איחרתי לאהוב

הדוד סם

שמו של הדוד שלמה עלה פעמים רבות בבית הוריי כהוכחה לשלטונו השרירותי של המזל הרע בעולמנו ולתעתועי הגורל שמטלטלים את האדם בין השמים הנשגבים לעפר הארץ.

"הכול מַכְּתוּבּ, רק חבל שאלוהים לא צבע בלבן את המזל שלו," נהגה אימי לומר לי, נאנחה מעומק הבטן והמשיכה לספר עליו עד שעלתה בה המועקה ודמעותיה חנקו אותה. לעיתים גם התבדחה ובפרצי צחוק בלתי נשלטים סיפרה על משוּגות חייו.

סם, כך קראו לדוד בסאפי שבמרוקו. הבן הבכור. שמו המקורי היה שלמה, על שם סבו. אב המשפחה, סוחר כושל לכלי מטבח, נעדר תכופות מן הבית, וצורכי השעה כפו על סם אחריות יתרה. מגיל צעיר מצא את עצמו מפרנס את אימו וארבע אחיותיו ותומך בהן. בתצלומים ששמרה אימי בקופסת נעליים נראה הדוד הצעיר לבוש בקפידה, דק גזרה, שערו השחור העבות משוח לאחור. "רק חליפות הוט־קוטוּר מפריז," התגאתה אימי בטעמו המעודן ואף הפריזה בתיאור יופיו. דבר אחד השמיטה, פרט חשוב שבלט בכל התמונות: משקפי הראייה שלו בעלי העדשות העבות שפגמו במראהו המצודד. "הוא היה רומנטי, אבל אהב רק femmes francaises," הדגישה אימי. "אתה יודע, פעם מצאו אותו בקלאב אחרי לילה ארוך של חגיגות נואֵל. כדי לשמור על הכבוד של הדוד שלך לא אספר לך מה קרה," צחקה והוסיפה, "מה אני אגיד לך, הוא אהב נשים."

באחד הימים החליט הדוד סם לנסות את מזלו בלוטו. הוא הימר וזכה בהגרלה הגדולה, כולל במספר המזל.

"הִכה את כל ששת המספרים!" התגאו תושבי העיירה הקטנה סאפי, שכל גאוותם עד אז הייתה במוניטין שזכו לו הסרדינים הטעימים שלהם ברחבי הארץ. כך הפך סם בן־לילה לאיש עשיר, ליקיר העיירה ולמושא קנאתם של תושביה. אלו נזהרו בכבודו ופנו אליו רק בגוף שלישי.

אבל סם לא הסתחרר ממעמדו החדש. כששבע ממפגני הראווה ומהמסיבות שערך, הוא חזר להתהלך בין האנשים כתמול שלשום ואף השכיל לכלכל את צעדיו בתבונה והשקיע בעסקים. תחילה קנה את מפעל הדגים בנמל ובהמשך רכש מסלים את חנות הבדים בשוק והשאיר אותו לשמש מוכר.

"לפני שהתחתַנו," סיפרה לי אימי, "הוא חלק איתנו את המזל הטוב שנפל עליו ודאג לכולנו. אתה יודע, בסאפי קנו את הכבוד של הכלה בכסף. שלמה אחי נתן לנו טרוסו גדול. הוא קנה לנו הכול, אפילו סדינים ומפות שולחן. מה אני אגיד לך... זה הביא כבוד גדול למשפחה שלנו."

יופיין של האחיות והנדוניה היקרה עשו להם כנפיים בסאפי. לא עברה שנה מיום הזכייה, וארבע אחיותיו התחתנו והקימו משפחה. "אח! איזה חתונה גדולה הוא עשה לכל אחות ואחות," אמרה אימי בגאווה.

כאשר סיים סם את התחייבויותיו המשפחתיות, הוא התפנה לממש את חלומו הגדול להפוך את הנמל הקטן לנמל לאוניות משא גדולות. את הרעיון שאב מן הצרפתים שישבו ב"קפה פריז". הוא אהב לבלות עם מנהלי החברה הצרפתית "בורגי", אלה שבנו את המזח המזרחי בנמל הדיג. בסופי השבוע כולם נפגשו ב"קפה פריז", ששימש מעין מועדון קברט בניחוח צרפתי. היצאניות רקדו קאן־קאן בגרבוני ניילון ברחבת הריקודים המוארת בנורות ניאון צבעוניות, ובתנועות ריקוד מגושמות התאמצו לצוד מבט תועה מצד מי מהיושבים שבהו במשקה ופטפטו על עסקים, יין ונשים.

בוקר אחד שמעה אימי את הדוד נאנק מכאבים בחדרו. "מייד עשיתי טלפון לדוקטור הצרפתי," סיפרה.

"טלפון?" תהיתי.

"או־הו! באותם ימים רק לצרפתים ולעשירים היה טלפון בסאפי. הדוקטור בדק אותו, וכשיצא מהחדר אמר לי בשקט שיש לו סיפיליס, השאיר לי משחה ויצא. איזה בושה!" התלוננה אימי. "אבל התרופה הטובה ביותר הייתה כשהתחתן עם סוזנה היפה."

את סוזנה הכיר בחנות הבדים. כשנכנסה לראשונה הבחין סלים המוכר במבוכה הגדולה שאחזה בסם ועוד באותו הערב זרק לעברו, "אדון סם, הבחורה היפה הזאת תהיה אשתך."

ואכן, כעבור חודשיים התחתן הדוד עם סוזנה היפה.

"חתונה כזו, אוללה," התפארה אימי, "אף פעם לא ראו בסאפי. אתה יודע, הוא נסע לפריז רק בשביל לקנות נעליים. תמיד הכול אצלו היה צריך להיות comme il faut. והשמלה של הכלה סוזנה, אוללה, כמה פייטים מזהב תפרו לה... כמו בחוץ לארץ."

תחילה ניסה סם לאמץ הרגלים חדשים שיַקנו יציבות לשגרת הנישואים. את הבקרים פתח בעצלתיים בחברת אשתו ובערב מיהר לחזור לביתו. כמדי ערב הייתה סוזנה במיטה, שקועה במגזין אופנה. די היה בהערה אגבית כדי לעורר את זעמה ולחולל מהומה. עם הזמן למד סם לכבות את האש באמצעות מחוות יקרות.

"השעון מהז'ורנל," היה לוחש באוזנה, וסוזנה הייתה מתמלאת בתשוקה. "אם תפסיקי לאהוב אותי," היה ממשיך ומקניט אותה, "אאבד את מאור עיניי."

"אשאיר לך מקל הליכה ואברח," הייתה עונה בקרירות, מושכת אותו אליה, ולאחר רגעי צחוק ומבוכה היו השניים מתלהטים עד שהיו לגוף אחד.

בחודשי הריונותיה נתקפה סוזנה גחמות ילדותיות, והתפרצויותיה התכופות היו מהולות כעס וזעם. לאחר שתי לידות נצרב בעיניה דוק של מבט חולמני שהטיל צל כבד על גידול הילדים.

המלחמה באירופה פרצה, והשמועות על התקדמות הגרמנים אפפו את סאפי מכל עבר. כרזות נתלו על חזיתות הבתים, ודומה היה שכולם המתינו בדריכות לעתיד קודר. פחד ומתח קיצוני שררו בכל פינת רחוב ובכל בית. הנמל הקטן, נתיב היציאה מסאפי, שימש להברחת סחורות, בעיקר אלכוהול, ו"קפה פריז" הפך למוקד של השוק השחור.

אך דווקא בצל המלחמה פרחו עסקי הדגים והבדים של הדוד סם. קשריו הטובים עם הצרפתים והביקוש ההולך וגובר למנות קרב ולמדים הניבו עסקאות אפלות והכניסו לו ממון רב.

"הוא היה מביא לי חבילות של פרנקים בנייר חום, כסף צרפתי, אתה יודע," הדגישה, "ואני הייתי סופרת, מסדרת ורושמת," אמרה אימי, מתעקשת להדגים לי בתנועות ידיים זריזות את הפעולה עצמה, ואז התקרבה אליי ושיתפה אותי בסוד. "שם החבאתי את הכסף," לחשה.

לנוכח מצבה העגום של צרפת במלחמה, נפילת הרפובליקה השלישית ועליית ממשלת וישי הבין סם שהשגשוג בעסקים לא יימשך עוד זמן רב, והחליט לסגור את מפעל הסרדינים בסאפי ולהמתין עד סוף המלחמה. "נראה מה ילד יום," הרגיע את המשפחה.

ואכן, עם התקדמות המלחמה חיזקו הצרפתים את אחיזתם במרוקו, על הקהילה היהודית הוטלו מגבלות נוקשות, וחירותה נשללה. כעת נאלץ סם לסגור את כל עסקיו ורק את חנות הבדים השאיר לימים טובים שיבואו.

באחת השבתות הגיעו לבית הכנסת באמצע תפילת שחרית שלוש משפחות יהודיות שברחו מגרמניה דרך פולין, עברו לצרפת ומשם הפליגו לסאפי. התפילה הופסקה בבת אחת וקראו לכל ראשי הקהילה, ובהם לסם. הרב אדרי עמד על הבימה שמאחורי ארון הקודש ודרש בלהט, "יהודים ערֵבים זה לזה. עלינו לפתוח את ליבנו ולאמץ לחיקנו את המשפחות האומללות שנסו על נפשן מן הצורר הגרמני, יימח שמו וזכרו, והגיעו עד אלינו, לסאפי."

וכך, בעידודו של הדוד סם, גם הוריי אימצו משפחה, משפחת בלום — זוג הורים וילדה רזה בשם לירקה, שהיו לה שתי צמות ארוכות ועיניים כחולות. לעיתים קרובות מצאתי את עצמי עובר ליד החצר האחורית של ביתי בתקווה לראות את לירקה, שמדי פעם יצאה לחצר, אך רוב הזמן עמדה ליד החלון. ניסיתי ללכוד את מבטה, אך למרבה האכזבה היא התעלמה. משפחת בלום התאקלמה מהר מאוד והפכה לחלק מהמשפחה ומהקהילה. הגרמנית הייתה זרה לאוזננו, אך בני משפחת בלום שלטו בצרפתית. לירקה אף נהגה לדקלם שירים בצרפתית, ואני השתעשעתי איתה בחידונים ובמטבעות לשון בצרפתית.

כשרק הגיעו לסאפי, הוריה של לירקה חששו מהסביבה החדשה ואסרו עליה לצאת לרחוב, אך עם הזמן רכשתי את אמונם, והם הרשו לנו לשחק בחצר. שם נטמנו זרעי האהבה הראשונה שנבטו בהמשך. גם הדוד הסם התחבב עליהם מאוד ונסך בהם ביטחון. "לירקה בידיים טובות," הבטיח הדוד, "אין לכם מה לדאוג." וכך התרחקנו יותר ויותר מגבולות החצר, עד שיום אחד הרחקנו עד לנמל. עם הזמן הוא הפך למקום המבטחים שלנו ולמגרש משחקים אינסופי שסיפק את כל גחמות הדמיון שלנו.

אהבָתי ללירקה התעצמה עוד ועוד, וכשעצמתי את עיניי בלילות, הרגשתי אותה בבטני.

באחד מביקוריו של הדוד סם בביתנו הציעה האם, הלן בלום, שנייצר נקניקיות גרמניות משובחות.

"נקניקיות גרמניות בסאפי?" תהה הדוד סם.

"כן, אני יודעת את הסוד לייצור הנקניקייה הגרמנית המושלמת. נהפוך את חנות הבדים לדוכן נקניקיות ונמכור בשוק נקניקיות זולות וטעימות."

וכך היה. השמועות על הנקניקיות הגרמניות העסיסיות נוטפות השומן הכו גלים. יום־יום השתרך בשוק תור ארוך לפני הדוכן שהלן ניהלה ביד רמה, וסלים הפך בעל־כורחו למוכר נקניקיות. כולם נהרו למקום ונגסו בפלא הגרמני. בעודם נועצים את שיניהם בבשר הנקניקייה, התלוצצו חלק מהרוכלים שרק כך הם יביסו את הגרמנים.

כעבור שנתיים, עם תום המלחמה, סגר סם את הדוכן ופתח מחדש את מפעל הדגים. הלן ולאון בלום החליטו שהגיע הזמן לחפש את עתידם במקום אחר.

"כשנקבל את הסֶרטיפיקטים, נאכל נקניקיות בניו יורק," אמר לאון בלום, וכולם צחקו.

בחלוף חודשים מורטי עצבים הגיעו הוויזות לאמריקה אל משפחת בלום, ונאלצנו להיפרד. הפרידה הייתה קשה. עמדתי בכיכר בהמולת הילדים, ולירקה התקרבה אליי בהיסוס, לחשה בקול סדוק, "עוד ניפגש," ונמלטה בריצה לתוך המונית. ידעתי שאם תביט לאחור, לא ניפגש עוד לעולם.

כולם התחבקו והתנשקו, "אבל זו לא פרידה לעד," הבטיחו זה לזה.

לפתע, כשהמונית החלה לנסוע, התחלתי לרוץ אחריה בדחף בלתי נשלט. לירקה לא סובבה ראשה לאחור, והמונית נעלמה.

עד היום ריחן של נקניקיות מעורר בי את רגשות אותה אהבה ראשונה.

מחזור החיים בסאפי שלאחר המלחמה זכה לצבעים בוהקים. נפתחו חנויות חדשות, ובהן חנויות אופנה של בגדים מיובאים מפריז, המסעדות ובתי הקפה התמלאו בסועדים, ובית קולנוע חדיש ומודרני, "סינמה פריז" שמו, נפתח בעיירה. אוניות המשא הגדולות כבר עגנו בנמל, ודומה היה שהאנשים שמו את מבטחם במחר וניערו מעליהם את העבר שנדחק בין קירות הזיכרון.

בוקר אחד הגיע סלים אל ביתו של סם. הוא היה נסער ומשך אותו אל המרפסת. "אתה רואה את האונייה שם באופק?" שאל והצביע על אוניית משא ירוקה. "שים לב, האונייה נוטה על צידה, והיא תטבע בעוד יום או לכל המאוחר בעוד יומיים. אתה מנחש מה המטען שבה?" שאל בעיניים נוצצות.

"דגים מלוחים," ניחש סם.

"מדגים מלוחים לא מתעשרים בן־לילה," ענה סלים. "אני מדבר על מטמון ששווה זהב: טונות של בדים משובחים ויקרים מכל הסוגים מהודו ומסין."

"איך אתה יודע?" תהה סם.

"הקפטן נמצא אצלנו עכשיו בחנות הבדים. הוא מעוניין לעשות מכירת חיסול של כל תכולת הבדים שבאונייה." סלים השתתק לרגע ואז הרים את קולו בהתרגשות, "הגורל הטוב והמיטיב משחר לפתחנו. לא נפתח לו את הדלת? תוכל להרוויח הון שלא ייגמר לעולם," אמר והוסיף תוך שהוא מושך בכתפיו, "ככה זה בחיים: אסונו של האחד הוא מזלו של האחר."

סם התלבש במהירות ויצא אל השוק לפגוש את רב־החובל. סלים השתרך מאחור. כשנכנס לחנות מייד קם לכבודו רב־החובל, גבר גבוה וכרסתן בעל זקן עבות שזרקה בו שיבה, והציג את עצמו כקפטן אדוארד. מבלי להתעכב על גינוני הנימוס אמר קפטן אדוארד בצרפתית במבטא אנגלי כבד, "אל לנו לבזבז זמן יקר," ומיהר להוציא מתוך תיק עור שנשא מסמכים המעידים על סוגי הבדים שבאונייה ועל כמויותיהם ותעודות משלוח. שמה של האונייה, "טארוס", התנוסס בראש כל מסמך.

"לצערי נפל עלינו האסון הזה, ואתה, אדוני, מבין שכקפטן האונייה מוטלת עליי האחריות לעשות הכול כדי להציל את מה שאפשר לפני שיהיה מאוחר מדי. אדוני יודע להעריך את שוויים של בדים יקרים ונדירים מהודו ומסין, הנחטפים בכל מקום ובכל מחיר, אבל דרושה כאן החלטה אמיצה ומהירה כאחת. כמובן, המלחים שלי יעמדו לשירותך עד שאחרון הגלילים יגיע אליך, ומיותר לציין שהגלילים שמורים היטב בבטן האונייה, עטופים ומוגנים בתוך ארגזי עץ." הוא הוציא פתק מכיסו, רשם עליו את התשלום שהוא מבקש ומסר אותו לסם.

השמועה על האונייה העומדת לטבוע הוציאה בינתיים את התושבים מבתיהם. משפחות שלמות, סקרנים וסתם עוברי אורח ירדו לחוף לראות מקרוב את המחזה. סוחרים ממולחים מיהרו להקים לאורך החוף דוכני ממתקים מאולתרים ודוכנים שבהם הימרו על שעת הטביעה המשוערת, ואילו בעלי העניין החלו להתגודד סביב החנות שבשוק.

המחיר שביקש רב־החובל היה גבוה במידה ניכרת מהערכתו הראשונית של סם, אך הוא ידע שיש בידיו הסכום הדרוש. כשהסיר את משקפיו, כדרכו בשעה שהרהר, העולם היטשטש סביבו, אך מחשבותיו התחדדו.

לפתע נעמד רב־החובל והכריז, "אם אלה הם פני הדברים, אבדוק הצעות נוספות," אך סם קטע את דבריו, והמילים נמלטו מפיו, "אני מקבל את הצעתך, אדוני הקפטן."

השניים לחצו ידיים, הלכו מייד לעורך הדין הצרפתי גסטון, חתמו על החוזה, וסם חתם על שטרי חוב המשעבדים את כל נכסיו לטובת העסקה. משם ירדו השניים לנמל. רב־החובל נכנס לסירה הראשונה, הניף מטפחת לבנה, וכולם הפליגו אחריו אל כיוון האונייה השוקעת. רק סם העדיף להמתין לסחורה על המזח.

כעבור שעות הגיעו הסירות הראשונות למזח והחלו לפרוק את הגלילים. ריח עז של ריקבון ועובש נדף מן הבדים. כשמישש את הבדים גילה סם שהם ספוגים לגמרי במי ים ומוכתמים בכתמי שמן גדולים. תקוותו שבמשלוחים הבאים ישתפר מצב הסחורה התנפצה, ולאחר שעות אחדות נסתם הגולל על העסקה. "טארוס" שקעה במצולות, ולפנות בוקר נצפו גלילי בד צפים על פני המים, עושים את דרכם אל חופה של סאפי.

סם לא חזר הביתה באותו לילה, אך הדי העסקה הכושלת הגיעו לאוזני המשפחה והקהילה. רק לפנות בוקר מצא הרב אדרי את סם עומד על סלע במזח המזרחי של הנמל.

"שלמה היקר," קרא לעברו הרב והתקרב בזהירות, "אין לי עצה כנגד עסקה כושלת, קל וחומר כנגד תרמית של איש בן בליעל מִזרע עמלק. אך מכל צרה ומצוקה בעולם יש תמיד רווח והצלה. הבט, שלמה, בים הגדול המוציא את קצפו על העולם. גלים־גלים גואים מסוף העולם ועד סופו, אך ממעמקי הים בוקעים עתה פעמוני המשיח שנועדו להסב את פנינו מהסחות הדעת ומהַבלי העולם לעבר הגאולה, לעבר משיח צדקנו. הרי כולנו יודעים: ארץ ישראל נקנית בייסורים."

סם הרים את אחד הארגזים והשליך אותו אל הים הפתוח.

"אתה, שלמה היקר, קנית ביוקר את גאולתך. המלחמה הסתיימה, תודה לאל. קום וסע לארץ ישראל."

סם שתק, אך כעבור ימים אחדים עזב את סאפי ועלה עם משפחתו לארץ ישראל. בעקבותיו התפזרה המשפחה המורחבת לקנדה ולצרפת, ומשפחתי שלי עברה לקזבלנקה.

"לא הספקתי להיפרד ממנו. הם ברחו לארץ ישראל כמו גנבים בלילה," שמעתי את אימי מתייפחת בלילות באוזני אבי עד שהוא מאס בכך וביקש שתניח לו.

"אני צריך לקום מוקדם לעבודה," הכריז.

אימי נאנחה בכבדות ועצרה את בכייה. בבוקר היו עיניה נפוחות.

הידיעות על הדוד סם היו מקוטעות. יום אחד קיבלה ממנו אימי מכתב קצר ומסעיר, "סוזנה ברחה עם רופא צרפתי לאירופה. הכירה את המנוול בבית החולים. עזבה אותי עם הילדים. היית מאמינה, אחותי היקרה?"

מהמטבח פרצו קולות בכי ויללות שבר.

״מי מת?״ שאלתי.

״סוזנה,״ ענתה אימי.

למשמע הבשורה קם אבי בבהלה, הרים את אימי מהרצפה ונשא אותה לחדר השינה. הם התלחשו שם, אך אימי לא הפסיקה לבכות ואף הרימה את קולה וקראה, " אני רוצה לנסוע עכשיו לארץ ישראל!"

"השתגעת?!" גער בה אבי, "רק עכשיו קיבלנו את הוויזה לקנדה אחרי חודשים של המתנה."

"תיסע אתה לקנדה. אני נוסעת לאחי שלמה, וימות העולם!"

כעבור חודשים אחדים עלינו לארץ ישראל בחסות הסוכנות היהודית.

בימינו הראשונים בארץ הסתגרה אימי בתוך הבית ולא חדלה לקלל ולגדף את הסוכנות היהודית ואת "עליית הנוער".

"הם גנבו לי את הילדים שלי," זעקה, "שילכו לכפרה."

"הם בפנימייה טובה, לא חסר להם שום דבר," ניסה אבי להרגיע אותה.

"מאיפה אתה יודע?" שאלה תוך שהיא מקנחת את אפה. "איפה ראית אותם? שמעת מהם בכלל?" התייפחה.

"אל תדאגי, יש לי את הכתובת בעברית," אמר אבי בעודו מוציא מכיסו פיסת נייר ומנופף בה. "בקרוב ניסע לבקר אותם," המשיך ודיבר על ליבה, לשווא.

אימי המשיכה והתלוננה באוזני אבי, "מה זה המדבר והשיממון הזה? ce n'est pas possible," חזרה ומלמלה. "אנחנו תקועים פה בין שמים לחול. הו, אלוהים, מה חטאנו?" ואז הייתה מרימה את ידיה ומנסה להדוף מעליה את החום הכבד ששרר בשיכון.

ניצנים של הרהורי חרטה על החלטתה לעלות לארץ ישראל התגנבו לליבה. "איפה שלמה אחי?" חזרה ושאלה. "אני צריכה אותו עכשיו לידי, איפה הוא? מה זה, בלעה אותו האדמה?"

אבי ישב רוב שעות היום בפינת הסלון ושתק. מפעם לפעם תלה את עיניו בה וזרק, "אמרתי לך!"

די היה בצמד המילים הללו כדי להצית את זעמה, דבר לא היה בכוחו לחסום את האש שיצאה מפיה על אבי, וכשהמילים נקרשו על רצפת הסלון הוא היה קם וגוער בה כדי להציל משהו מכבודו וחומק מהבית.

יום אחד הגיע הדוד סם לביקור. אימי נפלה בזרועותיו ולא ידעה את נפשה מרוב התרגשות, אך למצהלותיה הסתננו תלונות. "מה זאת הארץ הזאת, אחי שלמה," קוננה, בחנה אותו היטב ואמרה, סופקת כפיים בצער, "תראה מה נשאר ממך, הארץ הזאת אכלה אותך."

"מתרגלים, אחותי ריקה," ענה ביובש.

הדוד סם נראה כחוש מאוד. מרושל היה בלבושו, ושערו הסמיך הפך דליל והאפיר כליל. הוא נראה זקן לגילו, ולמרות זאת נשאר חיוני ומלא מרץ והִרבה להתלוצץ עם אבי.

"כשאתה צריך לבקש משהו במדינה הזאת, צריך לצעוק על הפקידים, ועדיף בצרפתית," קרץ לאבי.

ואז הוא פנה אליי, "בצבא יהפכו אותך לגבר כמו הצברים. אל תתבייש לענות להם ואל תיפגע מהם. ותקשיב לדוד שלך: תאכל הרבה גויאבות." הוא הוציא אחת מכיסו, שפשף אותה ונתן לי לטעום. מייד ירקתי את הפרי, והדוד סם פרץ בצחוק.

"עוד תתרגל," אמר תוך שהוא משתעל ומשתנק.

למחרת נסעה אימי עם הדוד סם לבקר את שני אחיי בפנימייה. בערב, כשחזרה, היו עיניה לחות ונפוחות, והיא סירבה לדבר. היא נכנסה למיטה ולא יצאה ממנה שלושה ימים.

לאחר תקופת הסתגלות קשה החלה אימי לצאת מהבית. היא למדה להכיר את השכנים בשיכון, מחלקם נזהרה בשל צבע עורם, אחרים תיעבה בגלל הריח החריף של מאכליהם, ורק עם משפחת עולים מאלג'יר דוברת צרפתית התיידדה בזהירות.

אימי, שלא הייתה מורגלת בעבודה מחוץ לבית, נאלצה לעבוד מבוקר עד ערב במתפרה במרכז העיר, ואילו אבי, שהיה נטול כישרון ושפה, מצא את עצמו בחסותו של סדרן עבודה מהשכונה ששלח אותו לעבודות מזדמנות: קטיף תפוזים או עבודות ביערות קק"ל. זו הייתה עבודה פיזית קשה בתנאים איומים שלא היטיבה עם בריאותו. אני, לעומתם, שהייתי נער מתבגר, התעריתי בקרב ילדי השכונה, ואת רוב שעות היום העברתי מחוץ לבית בניסיון לחמוק מהמצוקה.

הוריי שאפו להתמיד בקיום גם כשרוב הזמן החיים נראו בלתי נסבלים. אבי הלך לאולפן, למד עברית והצליח להתברג בעבודה מסודרת בנמל. אימי עזבה את המתפרה במרכז העיר, קנתה מהשכנה מכונת תפירה מבית היוצר של "זינגר" ותפרה בבית בעבור תושבי השכונה. היא רכנה במשך כל היום אל המכונה והמשיכה כך אל תוך הלילה, מדוושת על הפדל ומוציאה תחת ידיה חליפות, שמלות ותיקונים שונים.

אימי הקפידה לבקר בקביעות את אחיי בפנימייה ואף מצאה זמן לנסוע אל הדוד ליומיים־שלושה בכל חודש.

"עשיתי כל מה שאני יכולה בשבילו ובשביל הילדים שלו," שיתפה את אבי, "אבל אתה יודע," הוסיפה, "זה מוזר, הוא אף פעם לא מזכיר את השם שלה."

"של מי?" התבלבל אבי.

"סוזנה," ענתה אימי.

השנים עברו, והילדים גדלו ועזבו את הבית. הדוד סם קוּדם בעבודה ומונה למנהל משמרת בפס הייצור של הסרדינים במפעל. הוא אף עבר בגפו לדירה קטנה יותר.

"עכשיו יש לו סוף־סוף קצת נחת," כתבה אימי לאחותה בקנדה. "וצחוק הגורל," הוסיפה, "הוא הפך למנהל גדול במפעל לסרדינים. חסרה לו רק אישה שתמלא את הבית. לא טוב שהוא יישאר לבד כמו כלב."

יום אחד הגיעה לאוזניה של אימי ידיעה שמשפחת זגורי מחפשת חתן לבת רובי, שכבר הפכה לנטל על משפחתה המורחבת.

"בת ארבעים, מי ייקח אותה?" התלוננה אחותה והוסיפה, "עצלנית שלא מפסיקה לאכול. שמנה כמו חבית וטיפשה כמו חמור."

אימי הייתה נחושה וענתה מייד, "ואחי חצי עיוור. מה זה משנה שמנה או רזה, חכמה או טיפשה. העיקר שלא יישארו לבד בעולם."

כאשר הדוד סם הגיע לביקור בשבת, הנחיתה עליו אימי את החדשות על נישואיו הקרובים.

הדוד נראה נבוך. "מי זאת?" תהה.

"רובי," ענתה אימי נחרצות. "בתולה בת ארבעים, קצת שמנה ואוהבת לצחוק משטויות."

בבוקר ניסה אבי ולרכך את התנגדותו. "מי יעזור לך בזקנתך? היא תהיה העיניים שלך בבית וברחוב," דיבר על ליבו.

סם שתק, והנהון קל מצידו התפרש כהסכמה.

עוד באותו ערב הסבה גם רובי, קפואה לצד אחותה, לשולחן גדוש במטעמים שאימי טרחה להכין. לבושה הייתה בשמלתה הפרחונית ואת פניה קרעה באיפור גס.

אבי טפח כל העת על כתפו של הדוד סם, אבל הדוד ההמום המשיך לשתוק, מבטיו מתחת לזגוגיות העבות מבועתים.

"בשעה טובה ומוצלחת בקרוב יהיה לכם בית," עודדה אימי, הדוד הנהן, ורובי צחקקה.

כעבור חודש נישאו הדוד סם ורובי בחתונה צנועה.

רובי מצאה נחמה גדולה בחייה החדשים לצד הדוד. היא הפיחה חיים בעגמומיות ביתו, פרשה מפות ושטיחים בשלל צבעים, כיסויים רקומים צצו על כל רהיט ורהיט, והמטבח נמלא בסירים ובניחוחות תבשילים.

"היא לא מפסיקה לבשל," התלונן הדוד, אבל אימי ביטלה את דבריו בכעס, "זו תלונה של גבר מאושר שלא חסר לו כלום בחיים!"

לילה אחד תקפו את רובי כאבי בטן עזים. "אני הולכת למות," ייבבה, "תזמין לי אמבולנס," התחננה באוזני בעלה.

"זה בטח בגלל מה שאכלת. את אוכלת יותר מדי," ענה לה סם ועשה כבקשתה.

כאשר הגיע האמבולנס התגלה, לתדהמת כולם, שרובי כורעת ללדת. גם רובי עצמה לא ידעה שהיא בהיריון.

"נס! נס!" חזר הדוד סם ומלמל.

כאשר שמעה אימי את הבשורה, התפקעה מצחוק ואמרה לאבי, "ראית מה זה? אמרתי לך או לא אמרתי לך? תמיד היה לו מזל!"

"גלגל המזלות,״ ענה אבי, "פעם למעלה ופעם למטה."

באחת השבתות כעבור שנים אחדות נדם ליבו של הדוד בשעה שישן.

"רק צדיקים מתים בשבת ועוד בשנתם," ניחמו את אימי, שידעה צער גדול בשבעה.

באחד מביקוריי כעבור שנים מצאתי את אימי יושבת במרפסת בית האבות ובוהה בחצר.

"אתה יודע? הוא קנה אונייה גדולה של בדים יקרים בסאפי," אמרה בגאווה.

"מי?" שאלתי

"אח שלי, שלמה."

"באמת?" העמדתי פני מופתע.

"הוא נהיה עשיר מאוד ואז עלה לארץ ישראל, קנה מפעל גדול של דגים, בנה בית כמו ארמון, וסוזנה היפה חיה כמו מלכה."

"מזל של עשירים!" התבדחתי עם אימי.

"רק חבל שהוא שכח אותנו."

"את מי?" שאלתי.

"את האחיות שלו. הוא שכח אותנו," מלמלה ולפתע ביקשה, "קח אותי עכשיו לחדר, קר לי."