אני השחקן שהחטיא את סל הניצחון

1. דבר הקפטן
 

הי אתם! כן, כן, אתם, אני מדבר אליכם, הקוראים של הספר שאתם מחזיקים ביד, אוהדי העשיריה הפותחת, האולטראס, המעריצים השרופים, לובשי בגדי הכחול־לבן־אדום. אתם הקוראים, חובבות וחובבי הכדורסל, עכברי המשחק, אלה שעוקבים באדיקות אחרי עלילותינו, עוד מהספר הראשון, מאז היינו אוסף שחקנים מקרי, חבורת ילדים שהתקבצו יחד והפכו לקבוצה אחת מופלאה, שעלילותיה נודעו בכל רחבי הארץ.

כן, אני מתכוון אליכם. זה אני, נדב ינאי, הקפטן, ראש הקבוצה. גופייה מספר 33. זוכרים אותי? בתחילת הדרך, איש לא נתן לי סיכוי שאהפוך לשחקן. נראיתי לא קשור לענף הכדורסל, למשחקי כדור ולספורט בכלל. למען האמת, זה היה נכון. הייתי איטי, כבד תנועה, גמלוני, אולי אפילו קצת שמנמן. אף אחד לא נתן לי רבע צ'אנס שאצליח - וזה היה בדיוק הדלק שהבעיר בתוכי את האש, העניק לי את המניע ועזר לי להפוך לשחקן שאני. גם לשאר חבריי לעשיריה הפותחת היה לא קל בהתחלה. אף אחד, כן, נדמה לי, אל תכעסו עליי, אפילו לא אתם, נכון? אף אחד לא ממש האמין בנו. אבל ברק שחם אחד דווקא האמין. הוא עזר לנו, הוא היה שם בשבילנו, הוא המאמן שגרם לנו להאמין שהכול באמת אפשרי, שאנחנו מסוגלים להיות שחקנים אמיתיים, בקבוצה של ממש. הוא האיש שחשב שבכל אחד ואחת מאיתנו חבויים היכולת והכישרון, ושרק צריך דחיפה קטנה כדי להוציא אותם החוצה ולגלותם לעולם כולו.

אז מאז, אני מקווה, כבר הכרתם את היכולת האמיתית של העשיריה הפותחת: את עודד "המוח" שלנו, הרכז החכם והבלתי ניתן לעצירה; את טוני "המעלית האנושית", האיש שקופץ לשמיים, ושם נעמד לו באוויר, ממש כך, כדי לחסום כל כדור שנזרק אל הסל ולקטוף כל כדור חוזר שחולף לידו; את אלכס ותומר, צמד "תאומי המגדל" האדירים שלנו, הדחלילים הגבוהים שאין להם תחליף; את דורון, הקלעי הממושקף, "האקדוחן" חסר הטווח והפחד, הצלף שיכול לקלוע מכל מקום ובכל זמן; את אסף "קיר הברזל", השומר הטוב ביותר בעולם; את יונתן הגארד המהיר יותר מאיילה, הפיקח והיעיל; את עדי הזריז, השחקן שיודע לעלות מהספסל, וברגע אחד, כדי לשנות לחלוטין את המשחק; ואת גור, "הבן של", השחקן החכם, שלקח לו זמן עד שמצא את מקומו בינינו, אבל כשזה קרה, הפך לשחקן חשוב שמבצע על המגרש את הדברים הקטנים שכל כך הכרחיים כדי לעשות את ההבדל בין הפסד לניצחון.

גור החליף בעשיריה הפותחת את מאיר, הילד מיפו, זוכרים אותו? הגארד נמוך הקומה והכל כך מוכשר, הצעיר מכולנו בשנה, שהרשים את כל הצופים ומגלי הכישרונות בטורניר שבו השתתפנו בספרד ואחריו עבר לשחק באקדמיה בלאס וגאס. אתם הרי מכירים היטב את כל קורותינו, אז בטח אתם גם לא יכולים לשכוח את תמרה, ג'ורדן גירל, הנערה שהצטרפה אלינו לקיץ אחד קסום ולימדה את כולנו לא מעט על כדורסל ועל החיים, עד שעזבה לקבוצת נשים.

אז אנחנו אולי נקראים העשיריה הפותחת, אבל בספירה פשוטה - אחד, שניים, שלושה - תיווכחו שאת מַדי הקבוצה לבשו (בתקופות שונות) כבר לא פחות מ-12 שחקנים, כולם טובים, כולם מוכשרים, ולכולם מנבאים מומחי המשחק עתיד גדול.

ואני? אני זכיתי להיות ראש הקבוצה של החבורה הזאת, הקפטן של העשיריה הפותחת, ממש מיומה הראשון. קפטן זה תפקיד קצת מוזר. זה לא אומר שאתה בהכרח השחקן הטוב מכולם, אבל אתה אמור להיות החוליה המקשרת בין הקבוצה למאמן, להיות האיש ששם לב לכולם, שדואג לכל אחד מהשחקנים, מהכוכב הכי גדול עד לשחקן הכי שולי, ובגדול, להיות הדבק של הקבוצה והמנהיג שלה. בתחילת המשחק אתה זה שמברך את הקבוצה המתחרה, כשכולם שמים ידיים אתה זה שקורא את הסיסמה (אני די בטוח שאתם זוכרים, אבל אף פעם לא מזיק להזכיר שוב, לא? זה הולך כך: אני צועק, "בהגנה, בהתקפה ובכל
מקום" - וכולם, כולל כולם, עד אחרון השחקנים, עונים בקול אדיר: ע־שי־רי־יה!). ברגעים הכי גדולים שלנו, והיו לנו לא מעט כאלה בשנים האחרונות, אני הוא זה שגם מקבל את הכבוד להניף את הגביע או את צלחת האליפות, במידה שהצלחנו לזכות במה שכל קבוצה משחקת עבורו, במה שכל שחקן חולם עליו, בדבר הזה שכולם רוצים להשיג ורק שחקנים מעטים בכל שנה מצליחים - תואר.

אבל מה קורה כשמכל השחקנים, מהראשון ועד האחרון, דווקא המנהיג של הקבוצה, האיש שכל המבטים מופנים אליו ברגעים הקשים כדי שישמש דוגמה, הוא זה שברגע האמת פישל בענק? כן, פישל, אין מילה מתאימה יותר, זו המילה שמתארת את מי שהחטיא את הזריקה האחת, זו שאם רק היתה נכנסת היתה מביאה לנו את הניצחון במשחק החשוב. כי בשורות הבאות תשמעו מה קרה כשאני, נדב ינאי, הקפטן של העשיריה הפותחת, נאלצתי להתמודד, בעקבות אותה החטאה, עם היריב הכי קשה שהיה לי אי פעם - יריב שהכרתי היטב, אבל בעצם לא הכרתי כלל: אני עצמי - ועם והחשש העצום שלי מפני כישלון.