העולם שוחרר מכבליו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העולם שוחרר מכבליו

העולם שוחרר מכבליו

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: איילת מור
  • הוצאה: מרתף ספרים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2023
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 246 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 6 דק'

ה. ג'. ולס

הרברט ג'ורג' וֵלס (באנגלית: Herbert George Wells;‏ 21 בספטמבר 1866 – 13 באוגוסט 1946) היה סופר, הוגה דעות, עיתונאי, סוציולוג והיסטוריון אנגלי. נחשב לאחד האבות המייסדים של סוגת המדע הבדיוני וזכור בעיקר בעקבות ספריו המשויכים לתחום זה. בניגוד לבן זמנו ז'ול ורן, מוקד סיפוריו לא היה ההרפתקה והאופקים החדשים, כי אם ביקורת חברתית נוקבת.

ב-1895 ראה אור ספרו הראשון "מכונת הזמן" שזכה להצלחה. ספרו השני היה "האי של ד"ר מורו" (1896). ב-1897 פרסם את "האיש הבלתי נראה" וב- 1898 פרסם את "מלחמת העולמות". הספר "האנשים הראשונים על הירח" פורסם ב- 1901 וספרו "מלחמה באוויר" פורסם ב- 1908. הרומנים הבאים שכתב "Love and Mr. Lewisham" (אהבה ומר לווישם) ו"קיפס" לא השתייכו לז'אנר המדע הבדיוני והעלו את ההערכה אליו כסופר. בנוסף לרומנים פרסם ולס פמפלטים ביקורתיים על הסדר החברתי באנגליה הוויקטוריאנית, ביניהם Anticipations (ציפיות) (1901), ו"אוטופיה מודרנית" (1905).

ולס הצטרף לתנועה הפביאנית בלונדון, אך במהרה הסתכסך עם ראשי האגודה, ביניהם ג'ורג' ברנרד שו. התנסות זו היוותה את הבסיס לספר "מקיאבלי החדש" (1911). ב-1913 כתב את "העולם יוצא לחופשי" (The World Set Free). לאחר מלחמת העולם הראשונה פרסם ספרות לא בדיונית. ספרו ההיסטורי "תולדות העולם", הפך לרב-מכר ולמצליח מבין ספריו. בהמשך פרסם את "מדעי החיים" (1929 - 1939), שכתב יחד עם ג'וליאן האקסלי וג'ורג' פיליפ ולס, ו"ניסיונות באוטוביוגרפיה" (1934). ספרו האחרון "Mind At The End Of Its Tether" שראה אור ב-1945 מבטא פסימיות לגבי עתיד האנושות. ולס מת בלונדון ב-13 באוגוסט 1946.

תקציר

הרומן האיקוני של ה.ג'. ולס, שפורסם ב-1914 וניבא את פיתוח פצצת האטום, הסתבר מאז כנבואי להפליא ואקטואלי במיוחד בימינו. ליאו סילארד (פיזיקאי יהודי־הונגרי) מייחס לספר זה את ההשראה שהובילה אותו לגילוי תגובת השרשרת הגרעינית ב־1933. באופן מפליא זוהי גם השנה בה הולסטיין, הפיזיקאי הבדיוני שבסיפור, מצליח לשחרר את האנרגיה האצורה באטום.

השלכותיה של אנרגיה זו משנות סדרי עולם ומובילות למלחמה כלל עולמית שזורעת הרס וחורבן. תוצאותיה האיומות מובילות לכינון סדר עולמי חדש ולשלטון גלובלי שמטרתו לשים קץ לכל המלחמות. בראשו עומדת ממשלה עולמית המתכנסת מדי שנה בכפר נופש בשווייץ, ופועלת באמצעות ועדות מומחים ליישום מדיניותה בכל התחומים: חלוקת אוכלוסין מחדש, שפה עולמית אחידה, עקרונות חינוך כלל עולמיים, נהלי בחירות (הצבעה בדואר), סדרי חקיקה, האחדת לוחות שנה, האחדת חגים, אחדות דעות, ועוד. 

האם ספרות יכולה לנבא את המציאות, או אפילו להוות השראה ליצירתה כמו שקרה לליאו סילארד. האם גם החזון החברתי-כלכלי-פוליטי של ולס יגיע לידי מימוש – והאם תהיה זו אוטופיה או שמא דיסטופיה. הסיפור נמסר בשילוב מבריק ומתעתע בין החזון השאפתני המוצג בו – שבו נראה כי הסופר מצדד – לבין דקירות הלגלוג שהוא מפנה לחלק מן הדמויות והנהלים של המשטר החדש. זהו בלי ספק אחד משיאי יצירתו של ה. ג'. ולס.


"ברור שהמלחמה צריכה להיפסק לעד, פירמין. ברור שזה יוכל לקרות רק באמצעות הכנסת כל העולם תחת כנפי ממשלה אחת. הכתרים והדגלים שלנו עומדים בדרכה. ברור שהם חייבים להסתלק."
"כן, אדוני," קטע אותו פירמין, "אבל איזו ממשלה? איני רואה איזו ממשלה תקבל מוויתור כללי על כס המלוכה!"
"ובכן," אמר המלך כשידיו על ברכיו, "אנחנו נהיה הממשלה."
"הוועידה?" קרא פירמין.
"ומי עוד?" שאל המלך בפשטות.
"זה פשוט לגמרי," הוסיף לנוכח שתיקתו הרועמת של פירמין.
"אבל – אתה מוכרח שיהיה לך אישור!" קרא פירמין, "האם לא יהיו בחירות מסוג כלשהו למשל?"
"מדוע צריכות להיות?" שאל המלך בסקרנות רבת תבונה.
"הסכמת הנשלטים."
"פירמין, אנחנו רק הולכים להניח את המחלוקות שלנו בצד ולהשתלט על הממשל. בלי שום בחירות. בלי שום אישור. הנשלטים יַראו את הסכמתם בשתיקה. אם תתעורר התנגדות ממשית, נבקש מהם להצטרף ולעזור. האישור האמיתי של המלכות הוא האחיזה בסמכות. איננו הולכים להטריד את הבריות להצביע עבורנו. אני בטוח שההמונים אינם רוצים להיטרד בדברים כגון אלה. נמציא דרך לכל מי שמעוניין – להצטרף. זה מספיק בשביל הדמוקרטיה. אולי מאוחר יותר, כשהדברים כבר לא יְשַנּוּ."
 (אגברט מלך אנגליה לפירמין, יועצו האישי, בדרכם לוועידת הייסוּד של הרפובליקה עולמית.)

פרק ראשון

הקדמה
נוספה למהדורת 1921 ע"י המחבר
 

"העולם שוחרר מכבליו" נכתב ב־1913 ופורסם בתחילת 1914, והוא האחרון בסדרה של שלושה סיפורי פנטזיה על אפשרויות – סיפורים שכולם עוסקים בהתפתחויות עתידיות אפשריות של כוח עכשווי כלשהו או קבוצת כוחות שכאלה. "העולם שוחרר מכבליו" נכתב בצלה הממשמש ובא של המלחמה הגדולה. כל בעל תבונה בעולם חש כי אסון מתקרב ולא ידע כיצד למונעו, אך רק מעטים בינינו הבינו במחצית הראשונה של 1914 עד כמה קרובה ההתרסקות. הקורא ישתעשע לגלות כי כאן היא נדחית ל־1956. ייתכן שמטֶבע הדברים ירצה לדעת את הסיבה לְמה שנראה כעת כעיכוב מופרז. כנביא, על המחבר להודות כי תמיד נטה להיות נביא איטי למדי. מטוס המלחמה למשל הקדים בעולם המציאות את התחזית שב–Anticipations בכעשרים שנה. אני מניח כי הרצון שלא לזעזע את תחושת ההרגל של הקורא הספקן, ואולי הנטייה – הראויה פחות לשבח – לזהירות, קשורים לתיארוך המאוחר של האירועים העיקריים בספר. אולם במקרה המסוים של "העולם שוחרר מכבליו" היה כמדומני מניע נוסף לדחיית המלחמה הגדולה. היה זה כדי לאפשר לכימאים להתקדם באופן ניכר בתגלית השחרור של אנרגית האטום. 1956 – או 2056 לעניין זה – עשויה להיות לגמרי לא מאוחרת מדי למהפכה המדהימה הזו באפשרויות הגלומות באנושות. ופרט לגרירה של יותר מארבעים שנה, היה הניחוש לגבי שלב הפתיחה של המלחמה ממוזל למדי. התחזית לברית בין מעצמות מרכז אירופה, המערכה הפותחת דרך הולנד, ושיגור הצבא הבריטי נמצאו מוצדקים במציאות בטרם חלפו שישה חודשים מפרסום הספר. והחלק הפותח בפרק השלישי נותר כעת, לאחר שהמציאות התרחשה, אבחנה הולמת למדי של עיקרי העניין. קליעה משמחת אחת (בפרק השלישי חלק 2) שעליה יכול הכותב לטפוח על שכמו, היא התחזית שבתנאים המודרניים יהיה זה בלתי אפשרי לכל גנרל גדול באשר הוא לצאת כשידו על העליונה, ולהיות מוקד להתלהבות הצבאות בכל אחד מן הצדדים. לא יוכלו עוד להיות אלכסנדֶרים או נפוליאונים. ועד מהרה שמענו את חיל המדע ממלמל, "הזקנים הטיפשים האלה," בדיוק כפי שנחזָה כאן.

אולם אלו הם הפרטים הקטנים, וההחטאות בסיפור עולות בהרבה על הקליעות. אך התזה העיקרית שבו היא שעדיין מעניינת כעת. התזה גורסת כי עקב התפתחות הידע המדעי, מדינות ואימפריות ריבוניות נפרדות כבר אינן אפשריות בעולם של ימינו, ושהניסיון להמשיך לנהוג על פי שיטה מיושנת זו משמעו לערוֹם אסון על גבי אסון עבור האנושות, ואולי אף להשמיד את המין האנושי כליל. העניין שנותר בספר זה כעת הוא תקפותה העומדת בעינה של תזה זו והדיון במבנה אפשרי לסיום המלחמות על פני כדור הארץ. סברתי שתפרוץ מעין מגפת שפיות דעת בקרב שליטי המדינות ומנהיגי האנושות. ייצגתי את השכל הישר של המוח הצרפתי והאנגלי, שכן המלך אגברט נועד בבירור להיות "נציגו האנגלי של האל" המוביל את האנושות למאמץ נועז ונחוש להצלה ובנייה מחדש. תחת זאת, כפי שאומרות הערות השוליים בספר לימוד, יש להשוות זאת לעיתון של ימינו. במקום התכנסות כנה ומכובדת של דמויות מובילות על גבעות בריסאגו – האנגלי פוגש את הגרמני והצרפתי את הרוסי, אחים בתוקפנותם ובאסונם – קם בז'נבה, בקצה השני של שווייץ, חבר לאומים1 (בעלות ברית) קטן ועלוב (שאינו כולל את ארצות הברית, רוסיה, ומרבית ה"עמים הנתינים" בעולם), הנפגש בערפל תוך התעלמות כלל עולמית, כדי לבצע מחוות חסרות ערך לבעיות המובילות של ההתמוטטות. או שהאסון לא היה עצום מספיק עדיין, או שלא היה מהיר דיו לגרום להלם המוסרי הנחוץ ולעורר את המיאוס המוסרי הנדרש. כשם שהעולם ב–1913 היה רגיל לשגשוג הולך וגובר, וחשב כי שגשוג זה יימשך לנצח, כך נראה כעת כי העולם מתרגל לגלישה מתמדת לעבר התפוררות חברתית, וסבור כי גם זו יכולה להימשך לעד ולעולם לא תגיע אל החבטה הסופית. אזי, בקרוב יתבססו הרגלים ושימושים, והשיעור הבוער והרועם מכול יחוויר עד התעלמות.

השאלה אם מין לבלאן כזה אפשרי עדיין, השאלה אם ניתן עדיין לחולל פרץ של שפיות דעת יוצרת בחברה האנושית ולמנוע את הגלישה המתמדת להרס – היא כעת אחת מן הדחופות בעולמנו. נהיר כי הכותב נוטה על פי מזגו לקוות כי ישנה אפשרות כזו. אך עליו להודות כי הוא אינו רואה סימנים רבים לרוחב הבנה שכזה ולאיתנות הרצון למאמץ יעיל לשנות את כיוונו של שטף הדרישות של הקיום האנושי. האינרציה של רעיונות שעבר זמנם ומוסדות מיושנים מובילה אותנו לעבר המפל. רק בכיוון אחד יש הכרה ברורה ברעיון של איחוד מדינות כדבר מה הגובר על כל שיקול לאומי ופטריוטי, והוא בתנועת מעמד הפועלים ברחבי העולם. איחוד עולמי של מעמד הפועלים קשור בקשר הדוק לתפיסות של מהפכה חברתית עמוקה. אם שלום עולמי נועד להיות מושג דרך איחוד כלל עולמי של מעמד הפועלים, השגתו תעלה במחיר של רקונסטרוקציה חברתית וכלכלית מוחלטת, ומעֲבר דרך שלב של מהפכה שיהיה בלי ספק אלים, שעלול להיות עקוב מדם, שעלול להימשך לאורך תקופה ארוכה, ועלול בסופו של דבר שלא להשיג דבר פרט לחורבן חברתי. עם זאת, נותרת עדיין העובדה כי במעמד הפועלים, ורק בו, הופיעה עד כה תפיסה של שלטון עולמי ושלום עולמי. החלום של "העולם שוחרר מכבליו" – חלום על אנשים משכילים ומובחרים מאוד שינהיגו ויובילו, ויעמידו עצמם מרצונם לרשות המשימה לעיצוב מחדש של העולם – נותר עד כה בגדר חלום.

 

ה. ג'. ולס

איסטון גליב, דנמאו, 1921

 

1 חבר הלאומים היה ארגון בינלאומי שהוקם בינואר 1920 לאחר מלחמת העולם הראשונה והיה הבסיס של ארגון האומות המאוחדות (או"ם) שהחליף אותו.

1

תולדות האנושות הן תולדות השגתו של הכוח החיצוני. האדם הוא בעל חיים המשתמש בכלים ויוצר אש. מראשית התפתחותו כפרא אנו מוצאים אותו משלים את חוזקו הטבעי ונשקו הגופני באמצעות חום השריפה וכלי האבן הגסים. כך התפתח מעבר לקוף, ומאז הוא מרחיב ומשכלל את עזריו. בהמשך הוסיף את כוח הסוס והשור, שאל את כוח הנשיאה של המים וכוחה המניע של הרוח, ליבה את אִשו במשב אוויר, וכליו הפשוטים, שרוקעו וחודדו תחילה בנחושת ואחר כך בברזל, התרבו, התגוונו, השתכללו, והתייעלו עוד ועוד. הוא חימם את בתיו, והקל את דרכו בשבילים ובדרכים. הוא פיתח יחסים חברתיים מורכבים והגדיל את יעילותו על ידי חלוקת עבודה. הוא החל לאגור ידע. המצאה הובילה להמצאה, כשכל אחת מהן מאפשרת לו לעשות יותר. לאורך התפתחותו, למעט נסיגות פה ושם, הוא המשיך וממשיך לעשות יותר ויותר. לפני רבע מיליון שנים היה האדם ברייה פראית, יצור קשה ביטוי שמצא מחסה במערות, חמוש בצור מסוּתת גסוֹת או מקל שחודד באש, עירום, חי לו בקבוצות משפחתיות קטנות, מוצא את מותו בידי גבר צעיר ממנו ברגע שפעילותו הזכרית החלה לדעוך. על פני מרבית שטחי העולם יכולת לחפשו לשווא, רק במספר עמקי נהר ממוזגים יכולת למצוא את מאורותיו הנמוכות ולהקותיו הקטנות; זכר, כמה נקבות, ילד או משהו כזה.

הוא לא ידע אז עתיד, ולא כל סוג של חיים מלבד אלה שחי. הוא ברח מדב המערות על פני סלעים עשירי עַפרת ברזל שצפנו הבטחה לחנית ולחרב, קפא למוות על מדף פחם, שתה מים דלוחים מבוץ וחימר שיום אחד יוכנו מהם ספלי חרסינה, לעס את שיבולי חיטת הבר שקטף, ובהה במבט עמום בציפורים שהתעופפו מעבר לטווח ידו. או שלפתע הפך מודע לריחו של זכר אחר וקם בשאגה, שאגות שהיו מבשרותיהן של תוכחות ותביעות מוסריות. מאחר שהיה אנוכי במובהק, לא סבל כל אחר זולתו.

במשך דורות ארוכים נלחם, התרבה, ​​וגווע יצור פראי זה, אותו אב קדמון של כולנו, תוך השתנות כמעט בלתי מורגשת.

ובכל זאת השתנה.

אזמל הכורח החריף, שחידד את טפרי הנמר עידן אחר עידן, וליטש את האורוהיפוס2 המגושם לכדי חינניותו של הסוס המהיר, פעל עליו ועדיין פועל. המסורבלים והאכזריים ביותר שבקרבו מצאו את מותם מוקדם יותר ולעתים קרובות יותר. היד העדינה יותר, העין המהירה, המוח הגדול, הגוף המאוזן התרבו והשֹתררו. עידן אחר עידן נעשו כליו טובים קצת יותר, והוא הפך מותאם יותר לאפשרויותיו. הוא נעשה חברתי יותר, להקתו גדלה, הוא לא הרג או גירש עוד את בניו המתבגרים, מערכת של כללי טאבו הפכה אותם נסבלים עבורו, והם כיבדו אותו בחייו ובמהרה גם לאחר מותו, והיו בעלי בריתו נגד החיות ושאר בני האדם. (אולם נאסר עליהם לגעת בנשות השבט, היה עליהם לצאת ולהשיג נשים לעצמם, וכל בן ברח מאמו החורגת והסתתר מפניה, פן יתעורר כעסו של הזקן. בכל העולם, אפילו עד היום, ניתן למצוא את כללי הטאבו העתיקים והבלתי נמנעים הללו.) במהרה, במקום מערות הגיעו סככות ובקתות, האש טופלה טוב יותר, ונוצרו כיסויים ובגדים. בהיעזרו בכל אלה התפשט היצור האנושי לאקלים קר יותר, נושא עמו מזון, אוגר מזון, עד שלעיתים נבט זרע זנוח ונתן רמז ראשון לחקלאות.

וכבר נוצרו התחלות של פנאי ומחשבה.

האדם החל לחשוב. בזמנים בהם היה מוזן היטב, וכשתאוותיו ופחדיו שוככו כולם, כשהשמש זרחה על מקום רבצו, החלו מחשבות עמומות להאיר את עיניו. הוא ליטש עצם ומצא דמיון לדבר מה. כששאף לשפרו החל באמנות חזותית. הוא לש את החימר הרך והחם שעל שפת הנהר בין אצבעותיו, ומצא עונג בעיצובו. הוא יצר ממנו כלים ומצא שהם שומרים מים. הוא התבונן בנהר הזורם, ותהה מאיזה חיק שופע מגיע זרם המים הבלתי פוסק. הוא מצמץ למראה השמש, וחלם שילכוד אותה וינעץ בה חנית בעודה יורדת אל מקום מנוחתה מאחורי הגבעות הרחוקות. אזי התרגש לבשר לאחיו שפעם אחת אכן עשה זאת, אולי מישהו אחר עשה זאת, אולי בלבל זאת עם חלום נועז אחר על ציד ממותה. וכך החלו סיפורי בדיון שהצביעו על דרך להשיג, ומצעד הסיפורים הגדול החל.

במשך עשרות ומאות אלפי שנים, משך אינספור דורות, נמשכו כך חיי אבותינו. מראשיתו של אותו שלב בחיי האדם ועד הבשלתו, מאבן הצור המרושלת המעובדת גסות ועד לכלים הראשונים מאבן מלוטשת, חלפו מאתיים או שלוש־מאות אלף שנים, עשרת־אלפים או חמישה־עשר אלף דורות. כך התגבשה האנושות אט אט מתוך כישוריו הגולמיים של הפרא. והניצוץ הראשון של חשיבה ממציאה, אותו סיפור ראשון, אותו מְסַפֵּר סיפורים בהיר עיניים, סמוק פנים ופרוע שיער, שהעתיר מחוות על מאזינו פעור העיניים והספקני, אוחז בפרק ידו כדי לשמרו קשוב, היה ההתחלה המופלאה ביותר שראה העולם אי פעם. הוא דן את הממותות למוות, והחל בהכנת המלכודת שתתפוס את השמש.

2

החלום ההוא היה רק ​​רגע יחיד בחייו של אדם, שענייניו הרגילים היו השגת מזון, חיסול מתחרים, והתרבות כדרך הבהמות. חבויים סביבו, מאחורי צעיפים דקיקים, היו מקורות כוח שאיש טרם נגע בהם, כוח שאת ממדי עוצמתו אנו משערים אך בקושי אפילו היום, כוח שביכולתו להגשים כל חלום אנושי שניתן להעלות על הדעת. אבל מגבלותיו עמדו בדרכו, והוא מת בבורות, בלא לדעת.

באדמות הפוריות של עמקי נהר חמימים היה האוכל בשפע והחיים קלים בעליל. וכך, בהיותו נרדף פחות על ידי צרכיו הפך האדם המתפתח, שהתגבר על קנאותיו המוקדמות, לחברתי, סובלני ונוח יותר, והרחיב את קהילתו. החלה חלוקת עבודה: חלק מהגברים הבוגרים התמחו בידע והדרכה, גבר רב כוח נטל את ההנהגה בשעת מלחמה, וכוהנים ומלכים החלו לפתח את תפקידיהם בדרמה הפותחת של תולדות האדם. דאגתו של הכומר היתה לענייני זמני הזריעה, הקציר והפריון, והמלך משל בענייני שלום ומלחמה. בכמאה עמקי נהר באזורים ממוזגים בעולם היו ערים ומקדשים כבר לפני כעשרים אלף שנה. הם שגשגו ללא תיעוד, מתעלמים מהעבר ונטולי חשדות לגבי העתיד, שכן הכתיבה צריכה היתה להתחיל עדיין.

אט אט הגדיל האדם את דרישותיו מהשפע הבלתי מוגבל שהציג והציע עצמו מכל עבר. הוא אילף בעלי חיים, פיתח את החקלאות הקדומה והאקראית לכדי טקס, הוסיף תחילה מתכת אחת למשאביו ואחר כך נוספת, עד שהיו לו נחושת ובדיל וברזל ועופרת וזהב וכסף כהשלמה לאבן. הוא חטב וגילף בעץ, יצר קדרוּת, חתר במורד הנהר עד שהגיע לים, המציא את הגלגל, וכבש את הדרכים הראשונות. אבל עיקר פעילותו במשך אלפי שנים ויותר היתה הכנעתו ושיעבודו שלו עצמו ושל אחרים לחברות הולכות וגדלות. ההיסטוריה של האדם אינה רק כיבוש הכוח החיצוני, היא קודם כל כיבושם של חוסר האמון והתוקפנות הקושרים את ידיו מלנצל את אפשרויותיו בשל אנוכיותו המרוכזת בעצמה ובהמיותו האלימה. הקוף שבתוכנו עוין עדיין להתרועעות והתחברות. משחר עידן האבן המושחזת ועד להשגת שלום עולמי, היו ענייניו של האדם בעיקר עם עצמו ועם בני מינו; מסחר, מיקח וממכר, חקיקה, פיוס, שיעבוד, כיבוש, השמדה, ועם כל תוספת קטנה של כוח פנה מיד, והוא פונה תמיד, למאבק המתעתע והסבוך של ההתחברות. המאוחר והחזק שבדחפיו הפך להיות הבנתם של בני מינו ושילובם בקהילה בעלת מטרה. עוד לפני שהסתיים שלב הליטוש של תקופת האבן הוא הפך לחיה פוליטית. הוא גילה בתוכו תגליות מרחיקות לכת להדהים, תחילה את הספירה ואחר כך את הכתיבה ועריכת הרישומים, וכך החלו קהילות עיירותיו להתרחב לכדי ריבונות. בעמקי הנילוס, הפְּרָת והנהרות הסיניים הגדולים החלו להיוולד האימפריות הראשונות והחוקים הכתובים הראשונים. גברים התמחו בלחימה ובשלטון כחיילים ואבירים. מאוחר יותר, כשספינות הפכו בנות הפלגה, הפך הים התיכון, שהיה קודם לכן מחסום, לדרך מהירה. ולבסוף, מתוך סבך כנופיות פיראטיות נולד המאבק הגדול של קרתגו ורומא. ההיסטוריה של אירופה היא ההיסטוריה של ניצחונה ואחר כך התפרקותה של האימפריה הרומית. כל שליט מלוכני עולה באירופה, עד האחרון שבהם, חיקה את יוליוס קיסר וקרא לעצמו קייזר או צאר או אימפרטור. כשמודדים זאת באורך חיי אדם, יש מרחב זמן עצום בין שושלת הפרעונים הראשונה במצרים לבין המצאת המטוס, אך ביחס לזמן שחלף מתחילת תקופת האבן, כל זה הוא סיפור של אתמול.

במשך תקופה בת עשרים אלף שנים או יותר – עידן המדינות הלוחמות – עסק מוחם של בני האדם בעיקר בפוליטיקה ותוקפנות הדדית, והתקדמותם ברכישת כוח חיצוני היתה איטית. כלומר מהירה בהשוואה להתקדמותם בתקופת האבן, אך איטית ביחס לעידן החדש של הגילוי השיטתי, שבו אנו חיים. הם לא שינו במידה רבה את כלי הנשק וטקטיקות הלחימה, את שיטות החקלאות, הימאות, את ידיעתם לגבי שטחי העולם הראויים למגורים, או את המכשירים והכלים של חיי הבית מאז ימי המצרים הקדמונים ועד הימים שבהם כריסטופר קולומבוס היה ילד.

היו כמובן המצאות ושינויים, אבל חלו גם נסיגות. דברים התגלו ונשכחו שוב. בסיכום כללי היתה התקדמות, אך היא לא כללה דרגות. חיי האיכרים נשארו כשהיו; ובסין, במצרים, באשור ובדרום־מזרח אירופה היו כמרים ועורכי דין ובעלי מלאכה עירוניים, ומושלים ושליטים מקומיים, רופאים, מרפאות ומיילדות, חיילים ומלחים עוד בתחילתה של תקופה זו, והם עשו כמעט את אותם דברים וחיו כמעט את אותם חיים כפי שחיו באירופה בשנת 1500 לספירה. בשנת 1900 חפרו ארכיאולוגים אנגלים בבבל ובמצרים וחשפו מסמכים משפטיים, חשבונות מקומיים והתכתבויות משפחתיות שיכלו לקרוא במלוא האהדה. היו שינויים דתיים ומוסריים גדולים לאורך התקופה, אימפריות ורפובליקות החליפו זו את זו, איטליה ערכה ניסוי עצום בעבדות, ואמנם העבדות נוסתה שוב ושוב וכשלה שוב ושוב, ועדיין היה עליה להיבחן שוב ולהידחות בעולם החדש. הנצרות והאיסלאם טאטאו אלף כתות ייחודיות, אך למעשה היו כל אלה התאמות מדורגות של האנושות לתנאים חומריים שנראו קבועים לנצח. הרעיון של שינויים מהפכניים בתנאי הקיום החומריים היה זר לחלוטין למחשבה האנושית לאורך כל הזמן הזה.

אך החולם, מספר הסיפורים, היה עדיין שם, ממתין להזדמנות בין עיסוקיו העמוסים, בין היוצאים והשבים, המלחמות והתהלוכות, בניין הטירות והקתדרלות, האמנויות והאהבות, הפוליטיקות הקטנות והסכסוכים חשוכי המרפא, מסעות הצלב ומסעות המסחר של ימי הביניים. הוא כבר לא העלה השערות והמציא המצאות במחשבתו באותה חירות בלתי מרוסנת שהיתה מנת חלקו בתקופת האבן. הסברים סמכותיים בנוגע לכל דבר חסמו את מחשבתו. אך הוא העלה השערות והמצאות בשכל מפותח יותר, ישב בטל והביט בכוכבים החגים בשמיים והרהר במטבע ובגבישים שבידו. בכל עת של פנאי למחשבה במהלך תקופות אלו, נמצאו הבריות בלתי מרוצים מהדברים, בלתי מסופקים מהבטחות האמונה האורתודוקסית, מוטרדים מסימנים בלתי מובנים בעולם שסביבם, מפקפקים בסופיותה של חוכמת הדוֹגמה. לאורך כל ההיסטוריה היו אנשים שהלחש על עניינים נסתרים בסביבתם הגיע לאוזניהם. הם לא יכלו עוד לנהל חיים רגילים או להסתפק בדברים הפשוטים שבעולם לאחר ששמעו את אותו קול. ובעיקר, הם האמינו כי לא רק שהעולם הוא כעין מסך על פני דברים שאין לנחשם, אלא שהסודות הללו הם כוח. עד כה הגיע הכוח אל בני האדם באקראי, אבל כעת היו מחפשים שעסקו בחיפוש. הם חיפשו בין עצמים נדירים, מוזרים ומתעתעים, מדי פעם מצאו עצם מזדמן כלשהו שניתן לשימוש, לעיתים רימו את עצמם עם גילוי מדומיין, לפעמים העמידו פנים שמצאו. עולם חיי היומיום צחק לברנשים תמהוניים אלה, או מצא אותם מטרידים והתעמר בהם, או נבהל ועשה מהם קדושים, ידעונים ומכשפים, או גילה אהדה כלפיהם והשתעשע בתקווה. אך במרבית המקרים הם לא זכו להקשבה. אבל הם היו מסוגו של אותו פלוני שחלם לראשונה לתקוף ממותה, ממינו וטבעו – והדבר שחיפשו, לגמרי מבלי משים, היה המלכודת שתתפוס יום אחד את השמש.

3

אדם כזה היה לאונרדו דה וינצ'י, שהסתובב בחצר בית ספורצה3 במילאנו בהלך רוח של היסח דעת מכונס. ספריו היו מלאי ניבויים ותחזיות גאוניות לגבי שיטותיהם של ממציאי התעופה הראשונים. דירר4 היה מקבילו, ורוג'ר בייקון,5 שהושתק בידי הפרנציסקנים, מסוגו. אדם נוסף כזה בעיר עתיקה יותר היה הֶרוֹן6 מאלכסנדריה, שידע על כוחו של הקיטור אלף ותשע־מאות שנים לפני שהוכנס לראשונה לשימוש. ועוד קודם לכן היה ארכימדס7 מסירקוז, ולפני כן דדלוס8 האגדי מקנוסוס. לאורכה ולרוחבה של ההיסטוריה, בכל פעם שהיה מעט פנאי ממלחמות ואלימות, הופיעו המחפשים. מחצית מהאלכימאים היו מסוגם.

כשרוג'ר בייקון ערך את הפיצוץ הראשון באבק השריפה, ניתן היה לשער כי בני האדם יגיעו מיד למנגנון הנפֶץ. אך הם לא יכלו לחשוב על שום דבר מעין זה. תורת המתכות שלהם היתה גרועה מכדי לייצר כלים כאלה גם אילו היו מעלים אותם בדעתם. הם לא יכלו אז לייצר כלים חסינים מספיק כדי להכיל את הכוח החדש, אפילו למטרה גולמית כשיגור טיל. תותחיהם הראשונים היו בעלי קנים מעץ מחוזקים בחישוקי ברזל, והעולם חיכה יותר מחמש־מאות שנה עד שהגיע מנגנון הנפֶץ.

אפילו כשהמחפשים מצאו, היה זה מסע ארוך עד שבני האדם יכלו לעשות שימוש בממצאיהם למטרות כלשהן, זולת הגולמיות והפשוטות ביותר. גם אם האדם לא היה עיוור לחלוטין לאנרגיות האצורות בסביבתו כאותו אב קדמון פליאוליתי, הרי שסבל לכל הפחות מלקות ראייה קשה.

*המשך הפרק בספר המלא*

הערות:

2 סוג נכחד של יונק מתקופת האאוקן באמריקה הצפונית, שהיה אוכל עלים. היה מאבותיו של הסוס.

3 בית אצולה איטלקי, אחת המשפחות החשובות של הרנסאנס. לודוביקו ספורצה היה פטרונו של לאונרדו דה וינצ'י.

4 אַלבּרֶכט דִירֶר, 1471–1528, היה צייר, אמן הדפסי עץ, תחריט ורישום, ואיש אשכולות גרמני ששלח ידו גם במתמטיקה, גאומטריה, צורפות, מוזיקה, כתיבה, אנטומיה, ותכנון כלי תעופה. בשל רבגוניותו וחידושיו כונה "לאונרדו של הצפון".

5 רוג'ר בייקון, 1214–1294, היה פילוסוף אנגלי שנחשב לאחד מהתומכים הראשונים במדע המודרני.

6 הֶרוֹן מאלכסנדריה, חי בערך בשנים 10–70 לספירה, היה ממציא, מהנדס, מתמטיקאי ופיזיקאי יווני מהתקופה הרומית שחי באלכסנדריה במצרים. המציא מנגנון המוּנע בכוח קיטור הנקרא כדור איאולוס.

7 אַרְכִימֶדֶס, 287–212 לפנה"ס, היה מתמטיקאי, פילוסוף, מהנדס, ממציא ואסטרונום יווני. נחשב לאחד המדענים המובילים של העת העתיקה.

8 דדלוס הוא דמות במיתולוגיה היוונית. אדריכל וממציא גאון. בנה כנפיים לו ולבנו איקרוס כדי לברוח מהמגדל בו נכלאו.

ה. ג'. ולס

הרברט ג'ורג' וֵלס (באנגלית: Herbert George Wells;‏ 21 בספטמבר 1866 – 13 באוגוסט 1946) היה סופר, הוגה דעות, עיתונאי, סוציולוג והיסטוריון אנגלי. נחשב לאחד האבות המייסדים של סוגת המדע הבדיוני וזכור בעיקר בעקבות ספריו המשויכים לתחום זה. בניגוד לבן זמנו ז'ול ורן, מוקד סיפוריו לא היה ההרפתקה והאופקים החדשים, כי אם ביקורת חברתית נוקבת.

ב-1895 ראה אור ספרו הראשון "מכונת הזמן" שזכה להצלחה. ספרו השני היה "האי של ד"ר מורו" (1896). ב-1897 פרסם את "האיש הבלתי נראה" וב- 1898 פרסם את "מלחמת העולמות". הספר "האנשים הראשונים על הירח" פורסם ב- 1901 וספרו "מלחמה באוויר" פורסם ב- 1908. הרומנים הבאים שכתב "Love and Mr. Lewisham" (אהבה ומר לווישם) ו"קיפס" לא השתייכו לז'אנר המדע הבדיוני והעלו את ההערכה אליו כסופר. בנוסף לרומנים פרסם ולס פמפלטים ביקורתיים על הסדר החברתי באנגליה הוויקטוריאנית, ביניהם Anticipations (ציפיות) (1901), ו"אוטופיה מודרנית" (1905).

ולס הצטרף לתנועה הפביאנית בלונדון, אך במהרה הסתכסך עם ראשי האגודה, ביניהם ג'ורג' ברנרד שו. התנסות זו היוותה את הבסיס לספר "מקיאבלי החדש" (1911). ב-1913 כתב את "העולם יוצא לחופשי" (The World Set Free). לאחר מלחמת העולם הראשונה פרסם ספרות לא בדיונית. ספרו ההיסטורי "תולדות העולם", הפך לרב-מכר ולמצליח מבין ספריו. בהמשך פרסם את "מדעי החיים" (1929 - 1939), שכתב יחד עם ג'וליאן האקסלי וג'ורג' פיליפ ולס, ו"ניסיונות באוטוביוגרפיה" (1934). ספרו האחרון "Mind At The End Of Its Tether" שראה אור ב-1945 מבטא פסימיות לגבי עתיד האנושות. ולס מת בלונדון ב-13 באוגוסט 1946.

עוד על הספר

  • תרגום: איילת מור
  • הוצאה: מרתף ספרים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2023
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 246 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 6 דק'
העולם שוחרר מכבליו ה. ג'. ולס

הקדמה
נוספה למהדורת 1921 ע"י המחבר
 

"העולם שוחרר מכבליו" נכתב ב־1913 ופורסם בתחילת 1914, והוא האחרון בסדרה של שלושה סיפורי פנטזיה על אפשרויות – סיפורים שכולם עוסקים בהתפתחויות עתידיות אפשריות של כוח עכשווי כלשהו או קבוצת כוחות שכאלה. "העולם שוחרר מכבליו" נכתב בצלה הממשמש ובא של המלחמה הגדולה. כל בעל תבונה בעולם חש כי אסון מתקרב ולא ידע כיצד למונעו, אך רק מעטים בינינו הבינו במחצית הראשונה של 1914 עד כמה קרובה ההתרסקות. הקורא ישתעשע לגלות כי כאן היא נדחית ל־1956. ייתכן שמטֶבע הדברים ירצה לדעת את הסיבה לְמה שנראה כעת כעיכוב מופרז. כנביא, על המחבר להודות כי תמיד נטה להיות נביא איטי למדי. מטוס המלחמה למשל הקדים בעולם המציאות את התחזית שב–Anticipations בכעשרים שנה. אני מניח כי הרצון שלא לזעזע את תחושת ההרגל של הקורא הספקן, ואולי הנטייה – הראויה פחות לשבח – לזהירות, קשורים לתיארוך המאוחר של האירועים העיקריים בספר. אולם במקרה המסוים של "העולם שוחרר מכבליו" היה כמדומני מניע נוסף לדחיית המלחמה הגדולה. היה זה כדי לאפשר לכימאים להתקדם באופן ניכר בתגלית השחרור של אנרגית האטום. 1956 – או 2056 לעניין זה – עשויה להיות לגמרי לא מאוחרת מדי למהפכה המדהימה הזו באפשרויות הגלומות באנושות. ופרט לגרירה של יותר מארבעים שנה, היה הניחוש לגבי שלב הפתיחה של המלחמה ממוזל למדי. התחזית לברית בין מעצמות מרכז אירופה, המערכה הפותחת דרך הולנד, ושיגור הצבא הבריטי נמצאו מוצדקים במציאות בטרם חלפו שישה חודשים מפרסום הספר. והחלק הפותח בפרק השלישי נותר כעת, לאחר שהמציאות התרחשה, אבחנה הולמת למדי של עיקרי העניין. קליעה משמחת אחת (בפרק השלישי חלק 2) שעליה יכול הכותב לטפוח על שכמו, היא התחזית שבתנאים המודרניים יהיה זה בלתי אפשרי לכל גנרל גדול באשר הוא לצאת כשידו על העליונה, ולהיות מוקד להתלהבות הצבאות בכל אחד מן הצדדים. לא יוכלו עוד להיות אלכסנדֶרים או נפוליאונים. ועד מהרה שמענו את חיל המדע ממלמל, "הזקנים הטיפשים האלה," בדיוק כפי שנחזָה כאן.

אולם אלו הם הפרטים הקטנים, וההחטאות בסיפור עולות בהרבה על הקליעות. אך התזה העיקרית שבו היא שעדיין מעניינת כעת. התזה גורסת כי עקב התפתחות הידע המדעי, מדינות ואימפריות ריבוניות נפרדות כבר אינן אפשריות בעולם של ימינו, ושהניסיון להמשיך לנהוג על פי שיטה מיושנת זו משמעו לערוֹם אסון על גבי אסון עבור האנושות, ואולי אף להשמיד את המין האנושי כליל. העניין שנותר בספר זה כעת הוא תקפותה העומדת בעינה של תזה זו והדיון במבנה אפשרי לסיום המלחמות על פני כדור הארץ. סברתי שתפרוץ מעין מגפת שפיות דעת בקרב שליטי המדינות ומנהיגי האנושות. ייצגתי את השכל הישר של המוח הצרפתי והאנגלי, שכן המלך אגברט נועד בבירור להיות "נציגו האנגלי של האל" המוביל את האנושות למאמץ נועז ונחוש להצלה ובנייה מחדש. תחת זאת, כפי שאומרות הערות השוליים בספר לימוד, יש להשוות זאת לעיתון של ימינו. במקום התכנסות כנה ומכובדת של דמויות מובילות על גבעות בריסאגו – האנגלי פוגש את הגרמני והצרפתי את הרוסי, אחים בתוקפנותם ובאסונם – קם בז'נבה, בקצה השני של שווייץ, חבר לאומים1 (בעלות ברית) קטן ועלוב (שאינו כולל את ארצות הברית, רוסיה, ומרבית ה"עמים הנתינים" בעולם), הנפגש בערפל תוך התעלמות כלל עולמית, כדי לבצע מחוות חסרות ערך לבעיות המובילות של ההתמוטטות. או שהאסון לא היה עצום מספיק עדיין, או שלא היה מהיר דיו לגרום להלם המוסרי הנחוץ ולעורר את המיאוס המוסרי הנדרש. כשם שהעולם ב–1913 היה רגיל לשגשוג הולך וגובר, וחשב כי שגשוג זה יימשך לנצח, כך נראה כעת כי העולם מתרגל לגלישה מתמדת לעבר התפוררות חברתית, וסבור כי גם זו יכולה להימשך לעד ולעולם לא תגיע אל החבטה הסופית. אזי, בקרוב יתבססו הרגלים ושימושים, והשיעור הבוער והרועם מכול יחוויר עד התעלמות.

השאלה אם מין לבלאן כזה אפשרי עדיין, השאלה אם ניתן עדיין לחולל פרץ של שפיות דעת יוצרת בחברה האנושית ולמנוע את הגלישה המתמדת להרס – היא כעת אחת מן הדחופות בעולמנו. נהיר כי הכותב נוטה על פי מזגו לקוות כי ישנה אפשרות כזו. אך עליו להודות כי הוא אינו רואה סימנים רבים לרוחב הבנה שכזה ולאיתנות הרצון למאמץ יעיל לשנות את כיוונו של שטף הדרישות של הקיום האנושי. האינרציה של רעיונות שעבר זמנם ומוסדות מיושנים מובילה אותנו לעבר המפל. רק בכיוון אחד יש הכרה ברורה ברעיון של איחוד מדינות כדבר מה הגובר על כל שיקול לאומי ופטריוטי, והוא בתנועת מעמד הפועלים ברחבי העולם. איחוד עולמי של מעמד הפועלים קשור בקשר הדוק לתפיסות של מהפכה חברתית עמוקה. אם שלום עולמי נועד להיות מושג דרך איחוד כלל עולמי של מעמד הפועלים, השגתו תעלה במחיר של רקונסטרוקציה חברתית וכלכלית מוחלטת, ומעֲבר דרך שלב של מהפכה שיהיה בלי ספק אלים, שעלול להיות עקוב מדם, שעלול להימשך לאורך תקופה ארוכה, ועלול בסופו של דבר שלא להשיג דבר פרט לחורבן חברתי. עם זאת, נותרת עדיין העובדה כי במעמד הפועלים, ורק בו, הופיעה עד כה תפיסה של שלטון עולמי ושלום עולמי. החלום של "העולם שוחרר מכבליו" – חלום על אנשים משכילים ומובחרים מאוד שינהיגו ויובילו, ויעמידו עצמם מרצונם לרשות המשימה לעיצוב מחדש של העולם – נותר עד כה בגדר חלום.

 

ה. ג'. ולס

איסטון גליב, דנמאו, 1921

 

1 חבר הלאומים היה ארגון בינלאומי שהוקם בינואר 1920 לאחר מלחמת העולם הראשונה והיה הבסיס של ארגון האומות המאוחדות (או"ם) שהחליף אותו.

1

תולדות האנושות הן תולדות השגתו של הכוח החיצוני. האדם הוא בעל חיים המשתמש בכלים ויוצר אש. מראשית התפתחותו כפרא אנו מוצאים אותו משלים את חוזקו הטבעי ונשקו הגופני באמצעות חום השריפה וכלי האבן הגסים. כך התפתח מעבר לקוף, ומאז הוא מרחיב ומשכלל את עזריו. בהמשך הוסיף את כוח הסוס והשור, שאל את כוח הנשיאה של המים וכוחה המניע של הרוח, ליבה את אִשו במשב אוויר, וכליו הפשוטים, שרוקעו וחודדו תחילה בנחושת ואחר כך בברזל, התרבו, התגוונו, השתכללו, והתייעלו עוד ועוד. הוא חימם את בתיו, והקל את דרכו בשבילים ובדרכים. הוא פיתח יחסים חברתיים מורכבים והגדיל את יעילותו על ידי חלוקת עבודה. הוא החל לאגור ידע. המצאה הובילה להמצאה, כשכל אחת מהן מאפשרת לו לעשות יותר. לאורך התפתחותו, למעט נסיגות פה ושם, הוא המשיך וממשיך לעשות יותר ויותר. לפני רבע מיליון שנים היה האדם ברייה פראית, יצור קשה ביטוי שמצא מחסה במערות, חמוש בצור מסוּתת גסוֹת או מקל שחודד באש, עירום, חי לו בקבוצות משפחתיות קטנות, מוצא את מותו בידי גבר צעיר ממנו ברגע שפעילותו הזכרית החלה לדעוך. על פני מרבית שטחי העולם יכולת לחפשו לשווא, רק במספר עמקי נהר ממוזגים יכולת למצוא את מאורותיו הנמוכות ולהקותיו הקטנות; זכר, כמה נקבות, ילד או משהו כזה.

הוא לא ידע אז עתיד, ולא כל סוג של חיים מלבד אלה שחי. הוא ברח מדב המערות על פני סלעים עשירי עַפרת ברזל שצפנו הבטחה לחנית ולחרב, קפא למוות על מדף פחם, שתה מים דלוחים מבוץ וחימר שיום אחד יוכנו מהם ספלי חרסינה, לעס את שיבולי חיטת הבר שקטף, ובהה במבט עמום בציפורים שהתעופפו מעבר לטווח ידו. או שלפתע הפך מודע לריחו של זכר אחר וקם בשאגה, שאגות שהיו מבשרותיהן של תוכחות ותביעות מוסריות. מאחר שהיה אנוכי במובהק, לא סבל כל אחר זולתו.

במשך דורות ארוכים נלחם, התרבה, ​​וגווע יצור פראי זה, אותו אב קדמון של כולנו, תוך השתנות כמעט בלתי מורגשת.

ובכל זאת השתנה.

אזמל הכורח החריף, שחידד את טפרי הנמר עידן אחר עידן, וליטש את האורוהיפוס2 המגושם לכדי חינניותו של הסוס המהיר, פעל עליו ועדיין פועל. המסורבלים והאכזריים ביותר שבקרבו מצאו את מותם מוקדם יותר ולעתים קרובות יותר. היד העדינה יותר, העין המהירה, המוח הגדול, הגוף המאוזן התרבו והשֹתררו. עידן אחר עידן נעשו כליו טובים קצת יותר, והוא הפך מותאם יותר לאפשרויותיו. הוא נעשה חברתי יותר, להקתו גדלה, הוא לא הרג או גירש עוד את בניו המתבגרים, מערכת של כללי טאבו הפכה אותם נסבלים עבורו, והם כיבדו אותו בחייו ובמהרה גם לאחר מותו, והיו בעלי בריתו נגד החיות ושאר בני האדם. (אולם נאסר עליהם לגעת בנשות השבט, היה עליהם לצאת ולהשיג נשים לעצמם, וכל בן ברח מאמו החורגת והסתתר מפניה, פן יתעורר כעסו של הזקן. בכל העולם, אפילו עד היום, ניתן למצוא את כללי הטאבו העתיקים והבלתי נמנעים הללו.) במהרה, במקום מערות הגיעו סככות ובקתות, האש טופלה טוב יותר, ונוצרו כיסויים ובגדים. בהיעזרו בכל אלה התפשט היצור האנושי לאקלים קר יותר, נושא עמו מזון, אוגר מזון, עד שלעיתים נבט זרע זנוח ונתן רמז ראשון לחקלאות.

וכבר נוצרו התחלות של פנאי ומחשבה.

האדם החל לחשוב. בזמנים בהם היה מוזן היטב, וכשתאוותיו ופחדיו שוככו כולם, כשהשמש זרחה על מקום רבצו, החלו מחשבות עמומות להאיר את עיניו. הוא ליטש עצם ומצא דמיון לדבר מה. כששאף לשפרו החל באמנות חזותית. הוא לש את החימר הרך והחם שעל שפת הנהר בין אצבעותיו, ומצא עונג בעיצובו. הוא יצר ממנו כלים ומצא שהם שומרים מים. הוא התבונן בנהר הזורם, ותהה מאיזה חיק שופע מגיע זרם המים הבלתי פוסק. הוא מצמץ למראה השמש, וחלם שילכוד אותה וינעץ בה חנית בעודה יורדת אל מקום מנוחתה מאחורי הגבעות הרחוקות. אזי התרגש לבשר לאחיו שפעם אחת אכן עשה זאת, אולי מישהו אחר עשה זאת, אולי בלבל זאת עם חלום נועז אחר על ציד ממותה. וכך החלו סיפורי בדיון שהצביעו על דרך להשיג, ומצעד הסיפורים הגדול החל.

במשך עשרות ומאות אלפי שנים, משך אינספור דורות, נמשכו כך חיי אבותינו. מראשיתו של אותו שלב בחיי האדם ועד הבשלתו, מאבן הצור המרושלת המעובדת גסות ועד לכלים הראשונים מאבן מלוטשת, חלפו מאתיים או שלוש־מאות אלף שנים, עשרת־אלפים או חמישה־עשר אלף דורות. כך התגבשה האנושות אט אט מתוך כישוריו הגולמיים של הפרא. והניצוץ הראשון של חשיבה ממציאה, אותו סיפור ראשון, אותו מְסַפֵּר סיפורים בהיר עיניים, סמוק פנים ופרוע שיער, שהעתיר מחוות על מאזינו פעור העיניים והספקני, אוחז בפרק ידו כדי לשמרו קשוב, היה ההתחלה המופלאה ביותר שראה העולם אי פעם. הוא דן את הממותות למוות, והחל בהכנת המלכודת שתתפוס את השמש.

2

החלום ההוא היה רק ​​רגע יחיד בחייו של אדם, שענייניו הרגילים היו השגת מזון, חיסול מתחרים, והתרבות כדרך הבהמות. חבויים סביבו, מאחורי צעיפים דקיקים, היו מקורות כוח שאיש טרם נגע בהם, כוח שאת ממדי עוצמתו אנו משערים אך בקושי אפילו היום, כוח שביכולתו להגשים כל חלום אנושי שניתן להעלות על הדעת. אבל מגבלותיו עמדו בדרכו, והוא מת בבורות, בלא לדעת.

באדמות הפוריות של עמקי נהר חמימים היה האוכל בשפע והחיים קלים בעליל. וכך, בהיותו נרדף פחות על ידי צרכיו הפך האדם המתפתח, שהתגבר על קנאותיו המוקדמות, לחברתי, סובלני ונוח יותר, והרחיב את קהילתו. החלה חלוקת עבודה: חלק מהגברים הבוגרים התמחו בידע והדרכה, גבר רב כוח נטל את ההנהגה בשעת מלחמה, וכוהנים ומלכים החלו לפתח את תפקידיהם בדרמה הפותחת של תולדות האדם. דאגתו של הכומר היתה לענייני זמני הזריעה, הקציר והפריון, והמלך משל בענייני שלום ומלחמה. בכמאה עמקי נהר באזורים ממוזגים בעולם היו ערים ומקדשים כבר לפני כעשרים אלף שנה. הם שגשגו ללא תיעוד, מתעלמים מהעבר ונטולי חשדות לגבי העתיד, שכן הכתיבה צריכה היתה להתחיל עדיין.

אט אט הגדיל האדם את דרישותיו מהשפע הבלתי מוגבל שהציג והציע עצמו מכל עבר. הוא אילף בעלי חיים, פיתח את החקלאות הקדומה והאקראית לכדי טקס, הוסיף תחילה מתכת אחת למשאביו ואחר כך נוספת, עד שהיו לו נחושת ובדיל וברזל ועופרת וזהב וכסף כהשלמה לאבן. הוא חטב וגילף בעץ, יצר קדרוּת, חתר במורד הנהר עד שהגיע לים, המציא את הגלגל, וכבש את הדרכים הראשונות. אבל עיקר פעילותו במשך אלפי שנים ויותר היתה הכנעתו ושיעבודו שלו עצמו ושל אחרים לחברות הולכות וגדלות. ההיסטוריה של האדם אינה רק כיבוש הכוח החיצוני, היא קודם כל כיבושם של חוסר האמון והתוקפנות הקושרים את ידיו מלנצל את אפשרויותיו בשל אנוכיותו המרוכזת בעצמה ובהמיותו האלימה. הקוף שבתוכנו עוין עדיין להתרועעות והתחברות. משחר עידן האבן המושחזת ועד להשגת שלום עולמי, היו ענייניו של האדם בעיקר עם עצמו ועם בני מינו; מסחר, מיקח וממכר, חקיקה, פיוס, שיעבוד, כיבוש, השמדה, ועם כל תוספת קטנה של כוח פנה מיד, והוא פונה תמיד, למאבק המתעתע והסבוך של ההתחברות. המאוחר והחזק שבדחפיו הפך להיות הבנתם של בני מינו ושילובם בקהילה בעלת מטרה. עוד לפני שהסתיים שלב הליטוש של תקופת האבן הוא הפך לחיה פוליטית. הוא גילה בתוכו תגליות מרחיקות לכת להדהים, תחילה את הספירה ואחר כך את הכתיבה ועריכת הרישומים, וכך החלו קהילות עיירותיו להתרחב לכדי ריבונות. בעמקי הנילוס, הפְּרָת והנהרות הסיניים הגדולים החלו להיוולד האימפריות הראשונות והחוקים הכתובים הראשונים. גברים התמחו בלחימה ובשלטון כחיילים ואבירים. מאוחר יותר, כשספינות הפכו בנות הפלגה, הפך הים התיכון, שהיה קודם לכן מחסום, לדרך מהירה. ולבסוף, מתוך סבך כנופיות פיראטיות נולד המאבק הגדול של קרתגו ורומא. ההיסטוריה של אירופה היא ההיסטוריה של ניצחונה ואחר כך התפרקותה של האימפריה הרומית. כל שליט מלוכני עולה באירופה, עד האחרון שבהם, חיקה את יוליוס קיסר וקרא לעצמו קייזר או צאר או אימפרטור. כשמודדים זאת באורך חיי אדם, יש מרחב זמן עצום בין שושלת הפרעונים הראשונה במצרים לבין המצאת המטוס, אך ביחס לזמן שחלף מתחילת תקופת האבן, כל זה הוא סיפור של אתמול.

במשך תקופה בת עשרים אלף שנים או יותר – עידן המדינות הלוחמות – עסק מוחם של בני האדם בעיקר בפוליטיקה ותוקפנות הדדית, והתקדמותם ברכישת כוח חיצוני היתה איטית. כלומר מהירה בהשוואה להתקדמותם בתקופת האבן, אך איטית ביחס לעידן החדש של הגילוי השיטתי, שבו אנו חיים. הם לא שינו במידה רבה את כלי הנשק וטקטיקות הלחימה, את שיטות החקלאות, הימאות, את ידיעתם לגבי שטחי העולם הראויים למגורים, או את המכשירים והכלים של חיי הבית מאז ימי המצרים הקדמונים ועד הימים שבהם כריסטופר קולומבוס היה ילד.

היו כמובן המצאות ושינויים, אבל חלו גם נסיגות. דברים התגלו ונשכחו שוב. בסיכום כללי היתה התקדמות, אך היא לא כללה דרגות. חיי האיכרים נשארו כשהיו; ובסין, במצרים, באשור ובדרום־מזרח אירופה היו כמרים ועורכי דין ובעלי מלאכה עירוניים, ומושלים ושליטים מקומיים, רופאים, מרפאות ומיילדות, חיילים ומלחים עוד בתחילתה של תקופה זו, והם עשו כמעט את אותם דברים וחיו כמעט את אותם חיים כפי שחיו באירופה בשנת 1500 לספירה. בשנת 1900 חפרו ארכיאולוגים אנגלים בבבל ובמצרים וחשפו מסמכים משפטיים, חשבונות מקומיים והתכתבויות משפחתיות שיכלו לקרוא במלוא האהדה. היו שינויים דתיים ומוסריים גדולים לאורך התקופה, אימפריות ורפובליקות החליפו זו את זו, איטליה ערכה ניסוי עצום בעבדות, ואמנם העבדות נוסתה שוב ושוב וכשלה שוב ושוב, ועדיין היה עליה להיבחן שוב ולהידחות בעולם החדש. הנצרות והאיסלאם טאטאו אלף כתות ייחודיות, אך למעשה היו כל אלה התאמות מדורגות של האנושות לתנאים חומריים שנראו קבועים לנצח. הרעיון של שינויים מהפכניים בתנאי הקיום החומריים היה זר לחלוטין למחשבה האנושית לאורך כל הזמן הזה.

אך החולם, מספר הסיפורים, היה עדיין שם, ממתין להזדמנות בין עיסוקיו העמוסים, בין היוצאים והשבים, המלחמות והתהלוכות, בניין הטירות והקתדרלות, האמנויות והאהבות, הפוליטיקות הקטנות והסכסוכים חשוכי המרפא, מסעות הצלב ומסעות המסחר של ימי הביניים. הוא כבר לא העלה השערות והמציא המצאות במחשבתו באותה חירות בלתי מרוסנת שהיתה מנת חלקו בתקופת האבן. הסברים סמכותיים בנוגע לכל דבר חסמו את מחשבתו. אך הוא העלה השערות והמצאות בשכל מפותח יותר, ישב בטל והביט בכוכבים החגים בשמיים והרהר במטבע ובגבישים שבידו. בכל עת של פנאי למחשבה במהלך תקופות אלו, נמצאו הבריות בלתי מרוצים מהדברים, בלתי מסופקים מהבטחות האמונה האורתודוקסית, מוטרדים מסימנים בלתי מובנים בעולם שסביבם, מפקפקים בסופיותה של חוכמת הדוֹגמה. לאורך כל ההיסטוריה היו אנשים שהלחש על עניינים נסתרים בסביבתם הגיע לאוזניהם. הם לא יכלו עוד לנהל חיים רגילים או להסתפק בדברים הפשוטים שבעולם לאחר ששמעו את אותו קול. ובעיקר, הם האמינו כי לא רק שהעולם הוא כעין מסך על פני דברים שאין לנחשם, אלא שהסודות הללו הם כוח. עד כה הגיע הכוח אל בני האדם באקראי, אבל כעת היו מחפשים שעסקו בחיפוש. הם חיפשו בין עצמים נדירים, מוזרים ומתעתעים, מדי פעם מצאו עצם מזדמן כלשהו שניתן לשימוש, לעיתים רימו את עצמם עם גילוי מדומיין, לפעמים העמידו פנים שמצאו. עולם חיי היומיום צחק לברנשים תמהוניים אלה, או מצא אותם מטרידים והתעמר בהם, או נבהל ועשה מהם קדושים, ידעונים ומכשפים, או גילה אהדה כלפיהם והשתעשע בתקווה. אך במרבית המקרים הם לא זכו להקשבה. אבל הם היו מסוגו של אותו פלוני שחלם לראשונה לתקוף ממותה, ממינו וטבעו – והדבר שחיפשו, לגמרי מבלי משים, היה המלכודת שתתפוס יום אחד את השמש.

3

אדם כזה היה לאונרדו דה וינצ'י, שהסתובב בחצר בית ספורצה3 במילאנו בהלך רוח של היסח דעת מכונס. ספריו היו מלאי ניבויים ותחזיות גאוניות לגבי שיטותיהם של ממציאי התעופה הראשונים. דירר4 היה מקבילו, ורוג'ר בייקון,5 שהושתק בידי הפרנציסקנים, מסוגו. אדם נוסף כזה בעיר עתיקה יותר היה הֶרוֹן6 מאלכסנדריה, שידע על כוחו של הקיטור אלף ותשע־מאות שנים לפני שהוכנס לראשונה לשימוש. ועוד קודם לכן היה ארכימדס7 מסירקוז, ולפני כן דדלוס8 האגדי מקנוסוס. לאורכה ולרוחבה של ההיסטוריה, בכל פעם שהיה מעט פנאי ממלחמות ואלימות, הופיעו המחפשים. מחצית מהאלכימאים היו מסוגם.

כשרוג'ר בייקון ערך את הפיצוץ הראשון באבק השריפה, ניתן היה לשער כי בני האדם יגיעו מיד למנגנון הנפֶץ. אך הם לא יכלו לחשוב על שום דבר מעין זה. תורת המתכות שלהם היתה גרועה מכדי לייצר כלים כאלה גם אילו היו מעלים אותם בדעתם. הם לא יכלו אז לייצר כלים חסינים מספיק כדי להכיל את הכוח החדש, אפילו למטרה גולמית כשיגור טיל. תותחיהם הראשונים היו בעלי קנים מעץ מחוזקים בחישוקי ברזל, והעולם חיכה יותר מחמש־מאות שנה עד שהגיע מנגנון הנפֶץ.

אפילו כשהמחפשים מצאו, היה זה מסע ארוך עד שבני האדם יכלו לעשות שימוש בממצאיהם למטרות כלשהן, זולת הגולמיות והפשוטות ביותר. גם אם האדם לא היה עיוור לחלוטין לאנרגיות האצורות בסביבתו כאותו אב קדמון פליאוליתי, הרי שסבל לכל הפחות מלקות ראייה קשה.

*המשך הפרק בספר המלא*

הערות:

2 סוג נכחד של יונק מתקופת האאוקן באמריקה הצפונית, שהיה אוכל עלים. היה מאבותיו של הסוס.

3 בית אצולה איטלקי, אחת המשפחות החשובות של הרנסאנס. לודוביקו ספורצה היה פטרונו של לאונרדו דה וינצ'י.

4 אַלבּרֶכט דִירֶר, 1471–1528, היה צייר, אמן הדפסי עץ, תחריט ורישום, ואיש אשכולות גרמני ששלח ידו גם במתמטיקה, גאומטריה, צורפות, מוזיקה, כתיבה, אנטומיה, ותכנון כלי תעופה. בשל רבגוניותו וחידושיו כונה "לאונרדו של הצפון".

5 רוג'ר בייקון, 1214–1294, היה פילוסוף אנגלי שנחשב לאחד מהתומכים הראשונים במדע המודרני.

6 הֶרוֹן מאלכסנדריה, חי בערך בשנים 10–70 לספירה, היה ממציא, מהנדס, מתמטיקאי ופיזיקאי יווני מהתקופה הרומית שחי באלכסנדריה במצרים. המציא מנגנון המוּנע בכוח קיטור הנקרא כדור איאולוס.

7 אַרְכִימֶדֶס, 287–212 לפנה"ס, היה מתמטיקאי, פילוסוף, מהנדס, ממציא ואסטרונום יווני. נחשב לאחד המדענים המובילים של העת העתיקה.

8 דדלוס הוא דמות במיתולוגיה היוונית. אדריכל וממציא גאון. בנה כנפיים לו ולבנו איקרוס כדי לברוח מהמגדל בו נכלאו.