מבוא
רוּכְּבַּאט, בגזרת הקַשָּת, הוא כוכב זהוב מטיפוס G. יש לו חמישה כוכבי-לכת, שתי חגורות אסטרואידים ועוד כוכב אחד תועה שהוא משך ותפס אליו באלפי השנים האחרונות. בתחילה, כאשר התיישבו בני האדם בעולם השלישי של רוּכְּבַּאט וכינוהו בשם פֶּרְן, הם הקדישו תשומת לב מועטה לכוכב הלכת הזר, אשר חג סביב הכוכב המרכזי שאימץ אותו במסלול אליפטי תועה ופרוע. במשך שני דורות כמעט לא הקדישו המתיישבים מחשבה רבה לכוכב האדום הבוהק – עד שהנתיב הנואש שבו התְמיד הנודד הביא אותו קרוב לאחותו החורגת, בנקודה הקרובה לשמש.
כאשר מערכי הכוכבים היו הרמוניים ובלתי מעוותים מקרבתם של כוכבי-לכת אחרים במערכת, ביקשה צורת החיים הילידית של הכוכב התועה לגשר על פער החלל ולעבור לכוכב הלכת בעל האקלים הנוח והמתון יותר.
האבדות הראשוניות שספגו המתיישבים היו מחרידות, ובמשך המאבק הארוך לשרוד ולהיאבק באיום הצונח משמי פֶּרְן בצורת קוּרי כסף, ניתק הקשר הקלוש של פֶּרְן עם כוכב האם שלו.
כדי להתמודד עם פשיטת הקוּרים המבעיתים (שכן בני פֶּרן החדשים חיסלו את ספינות החלל שלהם בשלב מוקדם מאוד, ומאוחר יותר אף זנחו כל טכנולוגיה שהייתה בלתי רלוונטית לכוכב הלכת השָלֵו שלהם), הגו האנשים רבי התושייה תוכנית ארוכת טווח. בשלב הראשון הם פיתחו, על ידי הרבעת בעל חיים ילידי מפֶּרְן, זן בעל תכונות מיוחדות. ל"דרקונים" (שכונו כך בגלל אגדת כדור הארץ שהם דמו לה) היו שתי תכונות שימושיות מאוד: הם היו מסוגלים להגיע ממקום למקום כהרף עין, ולפלוט גז בוער לאחר שלעסו סלע המכיל פוֹסְפין. בזכות יכולת "התעופה" של הדרקונים, הם הצליחו לחרוך את הקוּרים בעודם באוויר, ועם זאת להימלט מהנזקים הנוראיים שגורם הקוּר. בני אנוש שניחנו בשיעור גבוה של אמפתיה ובכושר טלפתי מלידה, אומנו להשתמש בבעלי החיים יוצאי הדופן הללו, ולטפל בהם.
דורות חלפו עד שהִבשיל השימוש בתוצרי השלב הראשון. השלב השני בתוכנית ההגנה כנגד פשיטת הקוּרים, עתיד היה להימשך זמן רב הרבה יותר. הסיבה לכך הייתה שכל קוּר, נבג מיקורזוֹאִידי1 עמיד בשהות בחלל, טרף חומר אורגני ברעבתנות חסרת דעת, וכשנָחַת התחפר והתרבה במהירות מפחידה.
יוזמי תוכנית ההגנה הדוּ-שְלבית לא נקטו אמצעים מספיקים כנגד יד הגורל וכנגד ההשפעה הפסיכולוגית של ההשמדה הגלויה לעין של האויב הבלתי נלאה. שכן מבחינה נפשית, שאבו בני פֶּרן המאוימים ביטחון וסיפוק עמוק מצפייה בחריכתו של היריב עד אובדנו בשמים. נוסף על כך, התברר כי היבשת הדרומית, שבה החל השלב השני, אינה ניתנת להגנה בשלב זה, והמושבה כולה הועברה ליבשת הצפונית ומצאה מקלט מהקוּרים במערות הטבעיות שברכסי ההרים הצפוניים. חשיבות חצי הכדור הדרומי נשכחה במאבק המידי לייסד יישובים חדשים בצפון, וזיכרונות מכדור הארץ הלכו אף הם והתמעטו בכל דור בהיסטוריה הפֶּרְנית, עד שזכר מוצאם נמוג, לא נותר עוד אפילו כאגדה מיתוס.
פוֹרְט, המאחז המקורי שהוקם במדרון המזרחי של רכס ההרים המערבי הענק, צר היה מלהכיל את כל המתיישבים כבר בחלוף זמן קצר. יישוב נוסף הוקם מעט צפונה ממנו, ליד אגם גדול, שהשתרע, למרבה הנוחות, לצד צוק מרובה מערות. בתוך דורות ספורים לא היה גם במאחז רוּאָתָ'ה די להכיל את יושביו.
כיוון שהכוכב האדום עלה במזרח, הוחלט להקים מאחז בהרי המזרח, בתנאי שיימצאו מגורים מתאימים. באותה עת, רק מערות נחשבו "מגורים מתאימים", כי רק סלע מוצק ומתכת (שהייתה מועטה עד מצוקה בפרן) עמדו בפני צריבת הקוּרים.
דורות נוספים של הרבעה הגדילו את הדרקונים המכונפים יורקי האש ובעלי הזנב, עד שהמאחזים הצוקיים לא יכלו עוד להכילם. החרוטים הגעשיים העתיקים, המחוררים כִכְברה במערות גדולות, האחד גבוה מעל מאחז פוֹרְט, המאחז הראשון, והשני בהרי בֶּנְדֶן, נתגלו כפתרון הולם, והכשרתם למגורים דרשה שינויים מועטים בלבד. ואולם הפרויקטים הללו כילו את כוחן של המכונות החוצבות הגדולות (שתוכננו למבצעי חפירה צנועים, ולא לחציבת סלעים בהיקף גדול), והמאחזים הנוספים נחצבו ביד.
הדרקונים והרוכבים במשכניהם הגבוהים, והאנשים במערותיהם המשיכו בעיסוקיהם הנפרדים ופיתחו הרגלים שהיו למנהגים והתגבשו לכדי מסורות בלתי מעורערות כחוק.
אז באה הפסקה – בת מאתיים מחזורים, מאתיים הקפות של פֶּרְן את כוכבו – שבמהלכה היה הכוכב האדום בקצה האחר של מסלולו התועה, כשבוי קפוא ובודד. על אדמת פֶּרְן לא צנחו קורים. המתיישבים החלו ליהנות מהחיים כפי שדמיינו אותם כשנחתו לראשונה על כוכב הלכת המזמין. הם מחו את סימני החורבן שהשאירו הקוּרים וגידלו יבולים, נטעו פרדסים ושקלו לייער מחדש את המדרונות שנותרו חרבים לאחר מתקפת הקוּרים. הם כמעט שכחו שאי פעם היו בסכנת הכחדה. אז שבו הקוּרים להקפה נוספת סביב כוכב הלכת השופע – חמישים שנות סכנה משמים – ובני פֶּרן שבו והודו לאבות אבותיהם, שנחו על משכבם זה דורות רבים, על שיצרו את הדרקונים שחרכו בנשיפת האש שלהם את הקוּרים הצונחים משמים.
גם הדרקונים ורוכביהם פרחו בזמן ההפסקה. הם התיישבו בארבעה מקומות נוספים, על פי תוכנית האב להגנה, ואף שכחו כליל שבעבר היה בנמצא אמצעי הגנה נוסף נגד הקוּרים.
עד הפעם השלישית שבה עבר הכוכב האדום מעל פֶּרְן, הספיק להתפתח בה מבנה חברתי-פוליטי-כלכלי מורכב שנועד להתמודד עם האיום המחזורי. ששת הוויירים, כך נקראו מגוריהם של אנשי הדרקונים בהרי הגעש, נשבעו להגן על כל פֶּרְן. לכל וֵוייר הוקצה אזור גאוגרפי של היבשת הצפונית שהיה תחת כנפיו, פשוטו כמשמעו. שאר האוכלוסייה העלתה מַעֲשֵׂרות לקיים את הוויירים כיוון שללוחמים, הדרקונאים, לא הייתה אדמה ראויה לעיבוד בקרבת הרי הגעש שהיו להם לבית. כמו כן, לא היה באפשרותם להתפנות מהטיפול בדרקוניהם בזמן שלום או מההגנה על הכוכב בזמן מעברי הכוכב האדום, כדי ללמוד מלאכות אחרות.
מקומות היישוב, שנקראו מאחזים, התפתחו בכל מקום שבו נמצאו מערות טבעיות. באופן טבעי, חלקם היו רחבי ידיים או ממוקמים טוב יותר מבחינה אסטרטגית מאשר אחרים. רק אדם חזק היה מסוגל להשתלט על אנשים מבועתים ואחוזי תזזית במהלך מתקפת קוּרים; היה צורך במִנְהל חכם כדי לאגור מצרכים בעת שלא ניתן היה לגדל דבר בבטחה, ובאמצעים יוצאי דופן כדי לשלוט באוכלוסייה ולשמור על בריאותה ועל יעילותה עד חלוף האיוּם. אנשים בעלי כישורים מיוחדים כמו נפּחוּת, הרבעת בעלי חיים, חקלאות, דַיִג, כרייה (של מעט המחצבים הקיימים) ואריגה הקימו אולמי אומנות בכל מאחז גדול ושעו לתכתיביו של אולם רב האומנים, בו נלמדו עקרונות המקצוע ונשמרו סודות המקצוע כדי להעבירם מדור אחד למשנהו.
כדי שלורד מאחז אחד לא יוכל למנוע משאר תושבי כוכב הלכת את מוצרי אולם האומנות הנמצא בשטח מאחזו, קיבלו אולמי האומנות מעמד עצמאי מהשתייכות למאחז, וכל האומנים המומחים בהם חבו את נאמנותם לרב-אומן של אותה האומנות (נציג שנבחר על סמך מיומנותו ויכולתו המנהלית). הרב-אומן היה אחראי לתפוקת אולמותיו ולהפצת כל תוצרי אומנותו באופן הגון ובלתי משוחד, על בסיס עולמי ולא קהילתי.
זכויות יֶתר מסוימות הוקצו ללורדי המאחז ולרבי-האומנים, וכמובן גם לרוכבי הדרקונים, שעיני כל פֶּרְן היו נשואות אליהם להגנה בעת נפול קוּרים.
הכוכב האדום שב והתקרב עד אימה לפֶּרְן מדי תקופה, אבל משהשלים את המעבר מעליה היו שבים החיים למסלול רגוע יותר. מערך חמשת לווייניו של רוּכְּבַּאט היה מונֵע מדי פעם מהכוכב האדום לעבור בקרבה מספקת לפֶּרְן כדי להצניח את קוריו המבעיתים, אך לעתים, כמעשה אחים, היו כוכבי הלכת האחים לפֶּרְן מושכים את הכוכב האדום קרוב יותר לפֶּרְן והקורים היו ניתכים על הקורבן המסכן ללא רחם. פחד מצמיח קנאים בכל מקום, גם בפֶּרְן. וכך, כשרק רוכבי הדרקונים יכולים להציל את פֶּרְן, הלך והתקדש מעמדם במבנה החברתי.
עם זאת, ההיסטוריה של המין האנושי רצופה שִכחָת הבלתי נעים, הבלתי רצוי. מקור אימת העבר ייעלם – אם מתעלמים מקיומו. והכוכב האדום עבר רחוק מדי מפֶּרְן מכדי להצניח את קוריו. האנשים שגשגו והתרבו, והתפשטו בכל רחבי האדמה העשירה, חוצבים עוד מאחזים בסלע המוצק, עסוקים כל כך בענייניהם עד שלא הבחינו כי דרקונים ספורים עפים בשמים, שרק וֵוייר דרקונאים אחד נותר בפֶּרְן. הכוכב האדום לא יחזור במשך זמן רב מאוד; מדוע לדאוג בקשר לעתיד רחוק ובלתי ידוע? בתוך חמישה דורות לערך סַר חנם של אנשי הדרקונים הגיבורים. אגדות גבורת העבר ועצם סיבת קיומם איבדו את שמם הטוב.
כאשר החל הכוכב האדום להתקרב שוב לפֶּרְן, על פי מהלכם של כוחות הטבע, לוטש עין אדומה ונוטרת לעבר קורבנו הוותיק, האמין אדם אחד, פְ’לַאר, רוכבו של דרקון הארד מְנֶמֶנְת', כי יש אמת בסיפורים העתיקים. אחיו למחצה פְ’נוֹר, רוכבו של החוּם קַאנְת', האזין לטיעוניו וגילה כי האמונה בהם מרתקת יותר מאשר דרכיו המשעממות של הווייר הבודד של פֶּרְן. בעוד בֵּיצת הזהב האחרונה שהטילה מלכת דרקון גוועת מתקשה לאיטה בחלקת הדגירה של ווייר בֶּנְדֶן, ניצלו פְ’לַאר ופְ’נוֹר את ההזדמנות לתפוס את השליטה בווייר.
במהלך חיפושם במאחז רוּאָתָ'ה אחר אישה חזקה שתרכב על המלכה הצעירה העתידה לבקוע, גילו פְ’לַאר ופְ’נוֹר את לֶסָה, הניצולה היחידה לשושלת מאחז רוּאָתָ'ה הגאה. היא הטביעה את רַאמוֹת' הצעירה, המלכה החדשה, ונהפכה אשת הווייר של ווייר בֶּנְדֶן. מְנֶמֶנְת' הארוד השיג את המלכה הצעירה בעת מעוף הזיווג הראשון שלה, ורוכבו פְ’לַאר נהפך ראש הווייר של הדרקונאים הנותרים. שלושת הרוכבים, פְ’לַאר, לֶסָה ופְ’נוֹר, אילצו את לורדי המאחזים ורבי-האומנים להכיר בסכנה הממשמשת ובאה, ולהכין למתקפת הקוּרים את העולם שעמד אז חסר הגנה כמעט.
אבל היה ברור עד כאב כי קבוצת הדרקונים הזעומה של ווייר בֶּנְדֶן, מאתיים דרקונים בסך הכול, לא תהיה מסוגלת להגן על ההתיישבות רחבת הידיים. אפילו בזמן קֶדם, כשהשטח המיושב היה קטן הרבה יותר, היו נחוצים שישה וויירים מלאים. וכך, בעודה לומדת כיצד דרקונים עוברים בביניים ממקום למקום, גילתה לֶסָה כי דרקונים יכולים לעבור בביניים גם מזמן לזמן. בסכְּנה את חייה שלה ואת חיי מלכת הדרקון היחידה בפֶּרְן, חזרה לֶסָה עם רַאמוֹת' ארבע מאות מחזורים לאחור, לתקופה שלפני היעלמותם המסתורית של חמשת הוויירים האחרים, זמן קצר לאחר שנשלם המעבר האחרון של הכוכב האדום.
חמשת הוויירים, חוששים לשקיעת מעמדם ומשועממים מחוסר פעילות לאחר חיים של קרבות מרגשים, הסכימו לסייע לווייר של לֶסָה ולעבור קדימה בזמן.
שבעה מחזורים חלפו מאז מסעם המוצלח קדימה, והוקרת התודה הראשונית של המאחזים ומאחזי האומנים כלפי הוויירים הוותיקים שהצילו אותם, נמוגה והתחלפה במרירות. הוותיקים לא אוהבים גם הם את פֶּרְן הנוכחית. במהלך ארבע מאות מחזורים אירעו שינויים רבים מדי, והמחלוקות מִתְרבות.
1 מיקורוזואיד – קשר סימביוטי בין המיצֶליוּם, חלק בגוף הפטרייה, לבין תאי השורש של צמחים מסוימים, כגון מיני סחלב מסוימים (המתרגמת).
הערות המתרגמות
אן מק'אפרי בראה עולם ומלואו בסדרת פֶּרְן, המונה ספרים באורך מלא, סיפורים קצרים, וכן ספרות נלווית המתארת את העולם. לפֶּרְן יש מבנה חברתי, כלכלי ופוליטי מורכב, המבוסס על התרבות האנושית שמקורה בכדור-הארץ, אך שונה ממנה בתחומים מסוימים. בשל מגבלות השפה העברית והתרגום אליה, מצאנו לנכון להביא כמה הסברים מקדימים על מנת להקל על הקוראים, ולקרב את החוויה ככל הניתן לקריאת הספרים במקור האנגלי.
הדרקונים ורוכביהם
המבנה הכלכלי והפוליטי בפרן:
1
בוקר באולם רבי-האומנים, מאחז פוֹרְט
אחר הצהריים, כמה ימים מאוחר יותר בווייר בֶּנְדֶן
אמצע הבוקר (זמן טלגאר) באולם הרב-חָרש,
מאחז טֶלְגַאר
איך להתחיל? הרהר רוֹבּינְטוֹן, הרב-נִבלאִי של פֶּרְן.
הוא הקדיר את מצחו והשפיל מבט אל החול הלח והחלק שנח במגשים שטוחים על שולחן העבודה שלו. פניו הארוכות נחרשו קמטים עמוקים, ועיניו, שצבען כחול בוהק משועשע, היו אפופות כעת צללים אפורים של כובד ראש בלתי רגיל.
הוא דמיין כי החול מייחל להיפרע משלוותו החלקה במלים ובהערות, ואולם בפיו, גנזכה של פֶּרְן ומחברם הרהוט של כל בלדה, סאגה ופזמון, לא היו מלים. ובכל זאת היה עליו לחבר בלדה לכבוד נישואיהם הממשמשים ובאים של לורד אַסְגֶנַאר ממאחז לֶמוֹס ואחותו למחצה של לורד לַארַאד ממאחז טֶלְגַאר. רשת המתופפים והנִבְלאים המתמחים שלו הביאה לו באחרונה דיווחים על אי-שקט, ולכן החליט רוֹבּינְטוֹן להזכיר לאורחי האירוע המשמח הזה, שאליו יוזמנו כל לורדי המאחז וכל רבי-האומנים, את חובם לרוכבי הדרקונים של פֶּרְן. נושא הבלדה שלו, החליט, יהיה מעופה הפנטסטי ביניים בזמן של לֶסָה, אשת הווייר של ווייר בֶּנְדֶן, על גב המלכה הזהובה האדירה, רַאמוֹת'. הלורדים והאומנים של פֶּרְן בהחלט שמחו אז, כשהגיעו רוכבי הדרקונים של חמשת הוויירים הוותיקים מלפני ארבע מאות מחזורים.
ואולם כיצד יוכל לצמצם את הימים המופלאים ואחוזי התזזית ההם, את מעשי הגבורה, לכדי שיר? אפילו האקורדים המרטיטים ביותר לא יוכלו להכיל את הלמות הדם, הנשימה הנעצרת, צינת הפחד ופרפורי התקווה באותו בוקר ראשון לאחר שצנחו הקורים על מאחז נֶרַאט; כשפְ’לַאר ליכד את כל הלורדים והאומנים המפוחדים בווייר בֶּנְדֶן וגייס את עזרתם הנלהבת.
הלורדים לא שינו את עורם רק בזכות התעוררות פתאומית של נאמנות נשכחת, אלא בעיקר בגלל תחושת אסון שהציפה אותם כשעלו מול עיניהם תמונותיהן של אדמותיהם הפורות, שחורות מהקורים שנְדְמו להם אך כמיתוס, כשחשבו על התלמים שיחרשו הטפילים המתפשטים במהירות הבזק, כשראו עצמם ספונים בתוך מאחזי הצוקים שלהם, נחבאים מאחורי דלתות ותריסי מתכת. באותו יום מוכנים היו הלורדים להבטיח לפְ’לַאר את נשמתם אם רק יגן עליהם מפני הקוּרים. ולֶסָה היא זו שסיפקה להם את ההגנה הנדרשת, כמעט במחיר חייה.
רוֹבּינְטוֹן נשא את מבטו ממגשי החול, והבעתו צוננת לפתע.
"חולות הזמן מתייבשים במהירות," אמר בשקט וצפה בעמק המיושב ובצוק שעליו ניצב מאחז פוֹרְט, מעברו השני של העמק. שומר אחד ניצב על רכסי האש. היו צריכים להיות שם שישה, אך הייתה זו עונת הזריעה ולורד המאחז גְרוֹג ממאחז פוֹרְט שלח לשדות את כל מי שהיה מסוגל לעמוד זקוף, אפילו את חבורות הילדים שאמורים היו לנכש את עשבי האביב מבין סדקי האבן, ולתלוש את הטחב שהתפשט על החומות. באביב הקודם לא היה מזניח לורד גְרוֹג את חובתו זו, מבלי להתחשב במספר אורכי הדרקון של אדמה שהיה רוצה לזרוע.
לורד גְרוֹג היה עכשיו בשדות, ללא ספק, סוקר חלקה אחר חלקה על גבה של אחת מבהמות הריצה ארוכות-הרגליים, פרי פיתוחו של הרב-נוֹקֵד סוֹגְרַאנִי. גְרוֹג היה אדם בלתי נלאה ועיניו הכחולות, הבולטות קמעה, מעולם לא החמיצו עץ בלתי גזום או תלם שלא שודד כהלכה. הוא היה איש חסון, ושערו המאפיר נאסף ברצועה מהודקת. פניו היו סמוקות ומזגו תאם אותן. אך הוא לא העביד את אריסיו מבלי להעביד את עצמו, ולא דרש מאנשיו, מילדיו ומבני האוֹמנה שלו דבר שלא היה מסוגל לעשות בכוחות עצמו. אמנם היה שמרן, אך שמרנותו נבעה מידיעת מגבלותיו שלו ומהביטחון שחש בידע.
רוֹבּינְטוֹן הפשיל את שפתו התחתונה ותהה אם התעלמותו של לורד גְרוֹג מחובת המאחז המסורתית לנכש את כל הצמחייה שליד מקומות יישוב, הייתה חריגה. או שמא היה זה המענה של לורד גְרוֹג לתסכולם הגובר של דרקונאי ווייר פוֹרְט מיערות מאחז פוֹרְט העצומים שעליהם נדרשו להגן? ראש ווייר פוֹרְט, טְ’רוֹן, ואשת הווייר שלו, מַארְדְרָה, כבר לא הקפידו כבתחילה לבדוק אם הצליחו קורים לחמוק מרוכבי הלהק שלהם ולצנוח על היערות העבותים. ואולם לורד גְרוֹג היה קפדן מאוד בנוגע לצוותים הקרקעיים וללהביורים כשצנחו הקוּרים מעל יערותיו. הוא הציב ברחבי המאחז רשת יעילה של רצים, כך שאם ביצעו רוכבי הדרקונים את תפקידם כהלכה, כיסו הצוותים הקרקעיים את השטח כיאות והיו מסוגלים להתמודד עם כל קוּר שחמק מנשיפתם הבוערת של היצורים המעופפים.
אבל באחרונה שמע רוֹבּינְטוֹן שמועות מכוערות, ולא רק ממאחז פוֹרְט. כיוון שכל לחישה משמיצה וכל האשמה שנאמרו בפֶּרְן, הגיעו לבסוף לאוזניו, הוא למד ברבות השנים להבחין בין עובדה לבדיה, בין עלילה לפשע. מטבעו לא היה רוֹבּינְטוֹן איש נתון לבהלה, כיוון שגילה שמרבית הבעיות נפתרות מעצמן בחלוף הזמן. אך כעת החל לחוש בזרעי הבהלה נובטים בתוך נשמתו.
הרב-נִבלאִי שקע בכיסאו והביט ביום הנאה שבחוץ, בירקותם הרעננה של השדות, בפריחתם הצהובה של עצי הפרי, במאחזי האבן הנאים שניצבו לאורך הדרך למאחז העיקרי, במקבץ מאחזי הבקתה של האומנים מתחת לסוללה הרחבה שהובילה אל החצר החיצונית הגדולה של מאחז פוֹרְט.
מה עליו לעשות אם יש אמת בחששותיו? יכתוב שיר נוזף? סאטירה? רוֹבּינְטוֹן נחר בבוז. לורד גְרוֹג הבין מלים פשוטן כמשמען, ולכן לא היה מבין סאטירה, מה גם שהיה הגון מכדי שינזפו בו. נוסף על כך, נרכן רוֹבּינְטוֹן על מרפקיו, ההזנחה לכאורה שנהג לורד גְרוֹג הייתה מחאה כנגד הזנחה גדולה בהרבה מצד הווייר. רוֹבּינְטוֹן נרעד למחשבה על הקורים המתחפרים בעצים הרכים והעצומים מדרום.
מוטב שיכוון את מחאותיו המזומרות כלפי מַארְדְרָה וטְ’רוֹן, ראשי הווייר – אך גם זה יהיה לשווא. מַארְדְרָה נתקפה מרה שחורה באחרונה. לוּ השתמשה בשכל ישר, היתה פורשת בחן למושבה ומניחה לגברים לחזר אחריה אם טְ’רוֹן לא משך אותה יותר. מדברי נערות המאחז עלה כי טְ’רוֹן תאוותן למדי. למעשה, מוטב היה שטְ’רוֹן ירסן את עצמו. לורד גְרוֹג לא ראה בעין יפה את הפרייתן של רבות כל כך מנערותיו בזרע הדרקון.
עוד מבוי סתום, הרהר רוֹבּינְטוֹן בחיוך מר. מנהגי המאחז היו כה שונים מכללי המוסר הנהוגים בווייר. אולי מֶסר לפְ’לַאר מווייר בֶּנְדֶן? עוד מעשה חסר תועלת. הרוכב הארוּד לא יהיה מסוגל לעשות דבר. הוויירים עצמאיים וטְ’רוֹן עלול להיעלב מכל הצעה שעשוי פְ’לַאר להציע, מה גם שרוֹבּינְטוֹן היה משוכנע כי פְ’לַאר ייטה לצדד בלורד המאחז.
לא הייתה זו הפעם הראשונה בחודשים האחרונים שרוֹבּינְטוֹן הצטער על שפְ’לַאר מווייר בֶּנְדֶן הזדרז כל כך לוותר על מנהיגותו לאחר שלֶסָה חזרה בביניים כדי להביא את חמשת הוויירים האבודים קדימה בזמן. במשך כמה חודשים קצרים, לפני שבעה מחזורים, הייתה פֶּרְן מאוחדת תחת הנהגתם של פְ’לַאר ולֶסָה נגד איום הקורים העתיק. כל איש מאחז, אומן, בעל קרקעות ובעל מלאכה – כולם היו מאוחדים במטרה אחת. האחדות הזו התפוררה כשראשי הוויירים הוותיקים שבו וקנו לעצמם את השליטה המסורתית במאחזים הנתונים להגנת הווייר שלהם, ופֶּרְן אסירת התודה ויתרה לטובתם על הזכויות. אבל בארבע מאות המחזורים השתנתה הפרשנות להגמוניה העתיקה, ואף לא אחד מהצדדים היה בטוח מהו התרגום המדויק.
אולם הגיע הזמן להזכיר ללורדי המאחזים את תקופת הסכנה, לפני שבעה מחזורים, עת תלו את כל תקוותם בכנפיהם העדינות של הדרקונים, ובמסירותה של קבוצה מזערית של מאתיים רוכבים.
ובכן, גם לנִבְלאי יש חובות, חֵי הביצה, הרהר רוֹבּינְטוֹן, והחליק ללא צורך את החול הרטוב, ומוטל עליו לשתף בהן את הסובבים אותו.
בעוד שנים עשר יום יעניק לַארַאד, לורד טֶלְגַאר, את ידה של פַאמירָה, אחותו למחצה, לאַסְגֶנַאר, לורד מאחז לֶמוֹס. הרב-נִבלאִי נצטווה להכין שירים חדשים והולמים כדי להצהיל את רוח החוגגים. פְ’לַאר ולֶסָה הוזמנו לאירוע, כיוון שמאחז לֶמוֹס היה נתון להגנתו של ווייר בֶּנְדֶן. גם לורדים אחרים, אנשי ווייר ואומנים ינכחו בחגיגות כדי לסמל את חשיבותן.
"ובקרב שירַי העליזים, אשזור דברים קשים."
הוא צחקק לעצמו על כך, והרים את החרט שלו.
"אני צריך נושא מוזיקלי עדין אך סבוך עבור לֶסָה. היא כבר אגדה." חיוך בלתי מודע התפשט על פני הרב-נִבְלאי כשדמיין את אשת הווייר המעודנת, שגובהה כגובה נערה, את עורה הבהיר, את עננת שערה הכהה ואת הברק בעיניה האפורות, וכששמע באוזני רוחו את חריפוּת לשונה החדה. איש מאנשי פֶּרְן לא התרשל בכבודו כלפיה או הסתכן בזעמה, איש מלבד פְ’לַאר.
לראש ווייר בֶּנְדֶן יתאים נושא בעל אופי צבאי – לעיני הענבר החדות שלו, לעליונותו הבלתי מודעת, לאנרגיה העזה העצורה בתוך דמות הלוחם התמירה. האם יצליח רוֹבּינְטוֹן לעורר את פְ’לַאר מהתנתקותו? או שמא הוא מודאג שלא לצורך מהחיכוכים הקטנים בין לורד מאחז לבין ראש ווייר? אבל הרי ללא רוכבי הדרקונים של פֶּרְן ימצצו הקוּרים את לשדה של האדמה עד שתעמוד חָרֵבה, אפילו כל איש, אישה וילד על פני הכוכב יתחמשו בלהביור. בכוחה של שוחה אחת שהתחפרה היטב, לפלח שדה או יער במהירות מעופו של דרקון, כשהיא מכלה בדרכה כל חי או צומח לבד מסלע מוצק, מים ומתכת. רוֹבּינְטוֹן נד בראשו, כועס על שגיונותיו. כאילו ינטשו הדרקונאים אי פעם את פֶּרְן ואת מחויבותם העתיקה.
עכשיו – הלמות התוף הגדול ביותר לרב-חָרש פַאנְדָרֶל, האיש בעל הסקרנות האינסופית, הידיים האדירות והמיומנות, המוח החוקר המוקדש להתייעלות. איכשהו, מצפים מאדם כזה שיהיה איטי במחשבותיו כשם שהיה מכוון בתנועותיו.
וצליל עצוב ומאופק לליטוֹל, שרכב על דרקון בֶּנְדֶני ואיבד את לַארְת' שלו בתאונה במשחקי האביב לפני ארבעה עשר, אולי חמישה עשר מחזורים. ליטוֹל עזב את הווייר – השהות במחיצת אנשי הדרקונים רק העצימה את אבדתו הנוראה – והתמסר לאומנות האריגה. הוא היה ראש אולם האורגים במאחז הרכסים הגבוהים כשגילה פְ’לַאר את לֶסָה במהלך החיפוש. פְ’לַאר מינה את לִיטוֹל לתפקיד הלורד העוצר של מאחז רוּאָתָ'ה כשלֶסָה הסירה את תביעתה למאחז לטובת גַ'אקְסוֹם הצעיר.
כיצד יכול אדם לתאר בצלילים את דרקוני פֶּרְן? אין נושא מוזיקלי שיסכון לתיאור היצורים המכונפים האדירים, שעדינותם התחרתה בעוצמתם, שהוטבעו עם בקיעתם על ידי אלו שרכבו על גבם להיאבק בקורים בלהבה, שטיפלו בהם, שאהבו אותם; קשורים היו אלה לאלה, מוח למוח, בקשר בל יינתק שהתעלה על הדיבור! (מהי ההרגשה באמת? תהה רוֹבּינְטוֹן ונזכר בשאיפת נעוריו להיות דרקונאי). דרקוני פֶּרְן היו מסוגלים לעבור בדרך מסתורית ביניים ממקום למקום כהרף עין. ואפילו בין זמן אחד למשנהו!
אנחתו של הרב-נִבְלאי עלתה ממעמקי נשמתו אבל ידו נעה על החול והלחינה את התו הראשון, כתבה את המלה הראשונה, והוא תהה אם ימצא בשיר תשובה לשאלותיו שלו.
הוא לא הספיק להשלים את מילוי חריצי הבית הראשון בחימר כדי לשמר את הכתוב, כששמע את הלמות התוף הראשונה. הוא יצא במהירות לחצר הפנימית הקטנה של אולם האומנויות, מטה ראשו להאזין לזימון; זה היה הרצף שלו, ללא ספק, במקצב בהול. כה שקוע היה בהאזנה להלמות התוף עד שלא הבחין כי כל הצלילים האחרים הנשמעים באולם הנִבלאים בימי שגרה, נאלמו.
"קוּרים?" גרונו יבש מיד. רוֹבּינְטוֹן לא היה זקוק ללוחות הזמנים כדי לדעת שהקוּרים שצנחו כעת על חופי מאחז טִילֶק הגיעו טרם זמנם.
מעֶברו האחר של העמק, על חומות מאחז פוֹרְט, המשיך השומר היחיד בסיורו המונוטוני, בלתי מודע לאסון.
אוויר אחר הצהריים אצר חמימות אביב נעימה כשהגיחו פְ’נוֹר ודרקונו החוּם הגדול קַאנְת' ממגוריהם בווייר בֶּנְדֶן. פְ’נוֹר פיהק קלות והתמתח עד ששמע את חוליותיו מתפוקקות. כל יום האתמול היה בחוף המערבי, חיפש נערים מתאימים – וגם נערות, כיוון שגם ביצת זהב אחת התקשתה לאיטה בחלקת הדגירה של ווייר בֶּנְדֶן – להטבעה הבאה. ווייר בֶּנְדֶן הצמיח יותר דרקונים, ויותר מלכות, מחמשת הוויירים של הוותיקים, חשב לעצמו פְ’נוֹר.
"רעב?" שאל את דרקונו באדיבות והציץ מעבר לאגן הווייר אל חלקת הציד. אף דרקון לא סעד באותה עת ובהמות העדר עמדו באחוּ המגודר ברגליים מפושקות ונמנמו בשמש, ראשיהן בגובה ברכיהן הגרמיות.
ישנוני, אמר קַאנְת', על אף שישן שינה ארוכה ועמוקה כרוכבו. הדרקון החוּם התקדם והתפרקד באנחה על אדן הסלע שחיממה השמש.
"בהמה עצלנית," חייך פְ’נוֹר בחיבה אל דרקונו.
השמש הייתה כולה מעברה האחר של פסגת ההר העצומה ששימשה למגורי הדרקונאים בחופה המזרחי של פֶּרְן. המדרון היה מנוקד בלועות השחורים של וויירי הדרקונים השונים, ונציצים בסלע הבהיקו לצדם. מימי האגם, המוזן על ידי פלג, הבריקו בשמש סביב גופם של שני דרקונות ירוקות רוחצות, בעוד רוכביהן שרועים על הגדה המדושאת. מעבר להם, בקדמת מגורי חניכי הווייר, הקיפה קשת הרוכבים הצעירים את מדריך החניכים.
חיוכו של פְ’נוֹר התרחב. הוא מתח את גופו התמיר בעצלות, זכר את שעותיו היגעות באותה קשת, לפני כעשרים מחזורים. השיעורים ששינן ושנה בהיותו חניך ווייר היו בעלי חשיבות גדולה בהרבה לקבוצה זו של רוכבי דרקונים. המחזור שלו נולד לאחר תקופה של למעלה מארבע מאות מחזורים שבה לא צנחו מהכוכב האדום קוּרי הכסף שנזכרו בשירי הלימוד, לחרוך את בשרם של אדם ובהמה ולכלות כל חי שצמח על פֶּרְן. מכל הדרקונאים בווייר הבודד של פֶּרְן, רק אחיו למחצה של פְ’נוֹר, פְ’לַאר, רוכבו של הארוּד מְנֶמֶנְת', האמין כי ייתכן יש גרעין של אמת באגדות הישנות. כעת היו הקוּרים עובדה קיימת, הצונחת משמי פֶּרְן מדי יום. שוב נהפכה השמדתם לאורח חייהם של רוכבי הדרקונים. השיעורים שלמדו הנערים הללו יצילו את עורם, את חייהם וחשוב מכול, את דרקוניהם.
חניכי הווייר האלה מבטיחים, העיר קַאנְת' כשהצמיד את כנפיו לגבו ופיתל את זנבו סביב רגליו האחוריות. הוא הניח את ראשו הגדול על כפותיו הקדמיות, ועינו מרובת הפיאות, הקרובה יותר לפְ’נוֹר, זהרה חרישית אל רוכבו.
פְ’נוֹר נענה לתחינה האילמת וגירד את רכס העין של קַאנְת' עד שהדרקון החל לנהום בהנאה.
"עצלן!"
כשאני עובד, אני עובד, השיב קַאנְת'. בלי עזרתי, איך היית מצליח לגלות איזה נער בן-מאחז מתאים להיות רוכב דרקון? והאם איני מוצא בשבילך גם נערות שתהיינה רוכבות מלכות דרקון טובות?
פְ’נוֹר צחק בסלחנות, אבל אמת היא שיכולתו של קַאנְת' לאתר מועמדים מוצלחים לדרקונים הלוחמים ולמלכות המתרבות הייתה גאוות דרקונאֵי ווייר בֶּנְדֶן.
אז הקדיר פְ’נוֹר את מצחו, כשנזכר בעוינות המשונה שהפגינו כלפיו האריסים ואנשי מאחזי האומנויות הקטנים בבּוֹל הדרומי. כן, האנשים האלה היו עוינים עד שהכריז כי הוא רוכב דרקון מווייר בֶּנְדֶן. הוא ציפה להתנהגות הפוכה. בּוֹל הדרומי היה נתון להגנתו של ווייר פוֹרְט. על פי המסורת – פְ’נוֹר חייך במרירות בהיזכרו בנחישותו של ראש הווייר, טְ’רוֹן, לנהוג בדיוק על פי המסורת, על פי המנהג… ולקפוא על שמריו – לווייר שהגן על שטח הייתה זכות ראשונים לכל רוכב שיימצֵא באותו שטח. אבל חמשת הוויירים הוותיקים מיעטו לחפש מועמדים מחוץ למערותיהם התחתונות. כמובן, המלכות הוותיקות גם אינן מטילות מִדְגרים גדולים כשֶל המלכות המודרניות, ואין בהם ביצים זהובות רבות. למעשה, רק שלוש מלכות בקעו בוויירים הוותיקים בשבעת המחזורים שחלפו מאז הביאה אותם לֶסָה קדימה בזמן.
ובכן, שידבקו הוותיקים במנהגיהם אם זה גורם להם להרגיש עליונים. אבל פְ’נוֹר הסכים עם פְ’לַאר. ההיגיון הפשוט מורה להציע לדרקונים שאך בקעו מבחר רב ככל האפשר. אף כי הנשים במערות התחתונות של ווייר בֶּנְדֶן היו מושכות, פשוט לא היו בנמצא די נערים לזווג לדרקונים הרבים הבוקעים.
הרי אם אחד מראשי הוויירים האחרים, אולי גְ’נַארִיש מווייר אִיגֶן או רְ’מַארְט מווייר טֶלְגַאר, יפתח בפני שאר הדרקונים את מעופי ההזדווגות של המלכות הזוטרות, עשויים הוותיקים להבחין בשיפור בגודל המדגר ובאיכות הדרקונים הבוקעים. רק טיפש יפרה את מלכתו בזרע שושלתו בלבד.
רוח אחר הצהריים שינתה את כיוונה ונשאה לעברו את אדיו החריפים של עשב קהיון רותח. פְ’נוֹר גנח. הוא שכח שהנשים מכינות משחת קהיון, התרופה לכוויית קוּרים ושאר פציעות מכאיבות. זו הייתה אחת הסיבות שבגללן יצא לחיפוש אתמול. ריח הקהיון התפשט לכל עבר. לארוחת הבוקר של אתמול היה טעם של תרופה במקום של דייסה. כיוון שהכנת משחת קהיון הייתה תהליך מייגע, כמו גם מצחין, מרבית הדרקונאים נעלמו מהמקום במהלכו.
פְ’נוֹר הביט אל ווייר המלכה, מעברו האחר של אגן הווייר. רַאמוֹת' הייתה כמובן בחלקת הדגירה, מגוננת על המדגר האחרון, אבל מְנֶמֶנְת' נעדר ממקומו הרגיל על אדן הסלע. פְ’לַאר והוא עברו להיכן שהוא, בלי ספק משתדלים להימנע מריח הקהיון כמו גם ממִזגה ההפכפך של לֶסָה. מצפּוּנה לא התיר לה להתחמק אפילו מהמטלות המעיקות ביותר של אשת ווייר, אבל אין משמעות הדבר שזה מצא חן בעיניה.
ובכל זאת, למרות צחנת הקהיון, פְ’נוֹר היה רעב. לא רק שלא אכל דבר מאז שעות אחר הצהריים המאוחרות של יום האתמול, הוא אף החמיץ לגמרי את ארוחת הערב בווייר בֶּנְדֶן כיוון שהיה הבדל הגון של שש שעות בין בּוֹל הדרומי ששכן בחוף המערבי, לבין ווייר בֶּנְדֶן בחוף המזרחי.
פְ’נוֹר גירד את קַאנְת' לשלום, הודיע לו שהוא הולך להשיג מזון, והחל לפסוע במורד סוללת האבן היורדת מאדן מגוריו. אחת מזכויות היֶתֶר הנלוות לתפקיד סגן ראש להק הייתה הזכות לבחור לעצמך מגורים. כיוון שרַאמוֹת', המלכה הבכירה, אפשרה רק לשתי מלכות זוטרות להתגורר בווייר בֶּנְדֶן, נותרו שני וויירים של נשות ווייר פנויים. פְ’נוֹר ניכס לעצמו אחד מהם ולא צריך היה להטריח את קַאנְת' בכל פעם שביקש לרדת למפלס נמוך יותר.
כשהתקרב לכניסה למערות התחתונות, צרבו את עיניו אדי הקהיון המורתח. הוא ייקח לעצמו קצת קְלַאה, לחם ופירות, ויילך להאזין למדריך החניכים. הם היו במעלה הרוח מהמערות התחתונות. במסגרת תפקידו כסגן ראש להק, העדיף פְ’נוֹר לנצל כל הזדמנות להעריך את הרוכבים החדשים, ובמיוחד את אלה שלא גדלו בווייר. בני האומנים ובני המאחזים נדרשו להסתגל לחיים בווייר מכמה היבטים. לעתים עלו החירות וזכויות היֶתֶר לראש הנער, במיוחד לאחר שלמד לקחת את דרקונו ביניים – ולהגיע לכל מקום בפֶּרְן – במשך הזמן הנדרש כדי לספור עד שלוש. גם במקרה הזה הסכים פְ’נוֹר עם העדפתו של פְ’לַאר לבחור נערים מבוגרים יותר להטבעה, אף כי הוותיקים הסתייגו ממנהג זה של ווייר בֶּנְדֶן. אבל, בשם הקליפה, נער בשנות העשרה המאוחרות שלו (אפילו היה יליד מאחז) הכיר באחריות הנובעת מתפקידו כרוכב דרקון. כמו כן, נער מבוגר יותר היה גם בוגר יותר מבחינה נפשית, ואף כי השפעת ההטבעה על הדרקון שלו לא פחתה, הוא עצמו היה מסוגל לתפוש ולהבין טוב יותר את ההשלכות של קשר שיימשך כל חייו, של מגע בתוך נשמתו, של האמפתיה המוחלטת שחש לדרקונו. נער בוגר יותר לא ייסחף. הוא יידע מספיק כדי לפצות על גילו הרך של הדרקון, עד שרגישותו האינסטינקטיבית של הדרקון תתפתח. דרקון צעיר לא היה מחונן בעודף שֵׂכל ישר, ואם חניך שוטה כלשהו הניח לדרקונו להאביס עצמו, כל הווייר סבל בסבלו. אפילו היצורים המבוגרים יותר חיו כאן ועכשיו, מקדישים מחשבה מועטה לעתיד וזוכרים מעט
מאוד – פרט לזיכרונות אינסטינקטיביים – מעברם. גם זאת לטובה, חשב פְ’נוֹר. על הדרקונים רבץ עול הלחימה בקוּרים. ייתכן כי לוּ היה זיכרונם חד או אסוציאטיבי יותר, היו מסרבים להילחם.
פְ’נוֹר שאף אוויר מלוא ריאותיו ונכנס למערת המטבח הגדולה, ממצמץ ללא הרף במגננה מפני האדים. המערה המְתה מפעילות. נראה כי מחצית מאוכלוסייתו הנשית של הווייר הייתה מעורבת בתהליך, חשב פְ’נוֹר, לנוכח הקדירות הגדולות החולשת על כל מדורות הבישול הבוערות בכותלה החיצוני של המערה. הנשים היו ישובות ליד שולחנות רחבים, רוחצות וחותכות את השורשים מהם הופקה המשחה. כמה מהן העבירו במצקות את התמיסה הרותחת לצנצנות חמר. אפן ופיהן של אלה מהן שעסקו בבחישת התבשיל בכפות ארוכות-ידית היו מכוסים במסכות, והן התכופפו תכופות למחות את עיניהן הדומעות מהאדים החריפים. ילדים בוגרים יותר שימשו כשליחים, העבירו סלע-הסקה ממערות האחסנה אל המדורות, צנצנות למערות הצינון. כולם היו עסוקים.
למרבה המזל, אח הלילה, הקרובה ביותר לכניסה, שימשה למטרתה הרגילה, גחליה הלוחשות שומרות על חומם של התבשילים בסיר קְלַאה עצום ובקדרת נזיד, המתנודדים מעליה על ווים. כשמילא פְ’נוֹר את כוסו, שמע לפתע מישהו קורא בשמו. הוא ראה את מַאנוֹרָה, אמו, מסמנת לו. פניה, השלוות בדרך כלל, עטו הבעת דאגה מבולבלת.
פְ’נוֹר חצה בצייתנות את המערה אל המדורה שלידה ניצבו האם, לֶסָה ואישה צעירה נוספת שנראתה מוכרת לפְ’נוֹר, אם כי לא זכר מהיכן. שלושתן השגיחו על סיר קטן.
"לפקודתכן, לֶסָה, מַאנוֹרָה…" הוא השתתק, נבר בזיכרונו אחר השם השלישי.
"פְ’נוֹר, אתה אמור לזכור את בְּרֶקֶה," אמרה לֶסָה וזקפה גבה לנוכח שכחתו.
"את מצפה ממני לראות משהו באדים האלה?" תבע פְ’נוֹר, מוחה בתנועה הפגנתית את עיניו בשרוולו. "לא התראינו, בְּרֶקֶה, מאז שקַאנְת' ואני הבאנו אותך ממאחז האומנים שלך להטביע את וִוירֶנְת' הצעירה."
"פְ’נוֹר, אתה איום כמו פְ’לַאר," קראה לֶסָה בקוצר רוח מסוים. "לעולם לא תשכח את שמו של דרקון, אבל את הרוכב שלו?"
"יורשה לי לדרוש בשלומה של וִוירֶנְת', בְּרֶקֶה?" התעלם פְ’נוֹר מהתפרצותה של לֶסָה.
הנערה נראתה מופתעת, אך היא הצליחה לחייך חיוך קטן; אז הפנתה את מבטה לעבר מאנורה, בניסיון להסיט מעצמה את תשומת הלב. היא הייתה רזה מדי לטעמו של פְ’נוֹר, לא גבוהה בהרבה מלֶסָה, שקומתה הנמוכה לא הפחיתה במאום מהכבוד שרחשו לה ומסמכותה. ובכל זאת הייתה מתיקוּת בפניה הרציניות של בְּרֶקֶה, האפופות, למרבה ההפתעה, בתלתלים כהים, שנשאו חן בעיני פְ’נוֹר. הוא גם חיבב את צניעותה הבלתי מתבלטת. בדיוק כשתהה כיצד היא מסתדרת עם קִילַארָה, אשת הווייר חסרת האחריות ובעלת המזג הסוער של הווייר הדרומי, נקשה לֶסָה על סיר ריק שניצב לפניה.
"הסתכל על זה, פְ’נוֹר. הציפוי נסדק ושינה את צבעו של סיר שלם של משחת קהיון."
פְ’נוֹר שרק שריקת השתאות.
"אולי אתה יודע במה השתמש החָרש לציפוי המתכת?" שאלה מַאנוֹרָה. "איני מעיזה להשתמש במשחה מזוהמת, אבל לא הייתי רוצה להשליך כמות כה גדולה ללא סיבה."
פְ’נוֹר הטה את הסיר לכיוון האור. הציפוי השחום העמום היה חרוש סדקים באחד מצדיו.
"אתה רואה מה זה עושה למשחה?" לֶסָה הושיטה לעברו קערה קטנה.
משחת האלחוש, שצבעה הרגיל צהוב-שמנת חיוור, שינתה את צבעה לחום-אדמדם. צבע מפחיד למדי, הוא חשב. הוא הריח אותה, טבל בה את אצבעו וחש את העור קהה מיד.
"היא פועלת," הוא משך בכתפיו.
"כן, אבל מה יקרה לפצע קוּר פתוח עם החומר הזר הזה שהתבשל בתוך המשחה?" שאלה מַאנוֹרָה.
"שאלה טובה. מה אומר פְ’לַאר?"
"אוי, הוא," לֶסָה עיוותה את תוויה העדינים. "הוא יצא למאחז לֶמוֹס לראות איך מסתדר חָרש העץ של לורד אַסְגֶנַאר עם עלי עיסת העץ."
פְ’נוֹר חייך. "הוא לעולם לא בסביבה כשצריך אותו, מה, לֶסָה?"
היא פתחה את פיה להשיב לו בעוקצנות, עיניה האפורות זועמות, אך אז הבינה שפְ’נוֹר מקניט אותה.
"אתה איום כמוהו," אמרה ונשאה פנים מחייכות אל סגן מפקד הלהק הגבוה, שכה דמה לבן זוגה. אף כי שני הגברים נשאו את חותם אביהם המשותף – השיער השחור העבות, התווים החזקים, הגוף התמיר והארוך (פְ’נוֹר היה רחב ורבוע יותר, אך מעט מדי בשר כיסה את עצמותיו והוא נראה בלתי גמור) – הם נבדלו זה מזה במזגם ובאישיותם. פְ’נוֹר נטה פחות להתבוננות פנימית והיה נוח יותר לבריות מאשר אחיו למֶחֱצָה פְ’לַאר, המבוגר ממנו בשלושה מחזורים. אשת הווייר גילתה כי לעתים היא נוהגת בפְ’נוֹר כבשְלוּחה של אחיו למֶחֱצָה, ושאולי מסיבה זו הרגישה חופשייה להתלוצץ ולהתבדח עמו. בדרך כלל העדיפה לשמור על ריחוק מרוב האנשים.
פְ’נוֹר השיב לה חיוך והודה לה על המחמאה בקידה קטנה ולגלגנית.
"טוב, אין לי התנגדות לבצע עבורכן את השליחות לאולם הרב-חָרש. אני אמור לצאת לחיפוש ומאחז טֶלְגַאר טוב כמו כל מקום אחר. רְ’מַארְט מציק הרבה פחות מכמה מראשי הווייר הוותיקים האחרים." הוא הסיר את הסיר מהוו, הציץ לתוכו שוב, ואז הקיף במבטו את החדר ההומה וטלטל את ראשו. "אקח את הסיר שלכן אל פַאנְדָרֶל, אף שנראה לי שיש לכם פה די קהיון לכסות כל דרקון בכל אחד מששת – אבקש את סליחתך – משבעת הוויירים." הוא חייך אל בְּרֶקֶה שנראתה כמי שחשה אי-נוחות. לֶסָה נטתה להיות קצרת רוח כשהייתה עסוקה, מה גם שרַאמוֹת' טרחה סביב המדגר האחרון שלה כמו טירונית – דבר שרק הגביר את עצבנותה. מוזר שאשת ווייר זוטרה מהווייר הדרומי לוקחת חלק בחליטה כלשהי בבֶּנְדֶן.
"אין דבר כזה, יותר מדי קהיון," אמר מַאנוֹרָה נמרצות.
"וזה לא הסִיר היחיד שנסדק," התערבה לֶסָה בכעס. "ואם נצטרך לאסוף עוד קהיון לפצות על הכמות שהושחתה…"
"יש יבול שני בווייר הדרומי," הציעה בְּרֶקֶה, ואז נראתה נבוכה על שפצתה את פיה.
אבל לֶסָה הפנתה אל בְּרֶקֶה מבט אסיר תודה. "אין לי כל כוונה לגרום למחסור אצלכם, בְּרֶקֶה. לא כשהווייר הדרומי מטפל בכל טיפש שלא מצליח להתחמק מקוּרים."
"אקח את הסיר, אקח את הסיר," הבטיח להן פְ’נוֹר בבְדיחוּת הדעת. "אבל לפני כן אני חייב להכניס לבטן שלי קצת יותר מכוס קְלַאה."
לֶסָה מצמצה לעברו בהפתעה, מבטה סוטה לכניסת המערה, אל שמש אחר הצהריים המאוחרים שהטילה קרניים מלוכסנות על הרצפה.
"במאחז טֶלְגַאר רק חלפה שעת הצהריים," הוא אמר בסבלנות. "כל יום האתמול הייתי בחיפוש בבּוֹל הדרומי, לכן אני מפגר שעות אחרי עצמי." הוא החניק פיהוק.
"שכחתי. העלית משהו בחכתך?"
"קַאנְת' לא הזיז אפילו אוזן. עכשיו הנחנה לי לאכול ולהתרחק מהסירחון הזה. אני לא יודע איך אתן סובלות את זה."
לֶסָה נחרה בבוז. "כי אני לא סובלת את הגניחות שלכם, הרוכבים, כשאין לכם קהיון."
פְ’נוֹר חייך אל אשת הווייר שלו, מודע לתדהמתה פעורת העיניים של בְּרֶקֶה לנוכח הקנטותיהם טובות המזג. הוא באמת חיבב את לֶסָה, לא רק כאשת הווייר של מלכת בֶּנְדֶן הבכירה. הוא ראה בעין יפה את התקשרותו הקבועה של פְ’לַאר אל לֶסָה, מה גם שלא נראה שיש סיכוי כלשהו שרַאמוֹת' תניח לאיזשהו דרקון מלבד מְנֶמֶנְת' להשיגה במעוף זיווג. וכשם שלֶסָה הייתה אשת ווייר מעולה לווייר בֶּנְדֶן, כך היה פְ’לַאר הרוכב הארוּד המתאים. היה זה זיווג טוב של אשת וראש ווייר, כך שווייר בֶּנְדֶן – ופֶּרְן כולה – הפיקו מכך תועלת. כך גם שלושת המאחזים הנתונים להגנתו של בֶּנְדֶן. אז נזכר פְ’נוֹר בעוינות שהפגינו אתמול אנשי בּוֹל הדרומי עד כשהתברר להם כי הוא רוכב בֶּנְדֶני. הוא רצה לומר זאת ללֶסָה כשמַאנוֹרָה קטעה את שטף מחשבותיו.
"שינוי הצבע מטריד אותי מאוד, פְ’נוֹר," היא אמרה. "הנה. הראה את אלו לרב-חָרש פַאנְדָרֶל." היא הניחה שני סירים קטנים בתוך הסיר הגדול. "הוא יוכל לראות את השינוי שהתחולל. בְּרֶקֶה, תוכלי בבקשה להגיש אוכל לפְ’נוֹר?"
"אין צורך," אמר פְ’נוֹר בחופזה ונסוג, הסירים מיטלטלים בידיו. בעבר היה מתקצף על שמַאנוֹרָה, שהייתה אחרי הכול אמו, לא הצליחה לנטוש את המחשבה כי אינו מסוגל לעשות דבר בכוחות עצמו. את בני האוֹמנה שלה גמלה במהירות רבה מהתלות בה, כפי שעשתה עבורו אמו האומנת.
"אל תפיל את הסיר כשאתה נכנס לביניים, פְ’נוֹר," הזהירה אותו לפרדה.
פְ’נוֹר גיחך לעצמו. פעם אמא, תמיד אמא. הוא שיער שלֶסָה הייתה מודאגת בנוגע לפֶלֶסַאן, הילד היחיד שילדה. למרבה המזל הייתה נהוגה בוויירים שיטת המשפחות האומנות. פֶלֶסַאן – הנער המתאים ביותר להטביע דרקון שראה פְ’נוֹר בכל מחזורי החיפוש
שלו – צמח טוב הרבה יותר אצל אמו האומנת השלווה, מכפי שהיה צומח תחת השגחתה של לֶסָה.
כשמָזג לעצמו קערת נזיד, תהה פְ’נוֹר על מוזרותן של נשים. הנערות התחננו תמיד לבוא לגור בווייר בֶּנְדֶן, שם לא ציפו מהן ללדת ילד אחר ילד עד שתהיינה זקנות בָּלות. נשים בוויירים נותרו פעילות ומושכות. למַאנוֹרָה מלאו כפליים מחזורים מאשר, לדוגמה, לאשתו האחרונה של לורד סִיפֶר מבּיטְרָה, ואף על פי כן נראתה מַאנוֹרָה צעירה יותר. טוב, רוכב העדיף לתור בעצמו אחר אהבותיו, ולא שאֵלו ייתָחבו לבין זרועותיו. לעת עתה היו נשים פנויות רבות במערות התחתונות.
לקְלַאה היה טעם של תרופה. הוא לא היה מסוגל לשתות אותו. הוא אכל במהירות את הנזיד, השתדל לא לחוש בטעמו. אולי יוכל לחטוף משהו באולם החָרשים במאחז טֶלְגַאר.
"קַאנְת'! למַאנוֹרָה יש שליחות בשבילנו," הוא הזהיר את הדרקון החוּם בעודו מתרחק מהמערה התחתונה. הוא תהה איך עמדו הנשים בריח הנורא.
גם קַאנְת' תהה על כך, כיוון שהאדים מנעו ממנו לנמנם על האדן החמים. הוא שמח באותה מידה למצוא תירוץ להתרחק מווייר בֶּנְדֶן.
פְ’נוֹר הגיח אל שמש בוקר מוקדמת מעל מאחז טֶלְגַאר, וכיוון את קַאנְת' במעלה העמק הארוך אל מתחם הבניינים שהשתרע לשמאל המפלים.
השמש הבזיקה על גלגלי המים שסבבו ללא הפסק, מוּנעים בכוחם האדיר של המים הצונחים מהמפלים המשולשים, והפעילו את כִּבשני הנפחייה. על סמך העשן השחור הדקיק שהיתמר מבנייני האבן, העריך פְ’נוֹר כי נפחיות ההיתוך והזיקוק פעלו במלוא התפוקה.
כשהנמיך קַאנְת', ראה פְ’נוֹר את ענן האבק שהעיד כי קרונות נושאי עַפרות קרבים מהקטע האחרון של הנהר הגדול של טֶלְגַאר. הצעתו של פַאנְדָרֶל לחבר גלגלים לדוברות קיצרה בחצי את זמן הובלת העפרות הגולמיות במורד הנהר ובנתיבי היבשה ממִכרות קְרוֹם וטֶלְגַאר העמוקים אל אולמות האומנות ברחבי פֶּרְן.
קַאנְת' השמיע תרועת ברכה שנענתה מיד על ידי שני דרקונים, ירוקה וחוּם, שנחו על אדן אבן קטן מעל אולם האומנות המרכזי.
בֶּת' וסֶבֶנְת' מווייר פוֹרְט, אמר קַאנְת' לרוכבו, אבל פְ’נוֹר לא זיהה את השמות.
בעבר אדם הכיר כל דרקון ורוכב בפֶּרְן.
"אתה מצטרף אליהם?" שאל את החוּם הגדול.
הם ביחד, השיב קַאנְת' בנימה כה מעשית עד שפְ’נוֹר צחקק לעצמו.
אם כן הירוקה, בֶּת', נענתה לחיזוריו של סֶבֶנְת' החוּם. פְ’נוֹר בחן את צבעה הבוהק וחשב שרוכביהם לא צריכים היו להוציא את הצמד מווייר הבית שלהם בשלב כזה. בעודו צופה בהם, פרש הדרקון החוּם את כנפו וכיסה את הירוקה ברכושנות.
פְ’נוֹר ליטף את צווארו הפלומתי של קַאנְת' ברכס הראשון אבל נדמה היה שהדרקון אינו זקוק לניחומים. הוא לא חסָר בנות זוג, חשב פְ’נוֹר ביהירות קלה. הירוקות העדיפו את החוּם, שהיה גדול כמו מרבית הארוּדים בפֶּרְן.
קַאנְת' נחת ופְ’נוֹר זינק מעל גבו במהירות. האבק שהעלו כנפי דרקונו היתמר בשתי מערבולות תאומות, שפְ’נוֹר נאלץ לחצות. בסככות הפתוחות שעל פניהן חלף פְ’נוֹר בדרכו לאולם החָרשים, עסקו האנשים בכמה משימות, מרביתן מוכרות לרוכב החוּם. אבל בסככה אחת נעצר, מנסה להבין מדוע האנשים המיוזעים מלפפים סליל מתכת דרך לוח, עד שהסתבר לו שהחומר הוצא כתיל דק. הוא עמד לשאול למעשיהם עד שראה את הבעותיהם החמורות והאטומות של החָרשים. הוא הנהן בנעימות והמשיך בדרכו, חש שלא בנוח למראה האדישות – לא, הסלידה – שהופגנה בנוכחותו. פְ’נוֹר התחיל להצטער על שהסכים לצאת בשליחותה של מַאנוֹרָה.
אבל הרב-חָרש פַאנְדָרֶל היה הסמכות הקובעת בענייני מתכת, והוא יוכל להסביר מדוע שינה פתאום הסיר הגדול את צבעה של המשחה המאלחשת. פְ’נוֹר הניף את הסיר לוודא כי שתי קערות הדוגמיות עדיין נמצאות בתוכו, וחייך על מעשיו; לרגע גאה בו חשש הילדות לאבד משהו שאמו הפקידה בידו.
הכניסה לאולם החָרשים הראשי הייתה מרשימה: ארבע בהמות יבשה יכולות היו לעבור בדלת האדירה זו לצד זו מבלי לחכך בה את גופן. האם צימחה פֶּרְן רבי-חָרשים ההולמים בממדיהם את הדלת הזו? תהה פְ’נוֹר בעודו נבלע בלוען הפעור של הדלתות הפתוחות לרווחה. מה שבעבר היה הנפחייה הועבר לשימושם של המכונאים. אנשים על ספסלים וליד מחרטות עמלו על הברקה, חריטה וייפוי של מכונות שהושלמו מכל בחינה אחרת. אור שמש חדר מבעד לחלונות שנקבעו במרום כותלי הבניין, והתריסים המזרחיים ברקו באור שמש הבוקר, שהשתקפה גם בדוגמאות הנשק ובפריטי המתכת על המדפים הפתוחים במרכז האולם הגדול.
בתחילה חשב פְ’נוֹר שכניסתו היא שקטעה את כל הפעילות באולם, אך אז הבחין בשני רוכבי דרקון שאיימו על טֶרי. מופתע ככל שהיה מתחושת המתח באולם, היה פְ’נוֹר מוטרד יותר מהעובדה שטֶרי היה מוקדו, כיוון שהאיש היה סגנו של פַאנְדָרֶל והממציא העיקרי שלו. ללא מחשבה נוספת חצה פְ’נוֹר את החדר, עקבי מגפיו מתיזים ניצוצות מהמרצפות.
"יום טוב לך, טֶרי, ולכם, רבותיי," אמר פְ’נוֹר והצדיע לשני הרוכבים בחביבות קלילה. "פְ’נוֹר, רוכבו של קַאנְת', מבֶּנְדֶן."
"בְּ’נַאג', רוכבו של סֶבֶנְת' מפוֹרְט," אמר הגבוה והאפור מבין שני הרוכבים. ניכר בו בבירור כי רגז על שהפריעו לו, וידו המשיכה לטפוח על פגיון משובץ יהלומים שהיה תחוב בחגורתו.
"טְ’רֶבּ, רוכבה של בֶּת', מפוֹרְט גם כן. ואם קַאנְת' הוא ארוּד, הרחֵק אותו מבֶּת'."
"קַאנְת' אינו חמסן," השיב פְ’נוֹר, מחייך כלפי חוץ אך מציין לעצמו שטְ’רֶבּ היה אחד מאותם רוכבים שאהבהבֵי ירוקתם השפיעו על מצב רוחם.
"איש אינו יודע מה בדיוק מלמדים בווייר בֶּנְדֶן," אמר טְ’רֶבּ בתיעוב שהתקשה להסוותו.
"בין השאר, מלמדים נימוסים בעת פְּנייה לסגן מפקד להק," השיב פְ’נוֹר, קולו עדיין נעים. אבל טְ’רֶבּ נעץ בו מבט חד, מודע להבדל הדק בהתנהגותו. "המומחה טֶרי, יוּתָר לי להחליף מלה עם פַאנְדָרֶל?"
"הוא בחדר העבודה שלו…"
"ולנו אמרת שאינו פה," קטע אותו טְ’רֶבּ ואחז בחזית סינר עור הזוחל של טֶרי.
פְ’נוֹר הגיב מיד. ידו החומה לפתה את פרק ידו של טְ’רֶבּ, ואצבעותיו התחפרו עד כאב בגידיו של הרוכב הירוק, עד שידו איבדה תחושה באופן זמני.
משוחרר מאחיזת טְ’רֶבּ, נסוג טֶרי אחורה בעיניים רושפות ובלסת קפוצה.
"יש לווייר פוֹרְט מה ללמוד בתחום הנימוסים," אמר פְ’נוֹר, חושף את שיניו בחיוך נוקשה כאחיזתו בטְ’רֶבּ. אבל כעת התערב הרוכב האחר מווייר פוֹרְט.
"טְ’רֶבּ! פְ’נוֹר!" בְּ’נַאג' הפריד בין שני הנצים. "הירוקה שלו עצבנית, פְ’נוֹר. זה לא בשליטתו."
"אם כך, היה עליו להישאר בווייר."
"בֶּנְדֶן לא ישיא עצות לפוֹרְט," קרא טְ’רֶבּ וניסה לעקוף את חברו לווייר, ידו על פגיונו.
פְ’נוֹר נסוג לאחור ואילץ עצמו להירגע. המצב היה ממש מגוחך. רוכבי דרקונים לא מתקוטטים בציבור. איש אינו יכול לנהוג כך בסגנו של רב-אומן. בחוץ שאגו דרקונים.
פְ’נוֹר התעלם מטְ’רֶבּ ופנה אל בְּ’נַאג'. "מוטב שתעזבו. היא קרובה מדי להזדווגות."
אבל טְ’רֶבּ הפראי סירב להשתתק.
"אתה אל תגיד לי איך לטפל בדרקון שלי, אתה…"
העלבון נבלע בגל שאגות שנִי מצד הדרקונים, אליו צירף גם קַאנְת' את סלסוליו.
"הפסק להשתטות, טְ’רֶבּ," אמר בְּ’נַאג'. "בוא! עכשיו!"
"לא הייתי כאן מלכתחילה לולא רצית את הסכין הזו. קח אותה ובוא."
הסכין שהחזיק בְּ’נַאג' קודם נחה עכשיו על הרצפה, למרגלות טֶרי. לפי האופן שבו הרימה האומן הבין פְ’נוֹר לפתע מה היה מקור המתח באולם. רוכבי הדרקונים רצו להחרים את הסכין, פעולה שסוכלה על ידי כניסתו. הוא שמע על יותר מדי סחיטות כאלה באחרונה.
"מוטב שתלכו," הוא אמר לרוכבי הדרקונים וחצץ בגופו בינם לבין טֶרי.
"באנו לקחת את הסכין. לא נלך בלעדיה," צעק טְ’רֶבּ. הוא זינק במהירות בלתי צפויה, התחמק מפְ’נוֹר, ואחז בסכין שבידו של טֶרי, פצע את אגודלו של החָרש כשמשך את הלהב.
שוב לפת פְ’נוֹר את ידו של טְ’רֶבּ וסובב אותה, מאלץ אותו לשמוט את הסכין.
טְ’רֶבּ השמיע צווחת זעם גרונית ובטרם יוכלו פְ’נוֹר להתכופף או בְּ’נַאג' להתערב, תקע הרוכב הירוק הרותח את פגיונו עמוק לתוך כתפו של פְ’נוֹר, גרר אותו באכזריות מטה עד שהלהב פגע בעצם הכתף.
פְ’נוֹר מעד לאחור, מודע לכאב המעלה בו גל בחילה, מודע לצווחתו המגוננת של קַאנְת', לצעקתה של הירוקה ולתרועת החוּם.
"קח אותו מפה," השתנק פְ’נוֹר אל בְּ’נַאג', בעוד טֶרי חש אליו לייצבו.
"הסתלקו!" נהם החָרש. הוא סימן בבהילות לחָרשים האחרים שנעו כעת בהחלטיות לעבר רוכבי הדרקונים. אבל בְּ’נַאג' משך את טְ’רֶבּ בפראות החוצה.
פְ’נוֹר התנגד לניסיונותיו של טֶרי להובילו לספסל הקרוב. גרוע מספיק היה לראות רוכב דרקון תוקף רוכב אחר, אבל פְ’נוֹר היה מוכה הלם אף יותר מכך שהרוכב התעלם מדרקונו למען אביזר נחשק.
יבבתה של הירוקה התמלאה בּהילוּת אמיתית. פְ’נוֹר ייחל שטְ’רֶבּ ובְּ’נַאג' יעלו על דרקוניהם ויסתלקו. צל הוטל בדלת האדירה של אולם החָרשים. היה זה קַאנְת', הומה בדאגה. קולה של הירוקה השתתק לפתע.
"הם הסתלקו?" הוא שאל את הדרקון.
סָלוֹק הסתלקו, השיב קַאנְת', מטה את ראשו להיטיב לראות את רוכבו. כואב לך.
"אני בסדר, אני בסדר," שיקר פְ’נוֹר, והתרגע לתוך אחיזתו הבהולה של טֶרי. מתוך ערפל משחיר הרגיש שמרימים אותו ואז חש תחת גבו את משטחו הקשה של הספסל, בטרם הכו בו ההלם המסחרר והכאב. מחשבתו המודעת האחרונה הייתה שמַאנוֹרָה לבטח תכעס עליו על שלא הספיק לראות את פַאנְדָרֶל.
מבוא
רוּכְּבַּאט, בגזרת הקַשָּת, הוא כוכב זהוב מטיפוס G. יש לו חמישה כוכבי-לכת, שתי חגורות אסטרואידים ועוד כוכב אחד תועה שהוא משך ותפס אליו באלפי השנים האחרונות. בתחילה, כאשר התיישבו בני האדם בעולם השלישי של רוּכְּבַּאט וכינוהו בשם פֶּרְן, הם הקדישו תשומת לב מועטה לכוכב הלכת הזר, אשר חג סביב הכוכב המרכזי שאימץ אותו במסלול אליפטי תועה ופרוע. במשך שני דורות כמעט לא הקדישו המתיישבים מחשבה רבה לכוכב האדום הבוהק – עד שהנתיב הנואש שבו התְמיד הנודד הביא אותו קרוב לאחותו החורגת, בנקודה הקרובה לשמש.
כאשר מערכי הכוכבים היו הרמוניים ובלתי מעוותים מקרבתם של כוכבי-לכת אחרים במערכת, ביקשה צורת החיים הילידית של הכוכב התועה לגשר על פער החלל ולעבור לכוכב הלכת בעל האקלים הנוח והמתון יותר.
האבדות הראשוניות שספגו המתיישבים היו מחרידות, ובמשך המאבק הארוך לשרוד ולהיאבק באיום הצונח משמי פֶּרְן בצורת קוּרי כסף, ניתק הקשר הקלוש של פֶּרְן עם כוכב האם שלו.
כדי להתמודד עם פשיטת הקוּרים המבעיתים (שכן בני פֶּרן החדשים חיסלו את ספינות החלל שלהם בשלב מוקדם מאוד, ומאוחר יותר אף זנחו כל טכנולוגיה שהייתה בלתי רלוונטית לכוכב הלכת השָלֵו שלהם), הגו האנשים רבי התושייה תוכנית ארוכת טווח. בשלב הראשון הם פיתחו, על ידי הרבעת בעל חיים ילידי מפֶּרְן, זן בעל תכונות מיוחדות. ל"דרקונים" (שכונו כך בגלל אגדת כדור הארץ שהם דמו לה) היו שתי תכונות שימושיות מאוד: הם היו מסוגלים להגיע ממקום למקום כהרף עין, ולפלוט גז בוער לאחר שלעסו סלע המכיל פוֹסְפין. בזכות יכולת "התעופה" של הדרקונים, הם הצליחו לחרוך את הקוּרים בעודם באוויר, ועם זאת להימלט מהנזקים הנוראיים שגורם הקוּר. בני אנוש שניחנו בשיעור גבוה של אמפתיה ובכושר טלפתי מלידה, אומנו להשתמש בבעלי החיים יוצאי הדופן הללו, ולטפל בהם.
דורות חלפו עד שהִבשיל השימוש בתוצרי השלב הראשון. השלב השני בתוכנית ההגנה כנגד פשיטת הקוּרים, עתיד היה להימשך זמן רב הרבה יותר. הסיבה לכך הייתה שכל קוּר, נבג מיקורזוֹאִידי1 עמיד בשהות בחלל, טרף חומר אורגני ברעבתנות חסרת דעת, וכשנָחַת התחפר והתרבה במהירות מפחידה.
יוזמי תוכנית ההגנה הדוּ-שְלבית לא נקטו אמצעים מספיקים כנגד יד הגורל וכנגד ההשפעה הפסיכולוגית של ההשמדה הגלויה לעין של האויב הבלתי נלאה. שכן מבחינה נפשית, שאבו בני פֶּרן המאוימים ביטחון וסיפוק עמוק מצפייה בחריכתו של היריב עד אובדנו בשמים. נוסף על כך, התברר כי היבשת הדרומית, שבה החל השלב השני, אינה ניתנת להגנה בשלב זה, והמושבה כולה הועברה ליבשת הצפונית ומצאה מקלט מהקוּרים במערות הטבעיות שברכסי ההרים הצפוניים. חשיבות חצי הכדור הדרומי נשכחה במאבק המידי לייסד יישובים חדשים בצפון, וזיכרונות מכדור הארץ הלכו אף הם והתמעטו בכל דור בהיסטוריה הפֶּרְנית, עד שזכר מוצאם נמוג, לא נותר עוד אפילו כאגדה מיתוס.
פוֹרְט, המאחז המקורי שהוקם במדרון המזרחי של רכס ההרים המערבי הענק, צר היה מלהכיל את כל המתיישבים כבר בחלוף זמן קצר. יישוב נוסף הוקם מעט צפונה ממנו, ליד אגם גדול, שהשתרע, למרבה הנוחות, לצד צוק מרובה מערות. בתוך דורות ספורים לא היה גם במאחז רוּאָתָ'ה די להכיל את יושביו.
כיוון שהכוכב האדום עלה במזרח, הוחלט להקים מאחז בהרי המזרח, בתנאי שיימצאו מגורים מתאימים. באותה עת, רק מערות נחשבו "מגורים מתאימים", כי רק סלע מוצק ומתכת (שהייתה מועטה עד מצוקה בפרן) עמדו בפני צריבת הקוּרים.
דורות נוספים של הרבעה הגדילו את הדרקונים המכונפים יורקי האש ובעלי הזנב, עד שהמאחזים הצוקיים לא יכלו עוד להכילם. החרוטים הגעשיים העתיקים, המחוררים כִכְברה במערות גדולות, האחד גבוה מעל מאחז פוֹרְט, המאחז הראשון, והשני בהרי בֶּנְדֶן, נתגלו כפתרון הולם, והכשרתם למגורים דרשה שינויים מועטים בלבד. ואולם הפרויקטים הללו כילו את כוחן של המכונות החוצבות הגדולות (שתוכננו למבצעי חפירה צנועים, ולא לחציבת סלעים בהיקף גדול), והמאחזים הנוספים נחצבו ביד.
הדרקונים והרוכבים במשכניהם הגבוהים, והאנשים במערותיהם המשיכו בעיסוקיהם הנפרדים ופיתחו הרגלים שהיו למנהגים והתגבשו לכדי מסורות בלתי מעורערות כחוק.
אז באה הפסקה – בת מאתיים מחזורים, מאתיים הקפות של פֶּרְן את כוכבו – שבמהלכה היה הכוכב האדום בקצה האחר של מסלולו התועה, כשבוי קפוא ובודד. על אדמת פֶּרְן לא צנחו קורים. המתיישבים החלו ליהנות מהחיים כפי שדמיינו אותם כשנחתו לראשונה על כוכב הלכת המזמין. הם מחו את סימני החורבן שהשאירו הקוּרים וגידלו יבולים, נטעו פרדסים ושקלו לייער מחדש את המדרונות שנותרו חרבים לאחר מתקפת הקוּרים. הם כמעט שכחו שאי פעם היו בסכנת הכחדה. אז שבו הקוּרים להקפה נוספת סביב כוכב הלכת השופע – חמישים שנות סכנה משמים – ובני פֶּרן שבו והודו לאבות אבותיהם, שנחו על משכבם זה דורות רבים, על שיצרו את הדרקונים שחרכו בנשיפת האש שלהם את הקוּרים הצונחים משמים.
גם הדרקונים ורוכביהם פרחו בזמן ההפסקה. הם התיישבו בארבעה מקומות נוספים, על פי תוכנית האב להגנה, ואף שכחו כליל שבעבר היה בנמצא אמצעי הגנה נוסף נגד הקוּרים.
עד הפעם השלישית שבה עבר הכוכב האדום מעל פֶּרְן, הספיק להתפתח בה מבנה חברתי-פוליטי-כלכלי מורכב שנועד להתמודד עם האיום המחזורי. ששת הוויירים, כך נקראו מגוריהם של אנשי הדרקונים בהרי הגעש, נשבעו להגן על כל פֶּרְן. לכל וֵוייר הוקצה אזור גאוגרפי של היבשת הצפונית שהיה תחת כנפיו, פשוטו כמשמעו. שאר האוכלוסייה העלתה מַעֲשֵׂרות לקיים את הוויירים כיוון שללוחמים, הדרקונאים, לא הייתה אדמה ראויה לעיבוד בקרבת הרי הגעש שהיו להם לבית. כמו כן, לא היה באפשרותם להתפנות מהטיפול בדרקוניהם בזמן שלום או מההגנה על הכוכב בזמן מעברי הכוכב האדום, כדי ללמוד מלאכות אחרות.
מקומות היישוב, שנקראו מאחזים, התפתחו בכל מקום שבו נמצאו מערות טבעיות. באופן טבעי, חלקם היו רחבי ידיים או ממוקמים טוב יותר מבחינה אסטרטגית מאשר אחרים. רק אדם חזק היה מסוגל להשתלט על אנשים מבועתים ואחוזי תזזית במהלך מתקפת קוּרים; היה צורך במִנְהל חכם כדי לאגור מצרכים בעת שלא ניתן היה לגדל דבר בבטחה, ובאמצעים יוצאי דופן כדי לשלוט באוכלוסייה ולשמור על בריאותה ועל יעילותה עד חלוף האיוּם. אנשים בעלי כישורים מיוחדים כמו נפּחוּת, הרבעת בעלי חיים, חקלאות, דַיִג, כרייה (של מעט המחצבים הקיימים) ואריגה הקימו אולמי אומנות בכל מאחז גדול ושעו לתכתיביו של אולם רב האומנים, בו נלמדו עקרונות המקצוע ונשמרו סודות המקצוע כדי להעבירם מדור אחד למשנהו.
כדי שלורד מאחז אחד לא יוכל למנוע משאר תושבי כוכב הלכת את מוצרי אולם האומנות הנמצא בשטח מאחזו, קיבלו אולמי האומנות מעמד עצמאי מהשתייכות למאחז, וכל האומנים המומחים בהם חבו את נאמנותם לרב-אומן של אותה האומנות (נציג שנבחר על סמך מיומנותו ויכולתו המנהלית). הרב-אומן היה אחראי לתפוקת אולמותיו ולהפצת כל תוצרי אומנותו באופן הגון ובלתי משוחד, על בסיס עולמי ולא קהילתי.
זכויות יֶתר מסוימות הוקצו ללורדי המאחז ולרבי-האומנים, וכמובן גם לרוכבי הדרקונים, שעיני כל פֶּרְן היו נשואות אליהם להגנה בעת נפול קוּרים.
הכוכב האדום שב והתקרב עד אימה לפֶּרְן מדי תקופה, אבל משהשלים את המעבר מעליה היו שבים החיים למסלול רגוע יותר. מערך חמשת לווייניו של רוּכְּבַּאט היה מונֵע מדי פעם מהכוכב האדום לעבור בקרבה מספקת לפֶּרְן כדי להצניח את קוריו המבעיתים, אך לעתים, כמעשה אחים, היו כוכבי הלכת האחים לפֶּרְן מושכים את הכוכב האדום קרוב יותר לפֶּרְן והקורים היו ניתכים על הקורבן המסכן ללא רחם. פחד מצמיח קנאים בכל מקום, גם בפֶּרְן. וכך, כשרק רוכבי הדרקונים יכולים להציל את פֶּרְן, הלך והתקדש מעמדם במבנה החברתי.
עם זאת, ההיסטוריה של המין האנושי רצופה שִכחָת הבלתי נעים, הבלתי רצוי. מקור אימת העבר ייעלם – אם מתעלמים מקיומו. והכוכב האדום עבר רחוק מדי מפֶּרְן מכדי להצניח את קוריו. האנשים שגשגו והתרבו, והתפשטו בכל רחבי האדמה העשירה, חוצבים עוד מאחזים בסלע המוצק, עסוקים כל כך בענייניהם עד שלא הבחינו כי דרקונים ספורים עפים בשמים, שרק וֵוייר דרקונאים אחד נותר בפֶּרְן. הכוכב האדום לא יחזור במשך זמן רב מאוד; מדוע לדאוג בקשר לעתיד רחוק ובלתי ידוע? בתוך חמישה דורות לערך סַר חנם של אנשי הדרקונים הגיבורים. אגדות גבורת העבר ועצם סיבת קיומם איבדו את שמם הטוב.
כאשר החל הכוכב האדום להתקרב שוב לפֶּרְן, על פי מהלכם של כוחות הטבע, לוטש עין אדומה ונוטרת לעבר קורבנו הוותיק, האמין אדם אחד, פְ’לַאר, רוכבו של דרקון הארד מְנֶמֶנְת', כי יש אמת בסיפורים העתיקים. אחיו למחצה פְ’נוֹר, רוכבו של החוּם קַאנְת', האזין לטיעוניו וגילה כי האמונה בהם מרתקת יותר מאשר דרכיו המשעממות של הווייר הבודד של פֶּרְן. בעוד בֵּיצת הזהב האחרונה שהטילה מלכת דרקון גוועת מתקשה לאיטה בחלקת הדגירה של ווייר בֶּנְדֶן, ניצלו פְ’לַאר ופְ’נוֹר את ההזדמנות לתפוס את השליטה בווייר.
במהלך חיפושם במאחז רוּאָתָ'ה אחר אישה חזקה שתרכב על המלכה הצעירה העתידה לבקוע, גילו פְ’לַאר ופְ’נוֹר את לֶסָה, הניצולה היחידה לשושלת מאחז רוּאָתָ'ה הגאה. היא הטביעה את רַאמוֹת' הצעירה, המלכה החדשה, ונהפכה אשת הווייר של ווייר בֶּנְדֶן. מְנֶמֶנְת' הארוד השיג את המלכה הצעירה בעת מעוף הזיווג הראשון שלה, ורוכבו פְ’לַאר נהפך ראש הווייר של הדרקונאים הנותרים. שלושת הרוכבים, פְ’לַאר, לֶסָה ופְ’נוֹר, אילצו את לורדי המאחזים ורבי-האומנים להכיר בסכנה הממשמשת ובאה, ולהכין למתקפת הקוּרים את העולם שעמד אז חסר הגנה כמעט.
אבל היה ברור עד כאב כי קבוצת הדרקונים הזעומה של ווייר בֶּנְדֶן, מאתיים דרקונים בסך הכול, לא תהיה מסוגלת להגן על ההתיישבות רחבת הידיים. אפילו בזמן קֶדם, כשהשטח המיושב היה קטן הרבה יותר, היו נחוצים שישה וויירים מלאים. וכך, בעודה לומדת כיצד דרקונים עוברים בביניים ממקום למקום, גילתה לֶסָה כי דרקונים יכולים לעבור בביניים גם מזמן לזמן. בסכְּנה את חייה שלה ואת חיי מלכת הדרקון היחידה בפֶּרְן, חזרה לֶסָה עם רַאמוֹת' ארבע מאות מחזורים לאחור, לתקופה שלפני היעלמותם המסתורית של חמשת הוויירים האחרים, זמן קצר לאחר שנשלם המעבר האחרון של הכוכב האדום.
חמשת הוויירים, חוששים לשקיעת מעמדם ומשועממים מחוסר פעילות לאחר חיים של קרבות מרגשים, הסכימו לסייע לווייר של לֶסָה ולעבור קדימה בזמן.
שבעה מחזורים חלפו מאז מסעם המוצלח קדימה, והוקרת התודה הראשונית של המאחזים ומאחזי האומנים כלפי הוויירים הוותיקים שהצילו אותם, נמוגה והתחלפה במרירות. הוותיקים לא אוהבים גם הם את פֶּרְן הנוכחית. במהלך ארבע מאות מחזורים אירעו שינויים רבים מדי, והמחלוקות מִתְרבות.
1 מיקורוזואיד – קשר סימביוטי בין המיצֶליוּם, חלק בגוף הפטרייה, לבין תאי השורש של צמחים מסוימים, כגון מיני סחלב מסוימים (המתרגמת).
הערות המתרגמות
אן מק'אפרי בראה עולם ומלואו בסדרת פֶּרְן, המונה ספרים באורך מלא, סיפורים קצרים, וכן ספרות נלווית המתארת את העולם. לפֶּרְן יש מבנה חברתי, כלכלי ופוליטי מורכב, המבוסס על התרבות האנושית שמקורה בכדור-הארץ, אך שונה ממנה בתחומים מסוימים. בשל מגבלות השפה העברית והתרגום אליה, מצאנו לנכון להביא כמה הסברים מקדימים על מנת להקל על הקוראים, ולקרב את החוויה ככל הניתן לקריאת הספרים במקור האנגלי.
הדרקונים ורוכביהם
המבנה הכלכלי והפוליטי בפרן:
1
בוקר באולם רבי-האומנים, מאחז פוֹרְט
אחר הצהריים, כמה ימים מאוחר יותר בווייר בֶּנְדֶן
אמצע הבוקר (זמן טלגאר) באולם הרב-חָרש,
מאחז טֶלְגַאר
איך להתחיל? הרהר רוֹבּינְטוֹן, הרב-נִבלאִי של פֶּרְן.
הוא הקדיר את מצחו והשפיל מבט אל החול הלח והחלק שנח במגשים שטוחים על שולחן העבודה שלו. פניו הארוכות נחרשו קמטים עמוקים, ועיניו, שצבען כחול בוהק משועשע, היו אפופות כעת צללים אפורים של כובד ראש בלתי רגיל.
הוא דמיין כי החול מייחל להיפרע משלוותו החלקה במלים ובהערות, ואולם בפיו, גנזכה של פֶּרְן ומחברם הרהוט של כל בלדה, סאגה ופזמון, לא היו מלים. ובכל זאת היה עליו לחבר בלדה לכבוד נישואיהם הממשמשים ובאים של לורד אַסְגֶנַאר ממאחז לֶמוֹס ואחותו למחצה של לורד לַארַאד ממאחז טֶלְגַאר. רשת המתופפים והנִבְלאים המתמחים שלו הביאה לו באחרונה דיווחים על אי-שקט, ולכן החליט רוֹבּינְטוֹן להזכיר לאורחי האירוע המשמח הזה, שאליו יוזמנו כל לורדי המאחז וכל רבי-האומנים, את חובם לרוכבי הדרקונים של פֶּרְן. נושא הבלדה שלו, החליט, יהיה מעופה הפנטסטי ביניים בזמן של לֶסָה, אשת הווייר של ווייר בֶּנְדֶן, על גב המלכה הזהובה האדירה, רַאמוֹת'. הלורדים והאומנים של פֶּרְן בהחלט שמחו אז, כשהגיעו רוכבי הדרקונים של חמשת הוויירים הוותיקים מלפני ארבע מאות מחזורים.
ואולם כיצד יוכל לצמצם את הימים המופלאים ואחוזי התזזית ההם, את מעשי הגבורה, לכדי שיר? אפילו האקורדים המרטיטים ביותר לא יוכלו להכיל את הלמות הדם, הנשימה הנעצרת, צינת הפחד ופרפורי התקווה באותו בוקר ראשון לאחר שצנחו הקורים על מאחז נֶרַאט; כשפְ’לַאר ליכד את כל הלורדים והאומנים המפוחדים בווייר בֶּנְדֶן וגייס את עזרתם הנלהבת.
הלורדים לא שינו את עורם רק בזכות התעוררות פתאומית של נאמנות נשכחת, אלא בעיקר בגלל תחושת אסון שהציפה אותם כשעלו מול עיניהם תמונותיהן של אדמותיהם הפורות, שחורות מהקורים שנְדְמו להם אך כמיתוס, כשחשבו על התלמים שיחרשו הטפילים המתפשטים במהירות הבזק, כשראו עצמם ספונים בתוך מאחזי הצוקים שלהם, נחבאים מאחורי דלתות ותריסי מתכת. באותו יום מוכנים היו הלורדים להבטיח לפְ’לַאר את נשמתם אם רק יגן עליהם מפני הקוּרים. ולֶסָה היא זו שסיפקה להם את ההגנה הנדרשת, כמעט במחיר חייה.
רוֹבּינְטוֹן נשא את מבטו ממגשי החול, והבעתו צוננת לפתע.
"חולות הזמן מתייבשים במהירות," אמר בשקט וצפה בעמק המיושב ובצוק שעליו ניצב מאחז פוֹרְט, מעברו השני של העמק. שומר אחד ניצב על רכסי האש. היו צריכים להיות שם שישה, אך הייתה זו עונת הזריעה ולורד המאחז גְרוֹג ממאחז פוֹרְט שלח לשדות את כל מי שהיה מסוגל לעמוד זקוף, אפילו את חבורות הילדים שאמורים היו לנכש את עשבי האביב מבין סדקי האבן, ולתלוש את הטחב שהתפשט על החומות. באביב הקודם לא היה מזניח לורד גְרוֹג את חובתו זו, מבלי להתחשב במספר אורכי הדרקון של אדמה שהיה רוצה לזרוע.
לורד גְרוֹג היה עכשיו בשדות, ללא ספק, סוקר חלקה אחר חלקה על גבה של אחת מבהמות הריצה ארוכות-הרגליים, פרי פיתוחו של הרב-נוֹקֵד סוֹגְרַאנִי. גְרוֹג היה אדם בלתי נלאה ועיניו הכחולות, הבולטות קמעה, מעולם לא החמיצו עץ בלתי גזום או תלם שלא שודד כהלכה. הוא היה איש חסון, ושערו המאפיר נאסף ברצועה מהודקת. פניו היו סמוקות ומזגו תאם אותן. אך הוא לא העביד את אריסיו מבלי להעביד את עצמו, ולא דרש מאנשיו, מילדיו ומבני האוֹמנה שלו דבר שלא היה מסוגל לעשות בכוחות עצמו. אמנם היה שמרן, אך שמרנותו נבעה מידיעת מגבלותיו שלו ומהביטחון שחש בידע.
רוֹבּינְטוֹן הפשיל את שפתו התחתונה ותהה אם התעלמותו של לורד גְרוֹג מחובת המאחז המסורתית לנכש את כל הצמחייה שליד מקומות יישוב, הייתה חריגה. או שמא היה זה המענה של לורד גְרוֹג לתסכולם הגובר של דרקונאי ווייר פוֹרְט מיערות מאחז פוֹרְט העצומים שעליהם נדרשו להגן? ראש ווייר פוֹרְט, טְ’רוֹן, ואשת הווייר שלו, מַארְדְרָה, כבר לא הקפידו כבתחילה לבדוק אם הצליחו קורים לחמוק מרוכבי הלהק שלהם ולצנוח על היערות העבותים. ואולם לורד גְרוֹג היה קפדן מאוד בנוגע לצוותים הקרקעיים וללהביורים כשצנחו הקוּרים מעל יערותיו. הוא הציב ברחבי המאחז רשת יעילה של רצים, כך שאם ביצעו רוכבי הדרקונים את תפקידם כהלכה, כיסו הצוותים הקרקעיים את השטח כיאות והיו מסוגלים להתמודד עם כל קוּר שחמק מנשיפתם הבוערת של היצורים המעופפים.
אבל באחרונה שמע רוֹבּינְטוֹן שמועות מכוערות, ולא רק ממאחז פוֹרְט. כיוון שכל לחישה משמיצה וכל האשמה שנאמרו בפֶּרְן, הגיעו לבסוף לאוזניו, הוא למד ברבות השנים להבחין בין עובדה לבדיה, בין עלילה לפשע. מטבעו לא היה רוֹבּינְטוֹן איש נתון לבהלה, כיוון שגילה שמרבית הבעיות נפתרות מעצמן בחלוף הזמן. אך כעת החל לחוש בזרעי הבהלה נובטים בתוך נשמתו.
הרב-נִבלאִי שקע בכיסאו והביט ביום הנאה שבחוץ, בירקותם הרעננה של השדות, בפריחתם הצהובה של עצי הפרי, במאחזי האבן הנאים שניצבו לאורך הדרך למאחז העיקרי, במקבץ מאחזי הבקתה של האומנים מתחת לסוללה הרחבה שהובילה אל החצר החיצונית הגדולה של מאחז פוֹרְט.
מה עליו לעשות אם יש אמת בחששותיו? יכתוב שיר נוזף? סאטירה? רוֹבּינְטוֹן נחר בבוז. לורד גְרוֹג הבין מלים פשוטן כמשמען, ולכן לא היה מבין סאטירה, מה גם שהיה הגון מכדי שינזפו בו. נוסף על כך, נרכן רוֹבּינְטוֹן על מרפקיו, ההזנחה לכאורה שנהג לורד גְרוֹג הייתה מחאה כנגד הזנחה גדולה בהרבה מצד הווייר. רוֹבּינְטוֹן נרעד למחשבה על הקורים המתחפרים בעצים הרכים והעצומים מדרום.
מוטב שיכוון את מחאותיו המזומרות כלפי מַארְדְרָה וטְ’רוֹן, ראשי הווייר – אך גם זה יהיה לשווא. מַארְדְרָה נתקפה מרה שחורה באחרונה. לוּ השתמשה בשכל ישר, היתה פורשת בחן למושבה ומניחה לגברים לחזר אחריה אם טְ’רוֹן לא משך אותה יותר. מדברי נערות המאחז עלה כי טְ’רוֹן תאוותן למדי. למעשה, מוטב היה שטְ’רוֹן ירסן את עצמו. לורד גְרוֹג לא ראה בעין יפה את הפרייתן של רבות כל כך מנערותיו בזרע הדרקון.
עוד מבוי סתום, הרהר רוֹבּינְטוֹן בחיוך מר. מנהגי המאחז היו כה שונים מכללי המוסר הנהוגים בווייר. אולי מֶסר לפְ’לַאר מווייר בֶּנְדֶן? עוד מעשה חסר תועלת. הרוכב הארוּד לא יהיה מסוגל לעשות דבר. הוויירים עצמאיים וטְ’רוֹן עלול להיעלב מכל הצעה שעשוי פְ’לַאר להציע, מה גם שרוֹבּינְטוֹן היה משוכנע כי פְ’לַאר ייטה לצדד בלורד המאחז.
לא הייתה זו הפעם הראשונה בחודשים האחרונים שרוֹבּינְטוֹן הצטער על שפְ’לַאר מווייר בֶּנְדֶן הזדרז כל כך לוותר על מנהיגותו לאחר שלֶסָה חזרה בביניים כדי להביא את חמשת הוויירים האבודים קדימה בזמן. במשך כמה חודשים קצרים, לפני שבעה מחזורים, הייתה פֶּרְן מאוחדת תחת הנהגתם של פְ’לַאר ולֶסָה נגד איום הקורים העתיק. כל איש מאחז, אומן, בעל קרקעות ובעל מלאכה – כולם היו מאוחדים במטרה אחת. האחדות הזו התפוררה כשראשי הוויירים הוותיקים שבו וקנו לעצמם את השליטה המסורתית במאחזים הנתונים להגנת הווייר שלהם, ופֶּרְן אסירת התודה ויתרה לטובתם על הזכויות. אבל בארבע מאות המחזורים השתנתה הפרשנות להגמוניה העתיקה, ואף לא אחד מהצדדים היה בטוח מהו התרגום המדויק.
אולם הגיע הזמן להזכיר ללורדי המאחזים את תקופת הסכנה, לפני שבעה מחזורים, עת תלו את כל תקוותם בכנפיהם העדינות של הדרקונים, ובמסירותה של קבוצה מזערית של מאתיים רוכבים.
ובכן, גם לנִבְלאי יש חובות, חֵי הביצה, הרהר רוֹבּינְטוֹן, והחליק ללא צורך את החול הרטוב, ומוטל עליו לשתף בהן את הסובבים אותו.
בעוד שנים עשר יום יעניק לַארַאד, לורד טֶלְגַאר, את ידה של פַאמירָה, אחותו למחצה, לאַסְגֶנַאר, לורד מאחז לֶמוֹס. הרב-נִבלאִי נצטווה להכין שירים חדשים והולמים כדי להצהיל את רוח החוגגים. פְ’לַאר ולֶסָה הוזמנו לאירוע, כיוון שמאחז לֶמוֹס היה נתון להגנתו של ווייר בֶּנְדֶן. גם לורדים אחרים, אנשי ווייר ואומנים ינכחו בחגיגות כדי לסמל את חשיבותן.
"ובקרב שירַי העליזים, אשזור דברים קשים."
הוא צחקק לעצמו על כך, והרים את החרט שלו.
"אני צריך נושא מוזיקלי עדין אך סבוך עבור לֶסָה. היא כבר אגדה." חיוך בלתי מודע התפשט על פני הרב-נִבְלאי כשדמיין את אשת הווייר המעודנת, שגובהה כגובה נערה, את עורה הבהיר, את עננת שערה הכהה ואת הברק בעיניה האפורות, וכששמע באוזני רוחו את חריפוּת לשונה החדה. איש מאנשי פֶּרְן לא התרשל בכבודו כלפיה או הסתכן בזעמה, איש מלבד פְ’לַאר.
לראש ווייר בֶּנְדֶן יתאים נושא בעל אופי צבאי – לעיני הענבר החדות שלו, לעליונותו הבלתי מודעת, לאנרגיה העזה העצורה בתוך דמות הלוחם התמירה. האם יצליח רוֹבּינְטוֹן לעורר את פְ’לַאר מהתנתקותו? או שמא הוא מודאג שלא לצורך מהחיכוכים הקטנים בין לורד מאחז לבין ראש ווייר? אבל הרי ללא רוכבי הדרקונים של פֶּרְן ימצצו הקוּרים את לשדה של האדמה עד שתעמוד חָרֵבה, אפילו כל איש, אישה וילד על פני הכוכב יתחמשו בלהביור. בכוחה של שוחה אחת שהתחפרה היטב, לפלח שדה או יער במהירות מעופו של דרקון, כשהיא מכלה בדרכה כל חי או צומח לבד מסלע מוצק, מים ומתכת. רוֹבּינְטוֹן נד בראשו, כועס על שגיונותיו. כאילו ינטשו הדרקונאים אי פעם את פֶּרְן ואת מחויבותם העתיקה.
עכשיו – הלמות התוף הגדול ביותר לרב-חָרש פַאנְדָרֶל, האיש בעל הסקרנות האינסופית, הידיים האדירות והמיומנות, המוח החוקר המוקדש להתייעלות. איכשהו, מצפים מאדם כזה שיהיה איטי במחשבותיו כשם שהיה מכוון בתנועותיו.
וצליל עצוב ומאופק לליטוֹל, שרכב על דרקון בֶּנְדֶני ואיבד את לַארְת' שלו בתאונה במשחקי האביב לפני ארבעה עשר, אולי חמישה עשר מחזורים. ליטוֹל עזב את הווייר – השהות במחיצת אנשי הדרקונים רק העצימה את אבדתו הנוראה – והתמסר לאומנות האריגה. הוא היה ראש אולם האורגים במאחז הרכסים הגבוהים כשגילה פְ’לַאר את לֶסָה במהלך החיפוש. פְ’לַאר מינה את לִיטוֹל לתפקיד הלורד העוצר של מאחז רוּאָתָ'ה כשלֶסָה הסירה את תביעתה למאחז לטובת גַ'אקְסוֹם הצעיר.
כיצד יכול אדם לתאר בצלילים את דרקוני פֶּרְן? אין נושא מוזיקלי שיסכון לתיאור היצורים המכונפים האדירים, שעדינותם התחרתה בעוצמתם, שהוטבעו עם בקיעתם על ידי אלו שרכבו על גבם להיאבק בקורים בלהבה, שטיפלו בהם, שאהבו אותם; קשורים היו אלה לאלה, מוח למוח, בקשר בל יינתק שהתעלה על הדיבור! (מהי ההרגשה באמת? תהה רוֹבּינְטוֹן ונזכר בשאיפת נעוריו להיות דרקונאי). דרקוני פֶּרְן היו מסוגלים לעבור בדרך מסתורית ביניים ממקום למקום כהרף עין. ואפילו בין זמן אחד למשנהו!
אנחתו של הרב-נִבְלאי עלתה ממעמקי נשמתו אבל ידו נעה על החול והלחינה את התו הראשון, כתבה את המלה הראשונה, והוא תהה אם ימצא בשיר תשובה לשאלותיו שלו.
הוא לא הספיק להשלים את מילוי חריצי הבית הראשון בחימר כדי לשמר את הכתוב, כששמע את הלמות התוף הראשונה. הוא יצא במהירות לחצר הפנימית הקטנה של אולם האומנויות, מטה ראשו להאזין לזימון; זה היה הרצף שלו, ללא ספק, במקצב בהול. כה שקוע היה בהאזנה להלמות התוף עד שלא הבחין כי כל הצלילים האחרים הנשמעים באולם הנִבלאים בימי שגרה, נאלמו.
"קוּרים?" גרונו יבש מיד. רוֹבּינְטוֹן לא היה זקוק ללוחות הזמנים כדי לדעת שהקוּרים שצנחו כעת על חופי מאחז טִילֶק הגיעו טרם זמנם.
מעֶברו האחר של העמק, על חומות מאחז פוֹרְט, המשיך השומר היחיד בסיורו המונוטוני, בלתי מודע לאסון.
אוויר אחר הצהריים אצר חמימות אביב נעימה כשהגיחו פְ’נוֹר ודרקונו החוּם הגדול קַאנְת' ממגוריהם בווייר בֶּנְדֶן. פְ’נוֹר פיהק קלות והתמתח עד ששמע את חוליותיו מתפוקקות. כל יום האתמול היה בחוף המערבי, חיפש נערים מתאימים – וגם נערות, כיוון שגם ביצת זהב אחת התקשתה לאיטה בחלקת הדגירה של ווייר בֶּנְדֶן – להטבעה הבאה. ווייר בֶּנְדֶן הצמיח יותר דרקונים, ויותר מלכות, מחמשת הוויירים של הוותיקים, חשב לעצמו פְ’נוֹר.
"רעב?" שאל את דרקונו באדיבות והציץ מעבר לאגן הווייר אל חלקת הציד. אף דרקון לא סעד באותה עת ובהמות העדר עמדו באחוּ המגודר ברגליים מפושקות ונמנמו בשמש, ראשיהן בגובה ברכיהן הגרמיות.
ישנוני, אמר קַאנְת', על אף שישן שינה ארוכה ועמוקה כרוכבו. הדרקון החוּם התקדם והתפרקד באנחה על אדן הסלע שחיממה השמש.
"בהמה עצלנית," חייך פְ’נוֹר בחיבה אל דרקונו.
השמש הייתה כולה מעברה האחר של פסגת ההר העצומה ששימשה למגורי הדרקונאים בחופה המזרחי של פֶּרְן. המדרון היה מנוקד בלועות השחורים של וויירי הדרקונים השונים, ונציצים בסלע הבהיקו לצדם. מימי האגם, המוזן על ידי פלג, הבריקו בשמש סביב גופם של שני דרקונות ירוקות רוחצות, בעוד רוכביהן שרועים על הגדה המדושאת. מעבר להם, בקדמת מגורי חניכי הווייר, הקיפה קשת הרוכבים הצעירים את מדריך החניכים.
חיוכו של פְ’נוֹר התרחב. הוא מתח את גופו התמיר בעצלות, זכר את שעותיו היגעות באותה קשת, לפני כעשרים מחזורים. השיעורים ששינן ושנה בהיותו חניך ווייר היו בעלי חשיבות גדולה בהרבה לקבוצה זו של רוכבי דרקונים. המחזור שלו נולד לאחר תקופה של למעלה מארבע מאות מחזורים שבה לא צנחו מהכוכב האדום קוּרי הכסף שנזכרו בשירי הלימוד, לחרוך את בשרם של אדם ובהמה ולכלות כל חי שצמח על פֶּרְן. מכל הדרקונאים בווייר הבודד של פֶּרְן, רק אחיו למחצה של פְ’נוֹר, פְ’לַאר, רוכבו של הארוּד מְנֶמֶנְת', האמין כי ייתכן יש גרעין של אמת באגדות הישנות. כעת היו הקוּרים עובדה קיימת, הצונחת משמי פֶּרְן מדי יום. שוב נהפכה השמדתם לאורח חייהם של רוכבי הדרקונים. השיעורים שלמדו הנערים הללו יצילו את עורם, את חייהם וחשוב מכול, את דרקוניהם.
חניכי הווייר האלה מבטיחים, העיר קַאנְת' כשהצמיד את כנפיו לגבו ופיתל את זנבו סביב רגליו האחוריות. הוא הניח את ראשו הגדול על כפותיו הקדמיות, ועינו מרובת הפיאות, הקרובה יותר לפְ’נוֹר, זהרה חרישית אל רוכבו.
פְ’נוֹר נענה לתחינה האילמת וגירד את רכס העין של קַאנְת' עד שהדרקון החל לנהום בהנאה.
"עצלן!"
כשאני עובד, אני עובד, השיב קַאנְת'. בלי עזרתי, איך היית מצליח לגלות איזה נער בן-מאחז מתאים להיות רוכב דרקון? והאם איני מוצא בשבילך גם נערות שתהיינה רוכבות מלכות דרקון טובות?
פְ’נוֹר צחק בסלחנות, אבל אמת היא שיכולתו של קַאנְת' לאתר מועמדים מוצלחים לדרקונים הלוחמים ולמלכות המתרבות הייתה גאוות דרקונאֵי ווייר בֶּנְדֶן.
אז הקדיר פְ’נוֹר את מצחו, כשנזכר בעוינות המשונה שהפגינו כלפיו האריסים ואנשי מאחזי האומנויות הקטנים בבּוֹל הדרומי. כן, האנשים האלה היו עוינים עד שהכריז כי הוא רוכב דרקון מווייר בֶּנְדֶן. הוא ציפה להתנהגות הפוכה. בּוֹל הדרומי היה נתון להגנתו של ווייר פוֹרְט. על פי המסורת – פְ’נוֹר חייך במרירות בהיזכרו בנחישותו של ראש הווייר, טְ’רוֹן, לנהוג בדיוק על פי המסורת, על פי המנהג… ולקפוא על שמריו – לווייר שהגן על שטח הייתה זכות ראשונים לכל רוכב שיימצֵא באותו שטח. אבל חמשת הוויירים הוותיקים מיעטו לחפש מועמדים מחוץ למערותיהם התחתונות. כמובן, המלכות הוותיקות גם אינן מטילות מִדְגרים גדולים כשֶל המלכות המודרניות, ואין בהם ביצים זהובות רבות. למעשה, רק שלוש מלכות בקעו בוויירים הוותיקים בשבעת המחזורים שחלפו מאז הביאה אותם לֶסָה קדימה בזמן.
ובכן, שידבקו הוותיקים במנהגיהם אם זה גורם להם להרגיש עליונים. אבל פְ’נוֹר הסכים עם פְ’לַאר. ההיגיון הפשוט מורה להציע לדרקונים שאך בקעו מבחר רב ככל האפשר. אף כי הנשים במערות התחתונות של ווייר בֶּנְדֶן היו מושכות, פשוט לא היו בנמצא די נערים לזווג לדרקונים הרבים הבוקעים.
הרי אם אחד מראשי הוויירים האחרים, אולי גְ’נַארִיש מווייר אִיגֶן או רְ’מַארְט מווייר טֶלְגַאר, יפתח בפני שאר הדרקונים את מעופי ההזדווגות של המלכות הזוטרות, עשויים הוותיקים להבחין בשיפור בגודל המדגר ובאיכות הדרקונים הבוקעים. רק טיפש יפרה את מלכתו בזרע שושלתו בלבד.
רוח אחר הצהריים שינתה את כיוונה ונשאה לעברו את אדיו החריפים של עשב קהיון רותח. פְ’נוֹר גנח. הוא שכח שהנשים מכינות משחת קהיון, התרופה לכוויית קוּרים ושאר פציעות מכאיבות. זו הייתה אחת הסיבות שבגללן יצא לחיפוש אתמול. ריח הקהיון התפשט לכל עבר. לארוחת הבוקר של אתמול היה טעם של תרופה במקום של דייסה. כיוון שהכנת משחת קהיון הייתה תהליך מייגע, כמו גם מצחין, מרבית הדרקונאים נעלמו מהמקום במהלכו.
פְ’נוֹר הביט אל ווייר המלכה, מעברו האחר של אגן הווייר. רַאמוֹת' הייתה כמובן בחלקת הדגירה, מגוננת על המדגר האחרון, אבל מְנֶמֶנְת' נעדר ממקומו הרגיל על אדן הסלע. פְ’לַאר והוא עברו להיכן שהוא, בלי ספק משתדלים להימנע מריח הקהיון כמו גם ממִזגה ההפכפך של לֶסָה. מצפּוּנה לא התיר לה להתחמק אפילו מהמטלות המעיקות ביותר של אשת ווייר, אבל אין משמעות הדבר שזה מצא חן בעיניה.
ובכל זאת, למרות צחנת הקהיון, פְ’נוֹר היה רעב. לא רק שלא אכל דבר מאז שעות אחר הצהריים המאוחרות של יום האתמול, הוא אף החמיץ לגמרי את ארוחת הערב בווייר בֶּנְדֶן כיוון שהיה הבדל הגון של שש שעות בין בּוֹל הדרומי ששכן בחוף המערבי, לבין ווייר בֶּנְדֶן בחוף המזרחי.
פְ’נוֹר גירד את קַאנְת' לשלום, הודיע לו שהוא הולך להשיג מזון, והחל לפסוע במורד סוללת האבן היורדת מאדן מגוריו. אחת מזכויות היֶתֶר הנלוות לתפקיד סגן ראש להק הייתה הזכות לבחור לעצמך מגורים. כיוון שרַאמוֹת', המלכה הבכירה, אפשרה רק לשתי מלכות זוטרות להתגורר בווייר בֶּנְדֶן, נותרו שני וויירים של נשות ווייר פנויים. פְ’נוֹר ניכס לעצמו אחד מהם ולא צריך היה להטריח את קַאנְת' בכל פעם שביקש לרדת למפלס נמוך יותר.
כשהתקרב לכניסה למערות התחתונות, צרבו את עיניו אדי הקהיון המורתח. הוא ייקח לעצמו קצת קְלַאה, לחם ופירות, ויילך להאזין למדריך החניכים. הם היו במעלה הרוח מהמערות התחתונות. במסגרת תפקידו כסגן ראש להק, העדיף פְ’נוֹר לנצל כל הזדמנות להעריך את הרוכבים החדשים, ובמיוחד את אלה שלא גדלו בווייר. בני האומנים ובני המאחזים נדרשו להסתגל לחיים בווייר מכמה היבטים. לעתים עלו החירות וזכויות היֶתֶר לראש הנער, במיוחד לאחר שלמד לקחת את דרקונו ביניים – ולהגיע לכל מקום בפֶּרְן – במשך הזמן הנדרש כדי לספור עד שלוש. גם במקרה הזה הסכים פְ’נוֹר עם העדפתו של פְ’לַאר לבחור נערים מבוגרים יותר להטבעה, אף כי הוותיקים הסתייגו ממנהג זה של ווייר בֶּנְדֶן. אבל, בשם הקליפה, נער בשנות העשרה המאוחרות שלו (אפילו היה יליד מאחז) הכיר באחריות הנובעת מתפקידו כרוכב דרקון. כמו כן, נער מבוגר יותר היה גם בוגר יותר מבחינה נפשית, ואף כי השפעת ההטבעה על הדרקון שלו לא פחתה, הוא עצמו היה מסוגל לתפוש ולהבין טוב יותר את ההשלכות של קשר שיימשך כל חייו, של מגע בתוך נשמתו, של האמפתיה המוחלטת שחש לדרקונו. נער בוגר יותר לא ייסחף. הוא יידע מספיק כדי לפצות על גילו הרך של הדרקון, עד שרגישותו האינסטינקטיבית של הדרקון תתפתח. דרקון צעיר לא היה מחונן בעודף שֵׂכל ישר, ואם חניך שוטה כלשהו הניח לדרקונו להאביס עצמו, כל הווייר סבל בסבלו. אפילו היצורים המבוגרים יותר חיו כאן ועכשיו, מקדישים מחשבה מועטה לעתיד וזוכרים מעט
מאוד – פרט לזיכרונות אינסטינקטיביים – מעברם. גם זאת לטובה, חשב פְ’נוֹר. על הדרקונים רבץ עול הלחימה בקוּרים. ייתכן כי לוּ היה זיכרונם חד או אסוציאטיבי יותר, היו מסרבים להילחם.
פְ’נוֹר שאף אוויר מלוא ריאותיו ונכנס למערת המטבח הגדולה, ממצמץ ללא הרף במגננה מפני האדים. המערה המְתה מפעילות. נראה כי מחצית מאוכלוסייתו הנשית של הווייר הייתה מעורבת בתהליך, חשב פְ’נוֹר, לנוכח הקדירות הגדולות החולשת על כל מדורות הבישול הבוערות בכותלה החיצוני של המערה. הנשים היו ישובות ליד שולחנות רחבים, רוחצות וחותכות את השורשים מהם הופקה המשחה. כמה מהן העבירו במצקות את התמיסה הרותחת לצנצנות חמר. אפן ופיהן של אלה מהן שעסקו בבחישת התבשיל בכפות ארוכות-ידית היו מכוסים במסכות, והן התכופפו תכופות למחות את עיניהן הדומעות מהאדים החריפים. ילדים בוגרים יותר שימשו כשליחים, העבירו סלע-הסקה ממערות האחסנה אל המדורות, צנצנות למערות הצינון. כולם היו עסוקים.
למרבה המזל, אח הלילה, הקרובה ביותר לכניסה, שימשה למטרתה הרגילה, גחליה הלוחשות שומרות על חומם של התבשילים בסיר קְלַאה עצום ובקדרת נזיד, המתנודדים מעליה על ווים. כשמילא פְ’נוֹר את כוסו, שמע לפתע מישהו קורא בשמו. הוא ראה את מַאנוֹרָה, אמו, מסמנת לו. פניה, השלוות בדרך כלל, עטו הבעת דאגה מבולבלת.
פְ’נוֹר חצה בצייתנות את המערה אל המדורה שלידה ניצבו האם, לֶסָה ואישה צעירה נוספת שנראתה מוכרת לפְ’נוֹר, אם כי לא זכר מהיכן. שלושתן השגיחו על סיר קטן.
"לפקודתכן, לֶסָה, מַאנוֹרָה…" הוא השתתק, נבר בזיכרונו אחר השם השלישי.
"פְ’נוֹר, אתה אמור לזכור את בְּרֶקֶה," אמרה לֶסָה וזקפה גבה לנוכח שכחתו.
"את מצפה ממני לראות משהו באדים האלה?" תבע פְ’נוֹר, מוחה בתנועה הפגנתית את עיניו בשרוולו. "לא התראינו, בְּרֶקֶה, מאז שקַאנְת' ואני הבאנו אותך ממאחז האומנים שלך להטביע את וִוירֶנְת' הצעירה."
"פְ’נוֹר, אתה איום כמו פְ’לַאר," קראה לֶסָה בקוצר רוח מסוים. "לעולם לא תשכח את שמו של דרקון, אבל את הרוכב שלו?"
"יורשה לי לדרוש בשלומה של וִוירֶנְת', בְּרֶקֶה?" התעלם פְ’נוֹר מהתפרצותה של לֶסָה.
הנערה נראתה מופתעת, אך היא הצליחה לחייך חיוך קטן; אז הפנתה את מבטה לעבר מאנורה, בניסיון להסיט מעצמה את תשומת הלב. היא הייתה רזה מדי לטעמו של פְ’נוֹר, לא גבוהה בהרבה מלֶסָה, שקומתה הנמוכה לא הפחיתה במאום מהכבוד שרחשו לה ומסמכותה. ובכל זאת הייתה מתיקוּת בפניה הרציניות של בְּרֶקֶה, האפופות, למרבה ההפתעה, בתלתלים כהים, שנשאו חן בעיני פְ’נוֹר. הוא גם חיבב את צניעותה הבלתי מתבלטת. בדיוק כשתהה כיצד היא מסתדרת עם קִילַארָה, אשת הווייר חסרת האחריות ובעלת המזג הסוער של הווייר הדרומי, נקשה לֶסָה על סיר ריק שניצב לפניה.
"הסתכל על זה, פְ’נוֹר. הציפוי נסדק ושינה את צבעו של סיר שלם של משחת קהיון."
פְ’נוֹר שרק שריקת השתאות.
"אולי אתה יודע במה השתמש החָרש לציפוי המתכת?" שאלה מַאנוֹרָה. "איני מעיזה להשתמש במשחה מזוהמת, אבל לא הייתי רוצה להשליך כמות כה גדולה ללא סיבה."
פְ’נוֹר הטה את הסיר לכיוון האור. הציפוי השחום העמום היה חרוש סדקים באחד מצדיו.
"אתה רואה מה זה עושה למשחה?" לֶסָה הושיטה לעברו קערה קטנה.
משחת האלחוש, שצבעה הרגיל צהוב-שמנת חיוור, שינתה את צבעה לחום-אדמדם. צבע מפחיד למדי, הוא חשב. הוא הריח אותה, טבל בה את אצבעו וחש את העור קהה מיד.
"היא פועלת," הוא משך בכתפיו.
"כן, אבל מה יקרה לפצע קוּר פתוח עם החומר הזר הזה שהתבשל בתוך המשחה?" שאלה מַאנוֹרָה.
"שאלה טובה. מה אומר פְ’לַאר?"
"אוי, הוא," לֶסָה עיוותה את תוויה העדינים. "הוא יצא למאחז לֶמוֹס לראות איך מסתדר חָרש העץ של לורד אַסְגֶנַאר עם עלי עיסת העץ."
פְ’נוֹר חייך. "הוא לעולם לא בסביבה כשצריך אותו, מה, לֶסָה?"
היא פתחה את פיה להשיב לו בעוקצנות, עיניה האפורות זועמות, אך אז הבינה שפְ’נוֹר מקניט אותה.
"אתה איום כמוהו," אמרה ונשאה פנים מחייכות אל סגן מפקד הלהק הגבוה, שכה דמה לבן זוגה. אף כי שני הגברים נשאו את חותם אביהם המשותף – השיער השחור העבות, התווים החזקים, הגוף התמיר והארוך (פְ’נוֹר היה רחב ורבוע יותר, אך מעט מדי בשר כיסה את עצמותיו והוא נראה בלתי גמור) – הם נבדלו זה מזה במזגם ובאישיותם. פְ’נוֹר נטה פחות להתבוננות פנימית והיה נוח יותר לבריות מאשר אחיו למֶחֱצָה פְ’לַאר, המבוגר ממנו בשלושה מחזורים. אשת הווייר גילתה כי לעתים היא נוהגת בפְ’נוֹר כבשְלוּחה של אחיו למֶחֱצָה, ושאולי מסיבה זו הרגישה חופשייה להתלוצץ ולהתבדח עמו. בדרך כלל העדיפה לשמור על ריחוק מרוב האנשים.
פְ’נוֹר השיב לה חיוך והודה לה על המחמאה בקידה קטנה ולגלגנית.
"טוב, אין לי התנגדות לבצע עבורכן את השליחות לאולם הרב-חָרש. אני אמור לצאת לחיפוש ומאחז טֶלְגַאר טוב כמו כל מקום אחר. רְ’מַארְט מציק הרבה פחות מכמה מראשי הווייר הוותיקים האחרים." הוא הסיר את הסיר מהוו, הציץ לתוכו שוב, ואז הקיף במבטו את החדר ההומה וטלטל את ראשו. "אקח את הסיר שלכן אל פַאנְדָרֶל, אף שנראה לי שיש לכם פה די קהיון לכסות כל דרקון בכל אחד מששת – אבקש את סליחתך – משבעת הוויירים." הוא חייך אל בְּרֶקֶה שנראתה כמי שחשה אי-נוחות. לֶסָה נטתה להיות קצרת רוח כשהייתה עסוקה, מה גם שרַאמוֹת' טרחה סביב המדגר האחרון שלה כמו טירונית – דבר שרק הגביר את עצבנותה. מוזר שאשת ווייר זוטרה מהווייר הדרומי לוקחת חלק בחליטה כלשהי בבֶּנְדֶן.
"אין דבר כזה, יותר מדי קהיון," אמר מַאנוֹרָה נמרצות.
"וזה לא הסִיר היחיד שנסדק," התערבה לֶסָה בכעס. "ואם נצטרך לאסוף עוד קהיון לפצות על הכמות שהושחתה…"
"יש יבול שני בווייר הדרומי," הציעה בְּרֶקֶה, ואז נראתה נבוכה על שפצתה את פיה.
אבל לֶסָה הפנתה אל בְּרֶקֶה מבט אסיר תודה. "אין לי כל כוונה לגרום למחסור אצלכם, בְּרֶקֶה. לא כשהווייר הדרומי מטפל בכל טיפש שלא מצליח להתחמק מקוּרים."
"אקח את הסיר, אקח את הסיר," הבטיח להן פְ’נוֹר בבְדיחוּת הדעת. "אבל לפני כן אני חייב להכניס לבטן שלי קצת יותר מכוס קְלַאה."
לֶסָה מצמצה לעברו בהפתעה, מבטה סוטה לכניסת המערה, אל שמש אחר הצהריים המאוחרים שהטילה קרניים מלוכסנות על הרצפה.
"במאחז טֶלְגַאר רק חלפה שעת הצהריים," הוא אמר בסבלנות. "כל יום האתמול הייתי בחיפוש בבּוֹל הדרומי, לכן אני מפגר שעות אחרי עצמי." הוא החניק פיהוק.
"שכחתי. העלית משהו בחכתך?"
"קַאנְת' לא הזיז אפילו אוזן. עכשיו הנחנה לי לאכול ולהתרחק מהסירחון הזה. אני לא יודע איך אתן סובלות את זה."
לֶסָה נחרה בבוז. "כי אני לא סובלת את הגניחות שלכם, הרוכבים, כשאין לכם קהיון."
פְ’נוֹר חייך אל אשת הווייר שלו, מודע לתדהמתה פעורת העיניים של בְּרֶקֶה לנוכח הקנטותיהם טובות המזג. הוא באמת חיבב את לֶסָה, לא רק כאשת הווייר של מלכת בֶּנְדֶן הבכירה. הוא ראה בעין יפה את התקשרותו הקבועה של פְ’לַאר אל לֶסָה, מה גם שלא נראה שיש סיכוי כלשהו שרַאמוֹת' תניח לאיזשהו דרקון מלבד מְנֶמֶנְת' להשיגה במעוף זיווג. וכשם שלֶסָה הייתה אשת ווייר מעולה לווייר בֶּנְדֶן, כך היה פְ’לַאר הרוכב הארוּד המתאים. היה זה זיווג טוב של אשת וראש ווייר, כך שווייר בֶּנְדֶן – ופֶּרְן כולה – הפיקו מכך תועלת. כך גם שלושת המאחזים הנתונים להגנתו של בֶּנְדֶן. אז נזכר פְ’נוֹר בעוינות שהפגינו אתמול אנשי בּוֹל הדרומי עד כשהתברר להם כי הוא רוכב בֶּנְדֶני. הוא רצה לומר זאת ללֶסָה כשמַאנוֹרָה קטעה את שטף מחשבותיו.
"שינוי הצבע מטריד אותי מאוד, פְ’נוֹר," היא אמרה. "הנה. הראה את אלו לרב-חָרש פַאנְדָרֶל." היא הניחה שני סירים קטנים בתוך הסיר הגדול. "הוא יוכל לראות את השינוי שהתחולל. בְּרֶקֶה, תוכלי בבקשה להגיש אוכל לפְ’נוֹר?"
"אין צורך," אמר פְ’נוֹר בחופזה ונסוג, הסירים מיטלטלים בידיו. בעבר היה מתקצף על שמַאנוֹרָה, שהייתה אחרי הכול אמו, לא הצליחה לנטוש את המחשבה כי אינו מסוגל לעשות דבר בכוחות עצמו. את בני האוֹמנה שלה גמלה במהירות רבה מהתלות בה, כפי שעשתה עבורו אמו האומנת.
"אל תפיל את הסיר כשאתה נכנס לביניים, פְ’נוֹר," הזהירה אותו לפרדה.
פְ’נוֹר גיחך לעצמו. פעם אמא, תמיד אמא. הוא שיער שלֶסָה הייתה מודאגת בנוגע לפֶלֶסַאן, הילד היחיד שילדה. למרבה המזל הייתה נהוגה בוויירים שיטת המשפחות האומנות. פֶלֶסַאן – הנער המתאים ביותר להטביע דרקון שראה פְ’נוֹר בכל מחזורי החיפוש
שלו – צמח טוב הרבה יותר אצל אמו האומנת השלווה, מכפי שהיה צומח תחת השגחתה של לֶסָה.
כשמָזג לעצמו קערת נזיד, תהה פְ’נוֹר על מוזרותן של נשים. הנערות התחננו תמיד לבוא לגור בווייר בֶּנְדֶן, שם לא ציפו מהן ללדת ילד אחר ילד עד שתהיינה זקנות בָּלות. נשים בוויירים נותרו פעילות ומושכות. למַאנוֹרָה מלאו כפליים מחזורים מאשר, לדוגמה, לאשתו האחרונה של לורד סִיפֶר מבּיטְרָה, ואף על פי כן נראתה מַאנוֹרָה צעירה יותר. טוב, רוכב העדיף לתור בעצמו אחר אהבותיו, ולא שאֵלו ייתָחבו לבין זרועותיו. לעת עתה היו נשים פנויות רבות במערות התחתונות.
לקְלַאה היה טעם של תרופה. הוא לא היה מסוגל לשתות אותו. הוא אכל במהירות את הנזיד, השתדל לא לחוש בטעמו. אולי יוכל לחטוף משהו באולם החָרשים במאחז טֶלְגַאר.
"קַאנְת'! למַאנוֹרָה יש שליחות בשבילנו," הוא הזהיר את הדרקון החוּם בעודו מתרחק מהמערה התחתונה. הוא תהה איך עמדו הנשים בריח הנורא.
גם קַאנְת' תהה על כך, כיוון שהאדים מנעו ממנו לנמנם על האדן החמים. הוא שמח באותה מידה למצוא תירוץ להתרחק מווייר בֶּנְדֶן.
פְ’נוֹר הגיח אל שמש בוקר מוקדמת מעל מאחז טֶלְגַאר, וכיוון את קַאנְת' במעלה העמק הארוך אל מתחם הבניינים שהשתרע לשמאל המפלים.
השמש הבזיקה על גלגלי המים שסבבו ללא הפסק, מוּנעים בכוחם האדיר של המים הצונחים מהמפלים המשולשים, והפעילו את כִּבשני הנפחייה. על סמך העשן השחור הדקיק שהיתמר מבנייני האבן, העריך פְ’נוֹר כי נפחיות ההיתוך והזיקוק פעלו במלוא התפוקה.
כשהנמיך קַאנְת', ראה פְ’נוֹר את ענן האבק שהעיד כי קרונות נושאי עַפרות קרבים מהקטע האחרון של הנהר הגדול של טֶלְגַאר. הצעתו של פַאנְדָרֶל לחבר גלגלים לדוברות קיצרה בחצי את זמן הובלת העפרות הגולמיות במורד הנהר ובנתיבי היבשה ממִכרות קְרוֹם וטֶלְגַאר העמוקים אל אולמות האומנות ברחבי פֶּרְן.
קַאנְת' השמיע תרועת ברכה שנענתה מיד על ידי שני דרקונים, ירוקה וחוּם, שנחו על אדן אבן קטן מעל אולם האומנות המרכזי.
בֶּת' וסֶבֶנְת' מווייר פוֹרְט, אמר קַאנְת' לרוכבו, אבל פְ’נוֹר לא זיהה את השמות.
בעבר אדם הכיר כל דרקון ורוכב בפֶּרְן.
"אתה מצטרף אליהם?" שאל את החוּם הגדול.
הם ביחד, השיב קַאנְת' בנימה כה מעשית עד שפְ’נוֹר צחקק לעצמו.
אם כן הירוקה, בֶּת', נענתה לחיזוריו של סֶבֶנְת' החוּם. פְ’נוֹר בחן את צבעה הבוהק וחשב שרוכביהם לא צריכים היו להוציא את הצמד מווייר הבית שלהם בשלב כזה. בעודו צופה בהם, פרש הדרקון החוּם את כנפו וכיסה את הירוקה ברכושנות.
פְ’נוֹר ליטף את צווארו הפלומתי של קַאנְת' ברכס הראשון אבל נדמה היה שהדרקון אינו זקוק לניחומים. הוא לא חסָר בנות זוג, חשב פְ’נוֹר ביהירות קלה. הירוקות העדיפו את החוּם, שהיה גדול כמו מרבית הארוּדים בפֶּרְן.
קַאנְת' נחת ופְ’נוֹר זינק מעל גבו במהירות. האבק שהעלו כנפי דרקונו היתמר בשתי מערבולות תאומות, שפְ’נוֹר נאלץ לחצות. בסככות הפתוחות שעל פניהן חלף פְ’נוֹר בדרכו לאולם החָרשים, עסקו האנשים בכמה משימות, מרביתן מוכרות לרוכב החוּם. אבל בסככה אחת נעצר, מנסה להבין מדוע האנשים המיוזעים מלפפים סליל מתכת דרך לוח, עד שהסתבר לו שהחומר הוצא כתיל דק. הוא עמד לשאול למעשיהם עד שראה את הבעותיהם החמורות והאטומות של החָרשים. הוא הנהן בנעימות והמשיך בדרכו, חש שלא בנוח למראה האדישות – לא, הסלידה – שהופגנה בנוכחותו. פְ’נוֹר התחיל להצטער על שהסכים לצאת בשליחותה של מַאנוֹרָה.
אבל הרב-חָרש פַאנְדָרֶל היה הסמכות הקובעת בענייני מתכת, והוא יוכל להסביר מדוע שינה פתאום הסיר הגדול את צבעה של המשחה המאלחשת. פְ’נוֹר הניף את הסיר לוודא כי שתי קערות הדוגמיות עדיין נמצאות בתוכו, וחייך על מעשיו; לרגע גאה בו חשש הילדות לאבד משהו שאמו הפקידה בידו.
הכניסה לאולם החָרשים הראשי הייתה מרשימה: ארבע בהמות יבשה יכולות היו לעבור בדלת האדירה זו לצד זו מבלי לחכך בה את גופן. האם צימחה פֶּרְן רבי-חָרשים ההולמים בממדיהם את הדלת הזו? תהה פְ’נוֹר בעודו נבלע בלוען הפעור של הדלתות הפתוחות לרווחה. מה שבעבר היה הנפחייה הועבר לשימושם של המכונאים. אנשים על ספסלים וליד מחרטות עמלו על הברקה, חריטה וייפוי של מכונות שהושלמו מכל בחינה אחרת. אור שמש חדר מבעד לחלונות שנקבעו במרום כותלי הבניין, והתריסים המזרחיים ברקו באור שמש הבוקר, שהשתקפה גם בדוגמאות הנשק ובפריטי המתכת על המדפים הפתוחים במרכז האולם הגדול.
בתחילה חשב פְ’נוֹר שכניסתו היא שקטעה את כל הפעילות באולם, אך אז הבחין בשני רוכבי דרקון שאיימו על טֶרי. מופתע ככל שהיה מתחושת המתח באולם, היה פְ’נוֹר מוטרד יותר מהעובדה שטֶרי היה מוקדו, כיוון שהאיש היה סגנו של פַאנְדָרֶל והממציא העיקרי שלו. ללא מחשבה נוספת חצה פְ’נוֹר את החדר, עקבי מגפיו מתיזים ניצוצות מהמרצפות.
"יום טוב לך, טֶרי, ולכם, רבותיי," אמר פְ’נוֹר והצדיע לשני הרוכבים בחביבות קלילה. "פְ’נוֹר, רוכבו של קַאנְת', מבֶּנְדֶן."
"בְּ’נַאג', רוכבו של סֶבֶנְת' מפוֹרְט," אמר הגבוה והאפור מבין שני הרוכבים. ניכר בו בבירור כי רגז על שהפריעו לו, וידו המשיכה לטפוח על פגיון משובץ יהלומים שהיה תחוב בחגורתו.
"טְ’רֶבּ, רוכבה של בֶּת', מפוֹרְט גם כן. ואם קַאנְת' הוא ארוּד, הרחֵק אותו מבֶּת'."
"קַאנְת' אינו חמסן," השיב פְ’נוֹר, מחייך כלפי חוץ אך מציין לעצמו שטְ’רֶבּ היה אחד מאותם רוכבים שאהבהבֵי ירוקתם השפיעו על מצב רוחם.
"איש אינו יודע מה בדיוק מלמדים בווייר בֶּנְדֶן," אמר טְ’רֶבּ בתיעוב שהתקשה להסוותו.
"בין השאר, מלמדים נימוסים בעת פְּנייה לסגן מפקד להק," השיב פְ’נוֹר, קולו עדיין נעים. אבל טְ’רֶבּ נעץ בו מבט חד, מודע להבדל הדק בהתנהגותו. "המומחה טֶרי, יוּתָר לי להחליף מלה עם פַאנְדָרֶל?"
"הוא בחדר העבודה שלו…"
"ולנו אמרת שאינו פה," קטע אותו טְ’רֶבּ ואחז בחזית סינר עור הזוחל של טֶרי.
פְ’נוֹר הגיב מיד. ידו החומה לפתה את פרק ידו של טְ’רֶבּ, ואצבעותיו התחפרו עד כאב בגידיו של הרוכב הירוק, עד שידו איבדה תחושה באופן זמני.
משוחרר מאחיזת טְ’רֶבּ, נסוג טֶרי אחורה בעיניים רושפות ובלסת קפוצה.
"יש לווייר פוֹרְט מה ללמוד בתחום הנימוסים," אמר פְ’נוֹר, חושף את שיניו בחיוך נוקשה כאחיזתו בטְ’רֶבּ. אבל כעת התערב הרוכב האחר מווייר פוֹרְט.
"טְ’רֶבּ! פְ’נוֹר!" בְּ’נַאג' הפריד בין שני הנצים. "הירוקה שלו עצבנית, פְ’נוֹר. זה לא בשליטתו."
"אם כך, היה עליו להישאר בווייר."
"בֶּנְדֶן לא ישיא עצות לפוֹרְט," קרא טְ’רֶבּ וניסה לעקוף את חברו לווייר, ידו על פגיונו.
פְ’נוֹר נסוג לאחור ואילץ עצמו להירגע. המצב היה ממש מגוחך. רוכבי דרקונים לא מתקוטטים בציבור. איש אינו יכול לנהוג כך בסגנו של רב-אומן. בחוץ שאגו דרקונים.
פְ’נוֹר התעלם מטְ’רֶבּ ופנה אל בְּ’נַאג'. "מוטב שתעזבו. היא קרובה מדי להזדווגות."
אבל טְ’רֶבּ הפראי סירב להשתתק.
"אתה אל תגיד לי איך לטפל בדרקון שלי, אתה…"
העלבון נבלע בגל שאגות שנִי מצד הדרקונים, אליו צירף גם קַאנְת' את סלסוליו.
"הפסק להשתטות, טְ’רֶבּ," אמר בְּ’נַאג'. "בוא! עכשיו!"
"לא הייתי כאן מלכתחילה לולא רצית את הסכין הזו. קח אותה ובוא."
הסכין שהחזיק בְּ’נַאג' קודם נחה עכשיו על הרצפה, למרגלות טֶרי. לפי האופן שבו הרימה האומן הבין פְ’נוֹר לפתע מה היה מקור המתח באולם. רוכבי הדרקונים רצו להחרים את הסכין, פעולה שסוכלה על ידי כניסתו. הוא שמע על יותר מדי סחיטות כאלה באחרונה.
"מוטב שתלכו," הוא אמר לרוכבי הדרקונים וחצץ בגופו בינם לבין טֶרי.
"באנו לקחת את הסכין. לא נלך בלעדיה," צעק טְ’רֶבּ. הוא זינק במהירות בלתי צפויה, התחמק מפְ’נוֹר, ואחז בסכין שבידו של טֶרי, פצע את אגודלו של החָרש כשמשך את הלהב.
שוב לפת פְ’נוֹר את ידו של טְ’רֶבּ וסובב אותה, מאלץ אותו לשמוט את הסכין.
טְ’רֶבּ השמיע צווחת זעם גרונית ובטרם יוכלו פְ’נוֹר להתכופף או בְּ’נַאג' להתערב, תקע הרוכב הירוק הרותח את פגיונו עמוק לתוך כתפו של פְ’נוֹר, גרר אותו באכזריות מטה עד שהלהב פגע בעצם הכתף.
פְ’נוֹר מעד לאחור, מודע לכאב המעלה בו גל בחילה, מודע לצווחתו המגוננת של קַאנְת', לצעקתה של הירוקה ולתרועת החוּם.
"קח אותו מפה," השתנק פְ’נוֹר אל בְּ’נַאג', בעוד טֶרי חש אליו לייצבו.
"הסתלקו!" נהם החָרש. הוא סימן בבהילות לחָרשים האחרים שנעו כעת בהחלטיות לעבר רוכבי הדרקונים. אבל בְּ’נַאג' משך את טְ’רֶבּ בפראות החוצה.
פְ’נוֹר התנגד לניסיונותיו של טֶרי להובילו לספסל הקרוב. גרוע מספיק היה לראות רוכב דרקון תוקף רוכב אחר, אבל פְ’נוֹר היה מוכה הלם אף יותר מכך שהרוכב התעלם מדרקונו למען אביזר נחשק.
יבבתה של הירוקה התמלאה בּהילוּת אמיתית. פְ’נוֹר ייחל שטְ’רֶבּ ובְּ’נַאג' יעלו על דרקוניהם ויסתלקו. צל הוטל בדלת האדירה של אולם החָרשים. היה זה קַאנְת', הומה בדאגה. קולה של הירוקה השתתק לפתע.
"הם הסתלקו?" הוא שאל את הדרקון.
סָלוֹק הסתלקו, השיב קַאנְת', מטה את ראשו להיטיב לראות את רוכבו. כואב לך.
"אני בסדר, אני בסדר," שיקר פְ’נוֹר, והתרגע לתוך אחיזתו הבהולה של טֶרי. מתוך ערפל משחיר הרגיש שמרימים אותו ואז חש תחת גבו את משטחו הקשה של הספסל, בטרם הכו בו ההלם המסחרר והכאב. מחשבתו המודעת האחרונה הייתה שמַאנוֹרָה לבטח תכעס עליו על שלא הספיק לראות את פַאנְדָרֶל.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
