ארגז החול

פרולוג
12 באוגוסט 2006

הכפר ע'נדוריה מעל לוואדי הסלוקי – דרום לבנון

"קודקוד, כאן משנה".

"רות. עבור".

"קבל. אני עוצר בכניסה. יש כאן מבנה מצד ימין, מרחק של כארבע מאות קצרים, נראה חשוד. אני שולח כמה חיילים לבדיקה. עבור".

"כאן קודקוד. קיבלתי. דאג לחיפוי מתאים. שייכנסו בזהירות, אלו יכולים להיות גם אזרחים".

"כאן משנה. היישר".

דלת הנגמ"ש נפתחה, חורקת מעט, נחבטת בקרקע ומעלה אבק חום לכל עבר. הוא מצמץ קלות, השחר עלה ואור חיוור נכנס לתוך הנגמ"ש.

"זה לא עובד לפי התוכנית, היינו צריכים להגיע בחשכה", חשב לעצמו.

דמות נעמדה בכניסה לנגמ"ש עם קסדה, נשק, אפוד מלא וכולה אבק, אבל מפגינה ביטחון כאילו היא נמצאת במרכז תל אביב ולא בדרום לבנון.

"יאיר, יש בניין חשוד בכניסה מצד ימין שלנו. קח חוליה קטנה וחיפוי – תתקדם בזהירות, אין לנו מודיעין כמעט בכלל, חייבים לבדוק את זה".

"כן, אודי", ענה יאיר לסגן מפקד הפלוגה. הוא העביר את ידו על האפוד במהירות, מנסה לוודא שהכול יושב במקום. ואז יצא במהירות מתוך הנגמ"ש, שמח לעמוד סוף-סוף. כל גופו היה תפוס ומכווץ מהישיבה הממושכת.

"שטח אויב או לא שטח אויב, יש גבול כמה אפשר לשבת כמו סרדין", מלמל לעצמו בשקט.

הראות התבהרה מרגע לרגע. האוויר התחיל להתחמם אך עדיין היה נעים, אבל זה חודש אוגוסט ובעוד שעה כבר יתחיל להיות ממש חם.

הוא העיף מבט קצר סביבו, מביט בשמיים הבהירים, בהרים שנפרשו עד האופק, מנוקדים בצמחייה ירוקה וצהובה. פה ושם הופיעו קבוצות בתים מרוחקות וזעירות, מזכירות לו שאנשים גרים כאן.

הוא ניער את ראשו מנסה להתרכז במשימה שלפניו והסתכל חזרה לתוך הנגמ"ש, מביט לשנייה על אודי, סגן מפקד הפלוגה, שהמשיך להפגין ביטחון.

"כן, אדוני מפקד הכיתה", אמר לו אודי ברצינות ובשקט. "נחכה עוד הרבה זמן עד שתסיים להתרשם מהנוף או שאפשר להתחיל את המבצע?"

יאיר חייך. הנימה הצינית של אודי תמיד הכניסה אותו לעניינים ואודי ידע את זה. "כמו באימונים", אמר לעצמו. "כמו באימונים".

הוא הסתובב לנגמ"ש, פנים שחורות עטופות בקסדות, נשקים ואפודים ניבטו ממנו.

"אתם נראים כמו חבורת פליטים", לחש יאיר בקול ועבר לנימה הפיקודית שלו.

"יבגני הקטן, משה, אבי, זוסמן וכספי – אתם איתי, אנחנו נכנסים פנימה. כל השאר – אתם חמישים מטר אחרינו, מאבטחים את המבנה. יבגני, משה ואני – צוות ראשון. אבי, אתה עם זוסמן וכספי. קושניר, אתה אחראי צוות אבטחה. ברור?"

"כן המפקד", נשמעה לחישה רמה בו זמנית.

הוא סימן בידו, והחיילים יצאו בשקט מהנגמ"ש והסתדרו במערך מוסכם.

הוא הרגיש את ידו של אודי על כתפו וחש את נשימותיו בעורפו. "תזכור שאנחנו בשטח אויב", לחש לו אודי. "אם יש ספק..."

"אין ספק", המשיך יאיר אוטומטית ודרך את נשקו בשקט. "יורים על מנת להרוג".

הם החלו להתקדם לעבר הבית המיועד בשתי קבוצות. נעים לאט על האדמה הקשה בין עשבים וקוצים, שומרים על מרחק זה מזה. כמאה מטרים לפני הבית הרים יאיר את ידו וסימן לכולם לעצור. הוא סובב את מבטו מהם לכיוון צוות האבטחה שמאחוריו. הם נעצרו וכרעו מאחוריהם, שומרים על מרחק בטוח. הבית שלפניהם היה גדול, עשוי מלבנים ללא טיח. היו בו שלוש קומות, אם כי נראה שהגג קרס בחלקו בקומה השלישית. הם התקרבו לפינה הדרום-מזרחית של הבית. בקיר הדרומי היה פתח כניסה ללא דלת. בקיר המזרחי של הבית היה חור גדול מספיק בשביל טנק. יאיר חשב לשנייה ואז סימן לאבי ושני חייליו להיכנס דרך הכניסה בקיר הדרומי. לאחר מכן סימן ליבגני הקטן ומשה שיבואו אחריו לעבר הפרצה הגדולה בקיר המזרחי.

הם התקדמו לאט ובזהירות, דורכים על האבנים ועל העשב הצהוב. ארבעים מטר, שלושים מטר, עשרים מטר, עשרה מטר. הוא הגיע לפרצה, גבו אל הקיר. הכניסה פנימה הייתה במרחק מטר ממנו מצד ימין. הוא סימן למשה ויבגני שהוא מסתובב לתוך הבית, הם הנהנו בעצבנות. הוא נשם עמוק ואז הסתובב, קנה הרובה שלו מוביל פנימה. כלום ושום דבר. יאיר הביט מסביב וראה חלל גדול. לא היה ריצוף, רק אדמה, מעט עשבים שוטים, ספה ישנה וכמה קופסאות סיגריות פזורות פה ושם. גם מבפנים הבית לא היה מסויד והלבנים דהו לצבעי אפור ושחור במרוצת השנים. הוא הסתכל אל עבר הקיר הדרומי וראה את הכניסה המרוחקת, מאחוריו הרגיש את יבגני ומשה צועדים בשקט. הוא שמע את נשימותיהם, חש את ההתרגשות והמתח בכל צעד וצעד שלהם.

יבגני הקטן התקרב אליו. "אבי והצוות שלו צריכים להגיע מהפתח ההוא, נכון?" לחש בהתרגשות במבטא רוסי קל.

"שלא יירו בנו, המפגרים", סינן משה מצידו השני, מגרד את לחיו השחורה.

"בלאט", מלמל יבגני חרש.

יאיר הקפיד להסתכל על הפתח. היה נדמה לו שהוא שומע רשרוש כלשהו, חיים ואבי אמורים להופיע עוד שנייה בפתח.

פאדיחות למות ככה מאש כוחותינו, חשב לעצמו יאיר. אפילו עוד לא התחלנו.

הוא הרים יד פתוחה לאוויר והמתין, מתלבט אם להשתמש בקשר ולחשוף אותם. הדמות שמולו זינקה בהפתעה. קסדה, אפוד, פנים שחורות. לשבריר שנייה הוא ראה את קנה הרובה מול עיניו, אך הנשק התרומם כלפי מעלה, כאילו מנסה להימנע מירי. יאיר נשף את האוויר שהיה כלוא בתוכו. הוא לא זכר כמה זמן לא נשם. הוא הנהן לאבי וצוותו שהצטרפו אליו וסימן להם לחפש עלייה לקומה העליונות. הם הנהנו חזרה והתקדמו, נעלמים מאחורי הקיר הפנימי. יאיר הסתכל שוב על קומת הקרקע.

הוא סימן להם להתקרב אליו ואמר בקול חרישי: "אני לא רואה משהו מיוחד בקומה הזאת, תעשו סריקה זריזה לראות שאין חומרי נפץ ואז נעלה לקומה הראשונה והשנייה, אם הצוות השני עוד לא סיים אותה, ונעוף מפה".

יבגני ומשה הנהנו והתפצלו. מה לעזאזל אני אמור לעשות עכשיו? יאיר בהה בספה שהייתה צמודה לקיר. הספה הייתה כנראה ורודה או סגולה בעברה, אבל עכשיו נשאר בה צבע דהוי בלבד של ורוד, כמה חורים וספוגים בלטו ממנה. הוא הסתכל עליה והבין שמשהו לא בסדר. נראה היה שהספה מסתירה חור כלשהו.

"שיט" סינן. הוא הסתכל ימינה ושמאלה. יבגני ומשה התרחקו כבר והוא לא רצה לצעוק. הוא הרים את נשקו והתקרב בזהירות לעבר הספה. ללא ספק היה חור בקיר מאחוריה. הוא הגיע לספה, החור נראה בבירור, הוא הבין שלא יצליח להזיז את הספה ביד אחת.

הוא נאנח, הסיט את נשקו לאחור והתכופף כדי להרים את הספה מלמטה ולהזיזה בשקט יחסי. הוא הרים אותה מעט, מסיט אותה לכיוונו, מקפיד להסתכל על החור בקיר. אור השחר מילא את החור הקטן. הוא הניח את הספה בשקט ונדחק פנימה בכריעה לעבר החור בקיר, אחרי שנייה של בהייה הוא הבין שכל מה שהוא רואה זו נרגילה בצבע זהב, קטנה, מיושנת ומעלה אבק. הוא חייך. הוא יצא בזהירות מן החור בצעידה לאחור ורצה להסתובב, אך רגלו נתקעה באבנים שתמכו בפתח שמסביב לחור. הוא ניסה להוציא את הרגל אך לא הצליח. "נו, באמת", מלמל לעצמו.

הוא הסתובב בזהירות בתוך החור, מסדר את נשקו לאחור, מפיל את הנרגילה תוך כדי סיבוב. הוא יישר את רגלו שנתקעה, לקח נשימה עמוקה, הניח את ידיו על הקיר לתמיכה ומשך את רגלו אחורה. הוא התרסק על הקיר האחורי הקטן שבתוך הגומחה, קסדתו נחבטת בקיר. הוא המתין לרגע לוודא שכלום לא קרה ואף אחד לא שמע אותו. הוא נאנח לרווחה כשראה שרגלו השתחררה אך שם לב שכמה לבנים קטנות יותר, שנראו מתקופה ישנה יותר, השתחררו גם כן. הוא החל להזיז אותן הצידה כשלהפתעתו חשף לוח עץ חום וישן שקוע בתוך האדמה. הוא התכופף בזהירות למטה וניקה את האדמה מעל המשטח.

לוח העץ היה בגודל של כעשרים על עשרים סנטימטר. העץ היה ישן ורקוב, והיה נראה שהאבנים שלחצו עליו במהלך השנים פערו בו חור קטן. הוא הוציא את הפנס שלו, מאיר לתוך החור ומציץ פנימה. לרגע חשב לעזוב את זה ולהתקדם, אבל משהו צד את עינו. זה לא יכול להיות, חשב והסתכל שוב. הוא הצמיד את הפנס לתוך החור הקטן, מנסה לוודא שהוא בטוח. הוא לא טעה, האותיות העבריות "נ" ו"צ" הציצו מתוך החור. "מה לעזא..." מלמל לעצמו. הוא דחף את ידו פנימה ונשרט קלות משברי העץ. "רק שלא יעקוץ אותי משהו", המשיך למלמל לעצמו. הוא הכניס את ידו יותר ויותר עמוק, כל גופו רוכן פנימה עד שהוא הרגיש שהוא אוחז במעין קופסה מעץ. בהתרגשות משך את ידו החוצה, מתעלם מהשריטות שנמשכו לאורך כל זרועו.

הייתה זו קופסת עץ קטנה, בגודל של כעשרה סנטימטרים. ציריה הקטנים היו חלודים אך היא הייתה שלמה. הוא ניקה את האבק והלכלוך בעדינות מחלקה העליון. הוא הסתכל שוב. על הקופסה הייתה חרוטה המילה "נצח" בעברית. עקומה אומנם, אבל בעברית. מה עושה קופסת עץ קטנה עם מילה בעברית בכפר קטן ונידח בדרום לבנון? תהה. הוא שקשק את הקופסה בעדינות, משהו רעש בפנים.

לא ייאמן.

הוא הוציא את הראש מהגומחה, מסתכל ימינה ושמאלה. אף אחד עדיין לא חזר, היה שקט מוחלט, היום הלך והתבהר. הוא הבין שאין לו הרבה זמן. הוא פתח את הקופסה, היא הייתה מלאה באדמה אבל משהו צהבהב בצבץ בפנים. הוא הפך את הקופסה לתוך ידו, נותן לאדמה ליפול בין אצבעותיו. בכף ידו נשאר משהו שנראה כמו נייר. לא, זה לא נייר, זה נראה כמו קלף. הוא פתח את הקלף, לאט ובעדינות מפחד שיתפורר בכל רגע. אבל הקלף לא התפורר, הוא היה נראה חזק ועמיד. יאיר הסתכל בקלף, קורא ולא מאמין:

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

זה היה חלק מספר תורה. לא סתם חלק, זה היה הדיבר החמישי בעשרת הדיברות. מה אני אמור לעשות עם זה עכשיו? איפה אני אמור לשמור את זה? הוא שמע צעדים. מבלי לחשוב הוא קיפל במהירות את הקלף והכניס אותו לתוך נרתיק הדסקית שלו שעל הצוואר. הוא מיהר לצאת מתוך הגומחה, תוך כדי שהוא שורט את ידיו וזרועותיו, והתרומם ליבגני שהתקדם לעברו בשקט אבל עם הרבה יותר ביטחון.

"איפה משה?" שאל את יבגני.

יבגני הסתכל מאחוריו. "הנה הוא בא, לאיפה נעלמת?" שאל בקול שקט והמשיך, "כנראה שזה היה סתם בית נטוש אחרי הכול".

יאיר חיכה שמשה יתקרב ואז לחש, "אתם לא תאמינו מה מצא – "

קול יריות נשמע פתאום וקטע אותו. יאיר, משה ויבגני כרעו מייד ליד הספה הישנה וכיוונו את נשקיהם לחור הגדול שבקיר המזרחי. מכשיר הקשר התעורר לפתע, "קודקוד כאן משנה, קבל. נתקלנו בהתנגדות. משיבים אש". עוד יריות נשמעו ברקע.

"מה עכשיו?" שאל יבגני.

"לך תראה איפה אבי וחיים, תביא אותם לכאן ונחזור לכוח בצורה מסודרת, שלא יירו עלינו בטעות", אמר יאיר.

יבגני הנהן ועמד ללכת כשלפתע הקשר צרח, "יאיר, זה אודי! תעופו משם עכשיו, זו מלכודת!"

יאיר, יבגני ומשה נעמדו והביטו מעבר לחור בקיר. יאיר שמע את האוושה הקלה של יציאת הטיל ומיקד את מבטו דרך הפתח, רואה את הניצוץ ברקע – הטיל היה בדרך אליהם, הייתה להם פחות משנייה. השמש זרחה באותו רגע, קרניה הראשונות מסנוורות אותם שבריר שנייה לפני שהפגיעה זעזעה את שלושתם. הוא לא ידע למה, אבל הוא אחז בדסקית ולחש "לא". ואז היה פיצוץ. זה לא היה פיצוץ כמו באימונים. הטיל פגע חמישה מטרים מהם, ישירות בתחתית החור בקיר. יאיר שמע את ריסוק המתכת באדמה בזמן הפיצוץ ואז

הכול נעצר.

הכול דמם.

שקט אמיתי. אף צליל לא נשמע. לא הקשר, לא היריות, לא קולו של הפיצוץ. רק שקט. העולם שסביבו עצר כאילו מישהו לחץ על כפתור השהיה, כאילו הוכנס לחדר הקלטות, לוואקום, נזרק לחלל. הוא ראה את הפיצוץ מתהווה לאיטו, את שאריות הקיר שנפגע עפות לכיוונם בהילוך איטי במיוחד, את אורו של הפיצוץ הולך וגדל מילימטר אחר מילימטר. הוא צפה ברסיסי חומר הנפץ הולכים ומתקרבים לאט-לאט. הוא ראה את קרני השמש פוגעות ברסיסים ונשברות לכל צבעי הקשת, זה היה כל כך… כל כך יפה.

הוא הרגיש שהוא מרחף אחורה לאיטו, כנראה מעוצמת הפגיעה. הוא הסתכל שמאלה, יבגני היה שם, מרחף גם כן. ראשו מוטל לאחור, ידיו אוחזות בנשקו. הרסיסים קרובים אליו, כל כך קרובים, עוד רגע והם פוגעים בו. הוא הסתכל ימינה. גם משה ריחף אחורה, ידיו מגינות על פניו, נשקו מעופף באוויר לידו.

הוא חזר והסתכל קדימה, מתמקד בשמש שהחלה לזהור חזק יותר, מלטפת את פניו. הוא הרגיש את החום, אך לא הבין אם זה מהפיצוץ או מהשמש. אולי ככה זה כשמתים. העולם נעצר. משהו השתנה פתאום, ליבו החסיר פעימה. חושך החל להיווצר בזוויות עיניו. קור עז עטף אותו, ליטף אותו, ואז חש בכאב בלתי נסבל. היד האוחזת בדסקית החלה לדקור בטירוף, הוא לא יכול היה לנשום.

הוא הרגיש שהוא מתחיל לרחף מהר יותר. הרסיסים החלו להתקדם מהר יותר, כמה מהם התקדמו מהר יותר מהאחרים, היה נראה שהם הולכים אחורה וחוזרים קדימה. ראייתו החלה להיטשטש, קרני השמש הנשברות החלו להבהב. הוא חשב שראה דמות עומדת לידו, ממש קרוב, מסתכלת עליו, נוגעת בו. הוא הרגיש שהוא נופל, היה נדמה לו שהוא פוגע במשהו רך.

"אימא" מלמל, מעט נבוך, ואז... חושך.

פרק 1
חיפה, יולי 2016.

הוא כדרר מול שחקן היריב. הכדור מכה ברצפת האספלט. יד ימין, יד שמאל, יד ימין, יד שמאל, הטעיה קטנה שמאלה ואז בחצי סיבוב מימין. הוא עקף בקלות את אבי, עלה לצעד וחצי וקלע סל נוסף.

הוא הסתכל על אבי שעמד חסר אונים מאחור. "התוצאה כבר שלושים ושתיים מול שש שלך, מה יהיה, אבי?"

אבי התנשף. כל חולצתו הייתה רטובה, כרס קטנה בצבצה ממנה ונהרות זיעה זלגו מראשו המקריח.

"תאמין לי, יאיר, כל הכבוד לך, אחי. אני לא יודע איך אתה עושה את זה", הוא אמר בין התנשפות להתנשפות, גבו כפוף וידיו נשענות על ברכיו. "לפעמים אני מסתכל עליך וזה נראה כאילו לא עברו עשר שנים. התלתלים השחורים שלך אותו דבר, הגוף החטוב והשחום שלך אותו דבר, הכושר הגופני שלך בשיאו, תאמין לי, אם הייתי בחורה – "

"חאלס אבי", יאיר קטע אותו. הוא נבר בתלתליו, נבוך מעט מהתגובה שלו. "זה הכול עניין של גנים. אל תדאג, כולנו מזדקנים, גם אני כבר לא מרגיש אותו דבר".

האמת היא שזה לא היה נכון בכלל. תחושה של כוח ורעננות ליוו אותו תמיד, כאילו לא עברו עשר שנים מאז המלחמה ההיא. הוא חש צעיר, רענן, נמרץ, פרוע, אבל גם הזיכרונות של המלחמה ההיא ושל הפציעה המוזרה עדיין ישבו אצלו טוב-טוב בראש, כאילו זה היה אתמול.

"יאיר, יאיר" הוא שמע קול ברקע. "קודקודון כאן משנה, אתה איתנו?" לרגע הוא נזכר באבי צורח בקשר, "יש כאן שלושה פרחים, צריכים דרדר דחוף". הוא זכר שלמעשה היה עדיין ללא הכרה, אך הוא שמע אותו בראשו. יאיר התנער לפתע וחזר למציאות.

"מה אמרת, אבי?" נעץ בו מבט בניסיון להתרכז.

"מה עובר עליך? למה החוורת פתאום, הכול בסדר? אתה מרגיש טוב?"

"אני בסדר גמור".

"אני לא יודע יאיר, גם לפני כמה ימים כששיחקנו החוורת ככה ומלמלת כמה מילים על הפציעה שלך, נראה לי שבזמן האחרון זה מתחיל לחזור אליך, אולי כדאי שתעשה משהו עם זה".

"מה אתה רוצה שאעשה? אלך לפסיכולוג? יש לי אחד כזה היום".

"לא יודע יאיר, אני פשוט קצת דואג לך".

"הכול בסדר חבר יקר, אל תדאג לי, תצחיק אותי, אמא שלי דואגת לי מספיק".

"אוקיי, באמת אני מנסה להבין איך אתה חוזר לפציעה שלך אם היית מחוסר הכרה כל הזמן, אני זה שראיתי אותך פצוע, חילצתי אותך, עבדתי מאוד קשה אתה יודע, אתה רק שכבת שם וישנת".

"יופי אבי, כשאתה מתחיל להיות ציני ולחייך אני כבר מרגיש הרבה יותר טוב, עכשיו רק תזכיר שקיבלת על זה עיטור מהרמטכ"ל".

"אל תצחק יאיר, אתה מאמין שקיבלתי עיטור מהרמטכ"ל על זה שסחבתי אותך ישן".

"כל הכבוד אבי, ממש כל הכבוד", אמר יאיר וטפח קלות על שכמו, משתדל לא להרטיב את ידו ביותר מדי זיעה.

"טוב, מיצינו את נושא הפציעה שלך להיום, אתה הולך לעבודה?" שאל אבי.

"גם, נוסף לכל העיסוקים שלי הערב אני גם הולך לעבודה אחר כך, מנסה לגרד עוד כמה שקלים בכמה שעות בלילה", אמר יאיר ובהה בשמש השוקעת על רקע מגרש הכדורסל. "אני אקפוץ הביתה, אתקלח, יש לי את השעה אצל הפסיכולוג. ואז שלוש קצרות בעבודה, כל שקל וכל טיפ חשובים לי".

"טוב", אבי הביט בשעונו ונבהל, "וואו, כבר שבע, אשתי תהרוג אותי אם אני לא אעזור לה עם הילדים ומחר יש לי ישיבה ארוכה בבנק, אני חייב לעוף. תעשה לי טובה, תמצא כבר מישהי נחמדה לעזאזל, אולי היא תגרום לך להזדקן סוף-סוף". אבי לקח את המגבת שלו מהספסל וניגב את עצמו, ממהר לרכבו.

"אישה, ילדים, ישיבה, בנק. איך כולם כבר נשואים עם ילדים ועבודות נורמליות ורק אני שליח פיצה בן שלושים?" הוא שחרר אנחה עמוקה וכבדה, מנסה להישמע זקן, זה לא הצליח כל כך. הוא שמע פה ושם, האנשים שהכיר מהפלוגה, מהסדיר, כבר למדו, התחתנו, התמסדו ורק הוא עדיין חש ילד. כל זה לא בשבילו. אין לו כוח ללמוד עכשיו, להתחתן. הוא סתם רצה לחיות, להסתובב בעולם לבד. הוא לא הצליח להתחבר לאנשים יותר, רק אבי נשאר לו ובנות, עבר הרבה זמן. פה ושם הוא דחה איזה בחורה בת עשרים שהייתה בטוחה שהוא בן גילה. הוא עלה על הקטנוע, שם לב שהוא בקושי מזיע, ונסע הביתה.

***

הוא ישב על הספה, בוהה מסביב. כמעט לא היה ריהוט בחדר הלבן. כמה מדפים, קצת ספרים, שולחן קטן בפינה, עציץ נחמד, איזה תמונה או שתיים. הוא תופף על ברכיו.

"יאיר, אתה איתי?" שאל ד"ר ענבר.

"המממ", מלמל יאיר. הוא טלטל את ראשו קלות, "סליחה, מה שאלת? לא הייתי מרוכז".

ד"ר ענבר, רק בן שלושים וחמש וכבר פסיכולוג, הסתכל על יאיר ארוכות ונאנח. הוא הניח את המחברת על השולחן, שילב את ידיו ונשען לאחור. "תזכיר לי כמה פסיכולוגים כבר היו לך לפניי?"

"אוי, באמת אני לא כבר לא זוכר את כולם", אמר יאיר. "עברו עשר שנים, אני מניח שאני מחליף אחד פעם בחצי שנה... בוא נגיד שאתה מספר עשרים בערך".

"איך משרד הביטחון מתמודד עם זה?" שאל ד"ר ענבר בחיוך.

"האמת היא שהם לא עושים לי בעיות", יאיר התכופף אליו ולחש. "בינינו, יש שם מישהי כבר הרבה שנים, שכבר ממש מכירה אותי, נראה לי שהיא נדלקה עליי ורק בגלל זה לא אכפת לה להחליף לי פסיכולוג כל פעם".

"אתה יודע מה שונה בך?" שאל ד"ר ענבר ומייד ענה, "אני יודע שזה לא מקצועי להגיד את זה, אבל אתה בהחלט בחור מיוחד אז אני חורג ממנהגי. אני יודע שאתה בן שלושים אבל תמיד כשאני מדבר איתך אני מרגיש כאילו אני מדבר עם מישהו בן שמונה עשרה, כאילו הטראומה שעברת תקעה אותך בגיל ההוא ואתה לא מצליח לצאת מזה".

יאיר שקע במחשבות, נזכר במה שאמר לו אבי בתחילת הערב. "לפעמים אני מסתכל עליך וזה נראה כאילו לא עברו עשר שנים".

"אני לא יודע", מלמל יאיר. "אתה חושב?"

ד"ר ענבר התכופף אליו, הביט אל תוך עיניו החומות ואמר "אני חושב שזה מה שאתה חושב, ואני חושב שגם אני וגם אתה יודעים שזה נכון".

יאיר נרתע לאחור על הספה, נבהל קצת. "ומה אתה חושב שצריך לעשות עם זה?" שאל כמעט בלחישה.

"אני חושב ש..." ד"ר ענבר הסתכל על השעון, "שנמשיך לדבר על זה בפעם הבאה כי נגמר לנו הזמן, תקבע עם המזכירה שלי, ותחשוב על מה שאמרתי".

יאיר הנהן בנימוס ויצא מהחדר. היא חייכה לעברו והוא החזיר לה חיוך.

מזכירתו של ד"ר ענבר דלוקה עליו, זה ברור. היא בחורה יפה ומושכת, כבת שלושים. זקנה מדי בשבילו, הוא חשב, ואז הבין לפתע. לעזאזל, היא בערך בת גילו, למה הוא חושב שהיא זקנה? חיוכה התרחב. היא התכופפה מעט לכיוונו, מישירה מבט. יותר ברור מזה לא היה יכול להיות. יאיר שקל לרגע את האפשרות, חשב לומר משהו. זקנה מדי, חשב שוב. הוא לא הבין למה הוא נסחף במחשבות למקומות אחרים, אבל הוא הגיע למסקנה אחת שגרמה לו משום מה להרגיש יותר טוב עם עצמו. הוא עם פסיכולוגים סיים. הוא נמלט מן המקום משאיר את מזכירתו של ד"ר ענבר עם לסת שמוטה וביטחון עצמי נמוך למדי.

***

"יאיר, משפחת כהן רחוב יוסף עשרים ושתיים שתי משפחתיות ובקבוק קולה, אבל זריז כי גם ככה התעכבנו". יאיר הביט בבחור הגדול והמזיע, שעמד ליד התנור לבוש סינר לבן ומלוכלך ושאג לעברו צרור של הוראות, וצעק לו בחזרה: "אין בעיה, משה, אני יוצא, אבל זו הנסיעה האחרונה שלי להיום, את הכסף שלהם אני אביא מחר", תוך כדי דיבור הוא אסף את הפיצות מהדלפק והוציא בקבוק קולה מהמקרר.

"בסדר גמור. אבל יאיר, דיר באלאכ, מחר אתה כאן בשש בערב בלי לאחר! ואל תשכח את התבלינים".

"סגרנו", הוא החזיר בצעקה, עלה לקטנוע ומיהר, רצה כבר להגיע הביתה.

המפתח לא נכנס לחור המנעול כאשר הגיע לפתח הדלת.

נו, באמת. "אימא, זה אני, תפתחי בבקשה".

"שלום חמוד, מה שלומך?", היא הייתה כפופה יותר משזכר, ובסך הכול עברו כמה שבועות מאז שראה אותה בפעם האחרונה, היה נראה שעוד כמה שערות שיבה נוספו לה בינתיים.

"אני בסדר, אימא, ואני בן שלושים ובהחלט לא חמוד, מה את עושה פה ולמה כל כך מאוחר בלילה?"

"אסור לאימא לדאוג לבן שלה?"

הוא לא אמר כלום, רק חיבק אותה.

"וחוץ מזה אתה לא נראה בכלל בן שלושים, אתה עדיין ילד חמוד בן עשרים".

"אוי ואבוי, גם את, אימא?"

הוא ראה את מבטה המבולבל ומיהר לבטל בתנועת יד את מה שאמר. "לא משנה, תעזבי, מה את עושה פה בשעה כזאת?"

"אתה לא זוכר שהייתה לי היום חתונה בחיפה? היה נחמד, ישבתי עם החברות, וכשהגיע הזמן ללכת הביתה החלטתי לקחת מונית אליך, זה בדיוק חמש דקות. באתי ועשיתי קצת סדר, בישלתי. אני מוכרחה לומר שהבית פחות מלוכלך ממה שחשבתי, אתה לא מביא חברים הביתה?"

"אני לא צריך חברים, אימא", הוא השתהה לרגע והמשיך, "ותודה על המחמאה לגבי הניקיון. את רוצה שאקח אותך הביתה?"

"אתה כבר מגרש אותי?"

"לא התכוונתי, פשוט השעה מאוחרת".

חיוכה הגיח לפתע.

"אוי נו, באמת אימא, למה את עושה לי רגשות אשם?"

"אסור לצחוק קצת? חבל שלא ראית הפנים שלך. הכול בסדר חמוד, אני אקח מונית, לבד, אתה גם לא צריך ללוות אותי במונית, אל דאגה, לך תנוח, אתה עובד קשה".

"בסדר אימא, תודה".

"אם יש פה מישהי, אז היא לא משאירה עקבות", היא אמרה בדרכה לדלת, כאילו לעצמה.

"אין לי אף אחת, אימא, אני מבטיח!"

מבטה חדר אותו.

"כשהיא תגיע היא תגיע, אני לא ממהר".

"אתה לא, אני כן", היא שוב הגניבה לו חיוך. למרות הכול הוא ידע שהיא רצינית ביותר.