יורש מלכותי

1

הוא בקושי זז. האיש שפניו יגרמו לפסל לבכות ולנשים ללטוש בו מבט.

ואפילו יותר מאשר ללטוש מבט. כמה נשים צעירות ונועזות חצו את המסעדה, כולן חיוכים זוהרים ושפת גוף נלהבת, אך חזרו כלעומת שבאו, מאוכזבות.

הגבר בעל הכתפיים הרחבות, ההבעה הקודרת ועיני הענבר המהממות מתחת לשיער הכהה, לא היה במצב רוח לחברה.

הוא לא היה גס רוח והיה מנומס מאוד אל אורלי, מנומס יותר מהרבה לקוחות אחרים, אבל כשהוא לא דיבר אליה, זעף קודר כיסה את פניו. אפילו הדרך שבה נדחק לגומחה הפינתית הזו, שהייתה מיועדת לשניים, כשגבו הרחב נצמד אל חומת האבן העתיקה, נראתה איכשהו מתגוננת. כאילו הוא מוכן להדוף כל הפרעה לא רצויה.

פניו היו מושכות תשומת לב בכל עת, באותם תווים חזקים וצרים ועם הפה הנדיב. אבל משהו בארשת הקודרת שלו ובזעף על מצחו משך את תשומת ליבה של אורלי. הדרך שבה הזעף בפניו העמיק, כשהטלפון שלו רטט על השולחן. הדרך שבה סירב להרים את הטלפון וכל הערב בהה בחלל, או כשמדי פעם התבונן באורלי כשהיא חלפה בין השולחנות.

זה לא היה לילה עמוס. בשלהי החורף, ירד מספר התיירים של אנסי. הם ישובו לעיירה זו ליד האלפים הצרפתיים עם התחממות מזג האוויר.

אורלי אמרה לעצמה שזו הסיבה שתשומת ליבה חזרה כל הזמן לאיש הגבוה, הקודר והחתיך, כי ללא ספק, הוא היה הלקוח המרתק ביותר, במסעדה הריקה למחצה.

היא הייתה כנה דייה להודות בתחושת ההתרגשות שחשה, כשהובילה אותו אל השולחן שלו. היא הייתה מודעת מאוד לגופו הגבוה מאחוריה ולניחוח המשכר של אדמה ושל תבלין גברי חמים, שגירה את חושיה כשהוא חלף על פניה והתיישב בכיסאו.

המודעות שחשה הייתה מבוססת על משיכה עזה.

ועל משהו נוסף. האמונה שמשהו לא היה כשורה.

זה היה שם, בלובן אצבעותיו האוחזות בכוס המשקה שלו. באופן הנחרץ שבו גמע את הכוס הראשונה, כאילו היה זקוק לה מאוד. אבל עכשיו, נראה היה שהוא שכח מהמשקה שבידו. זה היה כאילו ענן קודר ריחף מעל גומחה זו, למרות האפקט המסנוור של העיניים המדהימות האלה וכמה חיוכים קצרים שהוא חייך אליה.

איך יראה, כשהחיוך באמת יגיע לעיניו?

אורלי כבשה רעד למחשבה, כשפינתה כלים מהשולחן. שני הבחורים הספרדים שתו בכמויות מטורפות לכל אורך הארוחה והיו מוכנים לחגוג. אחד מהם עדיין לא ויתר על הפלרטוט העיקש שלו. כשהיא רכנה קדימה, הוא שלח את ידו כאילו התכוון למשש את הישבן שלה. אורלי מיד הטתה הצידה את הצלחת שאחזה. עוד סנטימטר אחד והוא ילבש גבינה דביקה ושאריות של רוטב. כשפגש במבטה, הוא הרים את ידו בהתנצלות.

מזווית העין, ראתה את הגבר בפינה מתקשח ומניח את הכוס שלו. קודם, כשהספרדי הצעיר ניסה לגעת בה בפעם הראשונה, התחיל הזר לקום כאילו התכוון להתערב.

אבל היא לא הייתה זקוקה לעזרה. כמה מילים ידידותיות אך נוקבות בספרדית, הזכירו להם שהיא לא בתפריט. בדרך למטבח, חייכה חיוך דיסקרטי של הכרת תודה לאיש בפינה. הוא הגיב בהטיה קטנה ביותר בראשו.

משהו התכווץ בחזהּ של אורלי, מהידיעה שהוא שומר עליה. היא לא הייתה רגילה לאבירות או להגנה.

זו מוכרחה להיות הסיבה שעיניה חזרו אליו כל הזמן.

זה והילת הרגש העצור שלו. היא הרגישה את זה, כמו פרץ אנרגיה בכל פעם שהתקרבה לשולחן שלו. ואפילו יותר, כשהעיניים הבהירות והעזות האלה ננעצו בה ושלחו אליה ניצוץ של חום.

או שאולי, היא השליכה עליו את הרגשות שלה עצמה.

חייה הגיעו לנקודת מפנה. נקרתה בפניה הזדמנות, אך היה לה מחיר. בקור רוח, היא אמרה לעצמה שעדיף לדעת, מאשר להמשיך לחשוד, כפי שעשתה במשך שנים. עם זאת, היה קשה לגלות שהחשדות שלה התאמתו. שלא משנה כמה התאמצה, היא לא הייתה מיוחדת דייה, כדי לעניין את הקרובים אליה ביותר. היא הייתה לבדה. משפחתה הפסיקה, סוף-סוף, להעמיד פנים שזה אחרת.

אורלי מצמצמה וחייכה אל לקוחה שביקשה לשלם, והתעלמה מהכאב החלול מתחת לצלעותיה. היא סירבה להתפלש ברחמים עצמיים. היא תעשה מה שעשתה תמיד, תרכין את הראש ותעבוד קשה.

ההבדל היה שעכשיו, עמדה מולה הזדמנות אמיתית לשינוי. הפעם, היא תיקח אותה בשתי הידיים ותפיק ממנה את המיטב. הגיע הזמן שתפסיק ללכת על בטוח ותיקח סיכון.

לוסיאן התבונן במלצרית מחייכת אל לקוח, וחיוכה הרחב מאיר את פניה. זוהר קרן מהאישה, שמשכה את מבטו כל הזמן ואת מחשבותיו, מבור האפלה שהקיף אותו.

זה לא היה רק החיוך מלא הגומות שלה שעיטר את פניה, כששוחחה עם לקוחות לפחות בארבע שפות שונות. או השיער האדום התוסס, שהיה משוך לאחור בקוקו שהבריק כמו תכשיט ולהבת אש.

עיניו עקבו אחרי תנועותיה המהירות והמעודנות, כשהיא תמרנה בין השולחנות בתערובת של חן ושל כוח, כשנשאה צלחות עמוסות. והיה גם ההומור שלה. אפילו כשהשיכור הזה ניסה למשש אותה, היא השתמשה בהומור קשוח, כדי להעמיד במקומו את הבחור, שאחר כך, נותר מחייך.

ולפעמים, כאילו כדי להזכיר ללוסיאן שהוא לא לגמרי מנותק משאר העולם, עיניה תפסו את מבטו. ההשפעה הייתה מבהילה. בכל פעם שזה קרה, חום החל לחלחל בכאב לקפאונו.

מאז קיבל את הבשורות הבוקר, הוא הרגיש כאילו חומה של קרח הפרידה בינו לבין שאר העולם. לוסיאן ידע שזה היה הלם, וכשהוא יחלוף, הכול יהיה מציאותי מדי.

באופן מוזר, כשמבטה פגש במבטו, הקשר הזה נראה אמיתי. היא הסתכלה עליו והוא האמין שהוא רואה קבלה והבנה. חמימות, שלמרות הצורך שלו להיות לבד, משכה אותו.

אבל הוא לא ראה בה את הלהיטות הרעבתנית, שהפגינו הנשים האחרות כשהגיעו לשולחנו בלי הזמנה. כאילו רק הוא היה חסר, כדי שהערב שלהן יהיה מושלם.

לוסיאן לא היה יכול לדמיין שירצה לחגוג שוב, אי פעם.

כשעולמו נפער בכאב.

הוא הזעיף את פניו אל הכוס שלו, ערבב את הנוזל ואז גמע אותו בלגימה אחת, כשחום מתפשט בגרונו. ובכל זאת, הוא חש קפוא עד לשד עצמותיו. הוא חשב שאלכוהול עשוי להרגיע את הכאב הצורב, אבל לא הייתה לזה כל השפעה.

כל הזמן, שב לדמיין את ג'סטין, את המכונית המרוסקת שלו. וכשלא היה יכול לסבול את זה, מוחו העלה תמונות של הטיול שהם עשו לפני שנים. ג'סטין התלהב מהבריחה האנונימית שלו. זיכרונותיו של לוסיאן מאותה תקופה היו מלאים בקול צחוקו של בן דודו. בהנאות הפשוטות של הקמפינג שעשו. בצניחה במצנח רחיפה או בשייט באגם או בשתיית בירה ליד המנגל, כמו שני בחורים רגילים.

זו הסיבה שלוסיאן מצא את עצמו מכבה את הג'י-פי-אס ופונה לעבר העיירה הזו במזרח צרפת, שלא הייתה בדרך לוואלורט. הם רצו שהוא יטוס ישר לשם, אבל הוא התעקש לנהוג בעצמו. יהיה מספיק זמן מחר, להתמודד עם האחריות והחובה העגומות שלו.

הלילה, הוא צריך להיות לבד עם הזיכרונות שלו.

קודם דוד ג'וזף, האב היחיד שהכיר, מת ממחלה שנראתה בהתחלה קלה. ואז, פחות מעשרים-וארבע שעות אחר כך, ג'סטין, שהיה קרוב לו כמו אח. האם הרפלקסים שלו נפגעו, בגלל האבל על אביו?

הם היו האחרונים שנותרו, ממשפחתו של לוסיאן.

הוא שאף בכבדות רוויה ברסיסי קרח קפואים, למרות החום בחדר. יחד עם זה, הרגיש כאב דוקר בחזהו, חד כל כך שריאותיו קפאו וקצוות ראייתו השחירו.

לוסיאן קפץ על רגליו.

הוא מוכרח לצאת מכאן.

כשאורלי יצאה מהמסעדה, ירד שלג. פתיתי שלג גדולים ורכים נפלו על פניה, כיסו את שרווליה הכהים ומשכו ממנה חיוך. מסביב שררה דממה, כאילו כולם ספונים בחום בתיהם והיא היחידה שחזתה בשלג היורד.

היא הצמידה אל גופה את מעילה הישן ופסעה על פני האבנים המרוצפות, לעבר הנהר הרדוד שזרם בלב העיר העתיקה. ארמון האי היה מואר וחומות אבניו העתיקות נראו ציוריות במרכז הנהר.

האם תתגעגע למקום הזה, כשתעזוב? האם –

תנועה בזווית העין גרמה לה להסתובב. דמות גבוהה התמזגה בקיר ישן, אך לא הייתה חלק ממנו.

בכיסה, ידה של אורלי אחזה במפתחות שלה באצבעות קפוצות. היא הרגישה תמיד בטוחה כאן, גם אחרי שסיימה לעבוד בשעה מאוחרת, אבל עדיף להיזהר.

היא החליטה לעשות את הדרך הארוכה לדירתה הקטנה ופנתה ללכת, כשמשהו בדמות האפלה הזו גרם לה לעצור.

הוא, כי זה בהחלט היה הוא, נראה לה מוכר.

היא עמדה שם כמה שניות, ולא ידעה מדוע היססה, עד שעיניה התסגלו לאפלולית והיא זיהתה אותו.

"מסייה? אתה בסדר?"

זה היה הוא, הלקוח הבודד שעורר את סקרנותה.

אורלי ראתה שאין לו מעיל ושהוא לבש רק מכנסי ג'ינס וסוודר. מהאופן שבו הסוודר הסרוג נצמד לגופו, תהתה קודם לכן אם זה עשוי להיות בד קשמיר. אין ספק שהוא היה יקר. אבל הוא לא היה חם מספיק, לעמוד בו בשלג. כמה זמן הוא עמד כאן? הוא עזב את המסעדה לפני שעה. שלג כיסה את כתפיו ואת שערו הכהה.

היא קימטה את מצחה. הוא בהחלט יכול להרשות לעצמו מעיל, בהתחשב בטיפ הנדיב שהשאיר לה.

אורלי התקרבה צעד אחד וראתה גל של רעד חולף בגופו. כמו מישהו שהתעורר משינה. או על סף היפותרמיה?

"זו את." בקולו העמוק הייתה איכות מחוספסת, שלא זכרה מקודם. לא היה בו שום איום. הוא נשמע חלוד, כאילו מיתרי קולו נחסמו.

"מה אתה עושה כאן?" היא שאלה.

מחכה לך.

היא יכלה לדמיין את הבחור הספרדי אומר זאת, בחיוך תאוותני.

"סתם... חושב." היא שמעה אותו בולע את רוקו. "הייתי צריך קצת אוויר צח, כדי..." קולו דעך.

"חושב." היא הנהנה במרץ ואמרה לעצמה שאינה מאוכזבת, שהוא לא חיכה לה.

קרה שלקוח פירש לא נכון את הידידות המקצועית שלה. למה הלילה, היא כמעט ייחלה שגם הגבר הזה יעשה זאת?

כי הלילה, החיוכים המקצועיים שלה הסתירו תחושת ריקנות נוראית. כי היא הרגישה לבד, דחויה, אפילו נבגדת, על ידי בני משפחתה.

כי האיש הזה גרם לה להרגיש משהו עוצמתי ושונה. כאילו הם מכירים זה את זה, אף שהיו זרים.

אורלי עצרה את מחשבות הלא מעשיות האלה. לחוסר מעשיות לא היה מקום בחייה.

"אתה לא יכול לחשוב כאן. אתה תקפא," היא אמרה בזריזות והתקרבה עוד צעד.

עיניו היו נעוצות בה, אבל משהו בהבעה שלו אמר לה שהמחשבות שלו נמצאות במקום אחר.

"איפה המעיל שלך?"

הוא משך בכתפיו. "במכונית, אני מניח."

"ואיפה היא?"

הוא הנהן לעבר האגם. "בחניון התת-קרקעי."

"טוב, אז היכן אתה לן הלילה?"

"לן?" ואז, כאילו הגיח ממים עמוקים, הוא נד בראשו ולקח נשימה עמוקה. "אני לא יודע. התכוונתי להמשיך לנסוע, אחרי ארוחת הערב, אבל לא היו לי תוכניות מיוחדות."

"שתית. אתה לא יכול לנהוג יותר הלילה, שמא תגרום לתאונה."

היא הייתה המומה מהתגובה שלו. רעד גדול חלף בו והוא הושיט את היד אל הקיר שלצידו, כאילו היה זקוק לתמיכה. הוא אמר משהו מתחת לאפו, שאורלי לא הצליחה להבין, אך לא החמיצה את נימת הייסורים.

היא צדקה. משהו אינו כשורה.

היא סגרה את הפער ביניהם ונגעה לרגע בידו. היא הייתה קרה כקרח. קרוב כל כך, ראתה אותו רועד.

"אתה חולה?"

"לא. פשוט קר לי." הוא נשמע מופתע והיא תהתה אם בכלל קלט, כמה זמן עמד כאן בחוץ.

"לקחת סמים?"

"ודאי שלא!" הוא התרומם מהקיר, לפתע גבוה ועירני יותר. "אני לא לוקח סמים." גם קולו היה נורמלי יותר, כאילו הגיח מהמקום שאליו לקחו אותו מחשבותיו.

אורלי שקלה את האפשרויות שלה, וידעה שחברותיה היו אומרות לה לא לעשות את מה שעמדה לעשות. היא ידעה שהייתה ממליצה לכל חברה, בנסיבות דומות, ללכת לדרכה. אבל היא לא יכלה. לא הלילה. לא איתו.

זה היה בלתי מוסבר, אבל היא ידעה שזה נכון.

"בוא איתי." היא הסתובבה על עקביה.

"לאן?"

"לדירה שלי."