ליקוי יבשה

ליקוי יַבָּשָׁה

היה היה עולם אחר. דבר אחר, סיפור אחר, גורל אחר.^[1]

גם לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים, סֵנְטָה טרם הצליחה להעיר את הֶנְדְרוֹ, בעלה.

'מה? לא... עוד קצת... לא עכשיו...'

הנדרו התהפך על בטנו. הוא שכב כך שפניו שקועות במזרן בעוד הוא מנסה למשוך ולכסות את עורפו בכרית הלבנה, שאיתה היכתה אותו סנטה בחיבה.

'הנדרו, עלינו להתארגן ולצאת. יום מיוחד היום.'

נדרשו להנדרו מספר רגעים לפקוח את עיניו, להבין היכן הוא נמצא ולהיזכר מי היא אותה אישה אשר אינה עוזבת אותו במנוחה. הוא התרומם משכיבה לישיבה.

'סנטה, חושך בחוץ, מה השעה עכשיו'?

הוא נישק את אשתו תוך שהוא מביט אל החלון הפתוח בחדר השינה.

'כבר 4:40.

במשך מספר שניות בהה הנדרו בנקודה כלשהי בקיר שמולו לפני שהכתה בו ההכרה, מדוע העירה אותו סנטה בשעה כה מוקדמת. ברגע שהתעשת הייתה תגובתו מהירה ונרגשת.

'4:40? אלוהים! כמעט ולא קמנו בזמן'.

הנדרו קם ממיטתו, התלבש בזריזות בבגדי היום-יום שלו, שהיו פשוטים אך עשויים היטב, ונכנס לחדרה של בתו על מנת להעיר גם אותה. הוא נשק על מצחה: 'קוֹלִין, חמודה, בוקר טוב, התארגני בזריזות בבקשה, אנחנו צריכים לצאת'.

הנדרו חייך כשראה אותה מתרוממת לאיטה ומביטה בו במבט מזוגג.

'את זוכרת לאן אנחנו נוסעים היום"?

קולין הנהנה בראשה ושפשפה את עיניה, תוך שהיא מחייכת את חיוכה הקורן.

בני משפחת דוֹנוֹר, הנדרו, סנטה וקולין בת השש, חיו בבית גדול ומטופח בשכונה אמידה בצפון לוּסָרִיה, שהייתה ידועה בתושביה האדיבים והחברותיים. בימים רגילים הייתה השכונה מתעוררת לפעילות רק בסביבות השעה שבע בבוקר, אולי פרט למספר אנשים חרוצים במיוחד, שנהגו להקפיד לבצע פעילות בוקר ספורטיבית בפארק שעל גדת אגם מִיסִיל. כמו בכל בוקר, גם היום, ניתן היה לראות בשעה זו רובוטי דואר רוכבים על אופניהם בכבישי השכונה ומחלקים עיתונים. הם נהגו לברך בברכת 'בוקר טוב' את האנשים הבודדים שבהם נתקלו, ואלה בדרך כלל היו מודים להם בלבביות.

בבוקר מיוחד זה היו משכימי הקום עתידים לצפות בזריחת השמשות במלוא הדרן ולחזות בתופעה נדירה ומיוחדת במינה, שכונתה בפי המדענים 'ליקוי יַבָּשָׁה'. תופעה זו התרחשה רק לעיתים נדירות, בשעה שהלילה הופך לבוקר, בזמן זריחת שתי השמשות, זו הכחולה וזו הכתומה. כאשר שתי השמשות היו זורחות בו זמנית, השמש הכתומה הייתה נעמדת בין הצופים ובין השמש הכחולה, או אז ראו הצופים מחזה מרהיב בשמשות, עיגול כתום מוקף בטבעת כחולה, שכן השמש הכתומה, הקרובה יותר אל הצופה, הסתירה את רוב השמש הכחולה, הגדולה יותר והרחוקה יותר. מראה זה של עיגול כתום המוקף טבעת כחולה נראה ממש כמו יבשה בלב ים, כמו אי בודד מוקף מים מכל צדדיו, ולכן לא היה שם מתאים יותר מ'ליקוי יבשה'. ליקוי היבשה היה נדיר, יפה ומהפנט, ולכן כאשר התבשרו תושבי לוסריה על התופעה הקרובה, רבים מתושבי האזור החליטו להשכים קום ולהגיע לנקודות התצפית הפופולריות באזור על מנת לחזות בה.

בקו התפר שבין חושך לבין אור,^[2] ומאחר שקמו מעט מאוחר יותר מן השעה המתוכננת, התארגנו בני משפחת דונור בזריזות. הנדרו, בעל המראה הנאה והמכובד אשר נהג ללבוש חליפות בדרך-כלל, לבש היום חולצה שחורה פשוטה, מכנסי גינס ונעל נעליים נוחות. בחזותו המרשימה ובתווי פניו הנאים ניכר כי הוא ניחן בחוכמה ובמנהיגוּת.

סנטה, אישה יפה בעלת שיער בהיר, עיניים ירוקות ותווי פנים עדינים, לבשה באותו הבוקר שמלה בהירה ופשוטה שהיתה מונחת בצורה נאה והדגישה את אופייה החינני והנעים.

הנדרו סייע לקולין להתארגן. קולין ירשה מאימה את שיערה הבהיר, ועיניה הכחולות הביעו טוב לב ותמימות. היא לבשה את שמלתה הסגולה והאהובה, ואספה את שיערה מול הראי 'משתף-הפעולה' שבחדרה, ממנו נשקפה אליה דמותה המחויכת. הראי השיב לה חיוך ואיחל לה יום נהדר. אחרי שסיימה להתלבש וצחצחה את שיניה בזריזות, ירדה יחד עם אביה אל קומת הכניסה. הנדרו בהליכה זקופה, אשר הסתירה את עייפותו וקולין בדילוג קל ושמח. סנטה, שכבר חיכתה להם ליד דלת הכניסה, חייכה למראה כתם משחת השיניים על לחייה של קולין ומחתה אותו באצבעה. כאשר יצאו בני המשפחה מביתם, כבר החל אור דק לעלות באופק השמיים הריקים. השמיים היו עדיין חשוכים ורק 'הדובה הגדולה' נראתה על גג העולם.^[3]

ביתם של משפחת דונור עמד כקוביית דומינו לבנה, ישרה ומסודרת למופת, ברחוב שכולו קוביות דומינו זהות, למעט המספר הרשום עליהן. זה של משפחת דונור היה בית מספר 12 והוא היה לבן, נקי ומטופח. סביב הבית בעל שתי הקומות ובריכת השחייה הקטנה, הייתה גינה מטופחת שצמחו בה פרחים כתומים לרוב אשר נוקדו מדי פעם גם בצבעים סגולים, כחולים וצהובים בהתאם לצבע האהוב על סנטה. בגינה צמחו גם צמחי תבלין שבני המשפחה נהגו לתבל בהם את ארוחות הערב המשותפות שלהם. בשולי הכביש היו מסודרים בטור סימטרי עצים בהירי גזע עם עלווה ירוקה שבשעה זו כוסו בְּטַל, כמו בעצמם מסרבים להתעורר בשעה כה מוקדמת.

ליד הכניסה לבית חנתה מכוניתם החדשה של המשפחה והם נכנסו אליה בזריזות.

'בוקר טוב לכם! לאן תרצו...'?

'למצפה'," קטע הנדרו את הקול הנשי אשר פנה אליו מהמכונית, כשהוא מוסיף בנימוס 'בבקשה', למרות שהקול הנשי שבקע מהמכונית לא נטה להיעלב מפניות גסות רוח.

המכונית התניעה בדממה ונהגה את עצמה ברחובות צדדיים, חולפת על פני בתי מגורים. הכבישים היו עמוסים במכוניות מלאות משפחות שהשכימו קום לצפות במחזה הנדיר, ומעבר לחלון הרכב המשפחתי שררה שממת בטון.^[4] המכונית נסעה על כבישי האספלט השחורים, ובני משפחת דונור מצאו את עצמם חולפים על פני רחובות רדומים ועצים מכוסים קורי שינה. לאחר מספר דקות התחלפו הכבישים הקטנים בכבישים ראשיים יותר, דו-מפלסיים. בניגוד לנסיעה עד כה, הכביש הראשי היה עמוס למדי. המכוניות כמו הפיחו חיים באספלט השחור, והכביש התעורר לחיים בתצוגה של צבעים, אורות ורעשים. המכונית החליקה בדממה על פני רצפת הריקודים השחורה והמבהיקה של הכבישים הבין-עירוניים.

באופק כבר נראו גוונים של כחול וכתום, אשר סימנו את זריחת השמשות ההולכת וקרבה, וכשהסתכלה סנטה לאחור ניתן היה לראות את הבניינים הגבוהים ואת גורדי השחקים הצפופים של העיר הגדולה, החיה, התוססת. אותם גורדי שחקים סימלו בעיניה את הלחץ היום-יומי ואת הבעיות מהן הם מתרחקים כעת, כאשר הם נוסעים לצפות ב'ליקוי היבשה' היחיד במינו אשר היה צפוי להעניק להם שלווה ורוגע.

לשמחתם, ביתם היה רחוק רק כ-30 דקות נסיעה מן המצפה, ולכן, למרות היקיצה המאוחרת, היה סיכוי סביר שיגיעו בזמן ויספיקו לצפות במחזה במלואו. הנדרו הציץ בשעונו באי נוחות, ומכוניתם של בני המשפחה חלפה על פני שלט אלקטרוני אשר הודיע כי זמן ההגעה המשוער למצפה הוא כחמש דקות.

'נגיע בזמן, לפני שיעלה החלמון של השמש הכתומה?' קולין שאלה בחיוך, ולמרות שניכר בה כי לא זכתה למספיק שעות שינה, היא הייתה במצב רוח מרומם.

'בווודאי,' ענתה סנטה.

'קְּלֶרָה, הגבירי מהירות,' פנה הנדרו אל המכונית.

'אינני רשאית לחרוג מן המהירות המותרת, אדוני,' בקע הקול ממחשב המכונית, שהיה מתוכנת לא לנסוע מהר יותר מהמותר.

הנדרו וסנטה קיוו מאוד להגיע בזמן, וניכר בהם שהם מעט מתוחים. סנטה התבוננה בחוסר נחת בשמיים המתבהרים. 'קדימה, פנייה אחרונה,' אמר הנדרו בליבו כשהמכונית פנתה ימינה מן הכביש הראשי אל כביש הגישה למצפה. כביש הגישה היה צר ומלא מהמורות, ולמכוניות שפנו אל כביש זה לא הייתה ברירה אלא להאט את קצב נסיעתן. המכונית נסעה על כביש הגישה במשך דקות בודדות בלבד, ובכל זאת הנדרו וסנטה הרגישו כי מדובר בפרק זמן ארוך בהרבה.

'מה שלום כל ההרים והגבעות?'^[5] שאלה קולין כאילו קראה את מחשבותיהם.

משני צידי הדרך נשקפה קרקע הררית ובהירה שבה היו משובצים בצפיפות עצים בעלי צמרות ירוקות, כחולות ואדומות שדמו לכפתורים משובצים בבגד או לסוכריות המשובצות בקרם של עוגה. פרחים פרחו בצידי הנתיבים. ביום רגיל בוודאי היו בני המשפחה נוסעים לאט יותר כדי ליהנות מהנוף עוצר הנשימה, אך כעת נסעה המכונית במהירות, ובני המשפחה, אשר היו מרוכזים בדרך שלפניהם, כמעט ולא הפנו את מבטם ימינה או שמאלה. מבטם היה ממוקד. לאחר נסיעה בת מספר דקות על כביש הגישה הגיעה המכונית לחניון רחב הידיים של המצפה. בחניון כבר חנו מכוניות רבות, ומהן יצאו בזריזות אנשים שמיהרו בריצה אל נקודת התצפית. בלית ברירה חנתה המכונית של בני המשפחה בצד המרוחק מנקודת התצפית, בקצה שורת רכבים של מאחרים נוספים. 'מצוין, השמשות עדיין לא עלו. עוד יש לנו קצת זמן,' אמר הנדרו והסתכל אל השמיים שכבר היו מוארים בגוונים בהירים יותר של כחול וכתום. הוא וסנטה האיצו בקולין לצאת במהירות מן הרכב. 'תראי לנו כמה מהר את יכולה ללכת,' עודד הנדרו את קולין והחזיק בידה תוך שהיא פוסעת בחוסר זהירות המאפיין ילדים אשר מנסים להתקדם מהר יותר מכפי שגופם מאפשר. בני משפחת דונור צעדו מן מהחניון אל נקודת התצפית, ואיתם נהרו אנשים רבים, כמו פרפרים הנמשכים לאור, לצפות בזריחה. לאחר הליכה קצרה על הקרקע הסלעית הם הגיעו לנקודת התצפית כשהם מתנשפים קלות, ושמחו על שהספיקו להגיע בזמן ולא פספסו אף לא רגע אחד מן המחזה הנדיר. החיוך ניכר בפניהם, והנדרו חש מבוכה קלה על שקמו מאוחר מן המתוכנן, ואלמלא סנטה בוודאי היו מפספסים את המאורע.

הם הגיעו אל הנקודה היפה ביותר במצפה, אל ראש צוק גבוה וגאה שממנו נשקפה פנורמה מרהיבה. ניתן היה לראות את ההרים המתנשאים משמאל ומימין ותוחמים את העמק שביניהם, כמו כדי להפנות את עיני הצופה להתרכז בו. ההרים היו מכוסים עצים עם צמרות ירוקות, אדומות וכחולות שאותם ניתן היה לראות משני צידי כביש הגישה אל המצפה. בעמק שבמרכז, מול עיני הצופים, נראה אפיק נחל שבעונה גשומה יותר ודאי היה זורם במורד הגבעות ומוסיף ממד נעים של מוזיקה המתאימה את עצמה לנוף. בקצה אפיק הנחל, מעבר לעמק המסתיים, התגלה במלוא הדרו הים השקט והמסתורי, צבוע ירוק-טורקיז. השמשות אומנם טרם עלו, אך השמיים כבר היו מוארים דיים, וניתן היה להבחין באדווה לבנה, דקה, נעה בשקט מן הים אל החוף הסלעי. הים היה שקט כמימי אגם. תמונת הנוף זו הייתה צבעונית, מהפנטת, שקטה. אין פלא שהמצפה היה אתר מבוקש בקרב זוגות צעירים ובקרב אומנים המחפשים השראה.

הנדרו הצביע על המים.

'תראי את הים, קול. יפה, נכון'?

'כן. אני אוהבת מים, ואתה'?^[6]

'גם אני'.

'והשמש הכתומה דומה לתפוז'.

'היא נראית כמו תפוז, אבל אני לא יודע אם היא טעימה כמו תפוז'.

'היא טעימה מאוד,' ענתה סנטה.

'את צודקת. אבל אני מקווה שאף אחד לא יאכל מהשמשות שלנו, אחרת השמשות לא יאירו ויחממו אותנו'.

קולין נראתה מהורהרת, ולאחר מכן ענתה:

'השמש הכחולה לא טעימה בכלל ואף אחד ממילא לא ירצה לאכול אותה. היא לא דומה לשום פרי. אין פירות כחולים. כחול זה צבע של מים ושל נוצות של ציפורים וזהו, אין עוד דברים כחולים'.

הנדרו וסנטה ניסו להעלות בדעתם עוד דברים טבעיים כחולים, אבל לא הצליחו בכך.

כשהתקרבו הם שמעו מסביבם קריאות נלהבות. כשהרימו את מבטם ראו את שתי השמשות מבצבצות מאחורי קו האופק כמו שני ראשים סקרנים המנסים להציץ מבעד לחלון אך אינם גבוהים דיים. השמש הכחולה ניצבה מימינה של השמש הכתומה. ילדים הצביעו בהתרגשות לכיוון הים ומשכו בבגדי הוריהם כדי לבשר להם שהשמשות מתחילות לעלות, הילדים האמינו שאחריות זו מוטלת עליהם, ואלמלא תשומת ליבם הוריהם עלולים להחמיץ את המאורע.

כל עיני הצופים היו מרוכזות אל קו האופק, שם עלו ונחשפו שתי השמשות, מתקרבות בהדרגה זו לזו, מחפשות להיצמד ולהתחבק.

'קולין, הסתכלי היטב. לרגע הזה נזכה רק פעם אחת בימי חיינו. את אולי עוד ילדה, אבל את המראה הזה לא תשכחי לעולם,' אמר הנדרו לקולין, שניסתה ללא הצלחה לאמץ את הרצינות ואת הטקסיות של אביה וריכזה את כל תשומת ליבה בשתי השמשות העולות מקו האופק.

רגעים כאלה תמיד נגעו ברגשותיהם של הנדרו וסנטה. מראות נוף וטבע, במיוחד מראות יפים ונדירים כמו זה שנגלה כעת לאיטו לעיניהם, גרמו להם התרגשות גדולה. הם חשו יראת כבוד כלפי הטבע וליבם היה מלא אהבה לחיים.

קולין התקשתה לראות והנדרו הניף אותה על כתפיו. הרגע המיוחל הגיע. שתי השמשות עלו במלואן מעל קו האופק כתפוחים בין עצי היער. השמש הכתומה נראתה ככדור סימטרי ויפה, עטוף טבעת בצבע כחול עמוק. השמיים, שהיו צבועים ברובם בגוון של כחול, היו כמו תפאורה לשחקנים הראשיים במחזה, כמו הקיר בגלריה שעליו תלויה יצירת האומנות, ונותן לה את הבמה הראויה בלי לקחת לעצמו את אור הזרקורים. השמשות הציגו לראווה מופע מרהיב של אור, והצופים נהנו מהמראה והנציחו אותו בליבם.

מכל עבר עלו קריאות התפעלות ורבים מן הנוכחים נעו בתזזיתיות עם מצלמות בידיהם, וחיפשו את הזווית המחמיאה ביותר שלא תגרע מחסד הנוף שנגלה. קולין עדיין ישבה על כתפיו של אביה, וזה הושיט את ידו ואחז באהבה ובחמימות בכף ידה של אשתו.

השלושה עמדו כך במקומם והזמן כמו עצר מלכת. דבר לא היה קיים עבור בני משפחת דונור באותו רגע מלבד משפחתם ומלבד השמשות. הם לא שמעו את קולות האנשים סביבם, ולא הקדישו מחשבות לענייני היום-יום. כל אלה יכולים היו להמתין. עיניהם היו נשואות קדימה, אל היפה והנשגב. הנדרו הרגיש את כף ידו חמימה ממגע ידה של סנטה, ואת כתפיו שוקעות תחת משקלה של קולין. הוא הרגיש רוח קלה ונעימה מלטפת את גופו, וצלילים עדינים של רשרוש העצים ברוח מלטפים את אוזניו. הוא חייך.

לאחר כשעה הסתיים הארוע. השמשות חלפו זו על פני זו ופנו כל אחת לדרכה בסיורן סביב העולם. בשלב זה הן כבר היו בהירות מכדי שניתן יהיה להתבונן בהן בלי להסתנוור. למרות זאת, מרבית האנשים נותרו במצפה עם פניהם כלפי הפנורמה הנאה והסכימו שהחוויה הייתה שווה את ההשכמה המוקדמת. רק חלק קטן מן הקהל אשר בא לחזות במאורע החל לשוב על עקבותיו. הנדרו הניח את קולין בזהירות על הקרקע וליטף את שערה.

'מה את אומרת?, המראה היה יפה בעינייך'?

קולין הנהנה בתשובה, ושמלתה נעה קלות ברוח הקרירה של הבוקר. כמה יפה העולם - עולם של סמלים ועולם של שמלות.^[7]

סנטה חיבקה את הנדרו. שיערה הבהיר ליטף את חזהו והוא חיבק את ראשה.

'שלושתנו צריכים לבלות יותר זמן יחד, הנדרו! אתה עובד קשה מדי. תראה כמה נעים לנו עכשיו ותראה כמה קולין שמחה'.

'אני אשתדל, סן. יש לי הרבה מאוד משימות במשרד, אבל אני אעשה מאמצים. אני מקווה שאוכל לבלות איתכן יותר זמן. אולי נבלה ביחד אפילו כבר מחר,' אמר הנדרו והצמיד אותה קרוב אליו.

'תשתדל יותר,' אמרה סנטה והרימה את מבטה אל עיניו של בעלה ועיניה הירוקות נראו עמוקות וזורחות בשעת בוקר מוקדמת זו.

'טוב לנו יחד'.^[8]

הנדרו לא ענה, ורק נישק אותה על המצח.

כעבור כמה דקות החלו מרבית האנשים לשוב על עקבותיהם ולנסוע חזרה לבתיהם. הלכה והתקרבה השעה שבה הצל חביב יותר מן השמשות.

'נחזור הביתה?' פנה הנדרו לסנטה ולקולין.

הם שבו אל החניון מנקודת התצפית ונכנסו למכוניתם. רוב מקומות החניה כבר התפנו.

'קחי אותנו הביתה, קלרה'.

'כן, אדוני'.

בדרך לביתם שתקו שלושתם. כל אחד היה שקוע במחשבותיו. כמו אחרי הצגת תיאטרון נפלאה, כמו אחרי סרט הגורם לנו לבכות, או בתום קריאת ספר עמוק ומעניין, היה קשה להם למצוא את המילים המתאימות.

לפעמים תחושותינו מורכבות יותר משאנו מסוגלים לבטא במילים. את רוב המראות שאנו רואים בחיינו איננו זוכרים. איננו זוכרים מה אכלנו לפני שבוע לארוחת בוקר ולא מה לבשה המחנכת שלנו בבית הספר. איננו זוכרים את כל המקומות שביקרנו בהם וגם לא את כל החוויות אותן חווינו. כך עובד מוחנו, שכן הזיכרון שלנו אינו אין-סופי, והמוח דואג לשמר את הזיכרונות החשובים באמת. אבל את 'ליקוי היבשה' לבטח יזכור כל מי שצפה בו.

1 מתוך "ספר לי סיפור". מאת: תרצה אתר.

2 מתוך הקדשת הספר "בית הפסנתרים", מאת: ארז ביטון.

3 מתוך "שיר בדואי". מילים: אהוד מנור, לחן: מתי כספי.

4 מתוך "בעיר", מאת: רחל.

5 מתוך "אל הציפור". מילים: חיים נחמן ביאליק, לחן: עממי.

6 מתוך "האדמה והשמיים נשארים". מאת: תרצה אתר.

7 מתוך "לוליטה". מאת: ולדימיר נבוקוב. תרגום: דבורה שטיינהרט. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

8 מתוך "הזמן הכפרי". מילים: לאה גולדברג, לחן: מיקי גבריאלוב.