כיכר מילאנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כיכר מילאנו
הוספה למועדפים

כיכר מילאנו

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 411 עמ' מודפסים

חיים לפיד (נולד ב-20 בדצמבר 1948) הוא סופר ישראלי.

למד לתואר ראשון בסוציולוגיה ופסיכולוגיה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת תל אביב.
לפיד מלמד כתיבת פרוזה בסדנאות האמנים של הקיבוץ הארצי. הוא יועץ ארגוני, עוסק במחקר איכותני, מרצה במסגרת החוג למנהל עסקים במכללה למינהל. החל את כתיבת הדוקטורט שלו על דחף המוות אצל פרויד, במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן וזנח אותו לטובת הרומן הראשון שלו – 'רשימותיו הנסתרות של סגני', שיצא לאור בספריית פועלים ב-1983. ב-2003 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

תקציר

"עשרה ימים לאחר מות בעלה שכבה אילנה עם מחמיד" - כך נפתח כיכר מילאנו, הרומן החדש והנועז מאת חיים לפיד.

אישה שזה עתה התאלמנה נקלעת לרומן סוער עם האח הערבי שטיפל בבעלה בחודשי חייו האחרונים. במחמיד, הצעיר ממנה בשנים רבות, אילנה מוצאת את כל מה שכבר לא מצאה באיש שחייתה אתו: נפש של משורר, רוך ואמפתיה, ומשיכה פיזית עזה.

למרות התנגדותם החריפה של שני בניה, אילנה נחושה בדעתה לקיים את הקשר הבלתי אפשרי. אך בכל פעם שנדמה לה שהנה סוף סוף האהבה מנצחת, צץ עניין חדש ומזכיר לבני הזוג כמה עמוק הפער שביניהם.

כיכר מילאנו הוא ספר יוצא דופן בנוף הספרות המקומית. מבעד לסיפור האהבה היפה והמסעיר נרקמת אלגוריה פוליטית מתוחכמת המערערת את מה שנדמה לנו שידענו על יחסים רומנטיים, משפחתיים ופוליטיים במציאות הישראלית ואת האופן שבו ניתן לספר סיפור כזה בחברה מפורדת ושסועה.

חיים לפיד הוא סופר ופסיכולוג. בין ספריו הקודמים: רומן המתח "ברזניץ", הרומן התיעודי "אהבות ראשונות" והנובלה "פשע הכתיבה".

פרק ראשון

פרק ראשון

 

עשרה ימים לאחר מות בעלה שכבה אילנה עם מחמיד. כשהיה נחום בעלה מוטל על ערש דווי ראתה אילנה במכשיר הטלוויזיה שהיה תלוי לפניו, בחדרו בבית החולים, סרט תיעודי על נשים שלִבן הלך שבי אחר רוצחים הנתונים במאסר עולם והן מתמסרות להם ללא שיור. ללא קול צפתה בסרט כדי לא להפריע את מנוחת החולה, גם אם היה שרוי ממילא בחוסר הכרה במרבית הזמן. בלילה שלפני הפגישה המיועדת עם מחמיד היא ראתה את הסרט שוב בחלומה, דומה להפליא למה שראתה בחדרו של החולה. אלא שהאילמוּת שנגזרה על הסרט שבמציאות מכורח נסיבות הצפייה בו, דבקה בחלומה בגיבוריו. משום כך הם הִרבו בתנועות ידיים נמרצות שהמצלמה עקבה אחריהן מקרוב. דיבור של יהודים, היה אבא שלה מכנה זאת, לרוב עם תנועת ביטול בידו.

בבוקר התעוררה אילנה עם תחושה של מועקה ואשמה והחליטה לבטל את הפגישה המתוכננת. לשלוח לו הודעה בנייד או לשוחח אתו? לבסוף שלחה הודעת טקסט. הוא עצמו שלח לה במהלך "השבעה" כמה וכמה הודעות בדרך זו. באחת מהן נפלה שגיאה - תנכומיי היה כתוב בטעות, במקום תנחומיי. היא שלחה לו הודעה מתקנת והדבר אכן ריפה את ידיו לזמן מה. אולי זו הייתה המטרה הנסתרת שלי, אמרה לעצמה, אף שגם להרגל היה פה מה לומר. לפני שנחום התעשר, לא בממדים של איזה אוליגרך רוסי, אבל נעשה לאיש אמיד, עשיר אפילו, היא עבדה כמורה למדעים בבית ספר תיכון, ותיקון שגיאות כתיב בעבודות התלמידים הפך אצלה לטבע שני. מחמיד מיעט דווקא לטעות. הוא כתב שירה בשתי השפות והעברית שלו הייתה עשירה לא פחות משלה, אבל יש דברים שקשה לשנות מן היסוד. מעבר לכך, אמרה לעצמה, מסתמכת על ניסיונה הרב בנושא - עושר איננו ערובה לדיוק. להפך, מי שאוצר המילים שלו מצומצם יותר, ממעט להסתכן בטעות.

בתשובה לשדר הקצר שלה בדבר ביטול הפגישה ביניהם, כתב לה מחמיד הודעת טקסט ארוכה - שאפשר לתמצת אותה בטענה שלהימצא מחוץ למעגל אבלים, כפי שנגזר עליו, קשה אף יותר מאשר להישאר מחוץ למעגל חוגגים. אף על פי שהקשר שהיה לו עם נחום, שהרי שימש כאח פרטי שנשכר לטפל בו בעת שהותו בבית החולים, לא הצדיק את הכללתו לא בזה ולא בזה. לסיום חזר והודיע שהוא יבוא לביקור קצר במועד שקבעו, כדי שיוכל סוף סוף להשתתף בצערה, אלא אם היא מתנגדת לכך נחרצות. מכיוון שלא ידעה איך לדחות אותו בקיצור מבלי להעליב אותו, והמחשבה על שיחה ממשית אתו בטלפון העלתה משום מה תחושה של חנק בגרונה, היא לא הגיבה.

בשעה שבע בדיוק הוא עמד בפתח דלתה עם זר פרחים בידו. עלי כותרת אדומים גדולים שבתוכם תפרחת עלעלים קטנים וּורודים כמו צדפות. לא היה לה מושג איך קוראים להם. קודם לכן הוא צלצל באינטרקום והזדהה, כמעט ללא מבטא, והיא שלחה אליו את המעלית כדי שיעפיל אל דירת הגג שלה. החולצה החגיגית החומה שלבש הלמה את עיני החמרה הגדולות, הנוגות והלהוטות שלו. במחשבה שנייה, אמרה לעצמה, במקרה שלו, אחרי החלוק הלבן שבו ראתה אותו עד היום, כל דבר אחר שהיה לובש היה נראה לה מוזר וחגיגי כאחד.

 

היה צריך לעשות משהו עם הפרחים שהביא. הוא עזר לה להוריד מעל המדף את האגרטל דמוי כד החרס ההלניסטי שעמד שם. תשורה מאיל ספנות יווני שנחום סירב לוותר עליו, גם לאחר שהיא שברה את ידיתו בשלומיאליות. שניהם התעסקו יחדיו בקיצוץ גבעוליהם של הפרחים כדי שיתאימו למידת כלי הקיבול ויתיישרו במלוא אורכם בתוך "הנוזל המביא להם חיים", על פי אחד מאותם ניסוחים פואטיים מפתיעים של מחמיד שלא ידעה איך בדיוק לאכול אותם. אמורה הייתה להושיב אותו אחר כך מולה על ספת העור המבריקה ולהגיש לו משהו לשתות או לאכול, אבל משום מה לא רצתה לראות את האיש הזה שמעולם לא ראתה אותו אוכל - אבל פעם אחת, בגלל לא מעט רשלנות מצִדו, ראתה אותו יושב על האסלה בבית החולים בפנים מאומצות - טוחן בלסתותיו עוגת פרג או פשטידה קרה, זה מה שהיה זמין לה כאן. לועס, גורס ומתמלא בנקודות שחורות או בשיירים שומניים בין השיניים. לפני שהספיקה לחשוב על כך יותר מדי, היא מצאה עצמה חולקת לו מחמאה על שיניו הלבנות, הקצובות, השמורות היטב. כאילו היה איזה יליד משבט אפריקני. ואז, נבוכה ומטופשת כמו גימנזיסטית בפגישה ראשונה, הוסיפה חטא על פשע - האם בתור אחים או אחיות הם מקבלים טיפולי שיניים חינם, או שיש לזקוף זאת לגילו הצעיר בלבד? היא ניסתה להיזכר בשיניים של בניה, צעירים ממנו רק במעט, אבל לא הצליחה. למרבה ההפתעה הוא הסמיק - הדבר נראה בבירור על פניו השחומות - אבל לא איבד את עשתונותיו. השיניים הן ראי הנשמה, אמר ברצינות מפתיעה כל כך, עד שהיא, בניגוד לרצונה, פרצה בצחוק.

למראה משטח האבץ בצבע טורקיז שנחום ציפה בו, בראוותנות מכוונת, את מחציתו המערבית של הקיר הצפוני של הסלון, העיניים שלו נפערו בהשתוממות. עם זאת הוא לא הגיב כשהסבירה לו שנחום העתיק את העיצוב מספרייה ציבורית באנגליה, שם משטח כזה מצפה את החזית של הבניין. את האדריכל רב המוניטין שתכנן אותה פגש נחום בביקור שערך שם וקיבל ממנו הסכמה שבשתיקה לכך, אף שהאיש אינו מוכן לבקר בישראל. דבר שהיא אולי לא מסכימה אתו, אבל לגמרי מבינה. היא הובילה אותו אל הצלע המערבית של הדירה. פה, כמו בצלע הדרומית המשקיפה לכיכר, לחיצה על השלט רחוק העלתה בקול אוושה חרישי את הווילון החשמלי הקלוע מרצועות עור, על שתי שכבותיו. מה שמאפשר האפלה מוחלטת כמעט, וגם הצללה המרככת את האור הישראלי החריף, נותנת לו גוון אירופי יותר. נחום מעולם לא היה שוכח לספר, בנקודה זו, משהו שהיה לגמרי לא שייך - האיש הראשון שאצלו הותקן משהו דומה לכך בגרמניה ואולי באירופה כולה היה גֶבֶּלס. היא חזרה על כך באוזניו של מחמיד, אבל מהתפעלותו המעושה הבינה שהוא אינו יודע במי המדובר. למולם נשקף הים, רצועה אפורה מנצנצת באור אחרון של בין ערביים. אם נעמוד פה בסבלנות כמה דקות תראה מפה שקיעה שלא ראית בחיים שלך, הבטיחה לו, בטח לא בתל אביב. אלא אם מדובר באחד המגדלים, איפה שנחום בחיים לא היה מוכן לגור, חשבה בלִִבה.

 

מחמיד שתק. היה נדמה לה שהוא מחפש דבר מה פיוטי לומר לה. במקום זאת הוא החל לדבר דברים של שגרה, גם אם מנוסחים היטב, על בעלה המנוח, שאותו הכיר רק מן התקופה שסעד אותו בשהייתו הקצרה ורבת הייסורים בבית החולים. הערבי הזה יהרוג אותי, אמר לה בעלה מתוך מכאוביו פעם או פעמיים בגרמנית שחזרה אליו מימי ילדותו. אחר כך עבר מחמיד לדבר עליה. כשתיאר, תחילה ברמיזה ואחר בגלוי, את בדידותה הגדולה שם, במחלקה בבית החולים, אפילו בקרב בני משפחתה, בניה בעיקר, פרץ ממנה בבת אחת הבכי שאותו כמעט לא הצליחה להפיק עד אז מעצמה, למרות המבטים הבוחנים, המצפים, הדרשניים, של הסובבים אותה. הוא ליטף את ראשה והיא הטילה עצמה עליו מתוך המחשבה שצצה ממש באותה עת במוחה, שמלבד שני הבנים שלה שהגיבו למחוות כגון אלה באיפוק צונן, לא נמצא לה, במשך כל התקופה הזאת של המחלה והגסיסה והמוות שבא בעקבותיהם, שום איש שיכלה לזכות ממנו, בצד שפע המילים של השתתפות בצער שהורעפו עליה, ולו לנחמה גופנית מזערית שכזאת. עד שמרוב ייאוש הלכה לאוסטאופת שלה והתאוננה על כאב במותנה כדי שכפות ידיו הגדולות, החמות, יעסו אותה שם במומחיות של בעל מלאכה מיומן. מחמיד קלט אותה בזרועותיו, טפח על גבה והניח לה להניח את ראשה בשקערורית צווארו. כשהמשיך ונצמד אליה בעדינות, אבל באופן מוחשי מאוד, באגן ירכיו, כמו נער בריקוד הראשון שלו, נגע הדבר ללבה והגביר עוד יותר את התייפחותה, מה שהפך את חיבוקו וליטופיו לנמרצים יותר. גופה, שכבר מזמן לא ידע גבר, נענה לו. פעם אחת, בהתחלת אשפוזו של נחום, היא ליטפה אותו, על פי דרישתו הנמרצת, מתחת לסדין המפוספס של בית החולים, וסייעה לו להתנקות לאחר מכן בלב הולם מפחד, שמא יפתיע אותם מישהו...

חיים לפיד (נולד ב-20 בדצמבר 1948) הוא סופר ישראלי.

למד לתואר ראשון בסוציולוגיה ופסיכולוגיה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת תל אביב.
לפיד מלמד כתיבת פרוזה בסדנאות האמנים של הקיבוץ הארצי. הוא יועץ ארגוני, עוסק במחקר איכותני, מרצה במסגרת החוג למנהל עסקים במכללה למינהל. החל את כתיבת הדוקטורט שלו על דחף המוות אצל פרויד, במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן וזנח אותו לטובת הרומן הראשון שלו – 'רשימותיו הנסתרות של סגני', שיצא לאור בספריית פועלים ב-1983. ב-2003 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 411 עמ' מודפסים
כיכר מילאנו חיים לפיד

פרק ראשון

 

עשרה ימים לאחר מות בעלה שכבה אילנה עם מחמיד. כשהיה נחום בעלה מוטל על ערש דווי ראתה אילנה במכשיר הטלוויזיה שהיה תלוי לפניו, בחדרו בבית החולים, סרט תיעודי על נשים שלִבן הלך שבי אחר רוצחים הנתונים במאסר עולם והן מתמסרות להם ללא שיור. ללא קול צפתה בסרט כדי לא להפריע את מנוחת החולה, גם אם היה שרוי ממילא בחוסר הכרה במרבית הזמן. בלילה שלפני הפגישה המיועדת עם מחמיד היא ראתה את הסרט שוב בחלומה, דומה להפליא למה שראתה בחדרו של החולה. אלא שהאילמוּת שנגזרה על הסרט שבמציאות מכורח נסיבות הצפייה בו, דבקה בחלומה בגיבוריו. משום כך הם הִרבו בתנועות ידיים נמרצות שהמצלמה עקבה אחריהן מקרוב. דיבור של יהודים, היה אבא שלה מכנה זאת, לרוב עם תנועת ביטול בידו.

בבוקר התעוררה אילנה עם תחושה של מועקה ואשמה והחליטה לבטל את הפגישה המתוכננת. לשלוח לו הודעה בנייד או לשוחח אתו? לבסוף שלחה הודעת טקסט. הוא עצמו שלח לה במהלך "השבעה" כמה וכמה הודעות בדרך זו. באחת מהן נפלה שגיאה - תנכומיי היה כתוב בטעות, במקום תנחומיי. היא שלחה לו הודעה מתקנת והדבר אכן ריפה את ידיו לזמן מה. אולי זו הייתה המטרה הנסתרת שלי, אמרה לעצמה, אף שגם להרגל היה פה מה לומר. לפני שנחום התעשר, לא בממדים של איזה אוליגרך רוסי, אבל נעשה לאיש אמיד, עשיר אפילו, היא עבדה כמורה למדעים בבית ספר תיכון, ותיקון שגיאות כתיב בעבודות התלמידים הפך אצלה לטבע שני. מחמיד מיעט דווקא לטעות. הוא כתב שירה בשתי השפות והעברית שלו הייתה עשירה לא פחות משלה, אבל יש דברים שקשה לשנות מן היסוד. מעבר לכך, אמרה לעצמה, מסתמכת על ניסיונה הרב בנושא - עושר איננו ערובה לדיוק. להפך, מי שאוצר המילים שלו מצומצם יותר, ממעט להסתכן בטעות.

בתשובה לשדר הקצר שלה בדבר ביטול הפגישה ביניהם, כתב לה מחמיד הודעת טקסט ארוכה - שאפשר לתמצת אותה בטענה שלהימצא מחוץ למעגל אבלים, כפי שנגזר עליו, קשה אף יותר מאשר להישאר מחוץ למעגל חוגגים. אף על פי שהקשר שהיה לו עם נחום, שהרי שימש כאח פרטי שנשכר לטפל בו בעת שהותו בבית החולים, לא הצדיק את הכללתו לא בזה ולא בזה. לסיום חזר והודיע שהוא יבוא לביקור קצר במועד שקבעו, כדי שיוכל סוף סוף להשתתף בצערה, אלא אם היא מתנגדת לכך נחרצות. מכיוון שלא ידעה איך לדחות אותו בקיצור מבלי להעליב אותו, והמחשבה על שיחה ממשית אתו בטלפון העלתה משום מה תחושה של חנק בגרונה, היא לא הגיבה.

בשעה שבע בדיוק הוא עמד בפתח דלתה עם זר פרחים בידו. עלי כותרת אדומים גדולים שבתוכם תפרחת עלעלים קטנים וּורודים כמו צדפות. לא היה לה מושג איך קוראים להם. קודם לכן הוא צלצל באינטרקום והזדהה, כמעט ללא מבטא, והיא שלחה אליו את המעלית כדי שיעפיל אל דירת הגג שלה. החולצה החגיגית החומה שלבש הלמה את עיני החמרה הגדולות, הנוגות והלהוטות שלו. במחשבה שנייה, אמרה לעצמה, במקרה שלו, אחרי החלוק הלבן שבו ראתה אותו עד היום, כל דבר אחר שהיה לובש היה נראה לה מוזר וחגיגי כאחד.

 

היה צריך לעשות משהו עם הפרחים שהביא. הוא עזר לה להוריד מעל המדף את האגרטל דמוי כד החרס ההלניסטי שעמד שם. תשורה מאיל ספנות יווני שנחום סירב לוותר עליו, גם לאחר שהיא שברה את ידיתו בשלומיאליות. שניהם התעסקו יחדיו בקיצוץ גבעוליהם של הפרחים כדי שיתאימו למידת כלי הקיבול ויתיישרו במלוא אורכם בתוך "הנוזל המביא להם חיים", על פי אחד מאותם ניסוחים פואטיים מפתיעים של מחמיד שלא ידעה איך בדיוק לאכול אותם. אמורה הייתה להושיב אותו אחר כך מולה על ספת העור המבריקה ולהגיש לו משהו לשתות או לאכול, אבל משום מה לא רצתה לראות את האיש הזה שמעולם לא ראתה אותו אוכל - אבל פעם אחת, בגלל לא מעט רשלנות מצִדו, ראתה אותו יושב על האסלה בבית החולים בפנים מאומצות - טוחן בלסתותיו עוגת פרג או פשטידה קרה, זה מה שהיה זמין לה כאן. לועס, גורס ומתמלא בנקודות שחורות או בשיירים שומניים בין השיניים. לפני שהספיקה לחשוב על כך יותר מדי, היא מצאה עצמה חולקת לו מחמאה על שיניו הלבנות, הקצובות, השמורות היטב. כאילו היה איזה יליד משבט אפריקני. ואז, נבוכה ומטופשת כמו גימנזיסטית בפגישה ראשונה, הוסיפה חטא על פשע - האם בתור אחים או אחיות הם מקבלים טיפולי שיניים חינם, או שיש לזקוף זאת לגילו הצעיר בלבד? היא ניסתה להיזכר בשיניים של בניה, צעירים ממנו רק במעט, אבל לא הצליחה. למרבה ההפתעה הוא הסמיק - הדבר נראה בבירור על פניו השחומות - אבל לא איבד את עשתונותיו. השיניים הן ראי הנשמה, אמר ברצינות מפתיעה כל כך, עד שהיא, בניגוד לרצונה, פרצה בצחוק.

למראה משטח האבץ בצבע טורקיז שנחום ציפה בו, בראוותנות מכוונת, את מחציתו המערבית של הקיר הצפוני של הסלון, העיניים שלו נפערו בהשתוממות. עם זאת הוא לא הגיב כשהסבירה לו שנחום העתיק את העיצוב מספרייה ציבורית באנגליה, שם משטח כזה מצפה את החזית של הבניין. את האדריכל רב המוניטין שתכנן אותה פגש נחום בביקור שערך שם וקיבל ממנו הסכמה שבשתיקה לכך, אף שהאיש אינו מוכן לבקר בישראל. דבר שהיא אולי לא מסכימה אתו, אבל לגמרי מבינה. היא הובילה אותו אל הצלע המערבית של הדירה. פה, כמו בצלע הדרומית המשקיפה לכיכר, לחיצה על השלט רחוק העלתה בקול אוושה חרישי את הווילון החשמלי הקלוע מרצועות עור, על שתי שכבותיו. מה שמאפשר האפלה מוחלטת כמעט, וגם הצללה המרככת את האור הישראלי החריף, נותנת לו גוון אירופי יותר. נחום מעולם לא היה שוכח לספר, בנקודה זו, משהו שהיה לגמרי לא שייך - האיש הראשון שאצלו הותקן משהו דומה לכך בגרמניה ואולי באירופה כולה היה גֶבֶּלס. היא חזרה על כך באוזניו של מחמיד, אבל מהתפעלותו המעושה הבינה שהוא אינו יודע במי המדובר. למולם נשקף הים, רצועה אפורה מנצנצת באור אחרון של בין ערביים. אם נעמוד פה בסבלנות כמה דקות תראה מפה שקיעה שלא ראית בחיים שלך, הבטיחה לו, בטח לא בתל אביב. אלא אם מדובר באחד המגדלים, איפה שנחום בחיים לא היה מוכן לגור, חשבה בלִִבה.

 

מחמיד שתק. היה נדמה לה שהוא מחפש דבר מה פיוטי לומר לה. במקום זאת הוא החל לדבר דברים של שגרה, גם אם מנוסחים היטב, על בעלה המנוח, שאותו הכיר רק מן התקופה שסעד אותו בשהייתו הקצרה ורבת הייסורים בבית החולים. הערבי הזה יהרוג אותי, אמר לה בעלה מתוך מכאוביו פעם או פעמיים בגרמנית שחזרה אליו מימי ילדותו. אחר כך עבר מחמיד לדבר עליה. כשתיאר, תחילה ברמיזה ואחר בגלוי, את בדידותה הגדולה שם, במחלקה בבית החולים, אפילו בקרב בני משפחתה, בניה בעיקר, פרץ ממנה בבת אחת הבכי שאותו כמעט לא הצליחה להפיק עד אז מעצמה, למרות המבטים הבוחנים, המצפים, הדרשניים, של הסובבים אותה. הוא ליטף את ראשה והיא הטילה עצמה עליו מתוך המחשבה שצצה ממש באותה עת במוחה, שמלבד שני הבנים שלה שהגיבו למחוות כגון אלה באיפוק צונן, לא נמצא לה, במשך כל התקופה הזאת של המחלה והגסיסה והמוות שבא בעקבותיהם, שום איש שיכלה לזכות ממנו, בצד שפע המילים של השתתפות בצער שהורעפו עליה, ולו לנחמה גופנית מזערית שכזאת. עד שמרוב ייאוש הלכה לאוסטאופת שלה והתאוננה על כאב במותנה כדי שכפות ידיו הגדולות, החמות, יעסו אותה שם במומחיות של בעל מלאכה מיומן. מחמיד קלט אותה בזרועותיו, טפח על גבה והניח לה להניח את ראשה בשקערורית צווארו. כשהמשיך ונצמד אליה בעדינות, אבל באופן מוחשי מאוד, באגן ירכיו, כמו נער בריקוד הראשון שלו, נגע הדבר ללבה והגביר עוד יותר את התייפחותה, מה שהפך את חיבוקו וליטופיו לנמרצים יותר. גופה, שכבר מזמן לא ידע גבר, נענה לו. פעם אחת, בהתחלת אשפוזו של נחום, היא ליטפה אותו, על פי דרישתו הנמרצת, מתחת לסדין המפוספס של בית החולים, וסייעה לו להתנקות לאחר מכן בלב הולם מפחד, שמא יפתיע אותם מישהו...