אינטליגנציה בריאותית

במקום הקדמה
המטופלת הראשונה שלי כפסיכולוגית רפואית, שבה טיפלתי בלי רישיון ובלי מודעות, היתה אמי. נולדתי לתוך משפחה שבה הבת הבכורה, אחותי יפה, היתה חולה באפילפסיה קשה שטיפול תרופתי לא הצליח לאזן. במשפחתנו התקיימה הוויה מתמשכת של כאב וצער, בהלה ואירועי חירום רפואיים. לאחותי היו הרבה התקפים, חלקם קשים מאוד שהתפתחו לפציעה וחייבו הזעקת עזרה רפואית דחופה, וכל בני הבית היו חשופים לדרמות רגשיות עזות. בזמן שלא היו התקפים חיינו בפחד מתמיד מבואם הוודאי, הגם שלעולם בלתי צפוי. אחרי יפה, נולדו להוריי עוד ארבע בנות (אני הרביעית מבין החמש), כולן בריאות, נבונות ורבות כישורים ומעלות טובות. כולנו "עבדנו" כל חיינו כדי לשכנע את אמא שחיינו יכולים להיות בעלי ערך, למרות החולי הבלתי נרפא של אחותנו. ניסינו לקבל ממנה אישור להיות שמחות, מוצלחות ויצירתיות, ולהשיג איזשהו איזון בין בריאותנו וחיותנו למחלתה של יפה.

זו היתה המערכה הראשונה שבה ניצבתי מול חולי, ושריתי עימו. לנצח את המחלה לא היה בידי - וגם לא בידם של טובי הרופאים המומחים. להינגף מפניה היה גזר דין של חיים מלאי אימה ופחד. הרגשתי שחייבת להיות אפשרות אחרת לעמוד בקושי. כילדה היה עלי למצוא דרכים יצירתיות לנחם את אמי. הייתי חייבת לפתח רעיונות שיסייעו בעת עמידה מול מחלה מאיימת ומפחידה. היה חשוב לי להזכיר את חשיבותם של החיות והבריאות, ולשכנע את אמי לראות גם אותן - כלומר אותי - גם אם המחלה מטילה צל כבד ואפל על חיינו. בעצם התקיימותי פעלתי כדי לפקוח את עיניה אל הרעיונות הללו, שעם השנים התגבשו והפכו להשקפת עולמי האישית והמקצועית.

בהתבגרי הייתי לפסיכולוגית קלינית. כמו כל הפסיכולוגים הקליניים בארץ, הוכשרתי בטיפול דינמי בגישה פסיכואנליטית, ואף השתלמתי בתוכנית לפסיכותרפיה של המכון הפסיכואנליטי. לצד טיפולים מסורתיים ארוכי טווח, שקדתי על הכשרה מקצועית רחבת יריעה שכללה טיפול משפחתי וזוגי, טיפול בהיפנוזה וטיפולים ממוקדים וקצרי מועד. נוסף על פסיכולוגיית המעמקים, השתלמתי גם בטכניקות אסטרטגיות המתמקדות בכאן ועכשיו, ועוסקות לא רק בפתרון בעיות אלא גם בסיוע לשיפור ההתמודדות עימן.

את התמחותי השלמתי במרפאה פסיכיאטרית בבית־חולים כללי (איכילוב בתל אביב), שם הנצו ניצני עיסוקי בפסיכולוגיה רפואית. מורתי ועמיתתי היקרה תהילה שפירא הקימה קבוצה של פסיכולוגים רפואיים, שבה עסקנו יחד בטיפול במגוון כאבים נפשיים שהתלוו למצבים רפואיים, כמו גם בתסמינים וביטויים גופניים של מצוקות נפשיות. הצטרפתי לחטיבה הרפואית בהסתדרות הפסיכולוגים, ולימים הפכתי ליו"ר החטיבה.

בתפקידי כיו"ר החטיבה הרפואית בהסתדרות הפסיכולוגים, יזמנו חבריי ואני פנייה לכל בתי־הספר לרפואה במאמץ להכניס לתוכנית הלימודים הכשרה גם במיומנויות בין־אישיות, כחלק מההכשרה הרפואית. החוג לחינוך רפואי של בית־הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב קיבל את הצעותינו, ולשמחתי היתה לי ההזדמנות לקחת חלק במהלך מרגש של שינויים משמעותיים בחינוך הרפואי שהחל בתחילת שנות האלפיים. לצד ההכשרה האינטנסיבית במדעים הוצעו לסטודנטים קורסים בתקשורת, באתיקה, בפילוסופיה, בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה של הרפואה. גובשו קבוצות קטנות שהיוו מסגרת שאיפשרה למידה התנסותית של יחסים בין־אישיים, יכולות התבוננות עצמית, פיתוח מיומנויות תקשורת ושיתוף רגשי. גולת הכותרת של המהלכים הללו היה שינוי עמוק ויסודי בתנאי הקבלה לבית־הספר - לא עוד מיון על פי ציונים והישגים אינטלקטואליים בלבד, אלא בחירת מועמדים גם על פי הצטיינותם ביכולות הומאניות ובין־אישיות. המערכת הכירה בכך שיכולות אלה חיוניות להצלחתו של הרופא, וביטאה את השינוי החברתי בהבנה מהו רופא טוב ומהי רפואה טובה.

לצד עבודתי כפסיכולוגית קלינית פיתחתי את זהותי כמטפלת ומדריכה בפסיכולוגיה רפואית. במשך למעלה מעשרים וחמש שנה עבדתי במערכת הבריאות, כחלק מצוות רב־מקצועי שכלל רופאים ומטפלים נוספים. שימשתי יועצת למחלקות בית־החולים הכללי, הייתי הפסיכולוגית האחראית של האגף למיילדות וגינקולוגיה, ושל מרכז שיקום הלב הגדול בישראל. לימדתי רופאים ופסיכולוגים והדרכתי צוותים רב־מקצועיים בהתמודדות עם חולי. החשיפה להתמודדות עם מצבים של סערה בריאותית חריפה איפשרה לי התבוננות קרובה בעולמם של חולים ורופאים. ראיתי את הרפואה בהישגיה המזהירים ובתרומתה הכבירה להצלת חיים, פענוח וריפוי מחלות. לצד זאת ראיתי סבל רב וקשיים של החולים וגם של הרופאים. מדע הרפואה הביא התקדמות עצומה בידע, בפיתוח אבחונים ותרופות, בשימוש בטכנולוגיות ובאמצעים חדשניים בשירות המלחמה במחלות. פעמים רבות ניצחה הרפואה מחלות, מגפות, כאב וסבל, לפעמים ניגפה. ראיתי את החשיבות העצומה של הגישה הרפואית מבוססת ההוכחות, אך זו עסקה כמעט אך ורק בגורם הביולוגי. חסרה לי התייחסות לגורמים המופשטים הלוקחים חלק במערכה על הבריאות: רצון החיים, הסבל הנפשי של המתמודדים עם החולי והמשמעות של המחלה בחייהם. חיפשתי דרך להעמיק את ההבנה על אודות תרומתם של הגורמים הלא־ביולוגיים המחוללים התרפאות.

להבנתי, התרפאות היא כוח שאיננו מצוי רק בפעולה המכוונת למלחמה במחלות או בהשגת עוד מידע איך לגבור עליהן. התרפאות היא תהליך הולך ונמשך, המבטא תנועה של כוח רב עוצמה אך חמקמק וקשה להגדרה. הוא נמצא במרחב המפורז שאיננו חולי ואיננו בריאות, ונוגע בשניהם. בשפה העברית מחלה, חמלה והחלמה נגזרות מאותן אותיות, ומתייחסות לתחומים שאינם גוף בלבד, ואינם רוח בלבד אלא שדה מאוחד של שניהם.

כפסיכולוגית, אינני מתיימרת להציע ריפוי נפשי למחלות. גם לא מקובלים עלי רעיונות הגורסים שמחלות נגרמות או נרפאות בכוח המחשבה בלבד. אבל הייתי רוצה להציע חקירה קלינית של הגורמים שהם מעבר לביולוגי, התורמים להחלמה ולרווחת החולה והרופא. אין בכך ניסיון להמעיט מערכה של חוכמת הרפואה והישגיה המזהירים. מדע הרפואה חיוני לחיינו. אבל אני חושבת על סוג נוסף של חוכמה — "חוכמת הלב", אותה אני מכנה "אינטליגנציה בריאותית".

ההנחה שלי היא שככל שתרבה האינטליגנציה הבריאותית, כך ניתן יהיה להצליח יותר בריפוי מחלות ולהרבות בריאות.

עבודתי הטיפולית איפשרה לי לעסוק בחקירה של "אינטליגנציה בריאותית" וכיצד ניתן לטפחה. ספרי זה הוא תיעוד המאמץ לחלוק את מה שלמדתי.

זהו ספר המחפש דרכים טובות יותר להתמודד עם מחלות, ועוסק גם בכל מה שמאפשר לחיות חיים בריאים ומספקים יותר. אני מציעה לעבור ממיקוד במחלה והמלחמה בה, למיקוד במתמודדים עם החולי ויכולים לו - חולים כרופאים. לכבד את מדע הרפואה אבל להכיר גם בגורמים פסיכולוגיים. אני מבקשת להרחיב את התודעה של החולים והמטפלים ולהשתמש בכל הנכסים - הגופניים, הנפשיים, הבין־אישיים והרוחניים של המטופלים והמטפלים, בשירות הבריאות.

בעבודתי כפסיכולוגית של בריאות, חבשתי כמה וכמה כובעים: מטפלת העובדת עם חולים ובני משפחותיהם, מדריכה של מתמחים בפסיכולוגיה רפואית, מנחה של רופאים ויועצת של מחלקות וצוותים רפואיים, המתמודדים יום־יום עם מצבי מחלה חריפים.

יש נטייה להבדיל בין מה שנכתב עבור החולים ובני משפחתם לבין מה שנכתב עבור רופאים ומטפלים אחרים. דברים נכתבים מתוך הנחה כי החולים מעוניינים בעצות "איך תשפר את התמודדותך", ואילו הרופאים מתעניינים בריפוי מבוסס הוכחות. הפיצול הזה יוצר את מה שניתן לכנות מצב של "קובלנא": תלונה, תובענות, אי שביעות רצון. בערבית "קובל־נא" פירושו "הם שמולי". אבל רופאים וחולים אינם שני מחנות לעומתיים. להפך, ניתן לראות בהם שותפים המהווים קהילה מרפאת. פעילות משותפת מעצימה את כל אחד מהשותפים ומגבירה באופן סינרגטי את כוח הריפוי, מעבר לתרומה של כל אחד בנפרד. השקפה זאת משמשת בסיס לניסיון לאחות את הפיצול ובכך להקל על מטופלים ומטפלים כאחד. על פניו יש הבדל גדול אם אתה חולה בסכנת חיים, או שאתה רופא המצוי בשיא יכולתו ומצויד בידע ויכולות להציל חיים. אבל מעבר להבדל, כולנו - מטופלים כמטפלים - חשופים לרגשות וצרכים דומים. בעומדנו מול מחלה מאיימת־חיים, כולנו פוחדים מן המוות ושותפים לרצון להימנע מכאב, ולהינצל מבדידות והשפלה. כולנו רוצים להיות חכמים יותר כדי לנצח את המחלה, ולחיות חיים בריאים יותר.

משפחתי היתה הדגם הראשון שלי לסכנת השקיעה בייאוש הנובע מהתמקדות במחלה ובצער על כך שאין לה מזור. עמדה המאמינה כי יש חיות, יצירתיות וכוחות נפש גם בנוכחות מחלה קשה, היתה חיונית. ההבנה שאלה משפיעים על הבריאות ואיכות החיים לא פחות מהמחלה עצמה, היתה עבורי הכרח קיומי שהפך ברבות הימים לאבן דרך מקצועית.

מתוך השקפה זו ליוויתי מאות ואלפי מחלימים, וגם רופאים רבים, בהתמודדות עם השבר של המעבר מבריאות לחולי, וגם בדרך חזרה מן החולי אל הבריאות. דיברנו על המחלה ועל שברה. חיפשנו דרכים להתמודד עם הרגשות, הכאבים והפחדים, וחיפשנו דרכים להעיר את חוכמת הלב, ולגייס תקווה וכוחות לגבור על המחלה. עמלנו למצוא את כל מה שמצוי במרחב הקיום, שיוכל לתרום להחלמה ולחיים בריאים יותר.

כל המטופלים שסיפוריהם מופיעים בספר הסכימו בהתלהבות לפרסום סיפור מחלתם. הם רצו בכל מאודם לחלוק את חוויותיהם וגם לסייע לאחרים. שמותיהם ופרטים מזהים אחרים שונו כדי לשמור על פרטיותם.

לכל מטופליי ועמיתיי אני מקדישה את הספר הזה בתקווה להרבות את "חוכמת הלב".

מבוא
כולם פוחדים מהמוות, וחפצים בחיים ללא כאב ואימה. רוב הזמן אנו מסוגלים שלא לחשוב על כך במודע. בעת מחלה קשה נשברות בפראות כל ההגנות, והעיסוק בשאלות של חיים ומוות הופך עוצמתי ודחוף. פתאום אין זה דיון פילוסופי, אלא מציאות ממשית שמשנה את כל מערך החיים וכופה להתייחס אליה כאן ועכשיו. מחלה מאיימת היא טלטלה המזעזעת את תמונת העולם ותמונת העצמי, כאילו היו פאזל ענק שהתפרק לאלפי חלקים. כעת, דווקא כשהוא חש עצמו מעורער כל כך ומוחלש, נדרש האדם לאסוף את השברים ולבנות את חייו מחדש. אין פלא שבליבו מתעוררת משאלה לישועה - מידי מושיע רב ידע וכוח שיפתור את הבעיה וישיב את החיים לתקנם.

המשאלה לחבור אל מישהו יודע כול, שברשותו החוכמה הנחוצה כדי להינצל, היא ביטוי לפגיעוּת האנושית היסודית ולהכרה המכאיבה בכך שכולנו נתונים לאיום המוות. החיפוש אחר פתרון חד־משמעי כדי לנצח את המחלה, מוביל מצד אחד למציאת פתרונות רפואיים מעוררי התפעלות, ומצד שני מתַחזק אשליה משותפת לרופא ולחולה, שאולי ניתן לנצח את המוות. מטופלים רבים משעים מרצון את כוחם ומתמסרים למדע הרפואה ככוח הגמוני (שליט), בעבור הסיכוי להתגשמות המשאלה לזכות בישועה מידי מושיע כל יכול. החולים מוסיפים ומאדירים את כוחו של הרופא תוך כדי שהם מטמיעים בתודעתם תפיסה שרק הרפואה תכריע את גורלם. האדם עצמו ומשאביו נזנחים לא פעם, כאילו אין בהם חשיבות ברגע המכריע הזה. לתפיסות אלה יש השלכות מרחיקות לכת על ריפוי והחלמה.

במשך שנים רבות קיימתי שיחות מרגשות עם מאות ואלפי אנשים המתמודדים עם מחלה קשה. היו אלה שיחות מלב אל לב, ברגעים גורליים, שעסקו בשאלות קיומיות, כמו גם בכל קשת החוויות והרגשות האנושיים, מן הבסיסי ביותר ועד לנשגב ביותר. נקודת המבט הקרובה הזאת לחולים ולרופאים כאחד איפשרה לי לראות את ההתפתחות שעברה הרפואה, ולחזות במופע העשיר והמגוון של התמודדות מול מחלה מאיימת־חיים. מן המקום הזה ניתן ללמוד על קשיים, תקוות ודרכים להחלמה ממחלות, ועל חתירה לחיים בריאים.

קיים פער עצום בין הקצב שבו התחוללו שינויים בתחום הרפואי, לבין התהליכים הנפשיים של מי שלקו במחלה קשה. הרפואה מתחדשת בקצב מסחרר. ספרי רפואה מסוף המאה העשרים כבר בלתי מעודכנים בעליל. ידע עצום נוסף, אמצעי אבחון מתוחכמים, תרופות חדישות וטכנולוגיות טיפוליות מרהיבות היתוספו לארגז הכלים של הרופאים. הרפואה מצאה מזור למחלות קטלניות, והפכה אותן למחלות שניתן לחיות איתן שנים רבות.

אלא שהבשורות הטובות לא חילחלו באותה מהירות לתודעת המחלימים. למרות הקִדמה הרפואית, הידע העצום שנצבר והשיפור בסיכויי ההישרדות וההחלמה, רבים מאלה שחלו במחלה קשה חשים אימת מוות, ושרויים במצוקה רגשית ונפשית קשה. מסתבר שהקִדמה מאדירה את כוחה המדעי־חברתי־כלכלי של המערכת הרפואית, אבל אינה מיתרגמת בהכרח ליכולת התמודדות טובה יותר של החולה עם מצוקתו. לעיתים ההשפעה על המטופל כמעט הפוכה - שכלול יכולתו של הרופא להציל חיים מעצימה את כוחו לממדים כמעט מיתיים, ומגבירה את תחושת ההתרוששות מכוח אצל המטופל (מה שנקרא "חוסר אונים נלמד"), דבר היוצר יחסי כוח של "מושיע" מול "חסר ישע".

למרות שהידע, שבעבר היה נחלתם של הרופאים בלבד, נגיש היום לכול, עדיין רווחת התחושה שכל החוכמה מצויה אצל הרופא, ואילו חוכמתו וכוחותיו של החולה אינם נתפסים כבעלי ערך שיכול לתרום להחלמה.

כמי שעוקבת במשך שנים ארוכות אחר יחסי ריפוי ותהליכי התמודדות והחלמה ממחלות, ניסיתי להבין את הפער הזה ולחפש דרכים לגשר עליו כדי להשיג ריפוי מיטבי.

מחלה מאיימת־חיים היא טראומה שמַבנה תודעה של חוסר אונים ומונעת שימוש בכל המנעד של כוחות ריפוי הנחוצים להתמודדות. התמקדות בידע רפואי־ביולוגי בלבד ממקמת את העלילה בזירה שבה לרופא יתרון מובהק, ומדגישה את חולשתו של המחלים ואת התחושה שישועתו תלויה כולה בכוח שמצוי מחוץ לו. כשמדברים "רפואית" מדברים במונחים של פתולוגיה ופגיעה בתפקוד. כל הפגימוֹת מצויות בחולה, וכל היכולות מצויות אצל הרופא. הדבר גורם לפיצול, מעמיק את פערי הכוח בין רופאים לחולים, ויוצר יחסים לעומתיים בין רופא חכם וחזק לבין חולה חסר אונים. פתיחת התודעה לרבדים נוספים מאפשרת להתייחס לא רק למחלה ולמה שפגוע אצל החולה, אלא לכלל חייו, תוך הכרה וכבוד לחלקים רבים שאינם מחלה, ושמורים בהם משאבים בעלי ערך. אין להכחיש את היתרון המובהק של הרופא ושליטתו בידע ובכלים מקצועיים, אבל הדבר אינו מחייב פער בערך או בחוכמה של השותפים למלאכת הריפוי. טוב יהיה אם ההתערבות הטיפולית תעצים את המתמודד כדי לשקם את תחושת הערך שלו ושליטתו בחייו.

כדי להתמודד טוב יותר עם מחלות ונזקיהן אני רוצה להציג את המושג "אינטליגנציה בריאותית". ברוח האינטליגנציות המרובות על פי גארדנר (1983), אני רוצה לייחד מקום לסוג מסוים של אינטליגנציה אשר מאפשר שיפור בהחלמה ממחלות וביכולת לחיות חיים בריאים. המושג מציע התבוננות במחלה כמרחב רב־תודעתי שבו יש חשיבות לסוגים שונים של חוכמה ובעלות עליה. האינטליגנציה הבריאותית מציעה לחרוג מחוכמת הרפואה בלבד שבה שולט רק הרופא, ולטפח גם את "חוכמת הלב" (שמות, ל"א 6), שמצויה גם בחולה והיא כר פורה שממנו ניתן לחצוב חומרים מרפאים.

הספר הזה הוא הזמנה להתבונן ולהכיר בטיפול ובהתמודדות עם מחלה גופנית כתהליך שמתקיימים בו יחסי גומלין בין גורמים גופניים ונפשיים, התנהגותיים, רגשיים ובין־אישיים, ולבסס את ההתייחסות לחולי מאיים חיים, לא רק כדרך להירפא מהמחלה, אלא כהזדמנות לפתח ולטפח אינטליגנציה בריאותית אשר מקדמת הן את הבריאות והן את איכות החיים.

תהליך פיתוחה של האינטליגנציה הבריאותית להתמודדות עם מחלה גופנית, מתחיל בפריצתו של החיץ המפריד בין העולם הביו־רפואי לבין עולם הרגש והתודעה. הנוירולוג הידוע ד"ר דמאסיו (1994, 1999) הראה במחקריו שאנשים שרמת האינטליגנציה השכלית שלהם תקינה, פעלו בצורה בלתי נבונה בעליל בניהול חייהם, כתוצאה מניתוק רגשי. ממצאיו של דמאסיו היוו בסיס לפיתוח המושג "אינטליגנציה רגשית" על ידי גולמן (1995) ואחרים, שהראו שרגשות הם מרכיב חיוני בהערכת חוכמה.

האפידמיולוגים טבעו מושג שנקרא "אוריינות רפואית" והראו כי ככל שאדם בעל מנת משכל גבוהה יותר, שנות לימוד רבות יותר ומעמד סוציו־אקונומי גבוה יותר - כך טובים סיכוייו להחלים ממחלה וליהנות מבריאות טובה יותר. הממצאים סטטיסטיים בעיקרם ומסבירים את היתרון בהבנה טובה יותר של הוראות הרופא, בנגישות למידע, ובאמצעים לצרוך שירותים רפואיים מתקדמים. עם זאת ידוע כי כל הגורמים האפידמיולוגיים מסבירים ומנבאים רק כחמישים אחוזים מהתחלואה ומהסיכוי להחלמה.

מדע הרפואה מבוסס על הכללת ידע ותיקופו הסטטיסטי על מספר אנשים רב, כך שניתן יהיה להחילו על כל פרט בלי הבדל מיהו, מהם ערכיו ומה הוא רוצה או בוחר לעשות. נראה לי שיש מקום לבחון התערבות המבוססת על הנחה כמעט הפוכה: כל אדם החשוף למחלה הוא מקרה פרטי של התמודדות. למרות האמיתות הביולוגיות האוניברסליות החלות על כולנו, כל אדם יחווה את המחלה באופן אישי ויש לו זכות לבחירות קיומיות, מעשיות, אסתטיות וערכיות, כיצד ילך בנתיב ההחלמה. כיום אפילו הטיפול התרופתי מדבר על התאמה אישית למטופל המסוים. בשנים האחרונות התפתחה רפואה מגדרית הקוראת לתכנן אבחון וטיפול שונה לגברים ולנשים, וכבר מדברים על רפואה המותאמת למבנה הגנטי הייחודי של כל אדם. כל אלה מדגישים את הצורך לשים לב לאפיונים האישיים הייחודיים של כל מטופל, ולהזמין אותו להיות שותף פעיל ומשפיע על תהליך ההחלמה. ההתייחסות למשאבים האישיים של המחלים היא מרבץ עשיר לכריית חומרי נפש שיסייעו להתמודדות עם המחלה. נכון, המחלה מעמידה אתגרים דומים, אבל ההתמודדות עימם היא תמיד אישית. חשוב להצטייד בידע הרפואי העדכני ביותר מבלי להזניח את שאר הגורמים: הייחודיות האישית, הכוחות הפנימיים, וכל הכלים הלא־רפואיים הזמינים בעת מלחמה על החיים והבריאות. אני מבקשת מהמחלים ומהרופא להשתמש בהם בתהליך הריפוי, כדי לחזק את המחלים ולהזכיר לו לא להתפשט מכוחותיו שלו, אלא לגייס גם אותם למלאכת ההחלמה.

אין בזה ניסיון לטעון כי טיפול בגורמים נפשיים ורוחניים יכול להחליף או לייתר קבלת טיפול רפואי - הטוב ביותר האפשרי. אבל אני מציעה לכלול בטיפול התייחסות גם לכל הממדים שמעבר לגוף.

בבסיסו של הספר עומדת הידיעה הברורה היום לכולם, כי אדם הוא יותר מאשר גופו וניתן לחולל בו שינוי גם באמצעים מנטליים. נוסף על כך הוא נשען על השקפת עולם המאמינה שחוכמת ההחלמה מצויה גם באדם עצמו. עמדה זו כשלעצמה יש בה כוח מעצים ומחולל ריפוי. היא מזכירה למחלים שקיימים בעולמו חוכמה, כוחות ובריאות, ומדרבנת אותו לגייסם למלאכת הריפוי; להפסיק להתייחס אל עצמו כאל גוזל פצוע הנושא מקור פעור וממתין לפתרון שיונח בו על ידי מושיע רב כוח, ובמקום זאת לנהל את המשבר הבריאותי מעמדה של "מנהיג נבון": לקחת יועצים מתוחכמים, ולדרוש בעצתם של המומחים המתקדמים ביותר. כך יוכל להשתמש במערכת הרפואית במיטבה, מבלי להפוך לאובייקט שבו היא משתמשת. עמדה זאת שומרת עליו כאדם יחיד ומיוחד, בעל אוצרות רבי ערך, שאינו רק מערכת נתונים אובייקטיבית, גופנית, ביולוגית, אוניברסלית, אלא אדם שלם שיש לו הזכות והחובה להשתמש בידע הרפואי מבלי לוותר על חוכמתו האישית ועל כל שאר הכלים שישפרו את בריאותו וחייו.

"אינטליגנציה בריאותית" מאפשרת ניהול עצמי חכם של בריאותנו האישית. לא רק צייתנות לסגנון חיים המקטין סיכון, ולא רק היענות לתכתיב רפואי רב ידע וחוכמה, אלא בחירה בדרך המאפשרת להוביל את גופנו וחיינו לעבר בריאות טובה, עושר רוחני, יחסים מספקים ועיסוק במה שיקר לנו באמת. זו הזדמנות להשתמש במחלה כמורת־דרך להתעשרות עולמנו, ולהרחבת החופש לבחור ולהשקיע במה שנחשב בעינינו לבעל ערך.

הספר מיועד לחולים, לבני משפחה ולמטפלים מכל המקצועות, ועוסק בשאלות הדחופות העומדות בפני מחלימים ואלה המטפלים בהם. יש בו הזמנה להתבונן בבעיות ולחקור אותן מנקודות מבט נוספות, במטרה לרפא את המחלות ולשפר את הבריאות הגופנית ואיכות החיים של כל השותפים למסע הזה.

מילים, סיפורים ומגע של נפש בנפש הם ליבו של ספר זה, המציע שהתערבות נפשית בעת מחלה גופנית לא רק משפרת את רווחתו של החולה אלא יכולה לתרום לשינוי מהותי בבריאותו. או באמירה פשוטה יותר: דיבורים מרפאים.