גב חזק

- פרק 1 -
לא מוותרת בקלות

הכאב תופס אותי בקומי מן הכיסא, כאב מוזר בגב התחתון. לרגע אני תקועה באמצע התנועה, לא מבינה מה קורה לי. לא עשיתי שום דבר מיוחד, רק אכלתי ארוחת בוקר. אני מנסה להתרומם ומרגישה תקועה. מה כבר עשיתי? קמתי מהכיסא, כמו שעשיתי כבר אלפי פעמים. למה קשה לי לזוז?

אני ממשיכה להתרומם כי עליי למהר לבית הספר. צריך להספיק לאוטובוס. האוטובוס הבא יגיע רק בעוד חצי שעה, ואז אאחר לבית הספר. אני זזה לאט כי כואב לי. אני מזכירה לעצמי שעליי למהר, אבל הגוף לא נותן לי לזוז מהר. כשאני זזה מהר, כואב לי יותר. נראה שהכאב מתגבר, ואולי זה רק הדמיון שלי.

אבא כבר יצא לעבודה ולא יוכל להקפיץ אותי לבית הספר. אצטרך ללכת מהתחנה את כל המרחק.

למה אני בכלל חושבת על זה?

כי בקצב שאני זזה, לא אספיק.

כואב לי בגב. אני מנסה להתכופף וכואב לי. אני מנסה להתיישר וכואב לי. אני חושבת על המדרגות וכואב לי. בחיפה תמיד יש מדרגות. איך אספיק?

אימא מתארגנת עם האחים הצעירים שלי, והיא לא שמה לב אליי כי אני גדולה. היא אפילו לא יודעת שכואב לי. האחים שלי תמיד עושים בעיות, וצריך להתעסק איתם. אני מסתדרת לבד. כלומר תמיד הסתדרתי לבד, רק שעכשיו קשה לי. אבל מה היא תוכל לעשות? מקסימום תרשה לי להישאר בבית?

אולי כן כדאי ללכת לבית הספר. שנת הלימודים רק התחילה, ואני בתיכון עיוני. אני רוצה להיות שייכת בתיכון, אולי גם יהיו לי חברים. בשנה שעברה היה לי קשה נורא. לקח לי המון זמן להשלים את כל מה שהפסדתי. אחרי ארבע שנים בארצות־הברית, להיכנס לכיתה ט' היה ממש קשה. השנה אני רוצה להיות בין התלמידים הטובים. אני רוצה גם להרגיש שייכת.

מה זה הכאב הזה? מעולם לא חוויתי משהו דומה לו. אני מצפה שעוד שנייה הוא יעבור, אבל הוא ממשיך להתגבר. גם אני ממשיכה, כי אני לא מוותרת בקלות.

לא מוותרת בקלות.

- פרק 2 -
אני רוצה להיעלם

אני בקושי מצליחה לצאת מהמיטה. רק אתמול התחילו לי הכאבים, עכשיו זה סיוט... אני שוכבת על הגב בלי יכולת לזוז.

אתמול בקושי צלחתי את היום. מרגע לרגע הכאב התגבר, כאילו חיכה לתנועה מסוימת כדי לומר לי, "את זה כבר לא תוכלי לבצע." הוא מתוחכם הכאב הזה. מחכה לי בפינה ורוצה, ממש רוצה, להכאיב לי.

אולי הוא סתם רוצה להפחיד אותי?

אם זו הכוונה שלו, הוא מצליח בגדול. לא יודעת מה לעשות נגדו. ניסיתי לזוז כמה שפחות ולא הצלחתי. ניסיתי לחשוב על דברים אחרים ולא הצלחתי. ניסיתי לא לפחד ולא הצלחתי...

אחר הצוהריים נשכבתי על המיטה, ומאז אני באותה תנוחה. אימא נתנה לי כדורים נגד כאבים. יש לה הרבה כדורים, כי היא משתמשת קבועה. היא מכירה את כל הסוגים ואמרה שאלה הכדורים הכי טובים לכאבי גב. יש לה גם כדורים לכאבי ראש ולמיגרנות ולבעיות בקיבה. יש לה ארון שלם של תרופות שהיא מכירה מקרוב. היא אמורה לדעת מה מתאים.

הכדורים הצליחו להעלים את הכאב לשעה ומשהו, ואז הוא שוב חזר ובגדול. בכל פעם שהוא חוזר, הוא נהיה גדול יותר ושתלטן יותר. כבר חשבתי שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי. הכאב הזה חכם יותר ממני. הוא מצליח לפגוע במקומות חדשים שלא חשבתי עליהם.

הכאב בגב שולט בכל התנועות שלי.

מסתבר שאם יש כאב גב, אי־אפשר לעשות כלום. ברור שאי־אפשר לעשות כלום, כי אין גב. הגב מחובר לידיים ולרגליים ולצוואר ולראש. הגב מחובר להכול, והכול מחובר לגב. בגלל זה צריך גב חזק, ולי יש גב כואב.

מה יהיה עם הגב שלי?

לא הצלחתי להירדם מרוב כאבים. כולם ישנים, ורק אני "מעבירה את הלילה" בגיהינום של החיים. רק ש... לחיות בכאב זה לא חיים. הכאבים זורמים מהגב לכל עבר, כאילו חותכים אותי הלוך ושוב, ואין לי מה לעשות כי אני לא מסוגלת לזוז.

אני רוצה לקבל עוד כדורים אבל כולם ישנים. אני לא מסוגלת לזוז, אז איך אוכל לרדת ולבקש כדורים? אין לי כוח לכלום, אפילו לא לצעוק. אם הייתי יכולה לצעוק, אולי היו יכולים להביא לי כדורים.

אני מחכה שיבואו אליי לחדר. כאשר ילדים קטנים חולים, באים אליהם לחדר לבדוק אם יש להם חום ואם הם צריכים משהו. אני כבר לא ילדה קטנה ואני גם לא חולה, סתם יש לי רק כאב גב. נתנו לי כדורים, ובזה נגמר העניין.

אבל העניין לא נגמר! אני מתה מכאבים!!! אני רוצה שיבואו לראות מה איתי, שיראו כמה אני סובלת. אני צריכה עזרה... הגוף שלי נמצא בגיהינום, ואין לי מה לעשות. לא ידעתי שקיימים כאבים נוראים כאלה.

יכול להיות שאמות מרוב כאבים? האם כאבים כאלה יכולים להרוג אותי?

לא רוצה לחשוב! עם מחשבות כמו שלי, מי רוצה לחשוב?

הבעיה שלי היא שאני לא יכולה להפסיק לחשוב.

לא! הבעיה האמיתית שלי היא כאב גב נוראי. הכאב השתלט עליי, והוא הופך אותי למישהי אחרת. כל מה שחשבתי על עצמי כבר לא... אני נהיית בן אדם אחר.

מעניין אם כל האנשים שחשים כאבים הופכים להיות מישהו אחר. הפכתי להיות מישהי שלא רוצה לחשוב.

אני, כנראה, משתגעת, אם אלו המחשבות שלי. אולי הכאבים גרמו לי להשתגע. תוך שלושה ימים הפכתי מנערה יחסית נורמלית למשוגעת, שלא יכולה לזוז וגם לא רוצה לחשוב.

ברור שזה גרוע. תמיד יוצא שאני עושה את הדבר הגרוע. הרי לחשוב זה טוב. אנשים חושבים הם חכמים ונחשבים. רק מישהי כמוני יכולה להיות במצב שהיא לא רוצה לחשוב.

מצד שני, לאנשים חכמים יש מחשבות חכמות, לא מחשבות כמו שלי.

אם האחרים ידעו מה אני חושבת, מה יחשבו עליי?

אני לא חייבת לספר להם מה אני חושבת.

טוב, זה ברור שלא אספר מה אני חושבת. ממילא אני אף פעם לא מספרת מה אני חושבת. זה לא מעניין אותם, או שהם מתעצבנים ומתחילים להסביר לי למה המחשבות שלי לא בסדר, וכמה חשוב שאשנה אותן בהקדם האפשרי.

לא אספר לאף אחד מה אני חושבת, שלא ידעו שהשתגעתי.

אבל... אולי אף פעם לא הייתי נורמלית? ילדות נורמליות לא מקבלות כאבי גב. הן יכולות לשבור משהו שיגרום לכאבים, אבל סתם, ככה פתאום, כאב גב? אולי תמיד הייתי משוגעת ורק עכשיו זה מתגלה.

אני אמשיך להיות הילדה השתקנית, ואף אחד לא ידע. אף אחד לא יודע, כי הם לא נכנסים לחדר שלי, ומכיוון שאני לא יכולה לזוז ולצאת מהחדר, הם לא רואים אותי ולא יודעים.

נכון, הם לא רואים אותי...

אני משתגעת מכאבים... אני לא רוצה להיות בכאבים האלה. אני לא רוצה להיות פה.

אני רוצה להיעלם...