מבוא
מדי ערב נשרף אני בכבשנים ומדי בוקר גח אני מתוכם חי וקיים ואז יש כי אני חש בעליל כי אני אינני כלל 'אני', מכיוון שאותו 'אני' שלי עלה בלהבות טרבלינקה יחד עם כל בני משפחתי, יחד עם כל אנשי קהילתי – ווארשה, אלא שמתוך אותן הלהבות התנשא עם הרוח איזו נשורת של עפר ואפר, ונשורת זו נצמדה במרומי־שחק לאותה מנגינת־הנצח שנפרצה מתוך הלהבות: 'שמע ישראל' – 'אני מאמין' [...] כזו נראית לי בעצם תכלית השיח והשיג בין ולבין עצמי, אשר אין אלה כי אם צרור פרקי התבוננות וחוויות של בן הדור הזה.1
משה פראגר היה דמות מרתקת ומיוחדת בנוף הארץ־ישראלי לפני הקמת המדינה וגם אחריה, ופעל להנחלת זיכרון השואה, מחקרה והנצחתה בחברה החרדית, אך הותיר חותם על עיצוב זיכרון השואה בחברה הישראלית הכללית. כאיש רוח וגיבור פעולה,2 משתלב סיפור חייו בפרקים היסטוריים דרמטיים של העם היהודי.
פראגר חי בפולין בשנים האחרונות לקיומה של יהדות פולין המגוונת, הקרועה, הפגועה והתוססת. הוא היה שותף להצלתו של האדמו"ר מגור, אברהם מרדכי אלתר, ונמנה עם בני לווייתו שבאו עמו לארץ ישראל בשנת 1940. בהרצאותיו לפני קהל ובכתיבה בעיתונות עם הגיעו לארץ ישראל, הציג תיאור ראשון של אימי השלטון הנאצי בפולין, ולאחר המלחמה נמנה עם חוקרי השואה החלוצים בישראל. עד יום מותו עסק בעיצוב זכר השואה – תחילה במרחב הכללי ואחר כך בזה החרדי. בפעילותו זו ראה שליחות עליונה: 'ניצלתי רק כדי לא להשכיח את השואה [...] נשרפתי כמו כולם במשרפות. לא הכוח שלי מאיץ בי. אני שליח ציבור. ניצלתי על מנת שלא לתת מנוח'.3
יחסו של היישוב לשואה נידון במחקר השואה הישראלי,4 והיה כלי לניגוח פוליטי, כפי שמראה המחקר ההיסטורי.5 בפולמוס בשנת 1994 נטען כי שבתאי בית־צבי היה חלוץ הביקורת על יחסה של הנהגת היישוב לשואה,6 אולם המחקר האקדמי שמתח ביקורת על ההנהגה הישראלית הקדים אותו בכך.
דן מכמן מזהה שני שלבים בהתפתחות המחקר האקדמי על היישוב בארץ ישראל ויחסו לשואה עד שנות התשעים של המאה ה־20.7 בשלב הראשון, בשנות השבעים, הוא כלל את מחקריהם של יואב גלבר, אריה מורגנשטרן, וחוה אשכולי־וגמן. בשלב השני, שהחל בשנות השמונים, נוספו מחקרים פרי עטם של דינה פורת, דליה עופר, יחיעם ויץ, טוביה פרילינג ואחרים.8 בשני השלבים הללו נמתחה ביקורת על אוזלת היד של הנהגת היישוב בהצלת יהדות אירופה. בשלב הראשון הייתה הביקורת נוקבת, ואילו בשני – מתונה יותר. מכמן תלה את התמתנות הביקורת בהתפתחות חקר השואה הכללי ובהכרה מדויקת יותר של ההקשרים ההיסטוריים, אשר הרחיבה את נקודת המבט מעבר לזו המתמקדת בארץ ישראל.9
בראשיתו של המחקר ההיסטורי על השואה ביקשו החוקרים להתמודד עם הדימוי השלילי שדבק ביישוב ובמנהיגיו על חלקם בהצלת יהודי אירופה עקב סוגיית ה'מידע' וה'ידיעה', קרי: מתי ידעו מנהיגי היישוב על גורלה של יהדות אירופה ובעיקר על ההשמדה השיטתית, ומה הם ידעו; בהמשך ישיר לכך עלתה השאלה על מה נחלקו מנהיגי היישוב בבואם להכריע בשאלות של תכניות הצלה ומתן סיוע כספי ליהודי אירופה.10 החוקרים נסמכו על יומנים, על כתבים ועל התכתבויות של אנשי הנהלת הסוכנות היהודית, ועד ההצלה וגופים אופוזיציוניים. הם הניחו שהמקורות הללו, ובכללם העיתונות היומית, משקפים נאמנה את דעותיהם של מנהיגי היישוב.11
הדיון בסוגיה של תודעת השואה ועיצוב הזיכרון שלה משולב בשאלת התגבשותו של הזיכרון הקיבוצי, שכן 'ה"אני" של האומה קיים רק בה במידה שיש לה זיכרון'.12 מוריס הלבווקס טען כי הזיכרון הקיבוצי קיים הודות למאמץ מודע של החברה ומוסדותיה להיענות לצרכיה ולערכיה; ואף שפעולת הזיכרון אישית, היא מוכתבת באמצעות קוד פרשני שמעצבת החברה בעזרת עולם מושגים ואסוציאציות.13 בשנות החמישים עוצבו דפוסי זיכרון השואה במדינת ישראל בעזרת עולם מושגים שטוח וחד־ממדי, והמחקרים ביקשו לחשוף את המסרים שהונחלו בדרך זו.14 לכן התמקדו המחקרים הללו על פי רוב בממסד הישראלי ובשיח החילוני הציוני, והתעלמו מהשפעתן של תרבויות משנה, כגון החברה החרדית, על הזיכרון בקבוצה הדומיננטית השלטת.
הפיכתה של 'היסטוריה אובייקטיבית' לזיכרון קיבוצי משקפת את 'תהליך יצירתה של הגמוניה תרבותית'.15 זיכרון השואה משמש כמרכיב מהותי בזהות היהודית, וככזה הינו קרקע פורייה לנרטיבים ולזהויות חברתיות ביישוב ובמדינת ישראל.
בחברה החרדית התמקד העיסוק בתודעת השואה ובזיכרונה בעשורים האחרונים בכמה היבטים. מאיר סומפולינסקי, מנחם פרידמן, חיים ניראל ודינה פורת הדגישו שהציונות הואשמה במחדלי ההצלה בתקופת השואה.16 אולם מחקרים שהתפרסמו לאחרונה מצאו שמוטיב אשמת הציונות אינו מאפיין את ההיסטוריוגרפיה החרדית כולה.17 רות אבנשטיין, עדה קליין וקימי קפלן בחנו מאפיינים שונים של תודעת השואה והזיכרון שלה בחברה החרדית, והצביעו על מאפיינים חשובים נוספים.18 אחרים, דוגמת יהודית תידור באומל־שוורץ, בנימין בראון, גרשון גרינברג ואליעזר שביד,19 התמקדו בהתמודדות האידאולוגית והתיאולוגית עם השואה, בהשלכותיה ובהנצחתה בחברה זו. יחסם של אישים וגופים פוליטיים חרדים לשואה בעת התרחשותה עמד גם במוקד מחקריהם של יוסף פונד וחיים שלם על אגודת ישראל לנוכח השואה, ומיכל זמר־שאול פתחה צוהר רחב לתהליך השיקום של ניצולי השואה החרדיים.20
מעטים המחקרים האקדמיים שמזכירים את פראגר ומעטים עוד יותר המחקרים שעוסקים בדמותו, בפועלו או בהשפעתו. עם זאת חוקרים שונים הזכירוהו בהקשרים שונים הנוגעים לשואה. חוה אשכולי־וגמן הראתה שביום השנה הראשון למרד גטו ורשה חשף פראגר ידיעות חדשות עליו, וכי המרד הפיזי היה מרכזי בעיניו.21 רוני שטאובר הצביע על כך שפראגר נחשב בשנות הארבעים והחמישים לאחד מהבקיאים בקורות השמדת יהדות אירופה ותרם רבות להתגבשותה של תודעת הגבורה הרוחנית בזיכרון הקיבוצי החרדי בישראל.22 חנה יבלונקה סברה שהלחץ הציבורי שהפעילו פראגר ואחרים, יחד עם איסוף החומר והיקפו, תרמו לאופיו של משפט אייכמן כמשפט היסטורי רחב ומקיף.23 עמוס גולדברג הפנה את הזרקור לייצוגי השואה בירחון בית יעקב שאותו ערך פראגר ובו כתב.24 חוי דרייפוס־בן ששון בחנה את כתיבתו ההיסטורית החרדית של פראגר,25 גרשון גרינברג בחן היבטים פילוסופיים בתפיסתו ההגותית-דתית,26 וכותבת שורות אלה עסקה בכמה היבטים של הגותו ופועלו.27 ואולם, אזכורים אלה אין בהם כדי לעמוד על מלוא חשיבותו של פראגר בדיווח על השואה בעת התרחשותה, במסקנות שהסיק ובפועלו לתיאור היסטורי שלה ולקיבועה בזיכרון של החברה הישראלית.
המחקרים על יחסה של היהדות החרדית לשואה התמקדו בעיקר בפעילות המגזרית, אך לא נחקרו אישים חרדים שפעלו להטמיע את זיכרון השואה גם בחברה היישובית הכללית, כמו משה פראגר.28 פראגר פעל בין שנות הארבעים לשנות השמונים של המאה הקודמת. שנים אלה היו שנות עיצובה של הממלכתיות והחברה הישראלית, בהן התחולל מאבק על צביונה היהודי של המדינה ועל מקומם של שומרי המצוות בתוכה, והונחו היסודות לשיקומו של עולם התורה החרדי באמצעות ביסוסה של 'חברת הלומדים'. במהלכן חלה תמורה ביחסים בין המגזרים החרדי, הציוני־דתי והציוני־חילוני מיחסים של מתינות ושיתוף פעולה להתרחקות והקצנה של חלקים לא מבוטלים של החברה החרדית.
בספר זה אתחקה אחר תפיסת עולמו, השקפותיו ופועלו הענף של פראגר משנות הארבעים ועד למותו בשנות השמונים של המאה ה־20, בנרטיב שביקש להנחיל לדורות הבאים וברישום שהותיר על מגזרים חברתיים שונים. לצד דמותו מוצג בספר גם סיפורה של תקופה, של ייצוג ומציאות, של היסטוריה וזיכרון.
אניטה שפירא כתבה על ביוגרפיה של אינטלקטואל:
מבחינת הביוגרף קל יחסית לכתוב על האינטלקטואל [... אשר] נוטה לתעד את עולמו הפנימי [...] בניגוד למשכיל הישן שיכול היה לשבת בספריה הפרטית שלו ולא להתעניין במה שמתרחש מחוצה לה [...] היות שגיבורנו נגיש לציבור ונחשב גם כמי שמאזין ועוזר אנחנו מוצאים את איש הרוח שלנו בכל מיני סיטואציות שמלמדות על מעמדו בחברה וכיצד בני דורו ראו אותו [...] איש הפעולה הוא היפוכו הגמור של איש הרוח כנושא לביוגרפיה; איש הפעולה מתייחד בכך שאינו איש של מילים אלא איש של מעשים. מעטים הם גיבורי הפעולה שמשלבים את שתי האומנויות.29
משה פראגר היה איש רוח אך גם איש פעולה, איש רב־פנים אשר חתר להבין את חוויות דורו ותיעל את סבלו ואת התהליכים האישיים שעבר למעש. כאיש של מילים שהרבה לתעד את עולמו עמדו לפניי מקורות ראשוניים רבים. חלק הארי של המידע בספר מבוסס על אוסף המסמכים הפרטי של פראגר השמור בגנזך קידוש השם בבני ברק, ובו שורה ארוכה של מסמכים שהותיר אחריו: כתבים וזיכרונות; הרצאות; חליפות מכתבים עם אישים שונים, אנשי ציבור, ארגונים ומפעלים; וכתבות שפרסם או שהתפרסמו על אודותיו בעיתונות הכללית והחרדית. פרט לכך שמורות בגנזך חוברות הירחון בית יעקב שאותו ערך ובו התפרסמו כתבותיו בשלל שמות עט.
המגוון הרחב של המקורות הראשוניים מארכיונו האישי של פראגר לא חיפה על כמה קשיים: במסמכים חשובים לא היו תאריך או פרטים מזהים אחרים שיכולים היו לסייע בזיהוי ההקשר ההיסטורי המדויק; חלק מהחומרים נותרו חסויים ולא נמסרו לידיי; פרקים מחייו של פראגר בפולין נותרו עלומים עקב היעדר תיעוד. מעבר לארכיונו הפרטי של פראגר נעזרתי גם בארכיון הג'וינט, בארכיון יד ושם, בארכיון המדינה, בארכיון המכון למורשת בן־גוריון, בארכיון הציוני המרכזי, בארכיון יד טבנקין, וב־Agudat Israel of America Archives (ארכיון אגודת ישראל).
מטבע הדברים מערימה מגבלת איסוף המקורות וניתוחם קשיים על הרכבת פסיפס מדויק של חייו של פראגר, ובפרט על העקבות שהותירו אירועי השואה באישיותו. עם זאת אף מאותן 'ראיות' ועדויות, גם אם רק חלקיות, דוק המסתורין אינו גורע מהמסכת הקיימת אשר מציירת את דיוקנו של אדם מרשים, שפועלו וקולו יהדהדו גם בדורות הבאים, חזור והדהד.
בספר חמישה פרקים. בפרק הראשון אתחקה אחר שורשיו של פראגר והחוויות שעברו עליו לאחר כיבוש פולין ועד בואו לארץ. לפרק זה שני חלקים. החלק הראשון עוסק בתנועת אגודת ישראל, חסידות גור, הקהילה היהודית בפראגה ויחסם לציונות ולארץ ישראל, בהוויה העיתונאית של יהדות פולין בתקופה זו ובמקומו של פראגר בתוכה. החלק השני מתמקד בשתי חוויות מכוננות שחווה פראגר בכיבוש פולין: מעורבותו במאמצי התיעוד של המתרחש תחת הכיבוש במסגרת הג'וינט וסיפור שיירת ההצלה של הרבי מגור.
בפרק השני אעסוק בעשור הראשון לפעילותו של פראגר לאחר עלייתו לארץ, מפרסום ספרו הראשון ב־1941 על המתרחש באירופה ועד למעורבותו בפעילות להקמת יד ושם. ארבעה מאפיינים היו לפעילותו שאותם הגדרתי כעד, מזעיק, מתעד ומנציח. 'עד' מתייחס לספר הראשון שפרסם, על יהודי אירופה תחת הכיבוש הנאצי, יון מצולה החדש: יהדות פולניה בציפורני הנאצים. 'מזעיק' מתמקד בכתבותיו של פראגר בעיתון דבר ובפרסומים נוספים שלו. 'מתעד' מתחקה אחר פגישותיו עם שארית הפְּלֵטָה בחזיתות ההעפלה והבריחה ובפעילות התיעוד שעשה במחנות העקורים באירופה במסגרת ארגון ההגנה. ולבסוף 'מנציח' עוסק בראשית פעילות ההנצחה שלו, שהתמקדה בהנצחה הממלכתית – ייסודו של יד ושם.
בפרק השלישי אדון ביחסו של פראגר למדינת ישראל לנוכח השואה. דן מכמן טוען כי 'הניגוד המהותי בין רצח העם היהודי לבין תקומתו הפוליטית, מחד גיסא, והקרבה בזמן בין שני האירועים הללו [...] מאידך גיסא, הקנו ממדים אפוקליפטיים לרצף האירועים "שואה" ו"הקמת מדינת ישראל". ואכן, עוד בראשית ימיה של המדינה קושרו השניים בהשקפותיהם של אידאולוגים, הוגים דתיים והיסטוריונים'.30 כהוגה דתי וכהיסטוריון בדור השואה והתקומה נדרש פראגר לסוגיה זו. התשובה שהציע שיקפה את זהותו: חסיד גור, ניצול ופליט. עמדתו מוצגת באמצעות משנתו ההיסטוריוסופית על הקמת המדינה המוצגת בכתביו בין שנות הארבעים לשנות השישים, וניסיונו להשפיע על צביונה בתרומתו ל'מכתב הסטטוס קוו' ולדחיית גיוס בני הישיבות.
לפרק הרביעי שני חלקים המציגים את התפתחות כתיבתו של פראגר בשני שלבים. בחלק הראשון מוצג ניתוח תמטי של כתביו המחקריים: ייחודה של השואה, האנטישמיות במדיניות הנאצית, תהליך ההשמדה, התגובה היהודית והמסקנה הציונית ממאורעות השואה. כן נבחנים בו מחקרים של פראגר על היבטים ספציפיים: הילד היהודי והשירה היהודית בגטאות. בחלק השני נבחנת תרומתו להתפתחותה של ההיסטוריוגרפיה החרדית על השואה, תחילה באמצעות ניתוח של מאמריו בירחון בית יעקב שהתפרסמו במשך שני עשורים, ולאחר מכן באמצעות כתיבתו לילדים ונוער בנושא השואה.
הפרק החמישי דן בפעילותו בחברה החרדית למן שנות השישים. תחילה נידונה המחלוקת בין החרדים לציונות בעיקר סביב הביקורת שמתח הרב מיכאל דב וייסמנדל על ההנהגה הציונית בתקופת השואה, ויחסו של פראגר לביקורת זו כנגד גישתו של משה שנפלד, סמן קיצוני של המחנה החרדי. לאחר מכן נידון יחסו של פראגר למשפט אייכמן וניסיונותיו להשפיע על עיצוב המשפט. חלקו האחרון של הפרק מיוחד להקמת גנזך קידוש השם בידי פראגר בבני ברק ב־1963. הגנזך, גולת הכותרת של מפעליו של פראגר, מפעל שחותמו ניכר גם כיום, מבטא במידה רבה את השינוי שחל בפראגר משנות השישים ואילך.
ראשיתו של ספר זה בעבודת הדוקטורט שלי: 'מחוויה אישית למפעל חיים: השואה כמוטיב מכונן בדרכו הפרטית והציבורית של משה פראגר – דמות מפתח חרדית ביישוב ובישראל'. העבודה בהנחיית פרופ' דן מכמן ופרופ' קימי קפלן, במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר־אילן הוגשה ב־2010.
ביוגרפיה היא כתיבה מאתגרת. מה מניע את הביוגרף בבחירת גיבורו? אני חבה רבות לפרופ' דן מכמן שהפגיש אותי עם דמותו המיוחדת של פראגר וליווה אותי לאורך כל המסע מיומו הראשון. פרופ' מכמן אחראי על עיצוב דרכי המקצועית בכל שנותיי באקדמיה וגם אחריהן. הוא העניק לי וממשיך ומעניק לי ליווי אינטלקטואלי ומנטלי שלא יסולא בפז; מנחה כביר לחיים ומקור השראה. תודה והוקרה מיוחדת נתונה גם לפרופ' קימי קפלן על ההנחייה והליווי בדרכי המחקר והעולם האקדמי ועל היותו עבורי מצפן דיסציפלינרי המתווה את הדרך.
מחקר זה נערך בסיוע מלגת הנשיא לדוקטורנטים מצטיינים של אוניברסיטת בר־אילן (תשס"ה-תשס"ח); הקרן ע"ש שרה פלגר־זיסקינד של המכון לחקר השואה, אוניברסיטת בר־אילן (2006); קרן נורברט וליזה שכטר ז"ל, המכון הבינלאומי לחקר השואה, יד ושם (2008); הקרן ע"ש יחיאל עוזר, יונה (טובה) הינדה ומשה יחזקאל לבית קלאר, המכון לחקר השואה, אוניברסיטת בר־אילן (2009); המכון הבינלאומי לחקר השואה, יד ושם (2010); והקרן ע"ש פרופ' פנחס חורגין, המחלקה לתולדות ישראל, אוניברסיטת בר־אילן (2013).
הוצאת הספר לאור התאפשרה בזכות תמיכתם הנדיבה של המכון לחקר השואה ע"ש ארנולד וליאונה פינקלר; הקתדרה לחקר תולדות יהדות פולין ותרבותה ע"ש מרסל ומריה רוט והקתדרה לתולדות הרבנות בדורות האחרונים ע"ש יקותיאל וחנה קליין, כולם באוניברסיטת בר־אילן.
ברצוני להודות לעובדי גנזך קידוש השם בבני ברק ולעומד בראשו – הרב דוד סקולסקי, אשר פתח לי צוהר מרתק אל העבר ואפשר לי לדפדף בדפי ההיסטוריה הפרטית שלו ובסיפור ההיכרות הקרובה והחברות האיתנה והאינסופית שלו עם משה פראגר, וכן לגב' אסתר פרבשטיין, לצבי סקולסקי, לגב' רחל יוד ולעובדי הגנזך כולם על המענה המקצועי האדיב הנכון לסייע בכל עת. כולי הערכה לפועלכם.
תודה אישית גם לאחראית לארכיון של פראגר, גב' סימה שרייבר, על תשומת ליבה האישית, השיחות המעשירות, מסירותה ונדיבותה לסייע תדיר. כמו כן נתונה תודתי לכל אחד משורת מרואיינים ארוכה ומכובדת, אשר הסכימו לפתוח לפניי את סגור דלתם, את תחושות ליבם ואת מניפת מחשבותיהם המחכימות. על תרומתם החשובה, תודה גם לכל עובדי הארכיונים והספרנים אשר בלעדיהם מלאכת ההיסטוריון איננה שלמה.
תודה לכל עמיתיי וחבריי המלומדים אשר ליוו את תהליך כתיבת הספר והיו לי מורי דרך בתבונתם הרבה, בהכוונתם ובעצתם הטובה, ובהם הפרופסורים עמוס גולדברג, גרשון גרינברג וחווי דרייפוס, והדוקטורים בעז כהן ומיכל שאול.
תודתי נתונה גם לשתי הוצאות הספרים השותפות בהוצאת הספר: מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות בשדה בוקר, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב; ויד־ושם, ירושלים. במהלך הפקת הספר נסמכתי ונעזרתי רבות בנשות ההוצאה לאור: תודה מיוחדת לעורכת הספר, הרצליה אפרתי, על העין החדה והקריאה החכמה, על שסיתתה וליטשה את היצירה כך שתצא לאור מורכבת, מקיפה ועמוקה ובה בעת אישית, משמעותית ונאמנה למקור. כן שלוחה תודתי הרבה לסמדר רוטמן, הממונה על ההוצאה לאור ולהדס בלום המביאה לדפוס, תודה על העין הטובה וליטוש היצירה בסבלנות ובמקצועיות ללא פשרות.
מכון משואה – המכון הבינלאומי ללימודי השואה, מהווה עבורי זה יותר מעשור סביבת עבודה מפרה; מרחב אינטלקטואלי המעצב את זהותי המקצועית והשקפת עולמי. תודה למנהלת המכון איה בן נפתלי, לעובדי המכון, עמיתי וחברי וביניהם גם לנאוה שרייבר, שעודדה אותי להביא את הספר לדפוס.
ולבסוף, תודה מיוחדת להורי, אמי רבקה ז"ל ואבי דב ייבדל לחיים ארוכים, לחמי וחמותי דב וגיטה ובני משפחתי כולם, על האמונה ברעיון, ההתגייסות להגשמתו והליווי בעצה טובה לאורך כל הדרך.
ילדיי היקרים, מתן רועי יקיר יהב ועילאי, מקור האושר של חיי, מאחלת לכם שתלמדו ותעסקו בתחום שיהיה בעל משמעות עמוקה עבורכם ועבור החברה.
עמית אישי, שורות אלה לא היו נכתבות עד סופן, חוטי עניין לא היו נטווים למארג משולם, רצון לא היה יוצא לדרכו ומגיע ליעדו לולא נוכחותך בחיי. אתה הבית המאפשר הגשמה. תודה על הזכות והאפשרות האמתית שאתה מעניק לי יום־יום, שנים ארוכות וטובות להיות מי שאני, באהבה והערכה לאין קץ.
1 משה פראגר, 'שיג ושיח ביני ולבין עצמי', המודיע, י"ד תשרי תשמ"ו, עמ' ז.
2 אניטה שפירא התייחסה להבחנה שבין 'איש רוח' ל'גיבור פעולה' כמושאים למחקר ביוגרפי בהרצאתה 'מה בין ביוגרפיה של איש רוח לבין ביוגרפיה של פוליטיקאי', הקונגרס העולמי ה־15 למדעי היהדות, ירושלים, 6.8.2009.
3 ח' פרקש, 'הנושא הרדום: שיחה עם חוקר השואה משה פראגר', הַצֹפֶה, 8.4.1975.
4 לסקירת המחקר בתחום זה, ראו: עופר, 'מבט לאחר יובל', עמ' 473-443; פורת, 'ההיסטוריוגרפיה הישראלית על היישוב', עמ' 131-117; שפירא, 'ההיסטוריה של המיתולוגיה', עמ' 53-34.
5 עופר, 'מבט לאחר יובל', עמ' 449. משנות השמונים של המאה ה־20 נידונה סוגיית 'היישוב והשואה' במחקר השואה הישראלי. ראו: באואר, יהודים למכירה?; גורני, קריאה באין אונים; גלבר, תולדות ההתנדבות; פורת ונאור (עורכים), העיתונות היהודית בארץ ישראל; פורת (עורכת), שואה ממרחק תבוא.
6 בית־צבי, הציונות הפוסט־אוגנדית במשבר השואה. שבתאי בית־צבי היה מורה בתל אביב, רוויזיוניסט בהשקפתו. הוא טען כי המידע על השואה הושתק בעיתונות הארץ־ישראלית וכי ההנהגה הציונית לא גילתה עניין בהצלת יהודי אירופה. הוא גם סבר כי ההיסטוריוגרפיה הישראלית על השואה דבקה בטענה שהיישוב והתנועה הציונית פעלו כהלכה כלפי יהודי השואה. ראו: כהן, הדורות הבאים – איככה ידעו?, עמ' 436-432. טיעוניו של בית־צבי נידונו מחדש במה שמכונה 'הפולמוס הפוסט־ציוני' בשנות התשעים של המאה הקודמת. ראו: יוסף גרודז'ינסקי, 'השואה, היישוב, מנהיגיו וההיסטוריונים שלהם (א): פרשת הרב וויסמאנדל מברטיסלבה לדוגמה', הארץ, 8.4.1994. עוד על הפולמוס ראו: מכמן, 'פוסט־ציונות' ושואה, עמ' 26-11.
7 מכמן, השואה וחקרה, עמ' 260-258.
8 גלבר, 'העיתונות העברית בארץ־ישראל', עמ' 58-30; מורגנשטרן, 'ועד־ההצלה המאוחד', עמ' 103-61; אשכולי־וגמן, 'עמדת המנהיגות היהודית בארץ־ישראל'; פורת, הנהגה במלכוד; עופר, דרך בים; ויץ, מודעות וחוסר אונים; אשכולי־וגמן, אלם: מפא"י לנוכח השואה, 1942-1939; פרילינג, חץ בערפל.
9 מכמן, השואה וחקרה, עמ' 260-259.
10 עופר, 'מבט לאחר יובל', עמ' 452.
11 שם.
12 זרטל, האומה והמוות, עמ' 126. לספרות נבחרת בהקשר זה ראו: הרטמן, 'חושך נראה לעין', עמ' 93-68; ויץ, 'בהקשר הפוליטי, עמ' 297-271; עופר, 'מה ועד כמה לזכור מן השואה', עמ' 194-171; קרן, 'כיצד מעצבים זכרון?', עמ' 21-9; רפל (עורך), זכרון סמוי זכרון גלוי; שפירא, 'השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי', עמ' 13-4;
Don-Yehiya, ‘Memory and Political Culture’, pp. 139-182.
13 Halbwachs, On Collective Memory, p. 26. למחקרים נוספים שהתמודדו עם סוגיה זו גם בהקשר היהודי־ישראלי ראו: ירושלמי, זכור; פונקנשטיין, תדמית ותודעה היסטורית, עמ' 30-13; Lewis, History: Remembered, Recovered, Invented; Zerubavel, Recovered Roots.
14 ראו למשל: ויץ, 'עיצוב זיכרון השואה', עמ' 493-473; שטאובר, הלקח לדור.
15 ברוג, 'לבטים בהנצחת השואה בארץ־ישראל 1949-1942', עמ' 52.
16 סומפולינסקי, 'המוסדות היהודיים בעולם וביישוב', עמ' 516-497; ניראל, חרדים מול שואה; פורת, 'שותפיו של עמלק', עמ' 86-55; Friedman, ‘The Haredim and the Holocaust’, pp. 86-114.
17 קפלן, בסוד השיח החרדי, עמ' 152.
18 ראו: Ebenstein, ‘Remembered through Rejection’, pp. 141-167; קליין, 'יחסה של העיתונות החרדית לשואה', עמ' 196-138.
19 תידור־באומל, 'פרק בשיקום הדתי של שארית הפליטה', עמ' 68-55; בראון, 'אל נא נעבור לגדולות ממנו', עמ' 234-210; שביד, בין חורבן לישועה. ראו גם: Greenberg, ‘Ontic Division and Religious Survival’, pp. 21-43; Idem, ‘Sovereignty as Catasrophe’, pp. 202-224; Idem, ‘Mahane Israel-Lubavitch 1940-1945’, pp. 141-163; Idem, ‘Ultra-Orthodox Reflections on the Holocaust’, pp. 87-122.
20 פונד, פירוד או השתתפות; הנ"ל, תנועה בחרבות; שלם, עת לעשות להצלת ישראל; שאול, פאר תחת אפר.
21 אשכולי־וגמן, 'הציונות הדתית בארץ ישראל לנוכח מרד גטו ורשה', עמ' 153-127.
22 שטאובר, הלקח לדור, עמ' 44, 114.
23 יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, עמ' 84.
24 גולדברג, 'השואה בעיתונות החרדית', עמ' 206-155.
25 Ben-Sasson, ‘Historiografia ultraortodoksyjna i Holokaust’, pp. 391-403
26 גרינברג, 'שינויים בתפיסתו של משה פראגר'.
27 אייזנברג־גוטדינר, עד, מזעיק, מתעד ומנציח.
28 פונד, פירוד או השתתפות; הנ"ל, תנועה בחרבות; שלם, עת לעשות להצלת ישראל.
29 שפירא, 'מה בין ביוגרפיה של איש רוח לבין ביוגרפיה של פוליטיקאי'.
30 מכמן, 'משואה לתקומה!', עמ' 234.
פרק ראשון
מפולין לפלשתינה
פראגה
אני 'פראגער', פשוט כמשמעו. יליד הפרבר פראגה, ליד ווארשה. מהעבר השני של הנהר וויסלה.1
משה מארק נולד בשנת 1909 בפראגה (Praga) וגדל בחיק משפחתו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, אז עבר לוורשה. את השם 'פראגר' אימץ בוורשה בימי המלחמה, כשנאלץ להסתיר את זהותו. פראגה שמעבר לנהר הוויסלה הייתה עיירה נחשלת.
הנהר וויסלה חילק את ורשה לשני עולמות מנוגדים: ורשה המיוחסת, בירת המלך ומרכז הארץ, מצדו המערבי, ופראגה הפלביית ושכנותיה מצידו המזרחי [...] והיתה פראגה כעיירה חשוכה על יד הבירה. [...] בזמן שתושבי ורשה נהנו כבר מסידורי המים בבתים, ממאור גאז ושאר הנוחויות, היתה פראגה עדיין כעיירה עזובה ונידחת. את המים סחבו בדליים מבארות רחוקות, שמספרן בכלל היה מועט, ומשפחות אמידות השתמשו בשואבי מים מיוחדים. בתי פראגה היו רובם ככולם בתי עץ נמוכים ורעועים, ללא מדרכות על ידם, וברחוב הראשי 'טארגובה', שכביש סלול אבני גויל חצה אותו באמצע, היו ילדים משחקים על החולות שמשני עבריו.2
פראגה נודעה בעיקר עקב היותה ספקית הבשר למזון לוורשה ולערי הסביבה. תושבי העיירה, יהודים ושאינם יהודים, עסקו בסחר בהמות ובשינוע הבשר לשווקים ולאטליזים פרטיים. הפעילות המשותפת ליהודים ולגויים, הן בבית המטבחיים הן בשווקים, הביאה להתנגשויות תדירות.3 בפראגה היו גם טחנת קמח, בית חרושת לכלי אמאיל (וולקן) ובית חרושת לזיקוק יין שרף וליקרים. בראשית המאה ה־20 החלו לנשוב בה ובעיירות הסמוכות לוורשה רוחות של תמורה בעקבות התפתחות המסחר עם רוסיה, והחלה תקופה של שגשוג. רבים החלו לעבוד בוורשה והוקמו בה תעשיות טקסטיל. בהיותה תחנת מעבר בין רוסיה למערב עסקו יהודי פראגה במסחר. רבים מהם ייבאו תבואות, עצים, בשר, דגים וחומרי גלם תעשייתיים מרוסיה לתעשייה הפולנית, הגרמנית ולאלה שבמערב אירופה. השגשוג וגידול האוכלוסין עוררו תנופת בנייה והשלטונות פעלו לשיפור פניה. ואכן, חשמלית החלה לפעול בפראגה והחשמל החליף את מנורת הנפט.4 אולם לאחר שהוקם גשר שני לרכבות מעל לוויסלה, ירדה חשיבותה כתחנה להעברת סחורות מרוסיה.
הקהילה היהודית של פראגה הייתה מאורגנת ותמכה במוסדות המסורתיים: בית עלמין, בית מדרש, אטליז ומקווה טוהרה. בית הכנסת הראשון הוקם בה בשנת 1912.5 לבושם של יהודי פראגה היה כשל תושבי ה'שטעטל', העיירה היהודית הפולנית הטיפוסית: קפוטות ארוכות, פיאות, כובעים מבד שחור וכיפות מתחת להם, ומגפיים לרגליהם. הנשים חבשו על ראשיהן המגולחים מצנפות ושביסים צבעוניים.6 פראגה התקרבה לחסידות לפני ורשה ו'מילאה תפקיד גדול בהפצתה בעיר הבירה. הוקם בה בית מדרש לחסידים ולניגון החסידי נודע כוח משיכה גדול, בעיקר בין המוני העם'.7 אנשי פראגה נמנעו מלשלוח את ילדיהם לישיבות בעיירות הליטאיות כיוון שלא נתנו אמון ב'יראת השמים' של מגידי השיעורים.8 בפראגה היו 'שטיבלעך' שבהם נהגו רבים להתפלל, אך מרכזי התפילה העיקריים היו בית הכנסת הגדול, 'די קײַלעכדיגע שול', ובית המדרש.9
*המשך הפרק בספר המלא*
1 משה פראגר, 'מכשיר לחישול האחדות הלאומית', 'עיתון העיתונאים', 22.5.1966, עמ' 12, ארכיון פראגר, קלסר 75, גקה"ש.
2 גור־אלי, 'פראגה של ווארשה', עמ' 50-49.
3 שם, עמ' 55-54.
4 שם, עמ' 58-57.
5 ויין (עורך), פנקס הקהילות, עמ' 14, 24.
6 גור־אלי, 'פראגה', עמ' 50.
7 גשורי, 'החסידות וניגוניה', עמ' 62.
8 גור־אלי, 'פראגה', עמ' 52. להבדיל ממסורת הלימוד התלמודי הרשמי בישיבות המתנגדים, נמנעו החסידים מלהקים ישיבות עד לתקופה שבין המלחמות. החסיד ר' חיים הלברשטם ציין (1862) כי 'ישיבות אין מצוי במדינתנו מכמה טעמים נכונים [...] אבל יושבים חבורות חבורות בבהמ"ד ועוסקים בתורה ובגפ"ת'. ראו: שטמפפר, 'ישיבות חסידיות בפולין', עמ' 352-351.
9 בן־יצחק והאוס, 'בית המדרש דפראגה', עמ' 64.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
