המיליארדרים הנאצים

פרולוג: הפגישה
 

"והם עומדים כאן בשלוות נפש, כמו עשרים וארבע מכונות חישוב בשערי התופת."

— אריק ויאר, "סדר היום"^**

ההזמנות, שנשלחו באמצעות מברקים ארבעה ימים קודם לכן, לא הותירו מקום לספק. הבירה קראה לאנשים לדגל. ביום שני, 20 בפברואר 1933, בשש בערב, הגיעו שני תריסרים מבין אנשי העסקים האמידים ורבי־ההשפעה בגרמניה, מי ברגל ומי במכונית נהוגה בידי נהג, לפגישה במעון הרשמי של נשיא הרייכסטאג, הרמן גרינג, בלב רובע הממשל והעסקים בברלין.¹ בין הנוכחים היו גינתֶר קְוַונדט, יצרן טקסטיל שהיה לאיל הון העוסק בייצור סוללות ואמצעי לחימה; פרידריך פְליק, טייקון פלדה; הברון אַוּגוּסט פון פִינק, איש פיננסים מבוואריה, בעל הון מופלג; קורט שמיט, מנכ"ל חברת הביטוח העצומה אליאנץ; מנהלים מקונגלומרט הכימיקלים אִי־גֶה פארבֶּן ומענקית האשלג וינטֶרְסְהאל; וגוסטב קְרוּפּ פון בּוֹהלֶן אוּנד האלבַּך, יושב ראש של אימפריית הפלדה קרופ, שהגיע לתפקידו באמצעות נישואים.

שלושה שבועות קודם לכן עלה אדולף היטלר לשלטון בגרמניה לאחר שסיכם מאחורי דלתיים סגורות עסקה שהובילה את נשיא הרייך, פאול פון הינדנבורג, למנות את היטלר לקנצלר. כעת, מנהיג המפלגה הנאצית רצה "להסביר את מדיניותו"² לקבוצה של תעשיינים, אנשי כספים, מנהלים ויורשים, או שלפחות כך הציג את מטרת הפגישה. אנשי העסקים קיוו לשמוע דברי עידוד בכל הנוגע לעתידה של כלכלת גרמניה תחת המשטר החדש. הם לא זכו להם. להיטלר היו תוכניות משלו לפגישה הזאת, ולארץ כולה.

אנשי העסקים הגיעו בזמן למעונו המפואר והאדמדם של גרינג בגדה הדרומית של נהר השְפּרֶה שבברלין, סמוך לרייכסטאג. אבל הם נאלצו לחכות — לא משהו שאילי ההון קצרי הרוח היו מורגלים בו או חיבבו במיוחד. גרינג, המארח שלהם, טרח לקבל את פניהם רק חמש־עשרה דקות לאחר שעת הפגישה שנקבעה. אחריו בא ולטֶר פוּנק,³ קצין העיתונות הגוץ והמקריח של ממשלתו של היטלר. הקנצלר החדש הגיע מאוחר אפילו יותר, בלוויית אוטו ואגֶנֶר (Wagener), יועצו הכלכלי הבכיר. מנהל הטקס היה הְיַילמר שאכְט, לשעבר נשיא הרייכסבנק, הבנק המרכזי של גרמניה. (רצה הגורל ובאירוע נכחו פונק, שאכט, גרינג ומנכ"ל אליאנץ שמיט, שארבעתם היו לימים השרים לענייני כלכלה של היטלר.) הפגישה הזאת היתה שיאן של שנים רבות של עבודת שטח שביצעו אנשיו של היטלר — שנים של טיפוח יחסים עם אילי ההון במטרה לגייס את תמיכתם הנלהבת בנאצים ובשאיפותיהם.

היטלר לחץ את ידיהם של אנשי העסקים ופצח בנאום חוצב להבות בן תשעים דקות, שאותו נשא בעל פה וללא הפסקות. אבל במקום הדיבורים המובטחים על מדיניות, פרשׂ היטלר הבחנה סוחפת של המצב הפוליטי הנתון. שנת 1918 היתה נקודת מפנה הרת אסון בהיסטוריה של גרמניה, עם תבוסתה של הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה והמהפכה ברוסיה, שבמהלכה עלו הקומוניסטים לשלטון. בעיני היטלר, הגיעה העת לשים קץ אחת ולתמיד למאבק בין ימין לבין שמאל.⁴

היטלר טען שאם הטייקונים יתמכו בעלייתו לשלטון כפיהרר, הם למעשה יתמכו בעצמם, בחֲברות שלהם ובהון שבידיהם. "יוזמה פרטית אינה אפשרית לאורך זמן בעידן הדמוקרטיה," אמר הקנצלר, שהיה אז בן ארבעים ושלוש. "היא תיתכן רק אם לאנשים תהיה תחושה ממשית של סמכות ושל אישיות. כל דבר חיובי, טוב ומועיל שהושג בעולם בתחום הכלכלה והתרבות אפשר לייחס אך ורק לחשיבותה של האישיות."⁵ היטלר לא דיבר על מיגור איגודי העובדים, על חימוש מחדש, על מלחמה או על עקירתם של היהודים מתחומי גרמניה. ובכל זאת הוא סיפק הצצה לעבר הבאות: "אם ברצוננו למחוץ את הצד הנגדי כליל, עלינו להשיג קודם כול שליטה מוחלטת."⁶

לקראת סוף נאומו פירט היטלר את מה שעומד לקרות. בעוד שבועיים בלבד, ב-5 במרץ 1933, יכריע העם הגרמני את עתידה של הארץ כשיצא להצביע בבחירות הארציות — "הבחירות האחרונות," לדברי היטלר.⁷ בדרך זו או אחרת, הדמוקרטיה תיפול. הקנצלר החדש של גרמניה התכוון למוסס אותה כליל ולהחליפה בדיקטטורה. "לא משנה מה תהיה התוצאה," הוא הזהיר, "לא תהיה דרך אחורנית... יש רק שתי אפשרויות, לדחוק את היריב אחורנית בדרך חוקתית... או באמצעות שימוש בנשק אחר, שעלול לגבות קורבנות רבים יותר." אם הבחירות לא יביאו את מפלגתו של היטלר לשלטון, ללא ספק תפרוץ מלחמת אזרחים בין הימין לבין השמאל, הוא הכריז. היטלר התפייט: "אני מקווה שהעם הגרמני יכיר בגודל השעה. הוא יכריע את הצפוי בעשר השנים הבאות, אם לא במאה השנים הבאות."

טייקון הנשק והפלדה גוסטב קרופ, מתוקף תפקידו כיושב ראש איגוד התעשיינים של גרמניה, היה ראשון בין שווים בקבוצת אנשי העסקים, והדובר הרשמי שלה. התעשיין בן השישים ושתיים הכין תזכיר מקיף על מדיניות כלכלית לקראת הפגישה הזאת, פגישתו הראשונה עם היטלר. אבל לאור העובדה שהקנצלר החדש קרא זה עתה לפירוק הדמוקרטיה בגרמניה, חשב קרופ שמוטב לא לפתוח בשיחה בנוגע לפרטים מייגעים של מדיניות. במקום זאת הוא הודה בענווה לקנצלר בשם הנוכחים על כך ש"הבהרת לנו יפה כל כך את תפיסתך הרעיונית."⁸ קרופ סיים את דבריו בהערות כלליות ומרגיעות בדבר הצורך במדינה חזקה ובפעולה זריזה לפתרון הבעיות הפוליטיות של גרמניה, מה שיוכל לעזור "לכלכלה ולתעשייה לפרוח ולשגשג."

לאחר שהאזין לדבריו של קרופ, הקנצלר יליד אוסטריה לא השיב לשאלות של הנוכחים ואף לא חשף את מטרתה האמיתית של הפגישה. הוא הותיר את המשימה בידי המארח, גרינג. היטלר נפרד מהם לשלום.

גרינג פתח את הדיון בהבטחה ליציבות, הבטחה שהיתה אכן נחוצה. הוא הבטיח לענקי התעשייה וההון ש"עם הרגיעה הפוליטית יבואו גם ימים שקטים לכלכלה המקומית."⁹ לא יבוצעו כל "ניסויים" כלכליים, הוא אמר. אבל כדי להבטיח אווירה שמעודדת עסקים, הקואליציה של היטלר חייבת לנחול ניצחון בבחירות הקרובות. נשיא הרייכסטאג הגיע לעניין העיקרי: המפלגה הנאצית זקוקה לכסף למימון מערכת הבחירות. היות שאין אפשרות להשתמש בכספי משלמי המסים ובתקציבי מדינה לצורך מטרות פוליטיות, "חוגים אחרים שאינם חלק מן הקרב הפוליטי צריכים לפחות להקריב את כספם ולהושיט את הסיוע הנחוץ כל כך בעת הזאת."

דברי הסיום של גרינג הדהדו את אלה של היטלר: הגיוני ביותר לבקש "קורבנות כספיים" מאילי ההון הנוכחים, לאור העובדה ש"הבחירות ב-5 במרץ יהיו ללא ספק הבחירות האחרונות בעשר השנים הבאות, ואולי אפילו במאה השנים הבאות."¹⁰ לאחר דבריו אלה יצא גרינג מן החדר והותיר את אורחיו המומים ומוטרדים בשאלות רבות.

ואז פתח בדברים הכלכלן המשופם היילמר שאכט. בניגוד לשני הדוברים הקודמים, שאכט הגיע ישר לעניין והציע להקים קרן עבור מערכת הבחירות בשווי שלושה מיליון רייכסמארק¹¹ (כ-20 מיליון דולר של היום), למען המפלגה הנאצית ולטובת שותפתה הלאומנית לקואליציה, מפלגת העם הלאומית הגרמנית, שעדיין היתה נחוצה להשגת השלטון. אבל לא לזמן רב.

עוד באותו רגע החלו אנשי העסקים להקצות בינם לבין עצמם את הסכומים הדרושים. מיליון רייכסמארק ישולמו על־ידי תעשיות הברזל והפחם השחור מחבל הרוּהר, ותעשיות האשלג והכימיקלים יתרמו כל אחת 500 אלף רייכסמארק. המיליון הנותר יגויס מתעשיות הפחם החוּם, מיצרני המכוניות ומחֲברות העוסקות בהנדסת מכונות ובהנדסת חשמל. המוזמנים סיכמו ש-75 אחוזים מהכסף יועברו לידי המפלגה הנאצית. הרבע הנותר יוקצה לשותפתה לקואליציה. בסיום הדיון הגה שאכט את המשפט הקצר והיקר ביותר בערב כולו: "ועכשיו, רבותי, לקופה!"¹²

ההזמנה של היטלר לדיון במדיניות הכלכלית היתה, למעשה, לא יותר מאמתלה לבקש מיליונים כדי לממן את מערכת הבחירות המושחתת שלו. היטלר וגרינג השמיטו למרבה הנוחות פרט חשוב: מצבה הכספי החמור של המפלגה הנאצית. היא היתה נתונה בחובות של יותר מ-12 מיליון רייכסמארק,¹³ ומעט המזומנים שבידה היו רחוקים מלהספיק למימון מערכת בחירות בקנה מידה ארצי. אבל הבעיה הזאת נפתרה במהירות. בימים ובשבועות שאחרי הפגישה, רבים מהנוכחים בה העבירו, באמצעות החברות שבבעלותם ושותפיהם בתעשייה, סכומים גדולים לחשבון נאמנות ששאכט פתח בבנק פרטי בשם דלבּריק שיקלר (Delbrück Schickler) בברלין. נראה שלאילי ההון לא היו כל ייסורי מצפון בכל הנוגע למימון קץ הדמוקרטיה בארצם. התרומות הגדולות ביותר לנאצים באו מאיגוד תעשיית המכרות (600 אלף רייכסמארק) ומאי־גה פארבן (400 אלף רייכסמארק).¹⁴

למחרת הפגישה, ב-21 בפברואר 1933, כתב ביומנו יוזף גבלס בן השלושים וחמש, שהנהיג את מכונת התעמולה הנאצית מברלין בתוקף תפקידו כגָאוּלייטר (מושל אזורי) של ברלין: "גרינג בישר את החדשות המשמחות שיגיעו 3 מיליון בשביל הבחירות. נהדר! אני מודיע מיד לכל מחלקת התעמולה. וכעבור שעה, המכונות מתחילות לקרקש. עכשיו נפתח במערכת בחירות... היום אני נהנה בעבודה. הכסף כאן."¹⁵ גבלס פתח את אותה רשומה ביומן יום קודם לכן בתיאור מצב הרוח העכור ששרר במטה שבברלין בגלל מחסור בכסף. איזה הבדל יכולות עשרים וארבע שעות לחולל.

** בתרגום רמה איילון (ספרית פועלים, 2018).

הקדמה

ב-8 במאי 2019, בכנס שנערך בהמבורג ועסק בשיווק דיגיטלי, עלתה על הבמה וֶרֶנָה בּאלזֶן, היורשת בת העשרים ושש של יצרנית העוגיות המפורסמת בגרמניה, חברת באלזן, ונשאה בשידור חי נאום בנושא ייצור מזון בר־קיימא. היא לבשה אוברול ג'ינס כחול וחולצת גולף שחורה, ומעליהם ז'קט שחור; הצבעים הכהים היו ניגוד מובהק לשערה האדמוני הגלי ולנמשיה הבוהקים. היא אחזה במיקרופון בביטחון. אבל דקות לאחר שהתחילה את דבריה היא סטתה מהנושא, והשיבה לפוליטיקאי סוציאליסט שדיבר קודם לכן על רעיון הבעלות המשותפת על החברות הגדולות בגרמניה, דוגמת ב־מ־וו. "אני קפיטליסטית," הצהירה ורנה. "אני הבעלים של רבע מחברת באלזן ואני שמחה על כך. החברה צריכה להמשיך להיות שייכת לי. אני רוצה לעשות כסף ולקנות יאכטות מהדיבידנדים שלי וכל זה."¹⁶

הערותיה האגביות עוררו מיד תגובות נזעמות בעיתונות הסוציאליסטית. איך היא מעיזה להתרברב בעושרה, בייחוד כשהחברה המשפחתית שבבעלותה ידועה כחברה שניצלה עובדי כפייה במהלך מלחמת העולם השנייה? ימים אחדים לאחר מכן ביטלה ורנה את הביקורת בהינף יד בריאיון ב"בילד", הצהובון הגדול בגרמניה: "זה היה לפני זמני, ושילמנו לעובדי הכפייה בדיוק כמו ששילמנו לגרמנים והתנהגנו אליהם יפה." היא הוסיפה: "לבאלזן אין שום סיבה להרגיש רגשות אשמה."¹⁷

פרצה שערורייה. ורנה ביצעה את מה שכנראה נחשב לחטא המוסרי הגדול ביותר בגרמניה של ימינו: היא חשפה את בורותה בנוגע לתקופת השלטון הנאצי. אין זה סוד שהחברה השייכת למשפחתה, כמו רוב שאר החברות בגרמניה, יצאה נשכרת ממערכת עבודת הכפייה שהונהגה בגרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה, שבמסגרתה נלקחו מיליוני זרים ממולדותיהם ואולצו לעבוד במפעלים בגרמניה, לעתים קרובות תמורת שכר זעום ובתנאים מחרידים. במקרה של באלזן, כ-700 עובדי כפייה, רובם נשים מפולין ומאוקראינה, גורשו למפעל העוגיות בהאנובר, שם קיבלו שכר נמוך וספגו התעללות.¹⁸ דבריה של ורנה עשו כותרות בכל העולם, והנזק היה מיידי. היסטוריונים ופוליטיקאים גינו את הערותיה, ולאחר מכן הושמעו קריאות להחרמת עוגיות באלזן.

כעבור ימים נעצר טור של לימוזינות מרצדס שחורות מחוץ לבניין הדירות של ורנה בשכונת פְּרנצלאוּאר בֶּרג בברלין, כדי לחלץ אותה ואת חפציה ולהחזירם הביתה להאנובר. לאחר מכן פרסמה ורנה, באמצעות החברה המשפחתית, התנצלות פומבית. אבל עיתונאים בכתב העת "דר שפיגל" לא הרפו מן העניין.¹⁹ הם חשפו את העובדה שסבה של ורנה ואֶחיו, האנשים שניהלו את באלזן בימי הרייך השלישי, היו חברים במפלגה הנאצית של היטלר (מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית־סוציאליסטית) ותרמו כסף לאס־אס, הארגון רב־העוצמה והצבאי למחצה של גרמניה הנאצית. רבות מהנשים האוקראיניות הועברו למפעל בהאנובר ממפעל עוגיות בקייב שחברת באלזן השתלטה עליו בכוח, כך גילו העיתונאים. לאחר המלחמה הכחישו בכירי באלזן, כמו מיליוני גרמנים, את כל ההאשמות בדבר שיתוף פעולה עם נאצים וחמקו מעונש.

הזעם הציבורי הלך וגבר, ובני משפחת באלזן התמודדו איתו בשיטה בדוקה ואמינה: הם הכריזו, באמצעות החברה שבבעלותם, שהם שכרו את שירותיו של היסטוריון גרמני שיחקור עצמאית את העבר של החברה ושל המשפחה כולה, כולל מעשיהם בתקופת הנאצים. הממצאים יפורסמו במחקר שייחשף לעיני כול ברגע שיסתיים. ההצהרה עשתה את שלה, והמחלוקת התפוגגה. אבל אני עצמי ידעתי לאן פניו של הסיפור הזה מועדות.

הצטרפתי ל"חדשות בלומברג" שנים קודם לכן, בסוף נובמבר 2011, ככתב בצוות חדש שחקר הון מוסתר, מיליארדרים וחברות בבעלות משפחתית ששוויין גדול בהרבה מזה של חברת באלזן. התחלתי את עבודתי במשרד בניו יורק שבוע לאחר שמשטרת ניו יורק פינתה באלימות את חברי תנועת ״Occupy Wall Street" ("לכבוש את וול סטריט") מפארק זוקוטי שבלב הרובע הפיננסי של מנהטן. בעקבות המשבר הכלכלי של השנים שלפני כן, המתח שבין האחוז העליון לבין תשעים ותשעת האחוזים האחרים היה מוחשי בכל רחבי העולם. בתחילה הוטל עלי לחקור שושלות עסקים אמריקאיות דוגמת משפחת קוך ומשפחת וולטון (בעלי השליטה בוולמארט), אבל עד מהרה התבקשתי להוסיף לתחום המחקר שלי גם אומות דוברות גרמנית, היות שאני הולנדי.

קיבלתי את המטלה הנוספת במורת רוח. הכיבוש האכזרי של הולנד מולדתי על ידי גרמניה, ממאי 1940 ועד למאי 1945, הותיר צלקת עמוקה על הדורות שלפנַי ועל התודעה הלאומית שלנו. בתקופה ההיא, "הם" כבשו ובזזו את ארצנו. כילד באמסטרדם של שנות התשעים ראיתי את הגרמנים "פולשים" לחופים הסמוכים אלינו בחופשות האביב והקיץ, וגרוע מכך, הם ניצחו אותנו לעתים קרובות בכדורגל (ועדיין מנצחים).

אל הסלידה המשועשעת שלי מגרמנים הצטרפו החוויות של משפחתי במהלך המלחמה. ב-1941, סבי מצד אמי, פרוטסטנטי שהיה אז עדיין רווק, ניסה להימלט מהולנד בשיט לאנגליה בחברת חברו הטוב.²⁰ הם תכננו להתגייס לחיל האוויר המלכותי, אבל סירתם נסחפה בחזרה לחוף. חיילים גרמנים עצרו אותם, והם נאסרו כאסירים פוליטיים. סבי היה במאסר במשך כמעט שנתיים, ואולץ לעבוד במפעל פלדה בבּוֹכוּם. הוא חלה שם בשחפת, ובעת שחרורו היה מצומק, בקושי חי.

הורי אבי, יהודים, הופרדו זה מזה במהלך המלחמה.²¹ סבי מצד אבי היה הבעלים והמנהל של מפעלי תחרה וגרבונים סמוך לגבול בין הולנד לגרמניה. הוא הצליח להסתתר במרכז אמסטרדם לאחר שהחברה שבבעלותו הוחרמה. סבתי, ילידת שווייץ, ניסתה ב-1942 לברוח למולדתה, עם דודתי בת השלוש ועם ידיד. הם נעצרו בידי הגסטפו (המשטרה החשאית של גרמניה הנאצית) בגבול צרפת־שווייץ. איש גסטפו ריחם על סבתי ועל בתה הקטנה ושחרר אותן לדרכן. הן הגיעו לגבול שווייץ. הידיד שליווה אותן, צייר נודע, לא היה בר־מזל כמותן. הוא הועלה על רכבת לסוביבור, מחנה ההשמדה בפולין הכבושה בידי הנאצים, ושם נספה.

למרות סבלם במלחמה, סבי וסבותַי היו בני מזל במידה יוצאת דופן. סבי היהודי התאחד עם אשתו ועם בתו הצעירה אחרי שחרור אירופה, ואף קיבל לידיו בחזרה את מפעל הגרבונים, אבל אביו מת למרבה הטרגדיה במחנה הריכוז ברגן־בלזן. סבי וסבתי היהודים מעולם לא הביעו מרירות בכל הנוגע ליקיריהם שנרצחו בידי הנאצים. גם סבי מצד אמי לא הביע מרירות כשדיבר על השנים שבהן היה שבוי בידי הגרמנים. לפני שנגזלה ממנו חירותו, הוא התאהב בבחורה שגרה בשכנות אליו. הוא החלים מהשחפת בבית מרפא בשווייץ; סבתי לא משה ממיטתו בכל אותו הזמן. הם התחתנו זמן קצר לאחר שהחלים.

הורי נולדו שנים אחדות אחרי המלחמה. בסך הכול, סבי וסבותי חיו חיים טובים והעניקו אותם לילדיהם ולי.

אבל לסבי מצד אמי היתה נטייה ל"נקמות" קטנות בגרמנים: הוא לא הפסיק לצחוק עליהם. בילדותי הוא היה הגיבור שלי, פטריוט הולנדי גאה. הוא וסבתי גרו בבית חווה בכפר הולנדי קטנטן ובו שלוש מאות תושבים, סמוך לחופים האהודים על הגרמנים. "בקרוב תגיע עוד פלישה," הוא התבדח בכל שנה באביב. הוא נהג לבקש ממני להבטיח לו שלעולם לא אתייחס אל הגרמנים ברצינות, כי הם עצמם מתייחסים לעצמם ברצינות תהומית. נשבעתי לו בכל לבי שאשמע בקולו. "הומור הוא הנקמה הטובה ביותר," הוא אמר.

אבל בתחום החדש שהוטל עלי לחקור, נאלצתי להתייחס אל הגרמנים ברצינות רבה — בייחוד לאלה מתחום הפיננסים והעסקים הגדולים. בקיץ 2012, כחלק ממשימה שהוטלה עלי ככתב, נתקלתי באתר אינטרנט שנראה זניח למדי. "הארַלד קְוונדט החזקות", נכתב בדף הבית של החברה, ולאחר מכן פורטו השקעותיה השונות של החברה, בהיקף כולל של 18 מיליארד דולר. איך חברה משפחתית גרמנית שיש לה אתר שדוף בן עמוד אחד בלבד הצליחה להשקיע סכומי כסף אדירים כל כך? השאלה הזאת הפכה לקצה החוט שהוליך אותי אל ההיסטוריה שמתועדת כאן בספר.

התברר שבני הענף הזה של שושלת העסקים קוונדט היו צאצאים של מגדה גבלס, הגברת הראשונה הלא־רשמית של הרייך השלישי ואשתו של שר התעמולה, יוזף גבלס.²² בנה של מגדה, הארלד, היה היחיד מבין שבעת ילדיה ששרד אחרי המלחמה. הארלד, בנה האחד מנישואיה הראשונים של מגדה לתעשיין גינתר קוונדט, גדל בבית משפחת גבלס אבל מעולם לא הצטרף למפלגה הנאצית. להארלד היה חצי־אח מבוגר ממנו, הרברט קוונדט, שהציל את ב־מ־וו מפשיטת רגל שנים אחרי המלחמה. ב-2012, יורשיו הצעירים של הרברט נותרו המשפחה העשירה ביותר בגרמניה, הבעלים של כמעט רוב המניות של ב־מ־וו, ואילו יורשיו של הארלד עמדו בראש חברת החזקות "קטנה" יותר, בעיירת ספא שקטה ומוריקה מחוץ לפרנקפורט.

ב-2007 החליטה שושלת קוונדט, בצעד דומה למדי לזה שעשתה משפחת באלזן, להזמין פרופסור גרמני להיסטוריה שיחקור את עברה הנאצי של המשפחה. המהלך הגיע בעקבות סרט תעודה ביקורתי ששודר בטלוויזיה ושפך אור על חלק ממעורבותה של המשפחה ברייך השלישי, והתמקד בייצור ההמוני של כלי נשק במפעליה, בשימוש שעשתה בעובדי כפייה ובעובדי שעבוד, ובאופן שבו השתלטה על חברות שהיו בבעלות יהודים. גינתר והרברט קוונדט עמדו בראש החברות המשפחתיות שהיו מעורבות בפעילויות הללו.

מה שעורר את תשומת לבי במהלך עבודתי ככתב היה היעדר השקיפות ההיסטורית בקרב בני הענף המשפחתי העשיר יותר של שושלת קוונדט — זה שבבעלותו ב־מ־וו — גם לאחר שפורסם ב-2011 המחקר שהזמינה המשפחה במטרה מוצהרת של "פתיחוּת".²³ המחקר חשף שאבות המשפחה ביצעו במהלך תקופת הנאצים פשעים חמורים בהרבה. כפי שגיליתי עד מהרה, בני משפחת קוונדט לא היו היחידים. עוד שושלות עסקים בגרמניה שגשגו בימי הרייך השלישי והוסיפו לשלוט בהון עולמי עצום, ובכל השנים שמאז התקשו להתמודד עם עברן המשפחתי האפל, או כשלו בכך לחלוטין.

קטעי ההיסטוריה הללו מעולם לא סופרו לקהל שמחוץ לגרמניה. ובינתיים, המשפחות הללו עדיין שולטות על מיליארדי אירו ודולרים. כמה מהיורשים כבר אינם בעלים של עסקים; הם רק מנהלים את כספי הירושה שלהם. אבל רבים מהם הם בעלים של מותגים ידועים, שמוצריהם מציפים את העולם כולו — מהמכוניות שאנחנו נוהגים בהן ועד לקפה ולבירה שאנחנו שותים, הבתים שאנחנו שוכרים, הקרקעות שאנחנו גרים עליהן ובתי המלון שאנחנו מזמינים בהם חדרים בחופשות או בנסיעות עסקים. המאמרים שכתבתי התמקדו בעיקר בהון של המשפחות האלה. אחרי הכול, עבדתי ב"בלומברג". אבל הזווית הזאת הותירה את השאלות המסקרנות ביותר ללא מענה. כיצד מייסדי המשפחות האלה עלו לגדולה תחת משטרו של היטלר? למה כמעט כולם הורשו להסתובב חופשי אחרי נפילתה של גרמניה הנאצית? ולמה, אחרי עשרות שנים, רבים כל כך מיורשיהם עדיין עושים מעט כל כך כדי להכיר בפשעי אבותיהם, ותופסים את ההיסטוריה כדבר מה שמוטב להשאירו עמום? למה קרנות הצדקה שלהם, פרסי התקשורת שהם מעניקים ובנייני המטה של החברות שלהם עדיין קרויים על שם אבות משפחה ששיתפו פעולה עם הנאצים?

התשובה לשאלות האלה, או לפחות לחלקן, טמונה בין הדפים האלה — בסיפורים המקוריים של כמה מהשושלות העשירות ביותר ששלטו בגרמניה, ושמוסיפות לשלוט בנתחים גדולים מהכלכלה העולמית. וליתר דיוק, התשובה טמונה בסיפורים של מייסדי אותן שושלות, שצברו כוח וסכומים עצומים לאין שיעור בכך שתמכו בזוועות שחולל הרייך השלישי. האנשים האלה, שנולדו בגרמניה הקיסרית או בסמוך לה, הצטרפו לשורות האליטה העסקית במהלך התקופה ההפכפכה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. בתחילת שלטון הנאצים, ב-1933, הם כבר היו תעשיינים, אנשי כספים, יצרני מזון או יצרני מכוניות מבוססים ביותר, אם כי כמה מהם רק התחילו אז את הקריירה שלהם כשירשו את העסקים של אבותיהם רבי־העוצמה. האנשים האלה שיתפו פעולה עם משטרו של היטלר בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ובעיצומה, והעשירו את עצמם ואת החברות שלהם באמצעות ייצור נשק, ניצול עובדי כפייה ועובדי שעבוד והשתלטות על חברות שהיו בבעלות יהודים ולא־יהודים גם יחד, בגרמניה ובמדינות שנכבשו בידי הנאצים.

כמה מאילי ההון האלה היו נאצים נלהבים, שאימצו כלשונה את האידיאולוגיה של היטלר. אבל רובם היו לא יותר מאופורטוניסטים בעלי אינטרסים וחסרי מצפון, שביקשו להעצים את אימפריות העסקים שלהם בכל מחיר. כולם היו לחברים במפלגה הנאצית או באס־אס, או בשניהם, במהלך ימי הרייך השלישי. זוהי ההיסטוריה האפלה של משפחת קוונדט מב־מ־וו; של משפחת פליק, הבעלים לשעבר של דיימלר־בנץ; של משפחת פון פינק, משפחה של בעלי הון שהיתה ממייסדי חברות הביטוח אליאנץ ומינכן רֶה; השבט פּוֹרשֶה־פִּיֶיך, ששולט בפולקסוואגן ובפורשה; ומשפחת אֶטקֶר, שבבעלותה אימפריות עולמיות של מוצרי אפייה, מזון מוכן, בירה ומלונות יוקרה. אבותיהם של המשפחות האלה הם המיליארדרים הנאצים. ספר זה מפרט את הסיפורים ואת אורח החשיבה של אותן שושלות עסקים גרמניות, שעד לימינו אלה הן בעלות השפעה עצומה ובעלות נגיעה לחיי כולנו.

אבל הספר אינו עוסק רק בחטאים של אילי התעשייה וההון הגרמנים. הוא מספר גם איך, אחרי המלחמה, נפלה בחלקן של בעלות הברית ההחלטה בדבר גורלם של הספסרים הנאצים הללו. משיקולים של תועלת פוליטית, ובגלל החשש מפני האיום ההולך וגובר מצד ברית המועצות, ארצות הברית ובריטניה החזירו בשקט את אילי ההון האלה לגרמניה, וזו בתורה אפשרה לטייקונים האשמים להסתובב חופשי ולספוג לא יותר מנזיפה קלה. בעשורים שלאחר מכן, החלק המערבי של גרמניה המחולקת פיתח את אחת הכלכלות המשגשגות בעולם, ואותם אנשי עסקים נאצים צברו מיליארדי דולרים והצטרפו לשורות אילי ההון העשירים בעולם. ובכל אותו זמן הם לא אמרו דבר, או שיקרו במצח נחושה, בכל הנוגע לקשריהם לרצח עם.

נכון להיום, מעטים מאוד מיורשי האנשים האלה ערכו חשבון נפש אמיתי עם העבר של משפחתם. אחרים עדיין מסרבים לעשות זאת, וכמעט שאינם סובלים בשל כך מהשלכות שליליות. ורנה באלזן לא שילמה כל מחיר מקצועי על דבריה. למעשה, אביה מיהר לקדם אותה בחברה.²⁴ באמצע מרץ 2020 הכריזה חברת באלזן שוורנה, ולא אף אחד אחר משלושת אחיה, תהיה לבעלת המניות העיקרית והפעילה בחברה, ותייצג את הדור הבא בחברה המשפחתית.

גרמניה שצמחה מתוך התבוסה במלחמת העולם השנייה הבשילה לחברה סובלנית, שמשמרת את העבר, מכה על חטא ומשכילה את בני עמה בכל הנוגע לטעויותיה בעבר. בעוד מדינות רבות וחזקות בעולם נפלו קורבן לדיקטטורים, לפופוליסטים מהימין הקיצוני ולדמגוגים, גרמניה נותרה עמוד השדרה המוסרי של המערב. האיזון העדין הזה נובע ברובו מחשבון הנפש הציבורי המתמשך של גרמניה עם עברה הנאצי ועם הזוועות הנוראות שביצע שלטונו של היטלר. במהלך חמישים השנים האחרונות, מנהיגיה הפוליטיים של גרמניה לא חששו לקבל על עצמם את האחריות המוסרית ולהכיר בחטאי העבר. אבל בשנים האחרונות החלה גרמניה להשתנות בכיוון אחר. בעוד העדים האחרונים לימי הנאצים הולכים ומתים וזיכרון הרייך השלישי מתעמעם, הימין הריאקציוני, שהולך ונעשה נועז יותר ומקובל יותר, מאיים על האידיאלים המתקדמים של גרמניה שאחרי המלחמה.

בעידן שבו מידע כוזב הווה בכול והימין הקיצוני מרים ראש בכל העולם, שקיפות היסטורית וחשבון הנפש שהיא מביאה עמה מקבלים משנה חשיבות, כפי שניכר בארצות הברית ובבריטניה, שבהן פסלים של גנרלים של הקונפדרציה, סוחרי עבדים וכריסטופר קולומבוס נעקרים ממקומם ואוניברסיטאות שקרויות על שם נשיאים גזענים מחליפות את שמן. אבל התנועה הזאת לעבר התמודדות עם העבר פסחה איכשהו על אנשי העסקים האגדיים של גרמניה. מורשתם האפלה עודנה חבויה לאור יום. הספר הזה מבקש, בדרכו הצנועה, לתקן את העוול הזה.