פרק 1:
״פיפיות דגימה ותחרות ישנות״
…זו הייתה אכן תקופה למעשי קונדס; הרוח של מסורת סטודנטיאלית מאז ומתמיד...
אלכסנדר דיומא
…הם טיפלו באהבה במוצר מושלם
והעבירו אותו עם כל גינוני
מנהגי הכבוד העתיקים...
שרדון (Jacques Chardonne)
• סוס!
בסיפור קצר שנכתב באוגוסט 1944, ז'אן ברולר (ע"ע ורקור)12 מספר על מעשה קונדס שסטודנטים ביצעו הרבה לפני המלחמה. הם מצאו באמצע הלילה עגלה ריקה עם סוס רתום לה וקשור לעץ, ככל הנראה נטוש. הם שחררו את הסוס מכבליו ולקחו אותו לטיול עד רחוב ויזמנס(Huysmans) רחוב בורגני לגמרי, נוקשה, רחוב גאווה, ובכל בית שוער קשקשן). הם צלצלו באחת הדלתות, הכניסו את הסוס, ודחפו אותו למול דירתו של השוער, ואז אחד מהם צעק כמו דייר שתוי שחוזר מאוחר בלילה: "סוס!". הם יצאו והשאירו את הסוס באורווה המאולתרת הזאת, צוהלים בצפי לתדהמה הצפויה לשוער בבוקר. אני לא יודעת האם מעשה הקונדס הזה התקיימה יותר מפעם אחת או שמא ורקור שמע את הסיפור, אולי אצל סבא וסבתא שלי, ב"בית הטוב" שאירח כל כך הרבה לוחמי מחתרת, אחרי המלחמה. אני רק יודעת שסבא שלי, (תמיד כיניתי אותו GRAND-PA, גם כשהאנגלית הפסיקה להיות השפה היומיומית שלי), אהב לספר את זה, כזיכרון אמיתי, מתקופת נעוריו.13
עם זאת, נעוריו לא היו מוזהבים במיוחד. הוא בא ממשפחה ותיקה של בעלי אדמות, מגדלי גפנים מאב לבן. אביו, שירד מנכסיו בעקבות משבר הפילוקסרה,14 נאלץ למכור את בית האבות בבורגונדי ולבוא לפאריס בתקווה לעשות שם את הונו מחדש. ברגע שהדירה הושכרה וחוזה השכירות נחתם לחמישים שנה, לא נותר הרבה לחיות ממנו. למריוס שברייה (Chevrier), היה אופי חולמני ומהורהר, והוא לא בעל כישרון לעסקים. בנו אנרי(Henri) הצעיר (סבא שלי), היה בקושי בן ארבע עשרה ובעל תעודה של "השכלה יסודית" (סיים בי"ס יסודי בלבד). הוא נאלץ לעבוד כדי לפרנס את המשפחה. הוא היה שוליה בהוצאה לאור של ספרי אמנות, דאג לקניות ולחבילות. בכל יום, בהתעלמו ממזג האוויר, הוא חסך את הפרוטות של האוטובוס ושל ארוחת הצהרים והלך ברגל, כדי לרכוש, לקרוא וללמוד לפחות ספר בשבוע: ספרות, היסטוריה, גיאוגרפיה של צרפת, אמנות. הוא התקדם בכוחות עצמו. הוא, שלא הצליח לגשת ללימודי האוניברסיטה שחלם עליהם, יצר לעצמו ספרייה קלאסית עשירה והשכלה רחבה. בגיל עשרים הוא הפך לשותף של הבוס שלו. בגיל שלושים הקים הוצאה לאור משלו.
החריצות, הרצינות, האחריות והיושרה הבלתי מתפשרות שלו, גרמו לו להיבחר באופן אוטומטי למלא את כל משימות האמון. חבריו סמכו עליו שיצליח למכור את תכשיטי המשפחות שלהם, שישמור על המסמכים החשובים שלהם, שיצליח להגדיל את רווחי הבורסה שלהם ועוד. אם מישהו היה צריך גבר ישר, מעל לכל חשד אפשרי, אליו פנו. ככל שהיה עסוק, כך היה מועיל וזמין לכל חבריו. מיליונר מצרי אחד, שסבי ניהל את עסקיו בצרפת לזמן מה, כינה אותו "נמלה חרוצה". אולם הוא מעולם לא היה קטנוני, צר אופקים, או מכאני. לא משנה כמה הוא השקיע בעבודה כל יום, הוא מעולם לא נפל בפח של "לחיות רק בשביל העבודה" כמו שאמריקאים מכנים workaholism . בכל עת הוא נשאר איש חברה טובה. אבותיו מגדלי הגפנים, כמו אלה של הסופר שרדון, הורישו לו טעם בעבודה טובה שנעשתה היטב, ודרישת הסגולה והכבוד המקצועי הצמודים לה.
גבוה, מהודק, אלגנטי מאוד, מראה ספורטיבי, עין חדה, בתכלת או באפור פלדה, בהתאם למצב הרוח שלו. שיער זהוב, עור רענן, הוא היה מהות האנרגיה, הפעילות והשמחה.
פטריוט, מעל לכל. היה לו להט אמיתי ואהבה לצרפת בכלל ולפאריס בפרט. הוא אהב את ארצו כמו פילגש, ממש כמו את אשתו וילדיו. וחוץ מזה, היה בן טוב, בעל טוב ואב טוב. הוא היה אדם אוהד, מכבד, אבל בלתי מתפשר כשמדובר בחובה האזרחית. זה כלל, לדבריו, לא רק את הכבוד לחוקי הממשלה שצריך לכבד, אלא גם את חוקי הדקדוק והאיות; לא חשוב רק להגן על המולדת אלא גם על שפתה, תרבותה ואבניה; לא רק הידע ואהבת הארץ כולה, אלא גם מסירות בלתי נלאית להפצת הטוב, בין אם זה אידיאולוגיה, ובין אם זה צדקה. צרפת, ערש האומנויות, הנשק והחוקים.15 מצמיחת העקרונות הנעלים ביותר של אנושיות והומניזם. צרפת, שהאירה את העולם באינטליגנציה שלה. צרפת שהכריזה על חופש, שוויון, אחווה וצדק. צרפת, גואלת את העולם, רפובליקנית או מונרכית, הייתה גבירתו, המדונה שלו, האלילה שלו. והוא, כמו בנו, כמו, שלדעתו, כל צרפתי טוב ראוי שיהיה, האביר שלה ללא פחד וללא מורא. בוגדים, היזהרו לכם! עבור אלה, האיש הזה, שהיה כל כך טוב, נהיה אכזרי ומבטו הכחול יכול לירות ברקים. מקרה זעם מפחיד כשם שהיה נדיר - אחת הפעמים היחידות שראו אותו מגיע להתפרצות, הייתה כשסוחר הציע לו לרכוש (בכסף!) את צלב לגיון הכבוד. "לקנות?" הוא זעם. סבי הלבין בזעם, תפס את האיש בצווארונו וזרק אותו מהדלת בבעיטה נמרצת. הסוחר המסכן כמעט התגלגל במדרגות.
פטריוטיות לא מתפשרת (וקצת שוביניסטית, יש להודות) אפיינה את אנשי דורו. הוא נולד בשנת 1870. הוא ראה את הגרמנים פולשים לצרפת שלוש פעמים בימי חייו, ולכן שנא אותם בכל ליבו. לפני 1914, רעיונות נקמה התהוו במוחם של רוב הצרפתים. הוא דיבר על אלזס־לורן ברגש ואסף את האלבומים של הנסי.16 אחד התחביבים שלו היה לאסוף, מתוך ספרים ועיתונים, ציטוטים של סופרים גרמנים המוכיחים מצדם נטייה תורשתית לאגרסיביות ואכזריות. אני שומרת בקפדנות את האנתולוגיה הקטנה הזו, שנכתבה על ידו.
הוא היה די ניטרלי מבחינה דתית, למרות שהוא הביע העדפה ברורה ליאנסניזם,17 במיוחד מתוך מורת רוח כלפי הישועים. ("קודם כל, הלויולה,18 הזה אפילו לא היה צרפתי!"). ובגלל עוולות האינקוויזיציה, שהוא גינה בתור בלתי אנושיות, הוא היה תומך של הכנסייה הגאליקניות.19 "צרפת היא אולי הבת הבכורה של הכנסייה, אך היא בוגרת ואינה צריכה לתת דין וחשבון לאף איטלקי, גם אם הוא האפיפיור, או לספרדי. לאנשים האלה - אין להם מתינות!". אין ספק שהוא ביקש, באמצעות מה שכונה אז "גאליקניות", ליישב בין המסורת הקתולית לבין המסורת החילונית, ששתיהן עודן חלק בלתי נפרד מהמורשת הצרפתית. דיבורים אלה זעזעו את סביבתו הדתית והשמרנית אך לא היה אכפת לו. הקסם והכבוד שלו גרמו לו להיות נסלח. זה היה הפלפל של האישיות שלו, שלולא התבטאויות אלה תדמיתו הייתה של צדקן טרחני. סגולתו, אם כך, לא מנעה ממנו לצחוק ולהצחיק אנשים, להקסים את בני שיחו באנקדוטות שהופנו להפליא. הוא נטה לקחת את חבריו לטיולים ארוכים משם הם חזרו מותשים, והוא תמיד היה בכושר שלא נשחק לעולם. הוא גם ידע, על ידי השכלה שלא הייתה פדנטית, להחיות את ההיסטוריה ולהאניש את האבנים. ממצה את החיים, קם עם השמש, הולך בצעדי יעלים. אני רואה אותו עוד, בגיל 82, רץ אחרי אוטובוסים, קופץ עליהם בתעופה, כמה צעדי ריצה, מכת מקל כדי להרים את השרשרת שסגרה את החלק האחורי של האוטובוס, וקפיצה של יעל שהנחיתה אותו בשמחה כל כך מדבקת ששום שוטר לא עמד בה, ולא נתן לו דו"ח. אני לא חושבת שהוא בזבז דקה מחייו. היה למד וכתב בשעות לילה המאוחרות במשרדו הקטן, שהיה עמוס ספרים עד התקרה. אחד מחבריו מתאר אותו כך: "… ידעתי שתמיד אוכל למצוא אותך שם, במשרד הירוק, לבוש בבגדי בית חמים, משקפיים על האף, שקוע באיזושהי הרפתקה מהמאה ה- 17." לפעמים הלכתי להפריע לו שם, בלי שסבתא שלי שמה לב, כי היא הייתה אוסרת עלי מתוך כבוד לממלכה הפרטית שבתוכה הסתגר. נכנסתי לחדר על קצות האצבעות. באמצע החדר הזעיר היה שולחן מזרין, שתפס שטח עצום. לשולחן הייתה קשת בין שתי שורות של מגירות עד הרצפה. סבא היה לבוש בחלוק ורגליו מתחממות במעין כיס עור גדול מלא לבנים חמות שסבתא קראה להן "הקנצלר" שלו. הוא אפילו לא הרים את עיניו מהספר שלו או מהמחברת שאליה הוא רכן, כותב בכתב יד עגול וזעיר של גבר דייקן. לפעמים הייתי מתרפקת מתחת לקשת ומדמה את עצמי כטרף מתחת לגשר או פסל בנישה. הוא נהג להעמיד פנים שהוא לא יודע מי נמצא שם, רכון על כפות רגליו, ותהה בקול כיצד כלב או חתול היו יכולים להיכנס לדירה, ולגלות אותי בתדהמה מדומה היטב: "היי, הילדה הקטנה הזאת!" משחק שסבא וסבתא משחקים בשמחה, כשהם יודעים שנכדיהם לא ינצלו אותו לרעה. ההורים בדרך כלל חמורים יותר. ידעתי שאני מפרה את הכללים ושותפות הגורל הזו הייתה נעימה - "סבא, אנא, חדד את העיפרון שלי." חידוד העיפרון היה טקסי בעיני. בילדותי ביליתי ימים שלמים בציור. כמובן שהפעלתי יותר מדי לחץ על החוד והוא נשבר תכופות. העיפרון היה גם לעוס מאוד ובאופן כללי קטן מאוד. סבי שלף ממגירתו סכין כיס מיוחדת ששימשה רק למטרה זו, וחתך במכה אחת, מסחררת באורכה, חוד חדש לעיפרון. זה עשה לי אור בעיניים … עד ששברתי אותו שוב.
סבי היה משכיל ובעל מידות טובות. הוא, אף יותר מכולם, היה דוגמא של אידיאל: "האיש הישר", כאילו גדל במאה הקלאסית (המאה ה-17). הייתה לו גנדרנות מסוימת ורגישות אריסטוקרטית שכל כך אפיינו את התקופה: הוא היה מרמז שאחד מאבות אבותיו נטש במהלך המהפכה את תואר האצולה המשפחתית, שהפך למסוכן, אך הדם שזרם בוורידיו היה, בכל זאת, כחול מובהק.
כי באמת בכפר הקטן ווינסל,20 בבורגונדי, ערש המשפחה, היה סיפור יפה של אהבה, כמו סיפורי רועות הכבשים היפיפיות והרומנטיות של מדמואזל דה סקודרי.21 לפי הסיפור, הבת של אריס רפובליקני, קרולין־מרגריט בופומה22 מווינסל, הצילה, טיפלה, הסתירה ולבסוף התחתנה עם בנו של המרקיז (צ'רלס־ג'וזף דה שברייה). בהערכה רבה, ואולי גם בהשפעתו של ז'אן ז'אק רוסו, בן המרקיז מעולם לא טען לחלקו בתארים שאותם היה הוא יכול לנכס לעצמו בחזרה ברסטורציה (חזרתו של המלך לשלטון אחרי המהפכה). באומץ לב הוא אימץ עבודת כפיים כבונה חביות יין, מקצוע מסורתי באזור זה. מאז, כל בני המשפחה נקראו קרולין, מרגריט, ג'וזף או צ'רלס, בשמם הראשון, השני או השלישי. נראה שמחקרים מסוימים שנערכו בארכיון בית העירייה, בכפר מולדתו של סבי, השיבו פניו ריקם. אני שומרת באדיקות ניירות ישנים יקרי ערך, שהוא הביא משם, חוזי מכירה ורכישת כרמים, תעודות נישואין ולידה, עוד מאמצע המאה ה-18. כמו גם מרשם, שנכתב על קלף, בקליגרפיה משוכללת מכדי להיות קריאה, של "השיקוי לחיים ארוכים", כנראה מאוד יעיל בענף הזה של המשפחה! התמונה המתקבלת מהמסמכים האלה, היא של משפחה כפרית- בורגנית, נינוחה ומשכילה (על תעודת הזהות של סב־סבי כתוב 'מקצוע: בעל נכנסים'). ברשותי מהדורה עתיקה של הרומן "טלמכוס" מאת פנלון23 שעליו כתובה בכתב יד מפותל בקשה להחזיר ספר זה במקרה של אובדן, למר בופומה דה ווינסל. כמו כן ברשותי מיניאטורה קטנה של גבר בפאה הנושאת את אותו שם (בופומה דה ווינסל). מסתורי יותר הוא מקור ארונית אלזסית לנטילת ידיים, ה"גיסף" le gissef שעברה במשפחה מאב לבנו מאז הגעתו לבורגונדי של השברייה הראשון "מהמזרח", לפי סבי, במאה ה-17. מה חשבו הרוחות שלו ושל אבות אבותיו (האם הם ידעו או שכחו?) כאשר משפחה אלזסית, שנים רבות לאחר מכן בישראל, הסבירה לי שרהיטים אלה הם הסמל המסורתי והגאווה של המשפחות היהודיות של אלזס! כף כסף כבדה ומעוקלת, שככל הנראה הייתה שייכת לאותו אדון שברייה הראשון, נושאת סמל אצולה שאולי הוענק על ידי הוותיקן: לוחית מגן נתמכת על ידי שני אריות, ראשיהם מסתכלים לאחור, הכוללת כדור שבראשו צלב על מצע שחור וכתר תשע נקודות. עם זאת, גיליתי בספרו של פיירפִיט Peyrefitte,"היהודים" (Les Juifs)24 את קיומו של יהודי מאלזס בעל אותו שם, שהיה נותן שירותים (כלומר מלווה כסף) לאפיפיור. ועל כן, קיבל ממנו תואר אצולה שלמרות שאינו מוכר בצרפת, היה בכל זאת מקור גאווה לגיטימי עבור מקבלו. כמו כן, שלושה ספרים קטנים של סיפורים קצרים ואנקדוטות כאוטיות (רצופים שנינות ואירוניה נושכת) על שערוריות החברה הגבוהה וחצר המלך, שנכתבו בסגנון התקופה, חתומים על ידי אציל מסוים פרנסואה־אנטואן דה שברייה, כותב במגזין.25 נכדו, אולי, של היהודי מומר המסתורי ההוא, שבא מהמזרח, עדיין מחובר אל ה- gissef שלו, סרב להיפרד ממנו, להתכחש לעבר שלו למרות תואר האצילות החדש. אני מציינת שני הרהורים שנראים לי מעניינים במיוחד, מכיוון שהם מתקדמים יותר, אם כי באותה הרוח, של מחשבות הפילוסופיות של אותה תקופה: האחד מוצג בטון שובב:
האב נורברט... ראה שאדם יכול להיות איש ישר ולהקל על האומללים, עם איבר קצת אכול
בקצה, ומבלי לאכול אפונה עם בייקון...
… השני מצדד ביהודים ברצינות ובתרומתם לחברה האירופית:
היהודים שמלינים עליהם שהם "הקבליסטים הגדולים ביותר בעולם".26 מוניטין פגום מיסודו כי הקבלה היא דמיון והמדע האמתי של היהודים הוא להיות מפוכח וחרוץ, האיכות שבהם היא לשאת ולתת בכל מקום, לקדם את המסחר ואת זרימת הכסף.
לא פעם שמעתי אמירה בישראל, שכאשר גוי מגלה רצון ונחישות להתגייר, למרות המכשולים הרבים, ולמרות ההוקעה היהודית והשערורייה מצד כל השאר, זה סימן שנשמתו הגיעה ממקור יהודי או שאחד מאבות אבותיו היה יהודי נסתר. אני אוהבת לחשוב שאולי זו הייתה נשמתו של האיש בעל ה- gissef שדחפה את אמי לקבל את ההחלטה האבירית (יש שיוכלו לומר בהגיון והם לא טועים) באופן "דון קישוטי", להתגייר בפברואר 1940 להינשא לאבי ולהודיע לו, כמו רות מודרנית: "עמך יהיה עמי". קריאת תיגר מדרנית למציאות ולחינוך שקיבלה. אם סבי ידע או חשד שהמקור לכל היוזמה הזאת מאבות אבותיו, הוא הסתיר זאת היטב. זה שהוא ידע על המקור הזה, אולי יכול להסביר את החסד הטוב שבו עשה צדקה נגד המזל הרע. וקיבל, לא בלי למחות בהתחלה, אך בסך הכול די בקלות, התאהבות בתו בחתן יהודי, שמאוד אהב אותו לאחר מכן. שותפיו העסקיים היו יהודים כמו גם "כמה מחבריו הטובים ביותר", כדברי הפתגם. לנדיבותו, כחסיד אומות עולם, מעולם לא היה אכפת מהמוצא של האנשים שאהב, שלהם הוא אף פעם לא היסס לעזור גם למול סכנה. הוא העריך את האינטליגנציה והיושר והיה מוכן לקחת סיכונים עבורם. חוסר האמון היחיד שלו נבע מהפטריוטיות ללא תנאי שלו. יהודי, נוצרי, אתיאיסט, בודהיסטי או מוסלמי, שחור, חום, צהוב או לבן, כדי להיות אחד החברים שלו, אתה צריך להוכיח כי אתה יכול להיות צרפתי מעולה, נאמן כמוהו, לטוב ולרע. כך קרה שאבי, לאחר תקופת מבחן התקבל כבעל לב אציל ואומץ בלי היסוסים. אני מאמינה שסבי חווה את אותן תחושות של חוסר חיבה ושל חוסר אמון בהתחלה והעמיד למבחן כל זר, ללא קשר וללא כל התחשבות בצבע, גזע או דת.
אני זוכרת אותו כאריה לבן וגדול. כשאני הכרתי אותו, ראשו היה עטור בשיער שלגי, עור החרסינה ועיניו בכחול כה בהיר שבתמונות מאז, הוא נראה, לצד בני אדם בשרניים, רגילים, אנושיים, כמעט כרוח שקופה. הוא נשא אותי על כתפיו "הו, מבט המלוכה המטיל מורא על העולם ועל האדם, כשיושבים כל כך גבוה, בגיל חמש!" במשך חמש שנים הוא הראה לי את פאריס, כשהוא קצת חסר סבלנות מהאיטיות של ההתקדמות הלשונית שלי, הוא, שדיבר רק שפה אחת אבל דיבר אותה כל כך טוב לא הבין איך הנכדה הקטנה שלו יכולה לנסח צלילים ברבריים בשימוש בשפת "אלביון הצבועה27!" הוא אמר זאת בחיוך מאחר שבריטניה תיקנה את דרכיה והיא הפכה לבת בריתנו האמיצה, ידידתנו האצילה. אך עדיין חשב כי, לשפה הצרפתית אין מתחרים הוא העדיף לא לקלקל שפות אחרות בדיבור אותן. לעתים קרובות הוא לקח אותי למוזיאון "קְלוני״28 שנמצא במרחק של זריקת אבן מהבית שלנו ונראה לי כהרחבה שלו. ספרי מיניאטורות מאוירים, שכל דף שלהם היה תחת זכוכית ממוסגרת בנחושת עם שוליים, וראשי התיבות המעוטרים בענפים וציפורים היו בהחלט ספרי התמונות האהובים עליי: מעולם לא הופיעה בפני המלכה מהאגדות בתכונות או קישוטים אחרים מאלה של הגברת עם החד קרן: הסבך על שטיחי הקיר, מלא פרחים ובעלי חיים, העצים, עלים נמשכים בעדינות אחד אחרי השני, ראשי דרקונים ומפלצות; מדלן העץ הקטנה עם צמות ארוכות עטופות סביב ראשה (תסרוקת החלום שלי אם השיער שלי היה מתאים. אבל הוא היה דק מדי, לצערי, ותמיד היה צריך לגזור אותו כדי שיהיה עבה יותר!). שולחן עץ ארוך על רגלי חמור, חלונות הוויטראז', קמין בכל חדר, פתחים מקושתים, חלונות מחולקים בכרכובי אבן, הבאר היפה: כל העיצוב הזה הפך אותי למאושרת באדם. זה עיצוב שהיה לי כל כך מוכר, כאילו חייתי בימי הביניים בצורה מובנת מאליה. לפני ההגעה למוזיאון עברנו מול הפסל של מישל ד'מונטיין (Michel de Montaigne). גם הוא היה חבר טוב שלי. במשך זמן רב דמיינתי את סנטה קלאוס בדמותו. כשמזג האוויר היה נעים היינו צועדים לגני לוקסמבורג. לאחר שהזכיר לי שבארמון שבגנים ישב הסנאט, הציג לי סבא בחגיגיות את פסלי מלכות צרפת, הסמוכים לפסל של קלמנס איזור (Clémence Isaure) הפואטית והמסתורית, מייסדת משחקי הפרחים בטולוז. אבל ההעדפה שלי נגעה באופן טבעי למארי סטיוארט מכיוון שהיא, כמוני, צרפתייה ואנגליה. סירות משחק של ילדים בבריכה של הגן גרמו לי לחלום על ספינות מפרש ואיים רחוקים. לפעמים הלכנו לכיוון בית הספר לרפואה, שם יש צריח טורט שאהבתי במיוחד:29 אין ספק שכאן הוציאה רפונזל את ראשה מהחלון והנסיך טיפס במעלה מחלפות הזהב שלה. יש גם דרקון נפלא על בית פינתי ברחוב "הדרקון" ולא רחוק ברחוב "האבות הקדושים" מרפסות פרזול שתמיד חיכו לשובן של נסיכות יפות מאוהבות כשהן לובשות תחרה או כובעי קטיפה רקומים. שתי נסיכות שכאלה השאירו את בבואתן על חזית בית אחד. אבל שום דבר לא השתווה להתמוגגות שלי כאשר ביום שמש אחד הלכנו אל סנט שאפל לראות את חלונות הזכוכית הצבעוניים, שהוצאו לבסוף מהמחסה שבו הם היו מוגנים במהלך המלחמה מחשש להפצצות; בדיוק החזירו אותם למקומם. באו מכל מקום לברך אותם ולקבל אותם בברכה, היה תור אינסופי להיכנס פנימה. ברגע שהיינו בפנים הרגשתי עטופה בקרני אור פיות, נצנוץ רבגוני של יופי שאי אפשר לתאר. חזית כנסיית נוטרדאם הוסוותה על ידי פיגומים ענקים שנראו כמו קביים או שלד נוסף, כמו חפצים סיניים, אלה משנהב או מירקן, שבהם פסלון פיל מוקף במעין כלוב שלד מגולף. כשהוסרו סוף סוף הפיגומים החזית נראתה לי חשופה מדיי והתחרטתי בסתר זמן רב על ההסרה הזאת. רשת העץ אפשרה מסתורין מסוים שאפף את הפסלים. כמו שרבייה על פניהן של נשות הסולטן, או כמו הארגז של הכבשה של הנסיך הקטן. נעול. מספר שנים מאוחר יותר, כאשר אנדרה מלרו30 החליט לנקות את חזיתות כנסיות פאריס ולמרק את מבני האבן שתמיד הכרנו באפור ושחור של זוהמה של מאות שנים, הם הופיעו במלוא הדרם, בלבן וורוד, בצבע עור אנושי, כפי שתוארו על ידי ההיסטוריונים הקדמונים. פאריסאים ותיקים רבים היו המומים והתגעגעו לקסם היושן שאיננו עוד. המונומנטים הנעלים האלה, שהיו עטופים בשחור כמו של אלמנות, נדמו, לרגע, כעירומים. זה היה מפתיע. כמעט מגונה. פנים נוטרדאם נראה לי פחות נפלא מזה של סנט שאפל, אבני החן הצבעוניות היו חסרות אך שפע פסלים, עמודים גבוהים והצלעות השזורות
הרחק מעל ראשי כמו סוכה של וסטיריות או של ענפי עצים של יער, כה עבותים שרק קרני אור נדירות עוברות דרכם, נתנו לי חשק לעוף על צלילי העוגב ולהסתתר כמו ציפור באחד מהקישוטים המפוסלים. וכמה סיפורים מסופרים על כותרות העמודים האלה! סבי לא התעייף לספר לי אותם ואני לא התעייפתי מלהקשיב, סיפורי התנ"ך קיבלו צבע וגון באבנים הגותיות האלה.
חזרנו בהליכה לאורך נהר הסיין. הוא סיפר לי מפורטות על הלווייתו של ויקטור הוגו ועל התהלוכה העצומה שליוותה את אפרו לפנתיאון. אנקדוטה נוספת שהייתה אהובה עליו, היא סיפור השיטפון של 1910. הוא הראה לי את הסימנים על גשרי נהר הסיין שאליהם הגיעו המים. פסל חייל הזואב31 בגשר עלמה, הוא העד הנאמן ביותר לכך: "בשנת 1910 אנשים היו צריכים לחזור הביתה בסירה!" הוא סיים "אני אראה לך את הגלויות בבית". אוסף הגלויות של סבא מילא מגירות רבות המסומנות בקפידה. אני מאמינה שאפשר למצוא שם את כל המונומנטים החשובים של צרפת. הקדשנו שעות להיוועצויות באוסף הזה. שנים רבות לאחר מכן, כאשר התחלתי את לימודיי בתולדות האמנות, האוסף היה מקור מידע חשוב בשבילי.
עצרנו מול פונט־נוף ("הגשר החדש"): "הוותיק ביותר בפאריס", אמר, הוא לא שכח לברך שם את הנרי הרביעי על סוסו. היה שם, אדם זקן שהאכיל דרורים ויונים בפירורי לחם, הוא עדיין שם אבל זה לא אותו אחד. הציפורים באו לאכול מידו וכיסו את כל כולו. כשנכנסנו לשדרות סן־מישל היו שם לפעמים, וזה לא פחות מרתק, מלחים לשעבר, שישבו על הקרקע ובנו סירות בתוך בקבוקים. יכולנו לראות רק חתיכות עץ מונחות זו על זו ופיסות סמרטוט סביבן עד שבאורח נס הם משכו בחוטים שבלטו מהצוואר וחתיכות העץ הזדקפו ויצרו את התורן, והסמרטוטים הפכו למפרשים.
בחורף, מזג האוויר היה קר מדי בשבילי ונאלצנו להפסיק את הטיולים שלנו, למרבה הצער של סבא שמזגו הנורדי התעורר בשמחה, גם להליכה מהירה ואנרגטית ברוח. הוא מעולם לא היה חולה והתקשה להבין את "הטבע הקטן" של אנשים ים תיכוניים ומזרחיים שונאי קור שהקיפו אותו.
ב-20 במרץ, בכל שנה, סבי לא נסוג והתגבר על כל מזג אוויר, סוער ככל שיהיה, על מנת לבדוק את עץ הערמונים. עץ הערמונים המפורסם של גני הטוילרי (Tuileries), שפרח בפעם הראשונה בשנת 1811, באותו תאריך, לכבוד יום הולדתו של "מלך רומא"32, ומאז לא חדל להנציח את נאמנותו לזכרו של נפוליאון.
סבי לא היה בונפרטיסטי במיוחד, אך בכל זאת, הקיסר ייצג את אחת מתהילותיה של צרפת ולא הקטנה ביותר!
בדירה גם היו אוצרות.
*המשך הפרק בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
