הגדר הטובה

מבוא למהדורה הראשונה 
"איך אנחנו יכולים להידבר אִתם", נאנח פעם ה"חזון איש"; "הרי מה שהם קוראים אהבה, אנחנו קוראים כרת". ה"חזון איש" צדק, כמובן. יש פער עמוק בין המחשבה והדימויים של המסורת היהודית לאלו של העולם החילוני המודרני. אבל הבעיה החמורה ביותר שמחולל הפער הזה אינה היכולת שלנו להידבר "אִתם", אלא היכולת שלנו להידבר עם עצמנו.
בני הציבור הדתי־המודרני קרועים בין שני עולמות. מצד אחד, אנחנו מאמינים בני מאמינים, נאמנים לדת ולמסורת ישראל, והאמונה היא העורק המרכזי של חיינו הרוחניים. מצד שני, אנחנו גם שייכים לעולם המודרני, והוא משפיע על הלבוש והתסרוקת והמראה שלנו, וגם על המחשבות והדימויים שאנחנו נושאים. אין סתירה הכרחית בין העולמות הללו: אנחנו מאמינים שהיהדות רואה בעין יפה את החיים המודרניים. אך למעשה ישנם מתחים רבים. לא כל מה שיש בעולם המודרני הולם את השקפתנו הרוחנית ואת אורח החיים היהודי.
התרבות העכשווית שכחה מה זה "אסור". שעה שעה מטיפים לנו באמצעי התקשורת ובפרסומות וברחוב, לעשות כל מה שאנחנו רוצים, כל מה שבא לנו. פעם הייתי לקוח של סַפּק אינטרנט, שסיסמתו היתה: "תתחבר לְמה שמתאים לך". הנחת המוצא של התרבות שמסביבנו היא שהכול מותר, בלי איסורים, בלי מגבלות, בלי הפסקה. העולם המערבי של ימינו יצר סביבה שאמורה לפנק ולספק משאלות. יגידו לך "לא" רק אם אין לך כסף לשלם.
רגלנו האחת ניצבת בתרבות המודרנית המפנקת, ורגלנו השנייה בעולם הדתי, שבו על כל צעד ושעל ההלכה מכתיבה לנו איסורים והוראות. אנחנו מתכרבלים בעולם של פּוּך: הכול מותר, הכול נעים, הכול רך ומפנק. ואז אנחנו נתקלים בהלכה: נוקשה, חמורה, קרה. ההלכה בחברה העכשווית היא פלדה בעולם של פּוּך. העולם המודרני הוא מדרחוב ססגוני ופתוח; ההלכה היא גדר הניצבת באמצעו.
קשה לנו עם ההלכה. זוהי עובדה. לא תמיד אנחנו מבינים למה חשוב לציית למערכת נוקשה כל כך של הוראות מפורטות. לפעמים אנחנו מנסים לְגַבּות את תחושת הצרימה בטיעונים רעיוניים: הרי האמונה היא בלב, ואני באמת אוהב את הקדוש ברוך הוא; אז מה זה משנה אם נטלתי ידיים או רק שפשפתי אותן בחולצה?
השאלות הללו מטרידות במיוחד כשהן צצות על רקע התרבות העכשווית. אבל לא אנחנו המצאנו אותן. כבר אלפי שנים יהודים מתמודדים עם התקפות קשות על ההלכה.
ישנן בעולם דתות רבות. בכל הדתות הללו מתפללים, וכולן מְצַוות על מאמיניהן לא לגנוב ולא לרצוח. אך יש רק דת אחת שכוננה מערכת מפורטת כל כך של כללי התנהגות מוגדרים. ההלכה היא המאפיין הייחודי ביותר של היהדות. בלשונו של חוקר ההלכה החשוב, פרופ' א"א אורבך, "אין תופעה המשקפת נאמנה ממנה את חיי האומה" (ההלכה, מקורותיה והתפתחותה, עמ' 7). לכן, מִטבע הדברים, יריבים ואויבים כוננו אליה את חציהם.
אולי יש משהו באופי הלאומי שלנו, שגרם לכך שגדולי אויבינו היו דווקא יהודים במוצאם. הראשון שהתקיף את ההלכה באופן עקבי היה היהודי הראשון שהמיר את דתו לנצרות. יש אומרים שהוא היה המייסד האמיתי של הנצרות. אינני מתכוון לאותו יהודי שהנוכרים הפכו לאלוהיהם, כי הוא - אף שדעת חכמים לא היתה נוחה ממנו - ככל הנראה ראה עצמו כיהודי מאמין עד יום מותו. אני מדבר על שאול מתרסוס שבאסיה הקטנה, הידוע בתור "פאולוס".
שאול־פאולוס תיאר "התגלות" שחווה בדרך לדמשק; יש האומרים שמדובר בעצם בהתקף אפילפסיה אופייני. לאחר אותה "התגלות" המיר פאולוס את דתו, והפך לאחד מגדולי שונאיה של היהדות. בעיקר הִרבה פאולוס לתקוף את ההלכה היהודית על התמקדותה במעשה החיצוני ולא באמונה הפנימית. פאולוס טען: "האדם מוצדק על ידי אמונה, ללא תלות במעשי התורה" (אל הרומיים ג', 28); "כי מלכות האלוהים איננה אכילה ושתייה, כי צדקה היא ושלום ושמחה ברוח הקודש" (שם י"ד, 17).
דברי הגינוי שלו, שרק את קצה־קצותם הזכרנו כאן, אחראיים לחלק ניכר מרדיפות היהודים על ידי נוצרים במשך הדורות. גם התקפתו על ההלכה חלחלה עמוק לתרבות המערבית. הנצרות, כידוע, אכן מבוססת על אמונה ולא על מעשים. במשך השנים תקפו הנוצרים שוב ושוב את ההלכה היהודית על רקע זה.
התקפה פרועה במיוחד על ההלכה מצאנו בכתביו של עוד יהודי. ברוך (בנדיקט) שפינוזה נחשב לאחד מגדולי ההוגים בהיסטוריה; הֵגל אמר עליו שלכל פילוסוף יש שתי פילוסופיות: שלו ושל שפינוזה. אך יחסו ליהדות היה עוין ומזלזל. שפינוזה הוחרם על ידי זקני קהילת אמסטרדם כשהיה בן 23. הרב קוק כתב שאותם זקנים הצילו את היהדות מפגיעתו הרעה של שפינוזה: לולא היה מוחרם, טען הרב קוק, היה מקשט את כתביו בכמה פסוקים, ונתפס במשך הדורות כעוד זרם לגיטימי ביהדות (אדר היקר, עמ' קלד; אוצרות הראי"ה ב, עמ' 894). החרם התווה גבול נחרץ, והוציא את שפינוזה אל מחוץ לגדר.
השקפתו של שפינוזה על ההלכה היתה דומה מאוד לזו של פאולוס. דת אמיתית, כך טען, אינה מתמקדת במעשים, אלא באמונת הלב. לכן הגיע למסקנה הנחרצת שההלכה כלל אינה דת, אלא חוקה מדינית. אין שום דבר דתי בחוק שאומר לך מה לאכול ומה לשתות (מאמר תיאולוגי־מדיני, עמ' 55).
את גישתו של שפינוזה פיתח הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט. קאנט היה גאון אמיתי שחולל מהפכה בפילוסופיה, ואדם קפדן מאין כמותו. תושבי קניגסברג, עיר הולדתו, היו מכוונים את שעוניהם לפי שעת טיולו היומי. מספרים שבמשך עשרות השנים שלימד באוניברסיטה, איחר רק פעמיים לשיעורו: כשפרצה המהפכה הצרפתית, וכשקיבל את ספרו של רוסו. אותו קאנט טען אף הוא שההלכה כלל אינה קשורה לדת. דת, טען קאנט, היא עניין של אמונה, ולא של מעשים. משה רבנו נתן לבני ישראל את התורה כאוסף חוקים של הממלכה העברית העתידה לקום. ההלכה היא חוק אזרחי, ותו לא (הדת בגבולות התבונה בלבד, עמ' 114).

אין ספק שחוסר הנוחות שאנחנו חשים כיום בנוגע להלכה קשור גם למסרים סמויים שספגנו מהתרבות המערבית. פאולוס, שפינוזה וקאנט הותירו חותם ניכר באורח החשיבה המערבי. בסרטים שאנחנו רואים ובספרים שאנחנו קוראים, ענייני דת ואמונה קשורים תמיד בווידויים נסערים או בתפילות נרגשות, ולעולם לא בוויכוח מה מברכים על בוטנים אמריקאיים. לכך יש לצרף את הגורם שהזכרנו קודם: העולם של היום הוא באופן כללי הרבה יותר מתירני והרבה פחות מחייב ומגביל מאשר לפני מאה שנה; בעולם כזה, ההלכה נראית חריגה שבעתיים. מה פתאום שיגידו לי מתי לקום בבוקר, ואיפה לאכול, ומה לעשות או לא לעשות עם החברה שלי? ומה הקשר בין זה לבין אמונה?
השאלות קשות, ו"ככה" זה לא תשובה. בחיבור הזה ננסה להתמודד עם השאלות הנוקבות הללו, ולהבין את מקומה ואת משמעותה של ההלכה בעולמנו הרוחני. אני חסיד גדול של ההלכה, ומאמין שהיא חיונית לבניין עולם רוחני שלם, יציב ומגובש. ההלכה היא גדר; אך היא גדר טובה. בפרקים הבאים אנסה להסביר את התפיסות הללו. ההלכה הנחתה את אבותינו במשך אלפי שנים. אין לי ספק שהיא תוסיף להנחות גם את נכדינו.

למהדורה המחודשת

"הגדר הטובה" הוא ספר הביכורים שלי. הוא התפרסם לפני 20 שנה, בשנת תשס"ג (2003), ונדמה לי שהוא נחוץ היום עוד יותר ממה שהיה נחוץ אז. במהדורה חדשה זו תיקנתי כמה תיקונים נחוצים, הוספתי כמה עדכונים מתוך פרסומים עכשוויים, והוספתי גם פרק שלם על התמודדות שהתחדשה מאז: על חינוך להלכה במאה ה-21, מתוך האתגרים המיוחדים לתקופה הזו והאופי המיוחד של ילידיה. ההלכה רלוונטית היום בדיוק כפי שהיתה רלוונטית בכל עת. ילידי המאה ה-21 כבר אינם יודעים מה מקורו של הביטוי "הגדר הטובה": גבולנו עם לבנון כבר מזמן לא נושא את הכינוי הזה. גבולות משתנים, מלחמות פורצות ושוככות, משברים באים וחולפים, אופנות תרבותיות מסתערות ונעלמות; ולנוכח כל אלו, גדר ההלכה עדיין טובה.
תודתי לידידי, פרופ' אביעד הכהן, שנאות בשעתו להוציא את החיבור הזה לאור במסגרת מרכז מוזאיקה, שניהלה אז גיטה חזני־מלכיאור. תודה לדב איכנולד ולעמיחי ברהולץ מהוצאת משכל (ידיעות ספרים), שאימצו את החיבור והוציאוהו מחדש, ושמוציאים לאור גם את המהדורה החדשה הזו. תודה לרב יונה גודמן ולידיד נפשי הרב עמיחי גורדין, שהואילו לקרוא את הפרק החדש שהוספתי לספר, ותרמו הערות מועילות ומחכימות. ועל כולם תודה לריבון העולם, בורא גדרותינו הטובות.

חיים נבון, מודיעין תשפ"ג
 

פרק ראשון 
"מה מחירה של חיבה אווירית?"

 
בנו של הרוזן
הרוזן שארל איש־בלואה, בן המאה ה-14 למניינם, היה ידוע כקדוש וכסגפן. מתחת לשריונו היה לובש כתונת שיער דוקרנית. פעם נלקח בשבי ונאסר בלונדון, וכששוחרר הלך יחף בשלג עד שהגיע לביתו. תושבי האזור, ששמעו על כך, ריפדו את הדרך בתבן ובשמיכות; כשראה זאת שארל, סר לשולי הדרך, ופצע את רגליו עד שלא היה מסוגל ללכת כמה שבועות.
שארל נהרג בעיצומו של קרב, ולאחר מותו הוכרז, כצפוי, כקדוש של הכנסייה הקתולית. אך בתיאור מותו של שארל איש־בלואה מופיע פרט אחד מפתיע:

כיאה וכנאה נהרג האדון שארל איש־בלואה, פניו אל האויב, כשלצדו בנו הממזר ז'יהאן דה־בלואה, ועוד כמה אבירים ונושאי כלים
(בסתו ימי הביניים, עמ' 150).

כדרך אגב אנו שומעים שלאותו קדוש וסגפן נוצרי היה בן ממזר. לאור עדותם של בני תקופתו, אי־אפשר לומר ששארל היה סתם צבוע. ככל הנראה מדובר באדם שהיו לו התפרצויות כנות של אדיקות דתית, לצד התנהגויות לא רוחניות בעליל. איך אפשר להסביר תופעה משונה כזו?
אין כאן בהכרח צביעות; יש כאן חוסר־יציבות. גם כאשר מדובר באדם שחדור באמת ברגש דתי עמוק, הרי שרגש מעצם טיבו מוּעד לתנודות, למעלות ולמורדות. התקפים של אדיקות דתית יכולים להיות מלווים בהתפרצויות של הוללות. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כאלו.
הרב סולוביצ'יק עמד על חוסר־יציבותו של הרגש בהקשר אחר. בחור ובחורה מחליטים להתחתן. הם מאוהבים עד כלות; כל רצונם הוא להיות זה בצד זו; עיניהם בורקות כשהם מתבוננים איש ברעותו. ניפרד מהתמונה המלבבת הזו, ונציץ לרגע לחייהם עשר שנים מאוחר יותר. אנחנו מכניסים ראש לא־זהיר למטבח, וקופצים מיד החוצה בבהלה: צלחת שנזרקה בחמת־זעם כמעט קיצרה משמעותית את תוחלת החיים שלנו. צעקות ואלימות החליפו את להט האהבה. מה קרה? לאן נעלמה האהבה? איזו טעות עשו בני הזוג?
הרב סולוביצ'יק הזהיר מפני חיי נישואין המבוססים רק על רגש האהבה הרומנטית, ולא על מחויבות הדדית, ערכים משותפים והתמסרות לייעוד נאצל. מערכת יחסים המבוססת רק על פרץ רגשות, ללא תשתית ערכית יציבה, נתונה תמיד בסכנת התמוטטות. רגש ערטילאי יכול לחלוף כשם שבא, ולהותיר אחריו מערכת יחסים ריקה ומנוכרת:

איש אינו יכול לחזות מראש כמה זמן תימשך האהבה. כושר התמדתו של הרגש, ויהיה זה כן ואמיתי ככל שיהיה, תמיד יוטל בספק
(אדם וביתו, עמ' 54).

רגשות הם דבר מאוד לא יציב. החיים היו הרבה יותר קלים אם היינו יכולים לקנות בחנות מצלמת־רגשות, שבה היינו יכולים להקפיא רגעים של התרגשות והתעלות ולהנציח אותם; אבל, למרבה הצער, העולם לא עובד כך. אז מה אפשר לעשות? איך היהדות מתמודדת עם אורך החיים הקצר של הרגש? כיצד אפשר לשמר התנהגות ערכית יציבה, קבועה ומבוססת לאורך זמן?

בין שני בתים
ההיסטוריון האנגלי הגדול בן המאה ה-18, אדוארד גיבון, קנה לו שם עולם בחיבורו על שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית. גיבון לא היה חוקר מנותק המתייחס למחקרו בצינה אקדמית; הוא לא היסס להביע את מעורבותו הנפשית העמוקה במושאי עיונו. הסופר הוראס וולפול אמר שגיבון נטה לחשוב שהוא עצמו היה האימפריה הרומית.
גיבון לא התנזר גם מעיסוק בשאלות פילוסופיות ותיאולוגיות. בין היתר, עוררה את תמיהתו תופעה מוזרה בהיסטוריה היהודית. בימי בית ראשון, ציין גיבון, לנוכח נסים גלויים והשגחה אלוהית ברורה, "כאשר ניתנה התורה בקולות וברקים מהר סיני, כאשר זרמי האוקיינוס והכוכבים במסילותם נעצרו למען נוחיותם של בני ישראל, וכאשר שכר ועונש היו התוצאה המיידית של חסידותם או של אי־ציותם", חזרו בני ישראל וחטאו שוב ושוב בעבודה זרה. איך ייתכן שדווקא בימי בית שני, בתקופה של הסתר פנים, "זכתה אמונתם בעוז ובטוהר"?! (שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עמ' 195).
ההיסטוריון הנוצרי התקשה להבין את התופעה המוזרה הזו. ימי הבית הראשון שקקו נביאים ומחוללי פלאות, ונסים גלויים התרחשו בהם על כל צעד ושעל. הקורא את ספרי נביאים ראשונים מתרשם שההולך ברחובות ירושלים של אז היה נשמר כל העת מאבנים שיפלו מן השמים, מגשם פתאומי באמצע תמוז, מלהקות של שרפים מכונפים, ומשאר הפתעות על־טבעיות. שלא לדבר על המקדש עצמו: דומה שיקשה עלינו לדמיין את עוצמת תחושותיהם של המסתופפים בעזרה, כשלפתע הלבינה לשון הזהורית, בעיצומו של יום הכיפורים. ובכל זאת היתה העבודה הזרה מושרשת עמוק בתוך בני עם ה', וכל הנסים והפלאות המסעירים לא הצליחו לעקרה.
לעומת זאת, בימי הבית השני פסקה הנבואה וחדלו המופתים; ודווקא ימים אלו התאפיינו, בדרך כלל, במסירות נפש גדולה לה' ולמצוותיו, ולעתים גם ב"מסירות נפש" במובן המילולי של הביטוי - בנכונות למות על קידוש השם. גם בימי בית שני היו כופרים למיניהם; אך אין להשוות את כפירתם של הצדוקים, שערערו על חלק מהתורה שבעל פה בימי הבית השני, לעבודת הבעל והאשרה, שהיתה שכיחה כל כך בתקופת הבית הראשון.
איך זה ייתכן? אם הנסים של בית ראשון לא הועילו לשרש את העבודה הזרה, מדוע היא נעלמה כלא היתה דווקא בימים האפורים של בית שני?
את המפתח לביאור הפער המפתיע בין ימי בית ראשון לימי בית שני, מעניק לנו הרב קוק:

...וחכם עדיף מנביא, מה שלא עשתה הנבואה, בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש, לבער מישראל עבודת אלילים, ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות היותר גרועות... עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשינון החוקים הפרטיים ותולדותיהם
(אורות, עמ' קכא).

התשובה הזו חורגת מעולמו של החוקר הנוצרי גיבון, ואין פלא שתמיהתו נותרה בעינה. ההלכה היא המפתח. ימי הבית השני היו תקופת הצמיחה של עולם ההלכה המעשי והלימודי. בימי בית ראשון ההלכה המעשית היתה ככל הנראה נחלתם של מעטים, והיצירה ההלכתית הלימודית היתה מועטה מאוד. בימי בית שני התעצבה ההלכה כפי שאנו מכירים אותה כיום. ההקפדה על ציווייה של ההלכה התפשטה מאוד בקרב העם. ההלכה היא ששימרה את עבודת ה' בעולם של הסתר פנים.
החוויות המסעירות והמרעישות של ימי בית ראשון נעלמו כשם שבאו. כל נס חולל יומיים־וחצי של סערת רגשות, שלאחר פרק זמן קצר חלפה כלא־היתה. לעומת זאת, השפעתה החינוכית של ההלכה חודרת ויציבה הרבה יותר. ההלכה מעצבת את חיי היום־יום שלנו, את מעשינו הגדולים והקטנים. זוהי דרכה החינוכית של היהדות. "לא כברוש", כפי שכתב יהודה עמיחי, "לא בבת אחת... אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות־ירוקות". היהדות מתמקדת במעשים ובהרגלים הקטנים, ולא בדרמות הגדולות.
בצניעות, בהתמדה, מעצבת ההלכה תודעה רוחנית קבועה ויציבה, שאינה תלויה במצבי רוח. בלשונו של הרב סולוביצ'יק, "תחושות שאינן מבטאות את עצמן במעשים הן סוערות ומתנדפות בקלות" (אדם וביתו, עמ' 54). כאשר התודעה מעוגנת במעשים יום־יומיים מתמידים ויציבים, אז היא תוכל להחזיק מעמד לאורך זמן. ההלכה של ימי בית שני הועילה הרבה יותר מאשר הנסים, הנבואות והפלאות של ימי בית ראשון.

לא ללחוץ על "נודניק"
חוויה נסערת חודרת היום את האישיות ומזעזעת אותה, אך מחר תיעלם. לכן אי־אפשר לבסס עליה עבודת ה' יציבה ומושרשת. אין בכוחו של הרגש לעצב אישיות שתתמיד להתמסר לעבודת ה' לאורך זמן. אהבת הבורא, הרצון להתקרב אליו, השאיפה להתחמם באורו - כל אלה מותנים במצב הרוח, ותלויים בזמן, באווירה ובאישיות. היום אני רועד כולי בעומדי בתפילה לפני הקב"ה - ולמחרתו אני מפהק, מתבונן בשעון, ומתחיל לקפל את התפילין כבר ב"שיר של יום".
מה שאין בכוחם של רגש ספונטני ושל התלהבות לחולל, יש בכוחו של חוק קבוע. חוק מוגדר, גדוש בפרטים, מחייב ומוצק - רק הוא יכול להכתיב דרך התנהגות רצויה לאורך זמן. צווים קבועים, המעצבים את סדר יומו של האדם, משפיעים על אישיותו ומשפרים אותה.
לעתים קרובות שאלו אותי למה ההלכה מצווה אותנו להתפלל, וקובעת בשבילנו נוסח מוגדר ומחייב של תפילה. הרי מדובר בתחום כל כך רגשי וכל כך פנימי, ולכאורה מוטב היה להשאירו לנדיבות לבו של האדם. חכמינו עסקו בשאלה הזו, והציעו לה תשובות רבות. ברצוני להעלות כאן רק מענה אחד, פשוט ופרוזאי, שכדרכם של יהודים משיב על שאלה בשאלה אחרת: אם לא היתה חובה להתפלל, כמה אנשים היו מכוונים את השעון המעורר לשעה מוקדמת יותר כדי להתפלל שחרית? וכמה מהם היו באמת מזנקים מהמיטה, בלי להתפתות ללחוץ על כפתור ה"נודניק" ("זה בסדר אמא, אני קם בעוד עשר דקות")?
גם היום מותר להתפלל תפילת נדבה, מעבר לתפילות שאנו חייבים בהן; אך כמה פעמים מזדמן לנו לנצל את ההיתר הזה, ולהתפלל סתם כך תפילה ספונטנית, מעומק הלב? לוּ היתה התפילה תלויה אך ורק ברצונו הטוב של האדם, היינו מתפללים הרבה פחות. טוב יהיה אם כל אדם יתפלל גם תפילות אישיות מעומק לבו. אך ההלכה לא יכולה לסמוך על זה, ולכן היא מגדירה לנו מערכת שעות שבה יש חלון מסוים המיועד לתפילה. רק כך אפשר להבטיח שאכן נקדיש בכל יום זמן לעבודה שבלב. זוהי דרכה של ההלכה: ההקפדה על פרטי־הפרטים של אורח החיים שלנו משמרת את הממד הערכי בחיינו, בלי תלות במצבי רוח משתנים.

לא ברעש
מי שמתבונן בהיסטוריה של עם ישראל, יתקשה לצדד בכוחו של הרגש הספונטני לכונן מערכת יחסים יציבה ומבוססת בין בורא העולם לבין בניו. החוויה המדהימה של מעמד הר סיני לא מנעה מבני ישראל לחטוא מיד לאחריה בחטא הנורא של עבודת העגל. כשהקב"ה מספר למשה על חטא העגל, הוא אומר בזעם: "סרו מהר מן הדרך אשר צִוִיתים, עשו להם עגל מסכה" (שמות ל"ב, ח). הביטוי "סרו מהר" בהקשר הזה הוא מאופק למדי, מה שמכונה בלעז "אנדרסטייטמנט". "במהירות הבזק" יהיה מדויק יותר: פחות מחודש וחצי לאחר מעמד הר סיני, כבר עברו בני ישראל על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". ככל שלא נמעיט במשמעותו של חטא העגל, ודאי שמדובר בחטא נורא בחומרתו, שהקב"ה ראה בו עילה מספקת להשמדת העם כולו. והחטא הנורא הזה קרה בעוד בני ישראל שוכנים למרגלות ההר שעליו נגלה להם הקב"ה, רק שבועות מספר לפני־כן, באש ובענן, בקולות ובברקים.
ואכן, הלוחות השנִיים ניתנו במעמד שונה לחלוטין: ללא אש ועשן, ללא רעמים וברקים, במעמד אינטימי שנכחו בו רק משה והקב"ה. "[הלוחות] הראשונות", מסביר לנו רש"י, "על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהילות, שלטה בהן עין רעה; אין לך יפה מן הצניעות" (שמות ל"ד, ג). הדרמה המרגשת והסוערת של מעמד הר סיני לא הצליחה לכונן אמונה יציבה ומתמדת בבורא העולם. נדרשת דרך אחרת.
דורות לאחר מכן מחולל אליהו מעמד מופלא של קידוש השם על הר הכרמל. אליהו מתגלה כאן לא רק כנביא דגול, אלא גם כבמאי בעל חוש דרמטי רגיש. הוא מזַמן את נביאי הבעל לעימות מכריע על הר הכרמל: נביאי הבעל יתייצבו מולו לנוכח העם, "וקראתם בשם אלהיכם, ואני אקרא בשם ה', והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים" (מל"א י"ח, כד). הבעל, כמובן, אינו מגיב להפצרותיהם של חסידיו. אליהו שם את נביאי הבעל ללעג: המשיכו לצעוק, הוא אומר; אולי הבעל ישן? לאחר שנביאי הבעל נכשלים בניסיונם להוריד אש מן השמים, ניגש אליהו ומתפלל אל ה' שייענה לו ושיסייע לו להשיב לעם את אמונתו. הקב"ה נענה לתפילתו של אליהו:

ותיפול אש ה', ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר, ואת המים אשר בתעלה ליחכה
(מל"א י"ח, לח).

לנוכח המראה המרעיש הזה זועק כל העם, הצופה נדהם באש היורדת מן השמים, וקורא קריאה של אמונה שלמה וצרופה:

וירא כל העם, ויפלו על פניהם, ויאמרו: ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים!
(שם, לט).

הנה־כי־כן, אומר בלבו הקורא התמים, כך נפתרה באופן סופי הבעיה של עבודת הבעל. מן הסתם כל הנוכחים באותו מעמד הפכו מיד למאמינים מושבעים, ונחפזו לחזור לבתיהם כדי לבדוק את המזוזות, להכשיר את הכלים, ולקנות ציציות צמר מהודרות בשיעור "חזון איש".
אך התנ"ך מספר לנו על קורותיו של אליהו, מיד לאחר אותו מעמד; והן רחוקות מאוד מתקוותנו התמימה. איזבל המלכה שולחת אל אליהו הודעה שהיא עומדת להורגו, ואליהו נמלט אל המדבר מחמת זעמה. במצב הזה אנו פוגשים את אליהו הנביא:

וישב תחת רותם אחד, וישאל את נפשו למות; ויאמר: רב עתה ה', קח נפשי, כי לא טוב אנוכי מאבותי
(שם י"ט, ד).

אנחנו מרגישים שפספסנו פה משהו; אולי נרדמנו לרגע מול הטלוויזיה. מה קרה? איך הפך הניצחון הכביר של אליהו לתבוסה מחפירה? איפה כל הנוכחים בהר הכרמל? מדוע לא עלו עם קלשונים על הבסטיליה של איזבל? מדוע אין הם תומכים באליהו?
אין פלא שאליהו מדוכדך כל כך; הוא נוכח בכישלונו בחינוך העם. כל אחד שב לכרמו ולשדהו, הכול חזר להיות כשהיה, ודבר לא נותר מאותו מעמד מדהים, מלבד (אולי) זיכרון מְרַגֵש, שאפשר יהיה לספרו - בבוא היום - באוזני הנכדים המשתאים. העבודה הזרה לא סרה מן הארץ, את כוהני הבעל שנהרגו יחליפו כוהנים חדשים, ואליהו עצמו נרדף ומסתתר מפחד נקמתה של איזבל.
מה היתה טעותו של אליהו? מדוע לא הצליח במעמד המדהים של הכרמל להשיב את לב העם אל אלוהיו? אליהו מצטנף בתוך מערה בהר חורב, ואז מתגלה אליו הקב"ה, ומבאר לו את טעותו:
ויבוא אל המערה וילן שם, והנה דבר ה' אליו. ויאמר לו: מה לך פה אליהו? ויאמר: קנא קינאתי לה' אלהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו, ואת נביאיך הרגו בחרב, ואיוותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה.
ויאמר: צא ועמדת בהר לפני ה', והנה ה' עובר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'; לא ברוח ה'. ואחר הרוח רעש; לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש; לא באש ה'. ואחר האש קול דממה דקה
(שם, ט־יב).

"לא ברעש ה'!"; אין בכוחה של התרגשות חד־פעמית, עזה ומפעימה ככל שתהיה, לכונן מחויבות אמיתית לדבר ה'. זו תיכונן רק ב"קול דממה דקה": בעשייה היום־יומית השקטה, הרחוקה מן המצלמות ומן המיקרופונים, שאין בה דרמטיות מרגשת - אך יש בה מלוא חופניים מסירות אמיתית, שאינה תלויה בדבר. הברקים של מעמד הר הכרמל נכשלו בחינוך העם, כשם שנכשלו הברקים של מעמד הר סיני. אין תחליף למאמץ חינוכי יום־יומי ועיקש, להתמדה המסורה בניהול אורח חיים דתי, על כל פרטי פרטיו. לא ברעש ה'.

כזית או "חגיגה בסנוקר"
בימי העצמאות הראשונים של המדינה התקיימו בכל רחוב חגיגות שמחה ספונטניות. כולנו ראינו, בתמונות שחור־לבן מהוהות או בסרטים נושנים, את המעגלים הסוערים ברחובותיה של תל אביב הצעירה. גברים, נשים וילדים חוללו במעגלי הורה סוערים, וביטאו את שמחתם הכֵּנה על יום הולדתה של מדינתם הצעירה. גם אם נתחשב באיכות הסרטים של אז, המעניקה לכל ריקוד איכות קפצוצית מיוחדת, ניכר שהיתה שם שמחה אמיתית, מעומק הלב.
אך בגלל שאותה שמחה לא קוּבְּעה בתבנית מחייבת, היא לא החזיקה מעמד הרבה זמן. תוך שנים ספורות - הרבה פחות מהזמן שעבר, למשל, מאז התרחשותו של נס חנוכה - הפכו החגיגות הספונטניות למפגני צהלה מבוימים, כשגם הזמרים המוטסים במסוק מעיר לעיר, וגם מכונות התופים הרועשות שהם מביאים אתם, אינם מצליחים להשרות אווירה חגיגית על הקהל המשועמם. ספריי־קצף, מנגל ו"חגיגה בסנוקר" בטלוויזיה; זה מה שנותר מהשמחה ומההתלהבות. אין שום דבר רע במנגל, אבל גם אין שום דבר חגיגי באופן שבו אנחנו עורכים אותו. ועוד לא דיברנו על יום ירושלים, שנשכח (כמעט) לחלוטין.
זהו המענה לכל המתקשים בטעמם של הציוויים היורדים לפרטי־פרטים, שמאפיינים כל כך את החגים היהודיים. למה מכתיבים לנו כל שיר וכל נגיסה בליל הסדר? למה לא נוכל לבטא את השמחה הספונטנית שלנו על יציאת מצרים? התשובה היא שרק מערכת מפורטת של ציוויים חד־משמעיים מצליחה לקַבֵּע אצל העושה את התודעה הרצויה. או הלכות ליל הסדר, על כל ה"כזית" וה"בכדי אכילת פרס" שבהן - או מפגני הרעש, ההמולה והשמחה המעושה של יום העצמאות; אין דרך שלישית. התלהבות שאינה מעוגנת במערך מפורט של הוראות מעשיות סופה להיעלם ולימוג.

האריה והחתול
השולחן־ערוך, ספר ההלכה המקובל והמשפיע ביותר בעולם היהודי, פותח בתביעה נסערת:

יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר!

איזו עוצמה גלומה בתביעה הזו! אך מיד מוסיף הרמ"א הוראה מרגשת הרבה פחות:

ועל כל פנים - לא יאחר זמן תפילה שהציבור מתפללים.

את ההתרגשות והעוצמה שבקריאתו של בעל השולחן־ערוך מוריד הרמ"א אל קרקע המציאות: לא כל אדם קם בכל בוקר אחוז התלהבות ומלא מרץ, ודומה שאפשר לומר בביטחון מסוים שרוב האנשים קמים יותר "כחתול" מאשר "כארי". לכן ראוי לקבוע גדרים חד־משמעיים, שאינם תלויים ברצונו הטוב ובהתלהבותו של האדם: גם אם לא יקום כארי, לפחות שיקום לתפילה. הנימה הפרוזאית היבשה של הרמ"א מאכזבת קצת לאחר הסער הפיוטי של השולחן־ערוך, אך דומה שדבריו משמעותיים יותר לְרוב משכימי התפילה.
זוהי דרכה של ההלכה, של צו ה': הקפדה על חוקים מפורטים ומוגדרים, על סעיפיהם ותתי־סעיפיהם, וספקנות גלויה לגבי הרגש הדתי שאינו מקובע בגדרים ובשיעורים מוחלטים. הרב סולוביצ'יק אמר פעם, שלוּ היתה בהלכה מצווה להכין אשוח של חג, כפי שנוהגים (להבדיל) הנוצרים בחגם, היינו מוצאים סימנים ארוכים בשולחן־ערוך המוקדשים לבירור צורתו המדויקת, מספר ענפיו, מי החייבים בו ומי הפטורים ממנו, איפה מותר לתלות עליו מתנות, אם בכלל, ושאר פרטי־פרטים המנוסחים בקפדנות. ההלכה אינה סומכת על רצונו הטוב ועל הזדהותו הרגשית הספונטנית של האדם, ואלפי שנות היסטוריה הוכיחו שוב ושוב את צדקת ספקנותה.

פרנקל צריך להיות משולש
ההלכה מעצבת דרכי התנהגות שהן רצויות מבחינה ערכית, מוסרית ורוחנית, ומעגנת אותן בחובות מוחלטות. דיברנו לעיל על המצווה להתפלל. כולנו מבינים שתפילה היא דבר רצוי וטוב; ההלכה מתרגמת את ההסכמה העקרונית הזו לפעולה מעשית. כאשר ניצבת לפנינו הוראה מעשית חד־משמעית ומפורטת, היענותנו אליה לא תהיה תלויה במצבי רוח חולפים.
ההלכה מצווה אותנו לתת צדקה. גם בלי ההלכה היינו מבינים שחשוב לעזור לעניים; אבל מאוד יכול להיות שבכל זאת היינו מעדיפים לשמור את הכסף כדי לקנות מכונית חדשה. לא תמיד האמונות שלנו מתורגמות מיד לשפת המעשה. פעמים רבות אנחנו שמים את האידיאלים ואת הערכים בצד, כשהדברים מגיעים לידי מעשה בפועל.
בשנותיה הראשונות של המדינה לימד באוניברסיטה העברית פרופסור לפילוסופיה, שהתמחה במיוחד בתורת המוסר. עם זאת, התנהגותו האישית לא היתה מוסרית במיוחד. מספרים שיום אחד ניגש אליו סטודנט עז מצח, ושאל אותו: פרופסור, איך ייתכן שאתה מלמד את תורת המוסר, כשאתה בעצמך אדם כל כך לא מוסרי? אותו מלומד השיב לו מיד: מה הקשר? האם פרופ' פרנקל מהחוג למתמטיקה צריך להיות משולש?!
הפער בין החזון לבין המציאות מלוּוה בדרך כלל בפחות עזות מצח וביותר בושה, ונובע פשוט מעייפות החומר ומחולשות אנוש. האידיאולוגיה השיתופית של התנועה הקיבוצית טענה שכל אחד צריך לתת כפי יכולתו, ולקחת לפי צרכיו. הלצה מרירה שרווחה בקיבוצים אמרה שהסיסמה הזו אכן מתגשמת במציאות, אך בשינוי מסוים: כל אחד נותן לפי צרכיו, ולוקח כפי יכולתו.
הפער בין החזון לבין המעשה מצטמצם כאשר השאיפה האידיאלית מתורגמת להוראות מוגדרות. ההלכה הופכת את הערך המעורפל לשורה של הוראות מעשיות, ובכך מקילה על ניהול אורח חיים ערכי ורוחני.
הדברים אמורים גם בטיפוח התנהגות חיובית, וגם במניעת התנהגות שלילית, נושא שנרחיב על אודותיו בפרק הבא. פעם, כשהייתי במילואים, מישהו גנב את שק השינה שלי. ביום השחרור הייתי צריך לחפש את קצין האפסנאות כדי להסדיר את העניין. אחד החיילים שהיו שם אמר לי: מה אתה טורח? אני במקומך פשוט הייתי נכנס לאוהל, ולוקח שק שינה של מישהו אחר! אמרתי לו: כנראה היה מישהו שחשב כמוך - זה שלקח ממני. בצבא קוראים לגניבה "השלמת ציוד", וחושבים שמשום כך היא מותרת; אחד המשפטים השגורים על לשונם של הרס"פים הוא: "לך לפלוגה השנייה ותשלים את הציוד שחסר לך". מי שניצב מול האיסור המוחלט של "לא תגנוב", מוּעד פחות להתפתות להיתרים מפוקפקים מעין זה. מצווֹת העשה והלא־תעשה המוחלטות של ההלכה מעצבות בשבילנו אורח חיים ראוי, ובכך מקילות על התמודדותנו עם הפיתויים ועם העייפות.

הצלצול האֶלף
סביב הספר הפופולרי "ספר החינוך" נכרכה תעלומה עתיקה. זהו אחד הספרים הידועים והנפוצים ביותר בהיסטוריה היהודית, ובכל זאת לא ידוע מי חיברו. מחברו חפַץ בעילום שמו, ועד היום - למרות השערות רבות שהעלו חכמים שונים - עדיין לא נתברר הדבר לאשורו. ספר החינוך מונה את תרי"ג המצוות שנצטווינו בהן מן התורה, ומבאר את עקרונותיהן ואת טעמן בתמציתיות. בביאור טעמי המצוות הוא מדגיש עיקרון אחד יסודי:

דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו (=מושפע מהפעולות שהוא עצמו עושה). ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות
(ספר החינוך, מצווה טז).

ספר החינוך מקדם אותנו עוד שלב בהתחקותנו אחר משמעותה של ההלכה. מערכת ההוראות המפורטת של ההלכה מסייעת לנו להקפיד על התנהגות ערכית מתמשכת, שאינה תלויה במצבי רוח מתחלפים. אך ההלכה עושה גם יותר מזה: היא מחנכת אותנו ומעצבת את אישיותנו.
בפעם הראשונה שהשעון המעורר יצלצל כדי להעיר אותנו לתפילת שחרית, נקום אף שממש לא בא לנו, ונהיה עצבניים למדי. בפעם האלף שהוא יצלצל - לא להיבהל, בסך הכול עברו שלוש שנים - כבר נהיה הרבה פחות עצבניים, ויהיה לנו הרבה יותר נעים לקום להתפלל. אחרי שחייל עומד 200 פעם למסדר בוקר, הוא מַפנים את החשיבות של סדר ומשמעת ושל שמירה על ניקיון הנשק ותחזוקתו. אחרי 70 פעמים שאנחנו נותנים צדקה, נלמד גם להרגיש רחמים על העניים.
השלב הראשון של קיום מצוות הוא שימור אורח חיים ערכי ברמה ההתנהגותית הבסיסית ביותר. מערכת מפורטת של הוראות ואיסורים מעצבת את הפעילות שלנו, ובזכותה אנחנו מתנהלים בדרך ערכית ומוסרית גם כשאנחנו לא מרגישים ערכיים ומוסריים. בשלב השני, ההלכה אינה מסתפקת בהצבת תמרורים, אלא גם מחנכת את הנהג. אחרי תקופה ממושכת של התמסרות להלכה, שומר המצוות יַפְנים את הערכים העומדים בבסיסה.
להשקפתו של ספר החינוך ישנו שותף בלתי־צפוי - הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה:

העובדה שהמעשים, וההתרגלות למעשים מסוימים, מושכים אחריהם את היווצרותה של ערכיות מסוימת, ולבסוף גם הלך רוח מסוים, היא תוצאה טבעית; כשם שבלתי־טבעי הוא שמתוך ערכיות בלבד יצמחו 'מעשים'. אדם חייב להתאמן לא בחיזוק רגשות ערכיים, כי אם בעשייה
(הרצון לעוצמה א, עמ' 117).

בגלל החשיבות של המצוות לשימור ההתנהגות הערכית, הנחיל לנו הקב"ה מערכת מפורטת של מצוות, המקיפה את כל תחומי חיינו. שום היבט של פעילותנו לא הוזנח, כיוון שכל מעשה שלנו צריך להיות ספוג בתודעה ערכית. מערכת המצוות המקיפה את כל חיינו יוצקת ערך מוסרי ורוחני למכלול הפעילויות שאנו עסוקים בהן. חז"ל עמדו על כך שבזכות ההלכה אנו מוקפים במצוות:

חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות: תפילין בראשיהן, ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן, ומזוזה לפתחיהן... כל שיש לו תפילין בראשו, ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו - הכל בחיזוק שלא יחטא
(מנחות מג ע"ב).

"הכל בחיזוק שלא נחטא"; בכל אשר נלך מלווה אותנו ההלכה. תפילין בראש ובזרוע, ציצית בבגד, מזוזה בפתח - אך זה אינו סוף הרשימה:

לא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצווה לישראל.
יצא לחרוש - 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו';
לזרוע - 'לא תזרע כרמך כלאים';
לקצור - 'כי תקצור קצירך בשדך [ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו]';
לש - 'ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה';
שחט - 'ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה'...
נטע - 'ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם ערלתו';
קבר את המת - 'לא תתגודדו';
מגלח שיער - 'לא תקיפו פאת ראשכם';
בנה בית - 'ועשית מעקה', 'וכתבתם על מזוזות ביתך'
(תנחומא [בובר] שלח, כ"ח).

המצוות מקיפות את כל המרחב של חיינו הפרטיים והציבוריים, החומריים והרוחניים, את מנוחתנו בבית ואת יגיענו בעבודה, ואפילו את היחסים שלנו עם אוהבינו ושונאינו. כך מעצבת ההלכה את התנהגותנו, ומסייעת לנו לחיות באורח ערכי ורווי משמעות; כך גם מסייעת לנו ההלכה לשפר את אישיותנו, ולטפח רגשות חיוביים ונטיות רצויות.

"בואו והעמידו עלינו מצוות!"
אין די באמונה שבלב כדי לשנות את חיינו. מחקרים מלמדים שאנשים דתיים תורמים בממוצע יותר כסף לצדקה, עוסקים יותר בפעולות חסד, נוטים יותר להחזיר עודף אם שילמו להם בטעות סכום שגוי, תורמים יותר פעמים דם, מסייעים יותר לזרים ועוד. אחד מבכירי הסוציולוגים בארצות הברית, רוברט פאטנם, ערך בדיקה מדוקדקת של נתוני המחקרים והגיע למסקנה מפתיעה: ככל שאדם נוכח יותר בפועל בבית התפילה שלו כך הוא נוטה יותר להשתתף בפעילויות החיוביות הללו של צדקה וחסד, אך לא נמצאה השפעה דומה למידת האמונה הדתית שעליה הוא מצהיר. כלומר, ככל שאדם עוסק יותר במעשים ממשיים המבטאים מחויבות לעבודת אלוהים, כך הוא מגלה יותר התנהגות מוסרית בחייו הפרטיים; אך אם אדם מצהיר על אמונה נלהבת שאינה מתבטאת במעשים, אין לאמונה הזו השלכה ניכרת על התנהגותו (R.D. Putnam and D.E. Campbell, American Grace, pp. 451, 467).
על אחת כמה וכמה שאין די בספרות כדי לשנות את חיינו. רות וייס, חוקרת ספרות יידיש מאוניברסיטת הרווארד, ציינה פעם שבמרכז הלאומי לספרות היידיש שבאמהרסט יש יותר ממיליון ספרי יידיש, רובם ככולם נשכחים ומעלים אבק. כותבי הספרים הללו האמינו שיצירותיהם יְשמרו את הזהות היהודית של בניהם ונכדיהם. לא כך קרה. פרופ' וייס גם הסבירה למה: כי אין מצווה לקרוא את ספרי היידיש. את הזהות היהודית שימרו התפילות, שיהודים מאמינים חייבים לומר אותן בכל יום. ספרי מופת לא הועילו לשימור הזהות הזו, כי אף אחד לא חש חובה לקרוא בהם (Rabbi J. Sacks, Future Tense, p. 63).
יש אנשי ספרות שהרגישו בפער הזה, וביניהם המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק. נשמתו של ביאליק היתה קרועה וסבוכה. הסַפָּר שלו סיפר שפעם, בשעה שהסתפר אצלו המשורר הדגול, ישבו שם גם ילדיו של הספר. אמר אלישע לעוזי: זהו ביאליק! ענה לו עוזי: אל תקשקש; ביאליק זה רחוב. נאנח ביאליק ואמר ביידיש: ביאליק רחוב, ביאליק שיר, ואין איש מעלה על דעתו כי ביאליק זה ייסורים קשים מייסרים אותו (ביאליק יום יום, עמ' 37).
נפשו הקרועה והמורכבת של ביאליק באה לידי ביטוי ביחסו לחיי האמונה. ביאליק, בוגר ישיבת וולוז'ין, עזב בנעוריו את הדת, אך במשך כל חייו נותרה בו זיקה רגשית עמוקה לעולם המסורת היהודית, והוא ידע היטב להעריך את הטוב שבו. לא מצאתי סיום טוב יותר לפרקנו מאשר דבריו של ביאליק במאמרו "הלכה ואגדה", בנוגע ליחס שבין ההלכה לאגדה, בין המחויבות היציבה לרגש הסוער. ביאליק מקונן על חסרונה של ההלכה בחייו; כל המחויבויות הערכיות שלנו, הוא אומר, ערכן מפוקפק אם אין הן מתבטאות במערכת ברורה של כללי התנהגות מוגדרים.

...הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחייה, ספרות, יצירה, חינוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית - וכל הדברים הללו תלויים בשֹערה של איזו חיבה: חיבת ארץ, חיבת שפה, חיבת ספרות - מה מחירה של חיבה אווירית?
חיבה? - אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? והיא בטבעה אינה אלא רשות, הן ולאו רפה בידה...
שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית - כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית...
בואו והעמידו עלינו מצוות!