישול ולא מוכנה ללבוש שמלות, למרות שהיא אוהבת אותן כל-כך, במיוחד שמלות לבנות וכובע לבן, כמו שלבשו פעם, לפני מאות שנים. השמלות הללו היו מופיעות הרבה בחלומות שלה – היא לא הייתה יכולה ללבוש אותן ונזקקה לתת להן מקום, ואיזה מקום מתאים יותר מאשר בחלומות? החלומות לקחו אותה למאה הקודמת ואפילו לזו שלפניה, שם הייתה מתלכדת עם הטבע, עם כל השאיפות שלה, השמלות שלה, והדברים שהיא כל-כך אוהבת. לעיתים המציאות חדרה אל החלומות והכול התערבב לה ובלבל אותה מאוד. הדברים הללו לא הסיטו את מחשבותיה מהיעד שהציבה לעצמה - היא תהיה רופאה ותציל את העולם.

יום אחד נסעה כל המשפחה לבקר את דודה מרים במושב. דודה מרים לא הייתה כתמול שלשום. למרות שמשהו בחיוניות שלה כבר אבד לאורך השנים, היא נראתה כפופה, איטית וחיוורת מתמיד. היה זה ערב סתווי קריר ודודה מרים לבשה את הסוודר הוורוד, שגאיה הכירה כבר שנים רבות. הסוודר ידע ימים טובים יותר, אך נשאר אצלה, כי היא אהבה אותו מאוד. דוד רפאל קנה לה אותו, פעם, מזמן. הן יצאו יחד לגינה. דודה מרים נעה באיטיות, נעזרת במקל הליכה וגאיה אחזה בידה השנייה. הן נעצרו על גרם המדרגות שיורד לגינה. אחרי כמה דקות שבהן הביטו יחד בגינה, עם עצב בעיניה של דודה מרים על שהזניחה את הגינה, וצער בעיניה של גאיה על מצבה של דודה מרים, לחשה לה דודה מרים שיום אחד היא רוצה שהגינה תעבור אליה – "רק את מסוגלת לשמור לי על הגינה, כי כשאלך וזה לא יקרה עוד הרבה זמן, אסתכל תמיד מלמעלה. אני יודעת שכרגע הגינה נראית לא טוב, כי בקושי יש לי כוח לטפל בחרציות. את יודעת כמה אני אוהבת חרציות". פניה אורו כשאמרה את המילה חרציות, אבל גאיה לא ידעה אם לחייך למשמע דבריה. היא לא רוצה שדודה מרים תמות, היא כל-כך אוהבת אותה, כל-כך אוהבת לבוא לבקר אצלה. היא רק הביטה בגינה, שנראתה מוזנחת מתמיד. עיניה דמעו והיא ניסתה להסתיר זאת. העצים היו נטולי פירות, גינת הירק נעלמה כלא הייתה, ורק החרציות בחזית הבית נראו מלבלבות ושמחות כתמיד, רק בהן השקיעה כעת דודה מרים את זמנה ומרצה.

"איך הולך לך בלימודים?" שאלה דודה מרים, כעבור כמה דקות של שתיקה.

גאיה, שלא יכלה להסיר מבטה מהחרציות, ענתה שהכול בסדר ושהציונים שלה טובים. היא סיפרה שעוד מעט יש בגרות בגיאוגרפיה, ושהיא מוכנה, אבל היא מוטרדת ממתמטיקה, כי חמש יחידות זה קשה מאוד ואולי היא תזדקק לעזרה מקצועית.

"יש לך מישהו שיעזור לך?" שאלה דודה מרים.

"כן, אני חושבת שכן. יש סטודנט שגר ברחוב שלנו, וראיתי פתק שתלה על העצים בו הוא מציע את עצמו כמורה פרטי למתמטיקה. הוא סטודנט למדעי המחשב בבר אילן".

דודה מרים לחשה לה להיכנס, ושהיא תכין לה את כוס השוקו עם עוגיות החמאה. כשנכנסו, העזה גאיה והביטה בפניה של דודה מרים לראשונה מאז שהגיעו. השנים לא היטיבו עימה – היא הזדקנה, פניה התמלאו קמטים, שיבה זרקה בשיערה וצבע אפור השתלט עליו.

בטרם הגיעם, עניינה אותה רק הגינה. היא כלל לא העלתה בדעתה שייתכן שדודה מרים לא תהיה עוד במיטבה - לא עניינו אותה השאלות והתשובות שהחליפו הוריה עם דודה מרים, לא היה אכפת לה מה יואבי אמר כשנשאל על לימודיו. היא רצתה בכל מאודה לצאת לגינה. עכשיו לגינה כבר אין מקום במחשבותיה, רק עצב, מלווה בדמעות שאותן הסתירה היטב, על מצבה של דודה מרים.

כשנטע וגאיה התגייסו לצבא, הקשר ביניהן הלך והתרופף. נטע שובצה לתפקיד מרתק בצפון הרחוק, בבסיס סגור. היא הייתה מאוד עסוקה ולא הזדמן לשתיהן לשוחח בטלפון. גאיה שובצה לתפקיד נוח וקרוב לבית, אך נטול עשייה משמעותית או תרומה כלשהי, כך חשה. היא לא אהבה את מה שעשתה בצבא וקינאה בנטע על התפקיד המרשים אותו קיבלה, תפקיד מלא עשייה, בעוד היא מבזבזת את זמנה עד לשחרור. בתחילת שירותה הצבאי עוד המשיכה לבוא לבדה לביתה של גברת טניה, עד שגברת טניה נפטרה. איש מלבדה ומלבד בנה הקיבוצניק לא טרחו לחלוק לה כבוד אחרון וזה כל-כך העציב אותה, ולכן החליטה לעלות לקברה של הגברת טניה אחת לשנה. החלטה שהיא לא תעמוד בה.

*המשך הפרק בספר המלא*