הומאוסטזיס הצופן: איראן

הקדמה

בהאדור הסתכל בגוף החטוב של אזאר ונאנח. החטא היה גדול, אבל הוא לא בוגד, הוא לא יבגוד לעולם. לא באנשים ששלחו אותו, גם לא במשפחתו. לפני שעה קלה סיים את השידור הלווייני החשאי, כיבה את המכשיר דמוי קופסת המגן למשקפי שמש, קיפל את האנטנה הנשלפת וסגר את המנעול. הוא לחץ על כפתור זעיר כמעט בלתי נראה, שאטם באופן מוחלט את החבילה, הכניס את המכשיר למגירה, נשם בשלווה, קם ממקומו ושחרר את הדלת הנעולה. והנה היא לפניו, בגוף חטוב, בשיער מלא, שוטפת כלים, את הכלים שלו, במטבח הצר של דירתו. הקפה העלה בועות קטנות בסיר הקטן שעמד על האש, וריחו התערבב בריח שיערה הגולש, החשוף. היא הפנתה את ראשה אל עיניו העורגות, חייכה, כמעט צחקקה.

הוא פגש אותה לפני שנה, כחלק מפעילות שגרתית בלב טהראן. כבר שבע שנים שהוא כאן, מתערה בקהל, מסתובב בשווקים, אוסף מידע. מפעם לפעם משתתף בפעולה חשאית, לעתים צבאית, לרוב מודיעינית. אבל תמיד צופה, אנתרופולוג הזוכר בכל רגע מהיכן הגיע, לא מתבלבל.

בהאדור איג'ל, בכיר הסוכנים הישראלים באיראן!

השם מעורר יראה, לפחות בקרב עשרים האנשים שיודעים על קיומו. זה כמובן לא שמו האמיתי. עברו נמחק ממאגרי המידע, מכל מחשב אפשרי, כמעט מזיכרונו. בכל השנים שהוא נמצא כאן, יצא שלוש פעמים לאירופה, ושם "על דרך המקרה" פגש את הוריו שגרים באשדוד, כשהוא מפעיל פרוטוקול זהירות מחמיר (הוא דאג לכך שדלת חדרם במלון תהיה מחוברת לדלת חדרו, ושמם בקבלה, מבלי שידעו זאת, שונה לג'ון וברנדה ממיאמי). המידע שהעביר היה לרוב שגרתי, לעתים בהול, אך הוא ידע שרוב הזמן הוא אמור להמתין לקריאה ולפקוח עיניים. להתבונן. לגבש תובנות. ליצור שיתופי פעולה מקומיים. לפעמים גם לפעול.

כך היה במקרה שבו המחשבים של חברת כרטיסי האשראי בטהראן קרסו — מבצע של חמישה חודשים. וירוס רדום ומכשיר האזנה שהוחדר פיזית למחשב במשרד הפנים — התכנון והובלת הצוות הקטן שגובש למבצע היו באחריותו. העברת תוכנית מסווגת של בסיס לאחסון טילי קרקע אוויר בחוראמבאד, חמש מאות קילומטר מטהראן. גניבת תוכניות בית הזיקוק בעיר אבאדאן, וגם חיסולים ממוקדים של מטרות מודיעיניות — בכל אלו הוא עסק, אבל גם הקפיד לבלות, לצאת, להיות מעורה. לא להתבודד.

ולפני שנה פגש אותה.

מדוע עבר על פניה ומה הייתה משימתו — הוא לא יחשוף — וגם אין זה חשוב. היא הסתובבה ברחוב עם צ'אדור צבעוני, מראה לא אופייני בחלק הזה של העיר, ולמרות זאת לא קיבלה אף הערה מאנשי הביטחון או משמרות הצניעות שעברו לידה מפעם לפעם. היה משהו בחיוכה שתפס את תשומת ליבו, ולמרות שמיהר ולמרות שהיה אסור הוא עצר, התבונן, בחן ולבסוף עקב אחריה בחשאי כפי שידע לעשות היטב. לאחר מכן תחקיר, שיחה מקרית, טיולון משותף בפארק, תצפית תמימה על השקיעה והפעם הראשונה בדירתו. הוא זוכר את הרגע בו הורידה את הצ'אדור וחשפה שיער שחור עדין. היא צחקה בפה מלא באותה החופשיות שניחנה בה כשראה אותה ברחוב, והוא הרגיש, אולי לראשונה בחייו, משהו מעבר למשיכה פיזית.

הוא החליט להרשות לעצמו להיפתח יותר, והיא זרמה איתו בקצב, בצורה. התעניינה בדברים שסיפר וצחקה, בעיקר צחקה וצחקה וגרמה לכל נים בגופו להשתגע. הוא ניתח את מצבו, ידע שהוא עובר על חוקים בסיסיים, ידע שזה לא יסתיים טוב. אבל החליט שהוא יצליח להוכיח שזה כן יכול לעבוד, שזה אפשרי. כמו בסרטים.

שישה חודשים נוספים עברו עד שהבין שהדרך המשלבת חסומה והוא חייב לבחור. והוא בחר אותה.

בעיניים מפוקחות, הוא ערך עליה תחקיר מקיף, למד על משפחתה עד שידע עליה יותר ממנה, ובעיקר השתכנע שהיא לא קשורה לממשל וגם לא תבגוד בו לעולם. את התובנה הזו גיבש כשהביט בעיניה הפקוחות, העמוקות, בפעם הראשונה ששכבו. זו האישה שאיתה הוא יפרוש. זו האישה שתהיה אם ילדיו, לא באיראן כמובן, אלא במקום נוח אחר, אירופה או ישראל. אולי קנדה, למרות מזג האוויר. אבל כדי שזה יקרה הוא חייב לסיים את הפעילות ולעמוד בכל החובות. אדם כמוהו לא משתחרר לפני סיום משימה ואף פעם לא משאיר קצוות פתוחים. בטח לא כשמדובר בנאמנות לארצו.

לפני כחודשיים שלח הודעה מוצפנת, שהוא חייב לסיים את המשמרת שלו באיראן. למרות המצב הרגיש והעיתוי המחורבן, הוא לא פתח משא ומתן אלא קבע עובדה, בשלווה חותכת שלא השאירה מקום לספק אצל הצד השני. הוא גם לא התבייש לדווח על הסיבה — כל כך היה בטוח במעמדו. הוא מאוהב באזאר וזה עלול להשפיע על יחסו לעם האיראני ועל פעולותיו בעתיד — כך הוסיף בדרמטיות כדי לסגור כל אפשרות של ויכוח.

מול המראה הוא הוסיף עוד כמה טיעונים. מה זה כבר סוכן אחד שפורש? יש עוד הרבה סוכנים בשטח למרות שמן הסתם הוא לא מכיר את כולם כדי לשמור על מידור. מדינת ישראל תדאג לתחלופה, הדברים האלו קורים בטבעיות כל הזמן ואין מה להתרגש... בכל זאת, כבר שבע שנים הוא עובד באיראן וזה לגיטימי שיפרוש. מה היה עושה אם היו לו אישה וילדים בישראל? מלבד זאת, למרות היותו נכס יקר מפז לקהילת המודיעין, ברגע שהפעיל את פרוטוקול היציאה הוא ידע שהמטה יעשה הכול כדי שהמעבר יהיה חלק, ללא בעיות. יש להם יותר מדי להפסיד.

מאז הודעתו, הקפיד להעביר מידע כרגיל, דו"חות על העם האיראני, הלך רוח ברחובות, פוליטיקה וכמובן מודיעין ממוקד על אזורי פעילות ספציפיים. הוא גם קיבל על עצמו משימה אחרונה שאמורה להסתיים בעוד כמה שבועות. היה עליו להחדיר מכשיר מסוים אל מכוניתו של מדען גרעין, מכשיר שאמור לסייע במיפוי הבסיס בו עבד המדען, ואולי לשמש כחומר נפץ, הוא לא ידע. האמת שזה כבר לא עניין אותו כל כך. הוא קיבל רק את שמו של המדען וזהו. לא כתובת, לא מתווה תוכנית, בדיוק כפי שאהב לעבוד, לבד ובקצב שלו. זה גם השאיר לו זמן רב להתארגנות אישית, לעבור על פרטי דירות המסתור ונתיב היציאה, לארגן חפצים, ולשהות הרבה במחיצתה של אזאר.

וכעת הביט בה, חמד אותה, רצה לאחוז בה ולא לעזוב.

אתמול בלילה דיבר איתה על האפשרות שיעזבו את איראן, שינסו את מזלם במקום אחר. הוא כמובן לא סיפר לה על עברו וגם לא חשף את שמו האמיתי, טוב, הוא לא אידיוט ויודע שדבר כזה חושפים רק על ערש דווי או לאחר שלושים שנות נישואין, הרבה אחרי פרישה. אזאר — אש בפרסית, והחודש התשיעי בלוח השנה האיראני — הייתה להבה אמיתית של תשוקה וצמא לטעם העולם. כשדיבר, היא הביטה בו באותה השובבות האופיינית לה, ספקה ידיה וענתה, "מתי יוצאים?" היא לא הזכירה את הקושי לעזוב את המשפחה, העבודה או את החיים במולדת. הוא ראה בעיניה את להט האהבה, את אש המרדנות, וידע שהוא יכול לבקש ממנה הכול, גם לעזוב את המדינה. היא כמובן לא יכלה לשער שהוא לא איראני במקור, כה מוטמע היה בתרבות המקומית.

את כל זאת ראה לנגד עיניו בשעה שהביט בה, משוחררת ויפה ושלו. פרק החיים הזה עומד להסתיים בקרוב. פרק חדש יתחיל. בשדר האחרון לארץ הוא מסר את כל הפרטים שאסף על משימת המדען וביקש לדעת מתי המכשיר כבר יגיע. שבועות עברו מאז הודיע שהוא סיים להכין את התשתית למבצע, ודווקא עכשיו המפקדה מעכבת. ברגע שזה יושלם, הם עפים מפה. הוא פנה בחזרה לחדר ששימש לו בית כבר שבע שנים, ולפתע הרגיש רעד קטן בידו ונעצר.

לכאורה היה זה משב רוח קליל מהחלון הפתוח שטרם נסגר, או ירידה בלתי מורגשת בלחץ האוויר, ואולי סתם שינוי בזרימת הדם, אבל משהו גרם לו לעצור. אדם אחר כלל לא היה מרגיש ברעד הזה, כל כך זעיר היה. אבל בהאדור זיהה מיד את התחושה השונה שעברה בגופו, זו שידע לזהות זה מכבר, זו שהרגיש רק חמש פעמים בחייו ובכל אותן הפעמים לא אכזבה.

לרגע אחד קפא במקומו. אולי ירגיש משהו אחר, אולי בכל זאת טעה. חושיו התחדדו, פיו נסגר ונקמץ בחוזקה, כאילו מנסה לתפוס את מה שעדיין אי אפשר. קולות רחוב עלו מבעד לחלון, קולות של ערב מתקתק, שוק מתכונן לסגירה, אוטובוסים כבדי אגזוז, מסעדת פועלים שנמצאת מול הבניין, מכוניות נוסעות, חורקות, עוצרות.

הכול כשורה. הכול כביכול כשורה. הקולות הם קולות הכרך, מערב טהראן, שכונת ג'לאט אבעאד. שום דבר חריג בבליל הקולות של העיר הגדולה והחזקה ביותר של האומה הפרסית. ובכל זאת, חמש פעמים בעבר התחושה לא אכזבה אותו, וכעת הרגיש אותה שוב.

הוא הזיז את אצבעותיו בתנועה גלית, להזרים את הדם. לאחר מכן ניגש בזהירות לארון הבגדים שבצד הימני של החדר, נסתר מהרחוב. בחלק הפנימי של הדלת היה מודבק מוט ארוך שנראה כמו מכשיר לחליצת נעליים. לאזאר הסביר פעם שזה חלק מהמנגנון של הארון והיא קיבלה את ההסבר ללא מחשבה. הקצה העליון של המוט היה רחב יותר, ובהאדור קילף את כיסוי הפלסטיק של המוט וחשף מראה קטנה. לאט לאט התקרב בשפיפה קלה לחלון, מוסתר מהרחוב, והרים את המוט כך שהמראָה תבלוט מעט מעבר
לצוהר.

הדירה הייתה בקומה השישית ואדם לא מיומן היה מתקשה למקם את המוט בזווית הנכונה כך שיראה מה קורה למטה ברחוב ובעיקר סביב הכניסה לבניין. אבל הוא היה מיומן, מאוד מיומן, ואת סט הפעולות הנדרש עשה בלי להזיז שריר מיותר בגופו.

הנה בוגאטי בוטיק, חנות לבגדי נשים. כמו אלפי חנויות אופנה אחרות, בחלק הפנימי שלה, מאחורי פרגוד, יש בגדים מודרניים שנמכרים באופן חוקי ובידיעת המשטר — שמלות צבעוניות, חזיות תחרה, נעליים ממותגות הנושאות שמות של מעצבים מערביים, חלקן אפילו לא מזויפות. אבל כדי לדעת זאת צריך להיכנס פנימה, לחדר פנימי, מעבר לפרגוד, וגברים לעולם לא ייכנסו לחנות.

לצד חלון הראווה אופניים קשורים לעמוד תאורה, זוג גברים מפטפטים, חנות נעליים, דוכן שווארמה... קדימה, צריך לעבור לצד השני של הכביש, אבל רק עוד רגע, בחזרה לזוג הגברים שליד עמוד התאורה, משהו הפריע לו במראֶה שלהם, בזווית העמידה.

בהאדור המשיך לשלוט במוט בתנועות עדינות, כאמן המעצב תכשיט ובו יהלומים זעירים. תמונת הגברים מעורפלת מעט. הנה, היא מתבהרת. הם עומדים זה לצד זה, מדברים, לא, רק אחד מדבר, השני מהנהן בראשו ומרים את ידו מפעם לפעם... הוא לוחש דבר מה, מסתכל לצדדים, לצד השני של הכביש, למעלה, אל תוך המראה, היישר אל תוך המראה, לחלון הקטן בקומה השישית.

בהאדור הקפיא את תנועת המוט, לא רק כדי לא לעורר חשד, אלא גם ובעיקר נוכח המבט המבולבל של אזאר שהציצה מבעד לדלת.

"מה אתה עושה, אהובי?" שאלה בפליאה והתקדמה לעברו.

אידיוט! חשב לעצמו, ובקול שלֵו אמר, "מתוקה, עצרי שנייה, אני עושה ניסוי עם השמש." היה זה מאוחר מדי. אזאר הגיעה אליו, נעמדה מול החלון, הסתכלה החוצה ואמרה, "ניסוי? איזה ניסוי? השמש עוד רגע שוקעת." הוא לא השיב, אך הוריד חזרה את המוט.

"אתה מתנהג מוזר," אמרה. "חבק אותי."

הבטן שלו התכווצה. חיבוק חשוף בחלון זו התרסה אל מול הרחוב, אבל זאת היא, זו הדרך שבה נהגו בשנה האחרונה. זה מה שהוא אהב אצלה ולכן ידע שלא יוכל לשלב בין העולמות. עד עכשיו הצליח להחביא ולהסוות את החיים האחרים שלו כרצונו ובמיומנות רבה, אך ביקוריה התכופים יותר ויותר והמרדנות הבסיסית שלה היו בעיה שצריך למתן.

ועדיין, מאוהב.

הוא החליט להתעלם מתחושת העקצוץ שהרגיש באצבעותיו קודם ולהמר שיהיה בסדר. אולי התבלבל, זה קורה לו לפעמים כשהוא נמצא לידה, והרי אין באמת סיבה לחשוש ואין שום אינדיקציה לסכנה. הוא נעמד חשוף בחלון ושם את ידו על כתפה. היא נגעה בו, מגע מלטף, הצמידה אליו את גופה, שיערה נגע בכתפו, והמשיכה להביט בניצני השקיעה. בליל ריחות חדר לאפו, הקפה, השיער, הדיאודורנט שהקפידה לשים לאחר ששכבו, אבל גם העקצוץ חזר, תקיף, חזק, מכאיב. שתי שניות יקרות עברו עד שהבין שטעה.

צמד הגברים מעבר לרחוב הפסיק לדבר ואחד מהם, בתנועה שרק בהאדור יכול היה לזהות, נתן סימן באוזנייה החשאית שבאוזנו. בכניסה לבניין נוצרה תנועת אנשים ערה, ובלי להסתכל ידע שאלו אנשי המשטרה החשאית. הבזק אור מהיר מכלי רכב חונה, עוד סימן לכוחות לנוע קדימה. כל ההתרחשויות הללו נקלטו במוחו במהירות שיא, מעובדות אפילו לפני שהתרחשו, וכמו מכונה משומנת היטב, הוא החל לפעול.

דיוק, מהירות, מיקוד. אסור ששום דבר יעכב כעת את צעדיו. מלחמת ההישרדות החלה, אך אם ינהל אותה היטב הוא יוכל לנצח.

דיוק, מהירות, מיקוד.

יש לו בדיוק חמישים ושתיים שניות להיעלם מהדירה ולהפעיל את נוהל החירום. חמישים ושתיים שניות לוקח לאדם בריא, מלא באדרנלין של קרב, לעלות את שש הקומות של הבניין ולהתארגן לפני פריצת הדלת. הוא תרגל ומדד את הזמנים כאשר שכר את הדירה, למרות שהתוצאה הטובה ביותר שהשיג הייתה חמישים ושבע שניות. בכל זאת, כך הניח, אנשי הקומנדו האיראניים יהיו חזקים ומיומנים ממנו. ויש כמובן את אזאר. איך יעשה זאת יחד איתה?

דיוק, מהירות, מיקוד.

הוא התעלם ממנה לגמרי, והקציב לעצמו חמש עשרה שניות בהן פתח את תיק החירום וזרק לתוכו את כל הדברים שהיה צריך להמשך הדרך, חפצים שהיו עלולים להסגיר אותו. הטלפון הלווייני נשלף ממגירה חבויה בשולחן, פעולה שגרמה לבזבוז של שלוש שניות יקרות. אזאר הביטה בו בפליאה, סגרה את החלון ושאלה בקול רם, "בהאדור, אתה מפחיד אותי. מה אתה עושה?"

הוא לא ענה. הוא ידע שכל מענה יהיה ההבדל בין החיים לסופם. תחת מבטה התמה, עבר במהירות לסלון והפך בזריזות את חמשת העציצים שהיו תלויים על הקיר. היו אלו עציצים מעוצבים, גדולים, מאוירים בעיטורים מסורתיים של פרס העתיקה, מקובעים באופן שאפשר לתלשם בקלות יחסית ולזרוק לרצפה.

הוא לא היסס. היה זה מאוחר מכדי להפעיל את תוכנית הבריחה השקטה, ולא היה ספק שיהיה חייב להעסיק את רודפיו כדי להספיק להיעלם. העציצים נשברו אחד אחד ומתוכם פרצו זרמי דלק
ממכלים שהיו חבויים בהם היטב. אזאר פלטה צעקה. עשר שניות נוספות.

הוא נכנס במהירות למטבח ופתח את בלון הגז הקטן שהוצב מתחת לשולחן. שריקת הגז המתפרץ נשמעה כמו שד היוצא מבקבוק. הוא עצר לרגע להביט בחדר. האם שכח דבר מה? האם לא היה זהיר? את כל המסמכים הכניס לתיק וכך גם את אמצעי האלקטרוניקה, האקדח האישי, בגד או שניים ושאר חפצים. לחץ חד במעיים דקר אותו בלי התראה, פחד מהלא נודע, מכך שייתפס, מהעינויים, מהדברים שהיה צריך לקחת ונשכחו מאחור. אבל הצעקה השנייה של אזאר, עכשיו ברורה וקולנית, החזירה אותו למציאות.

דיוק, מהירות, מיקוד.

אזאר.

"בהאדור! מה קורה כאן?!"

הוא הביט בשעון. נשארו לו לכל היותר חמש עשרה שניות. "אסביר לך עוד מעט, אבל עכשיו את חייבת להאמין בי ולבוא איתי. בלי שאלות. חייך בסכנה." הוא לא ידע מה עוד לומר, ולכן סימן לה להגיע אחריו. הוא עזב את הסלון, את זרזיפי הדלק הדקיקים שהרטיבו את הרהיטים והרצפה, את הבלגן. בזריזות רבה הוא העלה את התיק העמוס על כתפו ועבר לחדר השינה הקטן שבצד השני של הדירה. בלי להאט הוא בעט בחוזקה בקיר הגבס מאחורי המיטה וביקע בו חור. עוד שתי בעיטות מהירות, קפיצה, וכבר נעמד בחדר השינה של הדירה הסמוכה, זו שדאג לשכור בשם אחר לגמרי, מוכן לסייע לאזאר מאחוריו.

אבל אזאר לא הייתה מאחוריו. היא נשארה קפואה במעבר בין הסלון לחדר, מביטה בו בפחד, בייאוש, בחוסר אונים. אוזנו החדה קלטה את רעשי ההתארגנות של כוחות הביטחון מאחורי דלת הדירה, מתכוננים לפרוץ.

"אזאר, בואי עכשיו. אני אוהב אותך, אין זמן." הוא חתך את המילים, פקד, התחנן.

"מי אתה?" לחשה.

הוא הוציא מכיסו מצית ובלחיצה עצבנית אחת הדליק להבה. "אני אהובך, ואנחנו נהיה ביחד. אסביר לך הכול עוד מעט." הוא הקפיד לדבר בקול שקול ורך אך מדרבן, וניסה לרמז על גודל השעה, כאילו היו בדרך למסעדה רומנטית אך אם לא יזדרזו יאחרו את הרכבת. הוא היה אומן השליטה העצמית.

לפי מבטה ידע שהצליח, שהם יספיקו. היא החלה לנוע לעברו בזמן שקירב את הלהבה לפתיל קטן שהיה מודבק מעבר לקיר, במרחק מדויק מהפתח שפרץ. הפתיל נדלק, וכעת באמת נותרו עשר שניות אחרונות לפיצוץ, עשר שניות להתפוגג דרך נתיב הבריחה שיצר בדירה השנייה, נתיב שהוביל למעלה אל הגג, משם לבניין הצמוד ומשם למסע היעלמות מתוכנן היטב.

הוא הסתכל בשעונו. החבר'ה בחוץ מתעכבים מעט וזה טוב. היא התקרבה אליו, אבל אז, כאילו הצליחה לראות את כל עתידם שנים קדימה, את חיי הבריחה, חיים של מסתור ופחד תמידי, היא היססה. האטה. עצרה. הוא הסב את ראשו ובקול רועד קרא, "קדימה," אך היא הנידה את ראשה.

"לא," לחשה במבט אוהב, מתייסר.

"אזאר, עכשיו!" צעק, וידע שכוחות הביטחון שמעו את קריאתו.

"אני לא יכולה," לחשו שפתיה בלי קול.

איזה ייאוש! כיצד יסביר לה שבחר בה, שהחשיפה דווקא טובה כי היא מאיצה את הדרך שלו, שלהם, החוצה. שבלי שתכנן זאת, היה זה המבצע האחרון ועכשיו רק נותר לברוח מהמדינה. ריח הגז התחזק, וזה אולי מה שעיכב מעט את פריצת הכוחות פנימה. הם צריכים פקודה ממישהו וכעת מתייעצים, כך ידע, אבל הפתיל עוד רגע ייצור את הפיצוץ והם לא ישרדו.

הם חייבים לשרוד.

הוא טבל את אצבעו ברוק ובלית ברירה נכנס בחזרה לדירה. במהירות כיבה את הפתיל הבוער שהיה מחובר למנגנון ההצתה, שהיה מחובר למנגנון הפיצוץ, שכולם ביחד עמדו להעיף את הדירה ולא להשאיר דבר, גם לא טביעות אצבע. הוא התקרב אליה, אחז בכתפיה חזק ולחש בתקיפות, "בחרתי בך. בואי, אנחנו נצליח." עיניה התערפלו מדמעות, היא התרככה מעט, קירבה את ראשה אליו, ניסתה להאמין. ניסתה לנשק, להגיע למגע שיבטיח לה שהכול יהיה בסדר. שהאדם מולה הוא האדם שהכירה, לא מישהו אחר, מהיר, חותך, מתוכנת, מפחיד. הוא לא נענה לנשיקה, לא היה זמן. הוא כרך את זרועו סביבה ובתנועה אסרטיבית אך לא אלימה, הוביל אותה לכיוון החור בקיר. ארבעה צעדים גדולים הם צריכים לעבור, גופה נענה עכשיו והחל ללכת מרצונו, שתי שניות והם מחוץ לפתח והוא ידליק מחדש את הפתיל. הוא יצליח. הוא מצליח. ואז, קולות שבר, צעקות אנשים, מהלומות אגרופים על הדלת, וירייה.

דיוק, מהירות, מיקוד.

הילוך איטי.

כל הקולות היו חלק מהתוכנית ולא עצרו אותו אפילו לשנייה, אבל הירייה היא זו שהפתיעה, הקפיאה אותו אפילו, מכיוון שהגיעה מאדם בלתי מזוהה שעמד בקצה המסדרון של הדירה הסמוכה, מעבר לפרצה. אזאר תפסה את בטנה בצרחה ונפלה. דלת הדירה מאחוריו נפרצה ברעש אדיר וסוכנים החלו לזרום לסלון. הראשון שבהם החליק על הדלק, זה שאחריו נפל עליו והחדירה של הכוח נעצרה.

מהירות, צעקות, הילוך איטי.

האדם שעמד מולו כיוון את נשקו וצעק "עצור!" בטנה של אזאר התמלאה בדם. היא התמוטטה בכאב והביטה בו בעיניים מיוסרות מהרצפה. ואז, באינסטינקט מהיר ובלי להניד עפעף, הוא שחרר שתי יריות מהאקדח שהופיע בידו.

האחת, לראשה של אזאר.

השנייה, לראשו.

אין מצב שהוא מגיע לחדרי החקירות של המנגנון האיראני.

פרק 1

"זכרו," סיים ארי גלזגו את השיעור באחד המשפטים האהובים עליו, "מחשבות הופכות למילים, מילים הופכות למעשים, מעשים להרגלים, הרגלים הופכים למי שאתם. לכן, צריך להיזהר באיך ובמה אנו חושבים. בהצלחה!"

זו השנה השנייה שהוא סיים את הקורס שלו במשפט הזה, והשקט המתוח שליווה את השיעור האחרון, כמו בשנה שעברה, נקטע במחיאות כפיים כאילו היה זה סיומו של קונצרט.

"מעולה!" מישהו צעק, והסטודנטים קמו ממקומם עוד לפני שהספיק להדליק את האור והמשיכו למחוא כפיים בהתרגשות. ארי הסמיק. המשובים שקיבל מילאו אותו בכוח אל מול שורת האכזבות המקצועיות שליוו אותו במשך השנים וחוסר ההכרה של הקהילה האקדמית.

"חכו, חכו, יש עוד מבחן בדרך, בעוד שבועיים ליתר דיוק," ניסה לומר, אך הדברים נבלעו בהמולת הכיתה.

הקורס נשא את השם המוזר "משחק פסיכולוגיית הקוונטים והדרך לחזות את כאוס ההמונים: מבוא". טוב, ארי לא היה ממש חזק בשיווק, אבל השם היה מספיק טוב למכון ויצמן והסתמך על עבודת המחקר שלו. גם המיקום האקדמי של הקורס לא היה ברור: הוא פורסם כקורס בחירה לסטודנטים לפיזיקה, אבל גם סטודנטים בפקולטות למדעי המוח והמחשבים יכלו להשתתף בו. גם וגם, ובמילים אחרות, לא כאן ולא כאן. המרצים במכון היו כולם פרופסורים או דוקטורים, בעיקר בתחומי הטכנולוגיה, כולם מלבד ארי. וזו בדיוק הייתה הבעיה. הוא לא הצליח להשתחל למסלול הקידום, לא הצליח לפרסם מאמרים מעבר לאחד או שניים שזיכו אותו באפשרות להמשיך לחקור במכון, וגם לא הצליח לשכנע את הדיקן לתמוך בו לדוקטורט. הוא הרגיש כמו חייזר או אזרח סוג ב', כזה שהאחרים מסתכלים עליו בזלזול ולא מבינים איך נתנו למישהו כמותו ללמד במכון המוביל בעולם.

למרות מעמדו המקצועי הרעוע, המכון איפשר לו ללמד כיתה מצומצמת של עשרה סטודנטים, תמורת משכורת מנופחת. ארי לא הבין איך זה אפשרי. הוא קיבל משרד ומחשב וגישה למעבדה קטנה שהייתה ממוקמת בקצה המתחם. בתחילה שמח — תנאים כאלו טובים לא יכול היה לדמיין, במיוחד עבור מי שעדיין לא הוכיח את עצמו ברמה המחקרית. אבל אחרי שנה ושיחה לא נעימה עם הרקטור, שרמז שהמחקר שלו הוא בדיחה ולמכון אין ולא יהיה תקן פנוי עבורו, הוא נכנס לדיכאון וקיץ שלם לא הצליח לתפקד. מכתביו לאוניברסיטאות אחרות בארץ ובארצות הברית אפילו לא נענו. בסוף הקיץ הגיע לפגישה נוספת כדי להודיע על כוונתו לעזוב ולהתחיל דוקטורט במקום אחר, אבל בסוף השיחה, מבלי שתכנן זאת, הוא קיבל העלאה במשכורת תמורת חתימה שהוא מחויב לעבוד במכון ויצמן בלבד במשך חמש השנים הבאות, ושכל מחקריו ופרסומיו יהיו שייכים בלעדית למכון. איך זה קרה — הוא לא הבין בדיוק, אבל נו, שיהיה.

הסיטואציה הזו נשארה בלתי פתורה, כמו נוסחה מתמטית בלי חלק מהמשתנים, אבל המשכורת הייתה נחמדה והוא הצליח לחסוך. לְמה בדיוק? לא ידע. הוא גר לבד בלי בת זוג באופק והיו לו מעט מאוד חברים. לצאת בערבים נשמע כמו בזבוז זמן אחד גדול, במיוחד כשאפשר לעסוק בזמן הזה במחקר. רק אל אחיו הגדול הוא היה באמת קשור, וגם אותו מיעט לראות בשנים האחרונות. את עיקר הזמן הקדיש לקריאה, לרישומי נוסחאות על דפים רנדומליים שהיו מפוזרים בביתו, ולאהבת חייו — תבניות מתמטיות. אבל לא סתם תבניות תיאורטיות, אלא תרגום המציאות למספרים ולנוסחאות, מעין קידוד של אנשים ואינטראקציות חברתיות. בקמפוס למשל, כשזוגות סטודנטים התפזרו במדשאה בין השיעורים, הוא היה מקודד: הנה, הסטודנטית בקצה המדשאה נוגעת בידו של זה שעומד לידה כל... חמש, שבע, תשע שניות... האם הדילוגים הללו מספיקים כדי להעביר מסר הורמונלי בין שניהם? האם משהו בתכנות הביולוגי שלנו פוקד עלינו להעביר מספר בדילוגים קבועים? מה יש בדילוג של שניים שמחבר בין שניים, אם רוצים לחשוב על מתמטיקה באופן פואטי?

וכך הוא חשב. הוא כתב שירה. הוא שורר את החיים במונחים של מתמטיקה ופסיכולוגיה והרווח הצר שביניהן. כשחיכה בתחנת רכבת ביום עמוס, למד את תנועות החיבורים בין קבוצות האנשים ומצא תבנית. שלושה עומדים זה ליד זה, לאחר מכן שבעה אחרים נוספים ומחכים לידם, תנועת מבוכה, מבט לצד וחמישה מדלגים למקום אחר, במקומם מגיעים אחרים... מסתבר ש"בעיית אוּלָם״ — בעיה מתמטית מפורסמת מאז 1937 שנוסחה בין השאר על ידי סטניסלב אולם, המדען היהודי מפולין — מקבלת ביטוי בהתנהלות אנושית. הוא ידע לתת לסיטואציה מספרים וקשרים, אם המספר זוגי הקבוצה תתחלק לשניים, אם המספר אי זוגי הקבוצה תתרחב פי שלושה ועוד אחד, וכך תמשיך עד שיישאר אדם בודד על הרציף, תמיד אחד אחרון שהקבוצה תזנח. זה המצב של בני האדם, כך רשם באחת מהמחברות שצברו את הגיגיו במהלך השנים, אנשים מתוכנתים להיצמד בקבוצות, אבל תמיד יישארו לבד...

כשלא עסק בהוכחה שכמות הטיפות הנדרשת כדי להעלות את הכינרת במטר של מים היא פחות מטריליארד, או שניתן לתאר תנועת המונים ברחוב במושגים של פאי, הוא גם השקיע לא מעט בעיצוב הקורס שניהל במכון. אמנם זה לא העלים את נקיפות המצפון על כך שקיבל משכורת בלתי מוצדקת, אבל זה קצת הרגיע. לשמחתו, התוצאות נראו בשטח. השנה, למרות שהקורס שובץ בשעה לא נוחה ולא הופיע שוב באתר המכון בגלל תקלה טכנית במערכות המידע, סטודנטים נרשמו ואמרו שיש אפילו רשימת המתנה. וזה מה שמרצה צריך: רשימת המתנה ופרסומים, בסדר עדיפות הפוך כמובן. מעבר לקורס, למחקר ולשעשועים מתמטיים לא מובנים, לא היה הרבה בחייו, מה שיצר סדר יום קבוע למדי: כיתה, משרד, ארוחת צהריים, משרד, נסיעה הביתה, עבודה בבית, אוכל ושינה.

כעת הסטודנטים עמדו סביבו, מדברים בהמולה ויורים שאלות לכל עבר. הוא לא התכוון לחזור שוב על החומר לאחר שסיים את השיעור, ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר...

"תארו מצב בו אדם מאיים עליכם באקדח ואתם צריכים לשכנע אותו לא להרוג אתכם," ענה לאחת הסטודנטיות. "עכשיו תארו את עצמכם בנעליו של משה, עומדים בראש קהל של שני מיליון אנשים וצריכים לשכנע אותם לעבור באמצע ים סוף."

"אני שונא מים קרים," אמר גלעד, אחד הסטודנטים שעמד מאחור. "בחיים לא הייתי עובר."

"אז אם למדת משהו מהקורס אתה יודע שהאמירה שלך לא מדויקת," ענה ארי ברצינות. "היכולת לחזות את ההתנהגות של שני מיליון החלקיקים המכונים בני אדם היא לאין ערוך יותר טובה מהיכולת לחזות ולהשפיע על האדם הבודד. אני מאמין שהייתי יכול להשפיע עליך להיכנס למים הקרים ואף אפשר להוכיח זאת באופן מתמטי. זה בדיוק העניין!"

"ואיך בכל זאת משכנעים אדם לא לירות עליך?" שאלה עדן מפינת הכיתה. כבר בשיעור השני ארי קודד אותה לתבנית מדויקת: מגיעה דקה עד דקה וחצי לפני תחילת השיעור, מעדיפה משום מה לסכם במחברת ולא במחשב, מקפידה שיהיה עט גיבוי בפינת השולחן, יד ימין תמיד תיגע במחברת לפני יד שמאל, טבעת כסף דקה מינימליסטית על זרת ימין, נוטה לבחור בגדי ספורט שחורים או אפורים עם דוגמה גיאומטרית כלשהי, יושבת בפינה הימנית של החדר, שואלת בדיוק ארבע שאלות בשיעור, שזה מעניין, כי רוב הסטודנטים שואלים מספר אי זוגי משתנה.

"מממ... זה תלוי באפיון של החלקיק שאת קוראת לו אדם. מה קובץ התכונות שלו. לשכנע שני מיליון אנשים לא לירות עלייך זה יותר קל מתמטית. אבל אדם בודד? לא יודע... נראה לי שאם אין מידע אחר, הייתי עושה שני דברים."

"והם?"

"אומר לו את האמת, כלומר שאני חייב לחיות, ומתפלל..."

החבר'ה צחקו. עשרה תלמידים היו בכיתה, וארי ידע לנתח כל אחד מהם. חלק היו צעירים וצעירות בתחילת דרכם, מנהלי ביניים או עובדי חברות הייטק, וחלק מבוגרים יותר, מהסוג ששוקד על עבודת הדוקטורט בשביל הכיף ולעולם לא מתכוון לסיימה. הוא אהב אותם, קבוצה אינטימית וייחודית, ולא רצה להיפרד. אולי, כך קיווה, הצליח להחדיר בהם תשוקה להמשיך לחקור, ואולי המכון ישתכנע לתת לו...

"טוב, עכשיו ברור שצריך קורס מתקדם," קרא גלעד. "גם כדי להוכיח שבחיים אני לא אכנס למים קרים וגם כדי לדעת איך לשכנע אדם לא להרוג אותך."

"מבחינתי סבבה, השאלה אם המכון יהיה מוכן לעוד הרפתקה כזו."

"אנחנו נדבר עם המכון. צריך פשוט לדאוג שזה יקרה."

"לא בדיוק..." גמגם ארי ושם לב שגלעד הפר את הקוד. במהלך כל הקורס תמיד נשאר בחלק האחורי של הכיתה, בהטיה קטנה ימינה למרות שהיה שמאלי, וגם היו לו טיקים קטנים בקצוות הפה באינטרוולים של עד עשר שניות, וכעת הוא גם נעמד קרוב וגם השפתיים שלו ישרות לחלוטין כבר חצי דקה. משהו לא תקין.
"...כידוע אני מרצה חיצוני אז לא בדיוק שואלים אותי... אבל לכו תדעו, אולי אין קורס המשך בגלל שאי אפשר לעמוד בדרישות השכר שלי..." מרחוק שמע מישהו לוחש, "אנחנו יודעים כמה אתה מקבל, ותאמין לי, הם יכולים להרשות לעצמם עוד קורס
מתקדם..."

הסטודנטים המשיכו לצחוק וארי ניסה להתגבר על המבוכה. חלק מהסטודנטים יכלו, אם היו רוצים בכך, לפרוץ לכל מחשב, כולל מחשבי המכון, ולראות את המשכורת שלו, ולכן לא היה בטוח כיצד לענות. מפעם לפעם במהלך הקורס, במיוחד אחרי אמירות כמו זו שנאמרה עכשיו, הוא תהה מה באמת קורה מאחורי הקלעים.

"אוקי, ברצינות," אמר בהחלטיות, "אתם חייבים לזכור שחלק מהתיאוריות עליהן דיברתי בקורס הן לא בדיוק... איך נאמר, מדעיות. אלו תיאוריות ניסיוניות, חלקן מעורבבות בדעות אישיות שלי, ואני לא בטוח עד כמה הן מתאימות למסלול האקדמי-מדעי. הדברים עוד לא פורסמו וקיבלו הכרה גורפת."

"בקיצור, עוד לא קיבלת פרס נובל. הבנתי. אז מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?" שאלה תום, דוקטורנטית בבינה מלאכותית. ארי חשב להציע לה לעשות איזה מחקר ביחד, אבל דחה את זה עד לאחרי שיראה את תוצאות המבחן.

"אל תאמינו לאף מילה שלי. תחשבו בעצמכם. אולי תמצאו תיאוריות טובות יותר. תתנסו. תחקרו."

"אם רק היית יודע..." גיחך מישהו וכולם שוב צחקו.

הכיתה התפזרה.

ארי נאנח עמוקות בשעה שכיבה את האור, קיפל את המחשב הנישא ויצא החוצה. השמש הישראלית לא הצליחה לשפר את תחושת הכובד, והדרך לירושלים באוטובוסים נראתה ארוכה ומדכאת. עוד שנה אקדמית עומדת להסתיים. עוד שנה בה ניסה להעביר לעשרה סטודנטים מידע ומחשבות שלא זכו לשום הערכה מצד ראשי המכון או העולם בכלל, והסתכמה במה? מחיאות כפיים וסיפור על ים סוף? בטוח יש משהו מעבר לכל זה. חייב להיות משהו יותר גדול. רק שלא יגמור את חייו כמו אחיו, שהיו לו את כל הנתונים להיות... הכול, כל מה שהוא רוצה, אבל בסופו של דבר שילוב של עצלנות וחוסר מזל הוביל אותו להיות סוכן ביטוח רגיל ואפרורי שעסוק כל ימיו בנסיעות משמימות והיעדר משמעות. הוא בהה בחלון במהלך כל הנסיעה ולא הצליח לאחוז באף מחשבה קוהרנטית.