אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי

מרים רוזן בחלון מטבח הבית בצהלה.

שנות ה-60

תל אביב
״זה לא מצחיק אותי״

אמא שלי כמעט אף פעם לא סיפרה בדיחות, אבל הייתה לה שורת מחץ מוכנה לכל אירוע. אם אמרו לה שמישהו מתחתן, הייתה יורה מיד: ״נגד מי?״ לפני שנת הצהריים שלה נהגה להכריז: ״אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי״. אם היינו רואים פיסת אמנות מכוערת בחלון ראווה, היא הייתה מזהירה את אחותי ואותי: ״אם לא תתנהגו יפה, אני אקנה לכם את זה!״ ואם דיברה עלינו עם שכנה או קרוב משפחה, הייתה מסכמת: ״הם ילדים טובים״. שתי שניות הפסקה. ״במיוחד כשהם ישנים.״

בניגוד להומור שלה שהתבסס על שורות קבועות שנשלפו בדיוק בזמן, אני אהבתי לספר בדיחות חדשות, ובמהלך השנים היא השתתפה (בסבלנות, יש לציין) בפָאזות השונות של ההומור שלי. בילדותי בסוף שנות ה-60 עברנו חברַי ואני תקופה של ״בדיחות זוועה״, שנהניתי במיוחד לספר אותן לאמי, כיוון שעוררו בה שילוב של צחוק וגניחות. בדיחות כמו: ״שמעת על העיוור שדימם למוות כשניסה לקרוא מגרדת גבינה?״, היא הייתה אוחזת במשקפיים בידיה, מנענעת את ראשה ואומרת: ״זה נורא!״ או ״מספיק!״ אבל היא עדיין הייתה צוחקת.

יום אחד, ילד אחד בבית הספר סיפר לי בדיחה חדשה.

״אתה יודע שנפילה מבניין גבוה לא תהרוג אותך?״

נשמע מבטיח. חיכיתי לפואנטה.

״זה המפגש עם המדרכה שעושה את זה.״

צחקתי נורא, וכשחזרתי הביתה חיכיתי בקוצר רוח לאמא כדי לספר לה. כששמעתי את המכונית מתקרבת, חיכיתי לה ליד הדלת. כשהיא נכנסה, אמרתי שיש לי בדיחה חדשה.

״את יודעת שנפילה מבניין גבוה לא תהרוג אותך?״

אמא קפאה. שפתיה התעוותו לרגע, עיניה האפורות לא זזו.

״זה המפגש עם המדרכה שעושה את זה.״

היא סובבה את ראשה.

״לא מצחיק,״ אמרה, מבטה מקובע על הכורסה הכחולה ליד הטלפון.

התעקשתי שזו בדיחה מצחיקה. בדיחה מאוד מצחיקה. איך היא לא מבינה שזה מצחיק?

״זה לא מצחיק אותי.״

הקופסה ובה המכתבים שאוֹמָה ואוֹפָּה שלחו מהנסיעה

מֶנלוֹ פארק
״אפשר דַרְפִיש?״
 

אחרי שאמי מתה, הבאתי מביתה בתל אביב קופסה ישנה עם מכתבים. מכתבים ששרדו מן הסתם שנים של ניקיונות סביר שהם חשובים, אבל עם הגרמנית הדלה שלי וכתב היד הישן — לא הצלחתי להבין למה. כבר הייתי בעל משפחה, עסוק בטרדות החיים, אבל מדי פעם חזרתי אליהם. משהו משך אותי למכתבים האלה, שהחזיקו את התשובה לשאלה שלא ידעתי מהי. הם נכתבו על ידי סבי דוקטור הוּגוֹ מנדל וסבתי לוּצי מנדל (שקראנו להם אוֹפָּה ואוֹמָה, סבא וסבתא בגרמנית) מנסיעה לגרמניה בשנת 1956. ורובם נשלחו למרים, או מִריָמְשֶן, שם החיבה שנהגו לקרוא לאמי. ויום אחד הבנתי: סבא וסבתא שלי נפרדו אחרי הנסיעה הזאת, והמכתבים האלה אולי מסבירים למה. כשאני אומר ״נפרדו״, אני לא מתכוון שהם התגרשו, אלא שכל אחד מהם הלך לדרכו. סבתא שלי החליטה לחיות. סבא שלי החליט למות.

החֲזָרה שלהם לארץ מאותה נסיעה לגרמניה היא אחד הזיכרונות הראשונים שלי. זה היה באוקטובר 1956, הייתי בן שלוש וחצי. אני זוכר שעמדתי ליד השולחן שקראנו לו ״השולחן הקטן״, שהיה אז בגובה העיניים שלי. מלבד השולחן עצמו אני זוכר שני דברים: כמה דמויות מטושטשות ברקע ומתנה אחת שהם הביאו מגרמניה — ספוג ירוק בצורת פיל. אני לא חושב שאי פעם שמחתי כל כך עם מתנה. זה הסעיר אותי־ספוג שהוא גם פיל! בתל אביב של שנות ה-50 דברים לא היו בצורת דברים אחרים. ספוג היה ספוג, ופיל היה פיל. אני זוכר במעורפל את הדמויות המטושטשות צוחקות מההתלהבות הבלתי מרוסנת שלי.

השנים שאחרי הנסיעה הזאת זכורות לי כשנים מאושרות. היה לי דוד בשם רפי, גבר גבוה ונאה שידע לנענע את אוזניו. הייתה לי אמא שהייתה הכתבנית המהירה בעולם וידעה לירוק למרחקים מדהימים — עד היום לא פגשתי ירקן או ירקנית טובים ממנה. הייתה לי אחות גדולה בשם אֶוָה, שהיה לה אוסף מפיות מכל העולם, והיא הרשתה לי לגעת בהן, חוץ מזאת מנייר אורז מיפן, כי אם ניגע בה היא תתפורר. הייתה טָנטֶה ליזֶה, אחותו של סבי הוגו, עגלגלה ונמוכה, שתמיד נראתה כאילו התעוררה משינה, והצחיקה אותי כשתלתה דובדבנים על אוזניה כמו עגילים. והייתה סבתי לוצי, הלוא היא אוֹמָה, אישה גבוהה עם תסרוקת של מרגרט תאצ'ר, שידעה לחצצר עם גבעול דשא שלחצה בין שני אגודלים. זה היה שבט של נשים: דוד רפי היה רוב הזמן בחו״ל, סבי הוגו כאמור החליט למות, ואבי מת מהתקף לב כשהייתי בן שמונה חודשים. אני — הזכר היחיד בנוכחות מלאה — הייתי בן נאמן של השִבטון הזה. היום אני יודע שזכרם של שני הגברים המתים — סבי ואבי — תמיד ריחף מעלינו, אבל כילד לא הייתי מודע לכך ונשביתי בקסמי השבט על סודותיו הקטנים.

סוד אחד כזה, למשל, היה שני הצלצולים בדלת דירתה הקטנה של אוֹמָה ברחוב ריינס בתל אביב, כשהיינו באים לבקר אותה. הם היו סיסמה סודית שזה אנחנו ולא ה״גָנוֹבים״. או ״דני קֵיי״, שֵם שהדבקנו למלצר אחד שהזכיר לנו את השחקן האמריקאי, ואף אחד בעולם — כולל הוא עצמו — לא ידע שקוראים לו ככה. או העוגייה שקראנו לה ״דָרְפיש״ — כינוי שאיש מלבדנו לא הכיר. עוגייה חלומית, גאונית בפשטותה. על מצע של בצק פריך נחו אגוזים שלמים שדבקו זה לזה בקרמל מתוק, וקצות העוגייה נטבלו בשוקולד. זהו.

איך נולד השם הסודי הזה? יום אחד התארחה אצל אוֹמָה לקפה של אחר הצהריים מכּרה בשם גרטה ש', גברת קפדנית ששערה קצוץ בקפידה וכמעט מגולח באזור העורף. ישבנו כולנו סביב השולחן במרפסת הדירה הקטנה בתל אביב, מוקפים עציצי קקטוסים שצברו אבק ופיח־אוטובוסים על מעקה המרפסת. על השולחן — מגרש מסדרים בוהק בניקיונו — הכול היה ערוך לטקס ה״קאפֶה אוּנד קוּכֶן״ (קפה ועוגה): ספלי קפה גאים שידיותיהם פונות ימינה, חמושים בכפיות מצוחצחות. על מגש קטן עמדו ב״הקשֵֵב״, העוגיות האלה עם האגוזים, ולפניהם — כמו שני רס״רים שמנמנים — כלי עם קוביות סוכר וכלי עם חלב, וכולם מצדיעים למרכז, שָם נישא כמו תורן עם דגל הקנקן הגבוה, שהוא תכלית הכול: קפה! אוֹמָה מזגה קפה וביקשה מכולם להתחיל לקחת ואחותי שלחה את ידה למגש ולקחה עוגייה. פניה של גרטה ש' הרצינו, והיא תמהה בקול רם על הילדה שלוקחת עוגייה בלי לבקש רשות. הרי ילדים צריכים לשאול ״דָרְף אִיש?״ (מותר לי?) לפני שהם לוקחים עוגיות. אוֹמָה, טָנטֶה ליזֶה ואמא שלי החליפו מבטים ללא אומר. אך לאחר שגרטה עזבה, הן בילו את המשך אחר הצהריים והערב בפינג פונג של תרעומת על חוצפתה של האורחת: ״היא תלַמד אותנו נימוסים והליכות?״ כל כך הרבה פעמים סיננו בבוז את המילים ״דָרְף אִיש?״, שבפעם הבאה שהגישו את העוגייה הזו, קראו לה בקריצה ״דָרְפיש״, והשם דבק והצטרף לשפתנו הסודית. כמה אהבנו לומר ״דרפיש״ או ״השולחן הקטן״ או ״הארון הירוק״, שכבר נצבע אפור אבל שמו השתמר, או לצלצל פעמיים בדלת דירתה של אוֹמָה, או לדבר על המלצר ״דני קיי״.

כשגרטה ש' באה שוב לקפה ועוגה אחרי כמה חודשים, אמי הזכירה לנו לא לקרוא לעוגייה ״דרפיש״ בנוכחותה, ובשום אופן לא לחזור על הבדיחה שלנו ולבקש בגרמנית — ״אפשר דרפיש?״

אלה היו הסודות הקטנים שלנו.

על הסוד הגדול, סוד מותו של אוֹפָּה, סבי הוגו מנדל, לא דיברו.