שבע נשמות

פרק 1: ג'קי
 

שמו היה ג'קי הילטנברנד. הוא היה צעיר בשנה אחת מאהובתו הראשונה אבל בוגר דיו לחוש בטעמה המר של אהבה נכזבת ולכתוב עליה. אימו ילדה אותו בייסורים ונפטרה בלידתו ובכך סמוך לתום נעוריה.

אביו סיפר לו בילדותו על אודות דיכאונה הקיצוני של אימו, ואלה ליוו אותו והעיבו על ימיו עד בגרותו. הלך רוחו של האב היה שפוף תמידית: צער אין־סופי מהעדר אשתו, צער מתמשך על עתיד שנגדע בעבורם. הוא חש שירש חלק מרוח אביו ורצינות הליכותיו. על כל פנים, הוא התנהג כמותו. באחת משנות בחרותו כתב למגירה. אולי כתב לאהובתו ואולי לאימו המתה. למען האמת ג'קי לא ידע למי ולמה הוא כותב, אבל בטוח היה, שיהיה אשר יהיה, לכתוב הוא מוכרח. ובצללי הליל הוא התעורר מנדודי השינה עם צורך עז לכתוב. הוא לא הצליח להירדם, וייסורים פקדו אותו. אהבת נעוריו קרן עזבה את הארץ, וכשנותר בלעדיה, הוא הצית את פתיל הנר החבוי בעששית הזכוכית המוכתמת והחל לכתוב בקדחתנות. כך כתב באחד הלילות ללכתה:

אני רואה בעיניה את כל הלבטים שבלב. "היא אחרי גיל עשרים וארבע" כך לחשה, ובטח עברה כמה איחויים. כבר הכירה את השפל שבעסקי איסוף הרסיסים, ובלבטיה הפכה מהוססת. מתייעצת עימי ברדת החשכה, במחשבות לא לי הייתה. בין איש כזה לאיש אחר. "ומה אתו זה?" היא אמרה. ואני רואה לה בעיניים שעודנה צעירה, ולמרות זאת מתחננת במבטה ,שאחד יבוא עכשיו ויישאר כבר לתמיד.

מאסה מזמן בירידות במכוניות בשמיכות ובתנוחות מתחלפות בקיפולי השיפולים שבסדינים ובעונות חוזרות חלילה "לא עוד". היא מבקשת. עודנה ילדה השבה אל מיטתה הריקה וכמהה למלא רק אותה, ואם אפשר שיהיו זוג עיניים נוספות מלאות בלבטים כמוה. באישוניה הרחבים שעות של אושר מדומיין. בפיה השתוקקות עצורה לדבר משפטי אהבה אך היא שותקת כי יודעת שכבר אמרה הכול לאהובה, זה שהיא נטשה מזמן, או שהוא נטש אותה? הייתי בתוך תנודות נשימותיה במזרן ואת צלילי הביקורת העצמית המייסרת הדופקים קלות על אגנה עודני מוסיף לשמוע בבירור את השאלה המטמטמת במוחה 'איך נתנה לעוד רמאי להיכנס לתוך בטנה? חיוכים מקצה פינת החופה המלבנית עד פינת במת הרב העגולה. הם חלום המילניום החולף,' היא אמרה. "ועתה כל תקוותיי הן לשותף רחום הלוואי יהיה טוב לב שיהיה אכזר רק כלפי עצמו ואליי חנון ברחמים." התפללה עד לימים האחרונים הבטיחה: "אם רק תישאר, רק תדע שיומיום לא יוכלו שפתיי להוסיף כך ללהג." אמרה."כדי לא להרוס את קסם החיים, אני רוצה פשוט לחיות אתך לנצח." כך אמרה לפני שעזבה אותי כהתאבדות ונסעה."

משסיים הניח ג'קי את עטו על שולחן העץ הכהה, וכשהביט בכתביו מיד הוטרד. זה לא שהפחידה אותו המילה התאבדות. הוא גם לא ניסה לחשוב איך הוא נוסע אחריה. מחשבתו התמקדה באופן טבעי בפרקטיקה של הכתיבה, במעין גבריות מוכרת שלמד מאביו. הרי היה עדיין צעיר באותו שלב ומלבד הכתיבה לא היו לו תחביבים אחרים באותה תקופה.

ג'קי הילטנברנד באמת ובתמים העדיף יותר מכל לקרוא ולכתוב. הנחמה היחידה שמצא בעזיבת אהובתו עם משפחתה לברלין, הייתה ההשראה ופרץ החיבורים שבערו בו יותר מאי פעם. אומנם יותר מכל רצה לשונאה ולתעבה, וביום הטיסה איחל לה בליבו זוועות ארורות ושברים, אך לא יכול היה לבדות את איבתו לזמן ממושך, והיה כאסיר כבול בשלשלות לאהבתו. עדיין ראה אותה בחלומותיו, חובקת אותו בזרועותיה כשאור דמדומים בוקע מן החלום ושניהם עירומים.

הוא הודה לה על המילים שהותירה בידיו הרוטטות לכתוב. כך ראה אז לפחות. לדידו המילים שהוא כתב היו קיימות בזכותה, הן קיבלו חשיבות בזכותה, ולא הייתה נושבת בהן רוח חיים אילולא עזבה. זאת אף על פי שלא הואילה לכתוב לו אף לא תשובה בודדת למכתבים ששלח במשך כשישה חודשים, ובכולם השקיע גם בבולים מאוירים של אחד הקריקטוריסטים המפורסמים בעיר. זה היה קטע שנתנו לבוגרי בצלאל לעצב את הבולים לדואר והוא נהנה מהקנייה ולהתלבט בינו לבינו איזו סקיצה הייתה קרן שמחה לקבל. זה היה פעם, לפני תקופת האיפון והווטסאפ.

"אלוהים, כמה הייתי שמח לקבל מכתב אהבה רשום בכתב יד" הוא חשב לעצמו.

כך או כך ג'קי החליט כבר אז שיכתוב ספר. הוא לא ידע דבר על איך כותבים. הידע שלו בכתיבה הסתכם במטלות שיעורי הבית והמבחנים בבית הספר. לבטח לא ידע שיהפוך ביום מן הימים לסופר רציני.

זו הייתה ההחלטה שקיבל כשקרן עזבה והוא סיים לקרוא עוד ספר של הרוקי מוראקאמי. ספר שלא דומה לשום ספר שנכתב לפניו, יצירה מקורית לגמרי, פאר מושלם של אותנטיות, זו הייתה המטרה שלו, אבל כל אלה היו חלומות של נער שעוד לא החליט אם להתגייס. גיל שעוד לא מבינים את ההשלכות של החלטות כאלה או אחרות, השלב הטוב ביותר בחייו של כל אדם, כאשר הוא בטוח שהוא בלתי מנוצח, חסין בפני הכול.

החיים של ג'קי לא השתנו גם היום, כשהוא כמעט בן שלושים. אומנם, כעת הוא סטודנט לתואר שני, אבל אורח חייו לא השתנה מאז ימי בית הספר היסודי. למעשה, הנאיביות של ילדותו אפשרה לו להניח שהוא יצליח לסיים, להוציא לאור את הספר שחלם עליו. אך לא כך היו פני הדברים. הצבא שינה אותו.

הוא איבד חברים ב"צוק איתן", ועל החברים שנשארו בחיים לפעמים הוא ריחם יותר. כיום הוא לומד לתואר שני במדעי הרוח באוניברסיטה, מתמקד בעיקר בלימודי ספרות. בתור כותב מיומן למדי הוא כבר למד שההתחלה הכי קשה.

אין מילה שתהפוך את התחלתה של כל עבודה לקלילה או מרתקת, ישנם בעיקר הרבה פחדים. בכל פתיח נעזרת המילה כמסתערבת אמיצת לב, ועוד יכולה לכוונן פעמיה מדי שנייה. אט אט היא מפלסת מקומה בין רווחי העט לשורה, ובזהירות קדושה של עת ראשית, היא נוהגת ככבשה בשדה ירוק פתוח. מאושרת להתבלבל בין ציציות דשא, תוהה אם הרוח נושבת ללטף בכיוונה. הכבשים והמילים בדרכן הראשונה עדיין מצויות במצוקת ההתלבטות, כאילו אין הכבשה יודעת אם היא מיועדת למקומה. ככה הייתה בעבורו מלאכת ההכנה של כל מבחן או עבודה.

ככה התרגל שמתאספת לה מילה לחברתה. בחיבה הן משלבות זרועותיהן, ומרפות כפות ידיים עד שנכרכות אצבעותיהן חזק יחדיו. יוצרות שורה אחר שורה. ככבשים המתאגדות ללחך עשב, הן נוסכות ברועה נחת לחייך כשהוא יושב לנוח על סלע. תחת קרן שמש באיזה יום קריר של חורף. הוא משתחרר אל האור, הן בסיפוק משתדלות סופסוף להתחיל ולחשוב בזכות עצמן. הרמוניית הרועה והכבשים, שמחת הכותב בבריאת המילים. אז הן מגיעות בבטחה אל השלב שבו עשוי הסטודנט ג'קי לקנא בפסקותיו, שכן עברו כבר את ההתחלה, והוא עדיין שם.

ג'קי היה סטודנט מסודר ברוב הימים. קם מוקדם מהשעון המעורר. לא נותן לו לצלצל אפילו את הצלצול השני. מצחצח שיניים, מסדר את המיטה, מתלבש מהר בלי להתלבט מה יתאים למה, מארגן תיק, מכין כריך, יוצא לתחנה ולוקח אוטובוס למרכזית, ומשם עוד אוטובוס להר הצופים. לפעמים שם שעון מוקדם יותר ואז גם שותה קפה. את רוב הימים שלו העביר בקמפוס מבוקר ועד אחר הצוהריים. חי בין הרצאה להרצאה, לומד, יוצא לראות משחק של הפועל ירושלים בטדי, מדי פעם הולך לבירה אצל חברים אחרי, מדי פעם לקולנוע החתרני החדש בשאול המלך, מדי פעם הופעה במזקקה, קצת מכל העולמות. בלילה שם שעון וזהו, קם שוב בבוקר. ככה חי ברוב הימים. הוא השתדל במודע להעביר כמה שיותר זמן בחוץ. בדירה שלו חי לבד, והוא הרגיש כלוא כשבילה שם סתם שעות מתות של בהייה בטלוויזיה.

*

אז הבנתם, קוראים יקרים, מי אני פחות או יותר. עכשיו תראו, החיים של כולנו אומללים פה ושם. המצב של כולם די בזבל חלק מהזמן, או לפחות ככה אני מספר לעצמי, שאפילו המאושרים והאופטימיים שבינינו הפכו נבוכים ומבולבלים עם התפרצות נגיף הקורונה.

לצערי, קורה לא מעט, שדווקא מצבי האישי הופך להיות הגרוע מכל. מתדרדר במהירות הבזק. כאילו המזל הקבוע שלי הוא להגיע למצב שאני רודף אחרי מישהי שלא רוצה אותי. ולא שזה לא מגיע לי. היו שתיים שהחתונה כבר הייתה בפתח, מוסכמת ומתוכננת. אבל כשדברים באים לי בקלות, אני זורק אותם לפח. כמו דג מטומטם שנמחק לו הזיכרון על האפרוריות שבבדידות.

יצאתי אידיוט גמור בעבר. שברתי כמה לבבות אני מודה, אבל ניסיתי, ומה? על זה הגיע לי להתמכר ולרדוף אחר יופי של נסיכה מכושפת שנמצאת שלוש ליגות מעליי? לא. אז למה? הרי בסוף היא התקדמה הלאה, המשיכה את המסע שלה במקום אחר. עברה למושב נחמד בין רכסים מושלגים. עובדת, מצטלמת, חיה כעלמת חן אמיתית מהאגדות, ואני נשארתי תקוע עמוק בבוץ, שבוי בעולם ההגיגים. אז מה הפלא שהמשאלה היחידה שלי זה רק להפסיק לחשוב עליה.

את יערה הכרתי ביום בהיר אחד שמשי ויפה, אחרי חצי שנה של הסתובבות באסיה, ממש כמו נווד אוריגינלי מצויד במוצ'ילה וכל הווג'ראס. נכנסתי לבית קפה בלדאק שבצפון הודו על גבול סין. אומנם שמעתי בפנים דיבורים רק בעברית, אבל בצפון הודו, כטייל ותיק, כבר חשבתי את עצמי לחצי ראש עיר, התהלכתי כמכיר את כל המתמצאים בדרכים ואת כל האבודים בדרכים שהשתחררו מכבלי צה"ל אל המזרח הרחוק של הגלובוס. הייתי באווירת 'שלום, שלום הכול בסדר' של שוק מחנה יהודה. אני זוכר את זה היטב, וטוב יותר זוכר איך מהצד השני של בית הקפה הבחנתי בעיניים עגולות, כחולות עמוקות, מסתכלות אלי חזרה. העיניים הכי כחולות שראיתי מעודי. מבטנו נפגשו ונתקעו למשך עשר שניות לפחות אולי יותר, אינני יודע. אני רק זוכר שהייתי בטוח שזו אהבה ממבט ראשון, כמו בסיפורים. פניתי לדבר עם שני החברים שעבדו בחברת אבטחה בארץ. הייתי כולי חיוכים מאוזן לאוזן וזרקתי שטויות לאוויר, ואז שוב סובבתי פניי אליה.

העיניים שלה היו עדיין מרוכזות בי. היה נדמה לי שהיא בהתה בי שלוש דקות שלמות אולי שלוש שעות. עם הגוון התכול מסביב לאישונים, והתלתלים הזהובים והאף הסולד ושיישרף העולם אני אהיה שלה לנצח. בטיול ארוך אי שם גם נשכחים כללי הנימוס, אפשר לבהות בחזרה, אז בהינו זה בזו, שני זרים מתוך כארבעים מטיילים שנפלו מחוץ לזמן בכפר עתיק של יבשת רחוקה. אחרי דקות של החלפת מבטים חזרתי לדבר עם החבר'ה בשולחן ומשהשבתי מבטי, היא נעלמה. שלושה ימים אחר כך, עדיין היא הייתה אצלי בראש חזק. איך לא ניגשתי אליה?

הימים חלפו. ואז ראיתי אותה שוב בפנגונג, אגם בקצה של הקצה של העולם. שלושה מחנות אוהלים ממוקמים סביבו, ודווקא במחנה השני, במקום שאין אף אחד חוץ מאיזה משפחה טיבטית שמגדלת עיזים, דווקא שם ראיתי אותה ואת חברה שלה מבית הקפה. אותם עיניים מסתכלות עליי.

גם בפעם השנייה שראיתיה, היא נראתה לי כמו פייה מהסרטים, יפה אף יותר משהייתה קודם ובמקום קסום יותר. עשרה חודשים שהיא הסתובבה בהודו בלי לדעת כבר מה היא עושה ולמה. העולם שם בצפון מרתק. הקארמה כמובן עובדת לטובתך. קל להתחיל להאמין בזה, שכל מפגש בנופים המיסטיים הללו של ההרים או הנהרות ברישיקש הופך למפגש רומנטי. במיוחד כשאתה רומנטיקן בנפשך.

מיערה לא למדתי דברים חדשים על אהבה למען האמת. אף על פי שלשנינו היו בתיק ספרים מז'אנרים דומים, שאת חלקם שנינו החלפנו בתמורה לרומנים אחרים. אבל לא רק בגבולות האהבה חיינו. ממנה נבעה הבנתי שכמו שאין גבול לכמות האושר שיכול אדם להכיל כך גם אין גבולות לשיגעון שאליו הוא יכול להגיע, אם הוא רק מאפשר לעצמו לעוף מעבר לתחומי ההיגיון. אנחנו שנינו עפנו הרחק מעבר. ללא ספק.

בראשית היכרותנו לא הרבתה לדבר. לא חיפשה יותר מדי אינטראקציה. לא ביקשה לעצמה משהו מיוחד. היא אהבה לשיר. היום כשאני חושב על התקופה ההיא, אני תוהה אם סתם היה לה נוח לישון יחד בלילה, אולי סתם לא רצתה להיות לבד, אולי פחדה בדרכים מהפנאטים ההינדואיסטיים, לא יודע. רק יודע שכשחזרנו לארץ והיא התחילה לסנן אותי נפלתי לקרשים. התפרקתי לרסיסים. זה לקח כמה חודשים. הייתה תקופה שחשבתי שנסתדר, שהרחובות של תל אביב היו שלנו אבל בסוף זה נגמר בזה שהרגשתי כמו הגללים המבורכים על הגשרים של פרות קדושות.

אתמול בערב התקשרתי אליה אחרי שלוש שנים של דממת אלחוט בטלפון והיא עדיין מסננת אותי. הכול התחיל כשגם היא הבינה שמשהו איתי לא היה בסדר. הייתי עסוק בכתיבה כמו משוגע, ולא הצלחתי להתעסק בשום דבר אחר. משהו פשוט אפילו כמו ללכת לסופר, לעשות כביסה. חוץ מלשטוף כלים. תמיד אהבתי לשטוף כלים, הצליל של המים מרגיע אותי. אז היא אמרה לי שכדאי שאני אדבר עם מישהו, נתנה לי מספר של פסיכולוג והחליפה טלפון. ככה זה נגמר. ככה זה כשאתה משתגע אחרי יפהפייה שיכולה להתעלם ולשכוח מהקיום שלך, ואולי בצדק. בצדק החזירה לי על האכזבות המרות של אחרות שאהבו אותי ולא יכולתי לאהוב בחזרה. ככה זה להיות מתוסבך, לאהוב רק את מה שבא בקושי ובשיגעון. "זה כואב, זה יכאב" אך לא ברור איך זה משתחרר בסוף. לתשומת לב המשורר שלמה ארצי היקר. בכל מקרה ככה הכרתי אותה, ולפני שזה התחיל זה כבר נגמר.