הנובל

נכבדַי, חברי האקדמיה,

לאחר שנים של בחירות שנויות־במחלוקת, לעתים מוטעות ואפילו מבישות, סוף סוף, רבותַי אצילי הנפש, הכיתם על חטא והגעתם להחלטה הנכונה. יקירַי, מילאתם את חובתכם. איחולַי. אין שום ספק שהפרס מגיע לי.

מילדותי המוקדמת הועדתי את חיי לספרות. לא בדיוק לקריאה וללימודים קלאסיים, הבחירה השכיחה יותר, שאינה מקורית כלל, אלא להתמרת ה״אני״ שלי הביוגרפי, האמיתי, ל״אני״ בדיוני, לפיתום המדברר זיכרונות ויצירות של אחרים. לרגל המעמד הנשגב הזה ייעדתי את עצמי להתגלגל בחייהם של הסופרים שעמדו כאן לפנַי ולהטמיע בתוכי את האירועים שהתרחשו בחייהם. כולם מתגלמים בי. אין עוררין על כך שאני הוא ״היצירה היוצאת דופן ביותר, החותרת לשלֵמוּת״, כפי שהורה לכם אלפרד נובל בצוואתו על מנת להוקיר את חתני הפרס.

פרס זה נועד להוקיר את אלה, שבאמצעות האמנות רוממו את החיים והעניקו להם משמעות עמוקה יותר. אלה שבמהלך ההרס הנתעב של האנושות הבחינו בניצוץ אלוהי נשגב. מי שהתעלו מעל אינטרסים אישיים בנאליים והגיעו לפסגה בלימוד וחקר השפה הספרותית. אני מייצג את האוטופיה הזאת. אני הוא גיבור העלילה שלכם. אני גם מדבר בשמכם. באושר רב ובגאווה. אם כי אני משוכנע שהבחירה בי היא הנכונה, אני מקבל את הפרס בענווה. רוב תודות.

אני מאמין שרבים מכם חשים אי־נוחות למשמע הפתיח של הנאום שלי. מתנשא? יהיר? מזויף? הייתכן, רבותי, שאתם כבר מהרהרים באופן שבו תוכלו לשלול ממני את אות ההצטיינות שלי? אחרי ככלות הכול, מאז שנת 1901 ואילך עולים כל חתני הפרס על הבמה באצטלה של ענווה, הפתעה והכרת טובה. אבל הבה נהיה כֵּנים, אין זה הזמן להתחכמויות. כל סופר הוא שילוב של נרקיסיזם ודוֹריאן גרֵיי. כל סופר הוא נוקדני, חוצפן, שחצן, יהיר. זו מהותו. וגם אם היא מוסווית, אי אפשר להעלים אותה. הרשו לי, אם כן, לפרושׂ לנגד עיניכם, לחשוף, ולהרוס את הפַּן הבלתי חדיר, הסמוי, החמקמק והארור – אך החיוני ליצירה – של כת הסופרים.

אם האמנות נועדה לחשוף את נפש האדם, על תהפוכות חייו וחוויותיו, אני עומד להגיש לכם את מהותהּ הכמוסה. כֻּלָּם, כל מי שכתב אי פעם ספר, חלם על רגע התהילה הזה. כֻּלָּם, לרבות מי שמכחישים זאת, הרגישו שזכו להכרה ולכבוד שהם ראויים להם, או חלילה שרדפו ומחקו אותם באורח נפשע. אין ספק שכל סופר, כולל מי שכותב באינטרנט, משוכנע שהוא ניחן בכישרון עילאי.

הנוהג הוא להוקיר ולהלל את כל מי שהגיע לכאן. להכריז עליו כרב־אמן, מושא להערצה, מקור להשראה וליראת כבוד. להציבו על במה מקודשת וכמעט בלתי־נגישה במשכן הכבוד והתהילה, כאילו היה אחד מאֵלי האולימפוס. אבל הרשו לי לומר לכם במאמר מוסגר: סופר אמיתי, על מילותיו הרגישות והכֵּנות ביותר, מסתמך על סטיותיו, על מעשיו המבישים, על הדחקוֹת זימתיות, נאלחות ומוצפנות.

בנאומי אתעקש להחמיא למעשים ולטקסטים ידועים לשמצה. לכל מה שהיה ועודנו סודי ומביש. ביזיון, חברים, הוא תוצר שיש לו ערך רגשי. זאת התעלוּת הרוח. מדובר בצורך להקדיש תשומת לב מיוחדת למה שלא תועד אבל אפשר להסיקו, למה שניתן לתקנו וליצור אותו מחדש מן הכישלונות, מן ההשמצות, מן השִכחה. משהו שאי אפשר להשיגו אפילו באמצעות הבִּדָּיוֹן.

נכבדַי, פרנץ קפקא, אחד הענקים הנשכחים כאן, בנאומו המשולהב כקוף לשעבר, פנה אלינו במשפט: ״מורַי ורבותי חברי האקדמיה״. קפקא האירוני, העוקצני, הכופר בכול, המקולל, רוצח האֵל, מעניק לנו התחבטויות נפש. באבסורד שבמילים, במקוריות שבפשטות, באכזריות היומיומית שאין לה קץ – הוא היה ויהיה תמיד ייחודי. כמו מְסַפֵּר מן התנ״ך. מיסטיקן. מיתי. פורץ דרך לסופרים רבים שהלכו בעקבותיו, לאלה שרדפו אותו וגם לאלה שקדמו לו. והוא, רבותי, אולי תופתעו לשמוע, באותו נאום מפורסם שנשא, כינה אותנו ״קופים״. הוא חירף וגידף והאשים אותנו בחוסר הגיוננו, באי־הרציונליות שלנו ובסטיותינו. Gentlemen, הוא טפל עלינו שאנו מסוגלים לשחק בצואה שלנו! איזו השמצה נאה! השאלה היא האם היה אוזר אומץ לשאת נאום כזה כאן, באולם הזה? האם היו לו ביצים של קוף כדי להשפיל in loco אותנו, הנאצלים הנפוּחים מחשיבות עצמית, המחזיקים ביֶדַע? או אולי מצא מפלט בזרועות הבִּדָּיוֹן? האבסורד? החריג? אני חושש שאילו היו מעניקים לו את הפרס, הוא לא היה עומד בכך. אבל מתוך עיקרון בחרתי להתחיל את הנאום שלי כמוהו. והמבין יבין.

קפקא מדהים אותי תמיד ביכולתו ובמקורות־השראתו לכתיבת יצירות־הענק שלו. אני מרגיש כסדיסט כשאני מנסה לגלות מה הילך עליו אימה. כשאני מנסה לחשוף את המפלצות שרדפו אותו. מה לכל הרוחות מקורם של הסיפורים הקצרים שלו, אלה המעיקים ורבי העוצמה? האם בחייו הקטנים והבנאליים כפקיד בחברת ביטוח, או אולי בייסורים ובפחדים האינטימיים ביותר, באקסטזות ובחשיפות האינטימיות? אני סבור שהוא נחשף באינטימיות שכזאת על מנת לזכות במחילה.

לא אתעכב על הספרים, המחקרים והחיבורים האקדמיים שלו. כולם ידועים זה כבר והיו עלינו למעמסה. אני שואב הנאה מהחשיפה הפומבית שבחליפת המכתבים שלו. אני רוצה לכבד את האיש ולהיטמע בו, ב״תולעת הרכה״ שהתערטלה בפני פֶלִיצֶה בָּאוּאֶר, ומעולם לא העלתה בדעתה שחוסר זהירותהּ יוביל לחשׂיפתהּ. ואולי, רבותי, המציא הסופר השטני גם את זה? אינני יודע. אבל האפשרות קיימת.

בעודו מתחקה אחר קדושים מעוּנים ומופלאים למען ספריו, התארס קפקא פעמיים לפֶלִיצֶה בָּאוּאֶר, אבל לא נשא אותה לאשה. במשך שנים מכר אשליות ל״דולציניאה״ שלו. זוג האוהבים ניהל רומן־במכתבים בלבד והותיר אחריו מורשת של טקסטים ושירים כדי שאנחנו, דולֵי הסודות הספרותיים הבזויים, נוכל לנַכֵס גירסה שנשדדה מן העבר. ומהספרות.

רבותי המוּרָמים־מעָם, אתם יודעים שקפקא פגש את פֶלִיצֶה בפעם הראשונה בארוחת ערב בביתו של מקס בּרוֹד ידידו, מי שהטיל עלינו קללה בכך שהציל והוציא לאור את יצירתו המדהימה והמאלפת של הצ׳כי. זאת הייתה תגלית ממבט ראשון. ״כשהגעתי לביתם של ה’בּרוֹדים’ הֵסֵבָּה פֶלִיצֶה לשולחן. לא הייתי סקרן לדעת מי היא. מיד הרגשנו שהכרנו כל חיינו״. הצעירים המיתיים החלו להתכתב, לרקום תוכניות ולאהוב. ״את דמותה של פֶלִיצֶה אפפה הילה קסומה״, מנציח אותה הסופר באחד ממכתביו. הפקיד המרופט מחברת־הביטוח ואשת־העסקים שנתפסה־לאשליה מחליפים נדרים בפעם הראשונה שנתיים אחרי המפגש הזה (אם האדונים הנכבדים אינם מכירים את הסיפור, עִמם הסליחה, אבל שיָקומו ויתנדפו מכאן מיד. הם נמצאים במקום הלא נכון).

קפקא, גאון אמנות המילה, אבסורד הקיום וההתאוּוּת, מוּכֵּה אֵימת שלל הפנטזיות וההזיות, אִשפז את עצמו בסנטוריום (מקום נורא, על מפלצותיו). ופֶלִיצֶה שלו, שקילומטרים הפרידו בינה לבין מושא אהבתהּ, הפצירה בגְרֶטֶה בּלוֹך, מי שהייתה חברתה הקרובה ביותר, שתבוא לעזרתו של האהוב. הפקיד נעים־ההליכות, התועה, המפוזר ורב־הסתירות, אף שהכיר טובה לפֶלִיצֶה, פלירטט במצפון נקי עם חברתה. ודבר זה, שותפַי הסדיסטים לדבר עבירה, היה הרגע שבו נעשו מכתביו לפֶלִיצֶה תכופים יותר. בזמן שכתב לה ותכנן את נישואיהם, הוא כתב מכתבים calientes לגרֶטֶה (ידידי הערמומי, סליחה, אבל אני חייב להחמיא לך על הבחירה בשם הסוגסטיבי הזה). אדונים מפוקפקים, זוהי אכן גאונות! ובזמן שניהל רומן חפוז, חשאי ורציני, לצד אהבה אחרת, יצר הסופר את המשפט, שמקוריותו אינה מוטלת בספק. הוא המציא את רגשות האשם ואת הפשע, והפך אותם לספר יוצא מן הכלל. בּראבוֹ.

ויש עוד. בעודו בסנטוריום, כחוש וסובל מתת־תזונה, התאהב הרפתקן הסתירות, השחקן ואמן הרעב, ב״בחורה השווייצרית״ ובבחורות נוספות. רבותַי, מי שמעולם לא בגד – שֶיָּרים את היד ושיכתוב את הספר הראשון על הנושא! אלא שקפקא, שהיה כבול לגרֶטֶה ולפֶלִיצֶה, התנהל בערמומיות. אני מדמיין ויוצר־מחדש את מסיבות ההוללות שלו בסנטוריום! זה היה הגלגול שלו, להפוך לשלושה כדי לספק ולרמות את שלוש המאהבות שלו.

אני מתפעל ומעריץ את הדחפים הספרותיים האמיתיים – חשוּקות ועוד חשוּקות! אלא שכדי ליצור מסתורין ולברוא דמות אחרת של עצמו, סופר מיוסר הנמצא בחיפוש מתמיד אחר עליונות ספרותית, אמר: ״כל מה שאינו ספרות שנוא עלַי ומשעמם אותי, כי הוא מסיח את דעתי ומזיק לי, גם אם מדובר ביציר דמיוני״. שקר וכזב, ידידי המיתולוגי. ההרפתקאות והשיטוטים במיטות נשים – ולא הספרות – הם שיצרו את העלילה המושלמת לטירה שלו, למשפט שלו וגם למכלול היצירה שלי!

(קפקא פלירטט עם בתו של שַמַּש בית הכנסת. ואני, מתוך כבוד לקפקא, חיזרתי אחרי חברתו של רב העיר שבה נולדתי. הייתי צעיר, כל כך צעיר. אפילו שְׂער ערווה עוד לא היה לי. אבל כבר אז השתוקקתי לתלוש את החצאית ההיא, לקרוע את הפוזמקאות ההם, לגזור לחתיכות אותה פֵּאה ולהמתין, בלי בגדים, שיבואו הזִקפה והמשיח. אה! רבותי, אדונים נכבדים, אני מתנצל. אני מתנצל על ההעזה והֶעדֵּר האלגנטיות. התשוקה לתקופת הילדות, אל העבר, אל התמימות ואל זִכרו של האני האחר שלי מעוררים עדיין את הליבידו שלי. אך עובדה היא שאותה ילדה מעולם לא גמלה לי על המבטים שנעצתי בה בעיני הקוף שלי. היא העדיפה להינשא לאחד מאותם דתיים מנוכרים. בחירה עלובה. היום הייתה יכולה לסחור בסודותַי האינטימיים, לחשוף את חולשותַי ולִגבּוֹת את המַעשֵׂר שלה).

הצ׳כי הבלתי נלאה, שהתגלגל בדון ז׳ואן או בדון קישוט, הציע נישואים – לאחר שבוטלו אירוסיו הראשונים לפֶלִיצֶה – לאִשה אחרת בתחנת אוטובוס כלשהי. איזה סופר, רבותי הריקניים! קפקא טיפח תשוקה גדולה לאינסוף אפשרויות! הוא נענה לחיה שבאדם. הוא חיפש את ״השטני שבתמימות״. הוא פעל מתוך דחף, מתוך חשק מיני, מתוך תאווה. בסופו של דבר, בסך הכול היה עוד סופר אנושי ושפל כמו כולנו.

כן, זהו סיפור אהבה שבא אל סופו המכאיב. לא פעם ראיתי את עצמי כאותה תולעת המתחננת להחזיר־לאחור מערכת־יחסים אבודה. גם קפקא הרגיש את הסוף. כבר לא היו לו חלומות, כבר לא הייתה אוטופיה, כבר לא היו מכתבים מפֶלִיצֶה – ואז, ביולי 1917, הוא חידש את האירוסים. הדמות הבהמית אהבה את פֶלִיצֶה, אבל היא אהבה גם את כל מה שהיה בסביבה ולבש חצאית. הוא הוסיף לכתוב מכתבים כדי לרסן את חרדתו ולפתור את התעלומה.

קפקא התועה והמבועת גילה את התחבולה ואת הנוסחה הספרותית שנועדו להפחית מערכו. כדי לגרום לפֶלִיצֶה לעזוב אותו, התערטל בגוף ובנפש: ״אני רזה, מת, שברירי, חולה, עלוב־חיים״, אני ״מיוסר, עמוס בחלומות, ביעותים והזיות״. ״החשש האמיתי שלי – הן אי אפשר לומר ולשמוע דבר גרוע מזה – הוא שלעולם לא תוכלי להיות שלי [...]״.אלא שפֶלִיצֶה הוקסמה שוב, יותר ויותר בכל פעם. היא חלמה שהשרץ הענקי יהיה שלה. והודות למערכת היחסים הזאת, שהתאפיינה בחוסר עקביות, נבנה הסופר, השרץ המבחיל.

ידידַי העגומים, כך נברא גרֶגוֹר סַמסא המהולל והלא־שגרתי של קפקא. מוצאו בתסכולי־האהבה וייסורי־הגיהינום הבלתי נתפשׂים של החיים. הוא העביר את שנותיו האחרונות בחקר הספרות ותעלומות הנפש. הוא הפך לאדם המאונן במילים ובמשפטים. ובמערבולת המסתורית והחשאית הזאת ארג את הדמות העלוּמה שביצירתו הגלגול. ״...לא פעם כבר עלה בדעתי שאורח־החיים המתאים לי ביותר הוא לשבת עם כלי־כתיבה ומנורה בפנימי שבחדריו של מרתף סגור רחב־ידיים. את מזוני יביאו לי, יניחו אותו תמיד הרחק מחדרי... ההליכה אל האוכל תהיה הטיול היחיד שלי. אחר כך אחזור אל שולחני, אוכַל לאט ובמתינות ומיד אתחיל שוב לכתוב״.

עמיתַי המתוסכלים מרוב ייאוש, עכשיו אני נרגש. החיים והיצירה מתערבבים ומתמזגים זה בזה. קפקא, בדומה לאחד מסיפוריו הקצרים והמתוחכמים, נפל קורבן למזל ביש. בספטמבר 1917 מאבחנים אצלו הרופאים שחפת (מסכן). כאן מתחילה להתממש הכתובת הגורלית שתֵחרט על מצבתו. הוא חייב לרוץ, לחיות, להרוס את עצמו. הוא לא מבין איך מתנהל העולם, אבל הוא מוּדע לזכות־היתר שבכתיבה (תודה לאל). הוא מוקסם כמובן מ״תמימותה השטנית״ של לוליטה כלשהי. אלא שאותו מפגש שהאוהבים כל כך ציפו לו לעולם לא יתממש; בדצמבר 1917 מבטלים פֶלִיצֶה ופרנץ סופית את אירוסיהם השנִיים (אני מוּדע היטב לַסוף שהגורל כופה עלינו).

ורבותי, האירוניה הגדולה היא שבמשך ארבעים וחמש שנים ידעה פֶלִיצֶה עוגמת נפש וזעם משום שדחו אותה. בה בעת נעשה זכרו של קפקא נערץ, מקודש ומהולל ברחבי העולם. יצירתו העמלנית והמסתורין שאפפו את היוצר הפכו לסימוכין קנוניים. ופֶלִיצֶה התבוננה בשלווה, ברוב ערמומיותהּ, כיצד קורמת האגדה עור וגידים.

חמש שנים לפני מותה היא נקמה את נקמתהּ. הסופר־נוכל־המֵת ישלם. פֶלִיצֶה מכרה את כל המכתבים שהחליפו ביניהם, וגם את מכתביו של קפקא לגרֶטֶה. הפַּן החולני, הנוירוטי, ההיפוכונדרי, הקנאי, המעורער והמיוסר של השרץ המיתי נחשף לעיני העולם.

ואילו אני, רבותי הקטנוניים, מעריץ אותו וסוגד לו. אני מוצא את עצמי בכל המכתבים הללו.

זייפן. לגלגן. בינוני.

כל הכבוד! בראבו! יוצא מהכלל.

המשך הפרק זמין בספר המלא