אסקנה

פרק אחת

מחיר הנקמה

הדבר הראשון שרוברט יכול היה לחשוב עליו כשקיבל את התשלום שלו זה עד כמה הוא רעב ונואש לכוס שיכר טוב. כשהבוס שלו, דיאן הזקן, הושיט לו את שק העור האדום והכבד שהכיל את תשלומו, הוא גם ניצל את ההזדמנות כדי לבקש מרוברט ללכת ולמצוא לבדו לקוח חדש שזקוק לשירותיו באזור. דיאן חילק לעובדיו פקודות כאלו מדי פעם, ורוברט עדיין לא יכול היה לשים את האצבע על הסיבה המדויקת לכך, אף על פי שעבד תחת חסותו של הבוס לבן השיער כבר כמעט חמש שנים. כשחשב על זה וסינן את האפשרויות, התשובות האופציונליות הפכו די מוגבלות.

האופציה האחת היא שדיאן מתעצל. בכל זאת, כשאתה נוקם דם זקן וממורמר, מלא קמטים וקעקועים אדומים ודהויים על עורך השחור, זה הגיוני שלא תהיה לך יותר מדי סבלנות, ובטח שלא מספיק כדי למצוא עבודות וחוזי דם חדשים לנוקמים תחת חסותך. האופציה השנייה היא שזו הייתה הדרך שלו לחנך את עובדיו, שרובם המוחלט לא עברו את גיל שלושים, ולהכין אותם לחיפוש עבודות ומטרות נקמה לבד ומבלי שיחזיקו להם את היד — ליום שבו הוא לא יהיה שם בשבילם. ובכנות, מתוך היכרותו, הוא הניח שמדובר באופציה הראשונה.

הוא עזב מייד לאחר שקיבל את תשלומו ואת הדרישה החדשה מדיאן, מהלך לדרכו אל מחוץ תחומי מגדל הנקמה, המקום שבו התחיל את החיים החדשים שלו בעל כורחו. מדובר גם במקום שבו הוא ואחיו התגוררו באופן זמני, כשרק הגיעו לעיר הבטוחה המרכזית לפני חמש שנים. באותו הזמן רוברט ידע שהוא לא מעוניין לציית לחובת המגורים במגדל, כזו שכל נוקם צריך להתמודד איתה, ובטח שלא יכול היה לנטוש את שני אחיו ולא להיות לצידם בהסתגלות לעיר מגוריהם החדשה. לכן לא הייתה לו ברירה אלא להשתמש בלשונו הכסופה ולשכנע את דיאן לוותר על החובה הזו — בטענה שהיא מגבילה את שני אחיו, שחייבים לגור יחד איתו, כי אם לא יגורו איתו הם לא יצליחו לשרוד בחוץ מבלי להיפגע או לגווע ברעב.

הוא ושני אחיו, אמיליה ולאנס, גרו בבית קטן בקרבת המגדל, במרחק של חצי שעה ממנו, סמוך לכיכר המסחר הראשית של העיר הבטוחה המרכזית, שהיא חלק מהכיכר הרביעית. כשיצא ממגדל הנקמה בשעות הבוקר, רוברט חשב לרגע, שואל בתוך מוחו לשלום אחיו.

אמיליה בוודאי ישנה או לומדת, העריך לו הנוקם, ולאנס בקרוב יוצא לעבודה, בעוד שעה או שעתיים.

הוא קיווה לפגוש את אחיו הקטן, שעובד בתור מודיע, בדרך לעבודה — אך ידע שהסיכויים שזה יקרה לא יהיו גבוהים. שטח העבודה של לאנס הצעיר הכיל את הכיכר הראשונה והשנייה בלבד, והוא לא נטה לצאת מהתחום הזה במהלך שעות עבודתו. הבעיה הייתה העובדה ששתי הכיכרות האלו נמצאות במרחק שלוש שעות וחצי של הליכה ארוכה לפחות מהמקום שאליו רוברט דווקא הלך כדי להרטיב את גרונו ביין טוב. נוסף לכך, בעוד לאנס הלך דרומה מהכיכר הרביעית למשרד המודיעים שבכיכר הראשונה, רוברט דווקא צעד צפונה במסעו אל הכיכר השביעית — אל הפאב האהוב עליו.

רוברט הכיר את העיר שבה חי בשנים האחרונות כמו שהכיר את קמטי העור בכף ידו, וכשהיה צריך לחפש לעצמו עבודה חדשה הוא ידע בדיוק לאן ללכת כדי למצוא אותה. איפה יכולים להימצא אנשים שנעשה להם עוול, שמשתוקקים לנקמה ומטביעים את עצמם ביין ובוויסקי כדי להשתחרר מתחושות הכאב?

כמובן, זה יהיה בפאב גדול. מקום שבו אנשים שותים בכמויות, מערפלים את חושיהם ומרשים לעצמם לחטוא אין־‏ספור פעמים בהשפעת משקאות אלכוהוליים מגוונים בסוגיהם. רוברט חיבב אלכוהול עד עמקי נשמתו ובילה עם אלי, חברתו הטובה שסידרה לו את העבודה כנוקם דם מלכתחילה, בעיקר בפאבים — ורוב הזמן באחד שאליו הלך באותו הרגע.

הנוקם המותש יצא להליכה לכיוון פאב "עוף החול", הפאב האהוב עליו ועל אלי, שם נהגו לבלות בכל שבוע לפחות פעם אחת, ואם היה להם את הזמן, אז גם פעמיים או שלוש. גופו הפך רפֶה ברגע כשנזכר פתאום שהבר נמצא בכיכר המסחר השביעית, במרחק שעתיים של הליכה מהכיכר הנוכחית שבה נמצא. אך בכל זאת, הוא נשם עמוק והכריח את שריריו לקחת אותו למסע.

כשרוברט הגיע סוף־‏סוף לכיכר המסחר השביעית והגדולה, הוא התפלא מכמות האנשים שמילאו את הרחובות בשעת בוקר מוקדמת כזו. השעה הייתה בערך חמש או שש בבוקר, ולא רבים מן השורה מרבים לקום מוקדם כל כך כדי לצאת לעבודה או לסידורים הנחוצים להם.

אני מניח שהם צריכים לנשום קצת אוויר חם, חשב לעצמו הנער, אחרי ראש השנה, דיאניקה. אולי הם פשוט חגגו בלילה, ורק עכשיו הצליחו לגרד את עצמם מהרצפה וללכת לדרכם.

רוברט נזכר במסיבה הקטנה שערך אתמול, ביום הולדתו השמונה־‏עשר, ועדיין לא הצליח להפנים את העובדה שהוא כבר אינו נער. הוא העדיף להתייחס לעצמו כנער צעיר, אין ספק. הוא עדיין הרגיש כמו ילד בן שש־‏עשרה, מלא אדרנלין ורצונות, טרי ומוכן למשימה ולכל תרחיש. אבל הוא כבר לא היה כזה. הוא היה בוגר יותר, חכם יותר, מאופק יותר וקצת פחות צעיר.

בשלב מסוים בדרכו בכיכר השביעית מישהו תפס את תשומת ליבו — מודיע, כבן עשרים עם שיער שחור וארוך הקשור בצמה אל מאחורי גבו, צעק בעוצמה מחרישת אוזניים את החוקים והחדשות שיש למחוזות האימפריה הריאללית להציע. יחד עם זאת טרח המודיע לאסוף תלונות מהאזרחים הפעילים חברתית שישבו באותה עת על ספסלי אבן המוצבים במקביל לעמדתו, וצפו באותו מודיע מדבר כשהוא מדלג ברגליו הארוכות והדקות על פסל שטוח הרוס למחצה, אחד שהיה גדוש בזבל ובלשלשת של ציפורים עפות.

הדרך שבה המודיע חש בנוח לטפס על הפסל, לדלג בין לבנים אדומות וכסופות ולצעוק כמו משוגע בשעות הבוקר המוקדמות, האדימה את פניו של הנוקם וגרמה לראשו להסתחרר. מילותיו של המודיע מגזע הגאלְפֵרנָה, בעל האוזניים המחודדות והעור החום־‏בהיר, הזכירו לרוברט את האֶמפַּרוֹר המכהן כרגע, יוּרסאָן קינגפורד, את הביטחון הלא פרופורציונלי שלו בעצמו, את הצורה שבה הפגין התנשאות בלתי רגילה כלפי האזרחים שלו, או במקרה הזה, את הצורה שבה דיבר כלפיהם.

המחשבה על החלאה גרמה לנוקם להסתובב הצידה לרגע ולירוק על הרצפה בקללות.

לבסוף רוברט אכן הגיע לפאב, מושיט את ידיו ופותח את דלתות האבן הגדולות בעזרת משקל גופו. על הדלתות הודבקו עצמות של מפלצות וחיות מאין־‏ספור סוגים, שיחד הרכיבו את שם הפאב באותיות ריאלליות, "עוף החול".

מזג האוויר שבחוץ היה קריר ולח, כיאה לשעות הבוקר המוקדמות במדבר אַסְקֶנֶה. בתוך הפאב, לעומת זאת, החום היה מציף ונורא — והזיעה באה ושרפה על עורו החיוור של רוברט. מספר לא קטן של מדורות ומנורות אלכימיות הודלקו בתוך המקום, כל אחת עוטה צבע שונה, ולא רק כדי לחמם את המקום בשעות הבוקר, אלא גם כדי להאיר את הבר העמוס בצורה מספקת לכל אורחיו.

מיוזע, הוא אחז בברדס האדום והדק שעל ראשו, הוריד אותו, מניח לו ליפול אל גבו המכוסה בשריון לוחיות כסוף־‏אדום, וחשף את שערו הסתור שקישט את קו לסתו כעת ומעט מעבר ממנו. הנוקם לא דחק בזמנו ובנונשלנטיות סידר את שערו השחור החלק, מוציא מכיס מכנסיו סרט בצבע שני ומותח אותו על השיער בקדמת ראשו ומחליק אותו לאחור כדי שלא יסתיר את ראייתו. עיניו האפורות נצצו מעייפות בזמן שפיהק בחוזקה, והוא החל בחיפושיו אחר שולחן פנוי.

הוא גירד בזקנו השחור והקצוץ, מקור לגאווה מבחינתו, שחימם את חלקי פניו בצורה קיצונית כעת וגרם לגירוד מחריד על פניו המיוזעות. הנוקם כמעט הרגיש שהוא רוצה לגלח אותו, אבל הזקן גם כך היה קצר ומסודר ביחס לזקנים אחרים שראה בקרב אזרחי אסקנה, והנוקם לא חיבב את מראהו בלעדיו כלל.

המקום היחיד שבו הגיוני היה לפגוש כמות אנשים כזו בשעות הבוקר המוקדמות היה פאב סוער וחי כמו עוף החול. כל כך הרבה אלמנטים שונים השתלבו יחדיו בין ארבעת קירות המקום ואיחדו כוחות כדי להעניק לפאב העמוס תחושת חיות שאין כמותה, וביניהם הלהקה החיה שהופיעה על במת עץ מוגבהת במרכז הפאב הלוהט. חבריה רקעו ברגליהם כנגד הרצפה הקרה והמאובקת, מנגנים בגיטרות ובחלילים ומזמרים בקצב מידבק שמתח והקפיץ את שריריו של רוברט.

יושבי הפאב הצמאים והרעבים מכל הגזעים והמינים היו פזורים באופן אקראי בין שולחנות העץ וכיסאות הברזל, כל אחד מתעסק בשלו ושותה כרצונו, וביניהם היו גם פושעים נכבדים ממגוון סוגים שמצאו את דרכם אל המקום, כמו תמיד — כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, קישטו את המקום בתחושה מרגשת ובריח מכביד אך ממכר של סכנה.

אבל הפושעים האלו לא השתייכו לכנופיה שרוברט היה מיודד איתה כבר שנים.

דווקא היריבים של כנופיית הסקאליית', שאליה אלי השתייכה כבר שנים טרם היכרותם, הם אלה שכרגע התקבצו בעיקר מול שולחן אחד וגדול, מלא יין ומטבעות מכל הצבעים, ושיחקו במשחק פוקר ארוך ומייגע. מדובר היה בחברי כנופיית הפֵאנגים, הכנופיה החוקית השנייה בעיר, שכל חבריה כוסו בקעקועים ירוקים, זוהרים ומפותלים של נחשים במגוון סוגים וגדלים, מאירים את הבר באור ירוק ומעורר חלחלה. הפאנגים האלו, שנחשבו חסרי ערך בעולם התחתון עקב דרגתם הנמוכה לא רק בקרב הכנופיה שלהם, נטו לבלות בפאב עוף החול, מאחר שהממונים עליהם תפסו את כל המקומות בפאבים הגדולים והמכובדים שנמצאים בשטח הטריטוריה של הפאנגים — שהתפרס על פני כיכרות אחרות ולא כלל את הכיכר השביעית.

אחד מהם כיוון פתאום את מבטו אל רוברט, והוא הרגיש את העיניים הירוקות והבוהקות של הפאנג חודרות אל נשמתו. הוא השפיל את מבטו, והפאנג הבוהה הסיר את עיניו ממנו כתגובה, מאבד את העניין בנוקם הצעיר וחוזר לענייניו במשחק הפוקר הסוער ששיחק בו, ובכך מצטרף שוב למסכת הצעקות שהדהדה משולחן המשחק אל מרחבי הפאב.

רוברט כמעט יכול היה לחוש בפיו היבש בטעם השיכר שעמד לשתות, ופילס את דרכו אל עבר שולחן אחד, קטן ונטול לקוחות. הנוקם התיישב סמוך לשולחן על כיסא ברזל גדול ומרופד בכרית עור בלויה ומקולפת — ולקח לעצמו דקה או שתיים כדי למצוא את התנוחה הנכונה והנוחה ביותר כנגד שריריו התפוסים. הוא התקרב אל השולחן, גורר את הכיסא בכפות רגליו, והניח לידיו הכבדות להישען על הרהיט בהקדם האפשרי.

עיניו האפורות הבחינו בעיתון אזרחי ומלוכלך מדיו שהונח על השולחן שבו ישב, ורוברט הושיט מייד את ידו כדי לקרוא את החדשות האחרונות שיש לעיר הבטוחה המרכזית ולאימפריה בכללותה להציע. זה היה אתגר, לקרוא את אותו הידיעון, מאחר שכתמי שיכר רבים הסתירו חלקים לא קטנים מפסקאות הטקסט הארוכות שבו, שנכתבו במהירות וברשלנות בידי אותו עובד עיתונות מסכן שכתיבת הגיליון והעתקתו היו באחריותו.

כשהביט בתאריך שנכתב בפינת הדף הראשון, הבין רוברט שהעיתון יצא לאור אתמול, באחד ביאנרה, שהיה כמובן יום הולדתו.

העיתון לא חידש לרוברט דבר. חידוש אספקות ומשלוחים, עוד מכשפים שנרצחו בידי ציידי קסם בשטחים הבטוחים, ערים קטנות ולא מבוטחות שנהרסו כליל בידי קניבלים צמאים ושאר ירקות. הנער נאנח לאחר שסיים לרפרף בעיתון, ושיחק בקצוות זקנו כאילו היה מדובר בחרב חדשה ונוצצת שקיבל.

לבסוף הצמא גבר עליו, והוא החליט להרים את ידו המשוריינת ולחכות שמלצר אחד יראה אותו וייתן לו שירות. רוב המלצרים במקום הכירו אותו היטב, מאחר שהוא היה לקוח קבוע ונאמן של פאב עוף החול מאז היה בן שלוש־‏עשרה. לא חלפו שלושים שניות עד שמלצר אחד, שהיה מוכר היטב לרוברט, ניגש אל השולחן והקשיב לבקשתו הקטנה של הנוקם לבקבוק יין טוב וכוסית מומתקת עוד יותר של יין דבש.

המלצר הזה היה בחור בשם סאלבדור, איש צעיר מגזע מטאליי, שבבירור עבד לפחות שמונה שעות לפני שרוברט בכלל דרך במקום. סימניו המטאליים והאפורים, שכיסו כמעט את כל פניו, כבר הפכו מקומטים מעייפות, ונראה היה שכל מה שסאלבדור רצה הוא להניח את ראשו על הרצפה ולהירדם לכמה שעות טובות. בכל זאת, להתמודד עם אין־‏ספור לקוחות והזמנות עמוסות במהירות המרבית זו משימה מפרכת לכל איש שפוי באשר הוא.

רוברט זכר את המחירון במקום בעל פה והניח על השולחן שני מטבעות קריסטל שחורים, שווי ערך לעשרים קריסטלים בסך הכול. המלצר רץ מהשולחן של רוברט רק כדי לחזור לאחר דקה או שתיים ולהגיש את הזמנתו של הנוקם במהירות הבזק, כאילו שדוב רעב ועצבני רדף אחריו ועמד לנשוך אותו ולחצות אותו לשתיים אם לא יספיק לעשות את הדרוש ממנו בזמן.

אחרי שלגם כמה לגימות גדולות ורועשות במיוחד, והשתעל אל תוך ידו המשוריינת והקרירה, רוברט יכול היה להתחיל במלאכה. הוא טרח והזמין לעצמו סטייק ברוטב עגבניות עסיסי, וזלל באיטיות ובעונג — כל נגיסה ולעיסה הפכו לחוויה. הוא ידע שהמראה של נוקם זולל לתומו ונרגע במקומו בפאב כזה ימשוך בוודאי את תשומת ליבם של לא מעט לקוחות פוטנציאליים והתייצב בכיסאו בשתיקה בציפייה ללקוח חדש. כל מה שנותר עכשיו מבחינתו הוא לחכות בסבלנות.

הפעם, ההמתנה הייתה ארוכה יותר מהרגיל. רוברט הספיק להזמין לעצמו עוד כמה כוסות משקה, ולבזבז לפחות שלושים קריסטלים נוספים על אלכוהול משובח ומזון מלא טעמים ומרקמים שמילאו את בטנו והעשירו את גרונו, אבל כשהנוקם נזכר שהוא מרוויח רק מאה וחמישים קריסטלים על כל חוזה נקמה מוצלח, ליבו עצר לרגע, והנער חשב פעמיים ובסופו של יום גם ויתר על שאר האלכוהול שרצה להזמין בהמשך.

בחוסר מעש, רוברט החליט להפנות את מבטיו אל שאר הלקוחות ואל האקשן החי במקום בשביל הסיכוי הלא רע שימצא לקוח בתוך כל הכאוס שסביבו. נפשו כבר ראתה הכול, יש לומר, והייתה מוכנה לכל תרחיש. אנשים רבים זה עם זה, מתחילים בקטטות על שטויות, שיכורים עד מוות ולבושים בגדים מוכתמי שיכר ודם חם ממגוון סוגים — אלימות הייתה דבר שבשגרה בערים הבטוחות של אסקנה, וכך גם היה המוות. זה אירוני שבמחוזות אחרים של האימפריה אלימות כמו זו, שנפוצה כל כך באסקנה, הייתה מענישה כל אחראי לה בלפחות שבע מאות קריסטלים של קנס או אפילו בכמה שבועות עבדות, אבל לא כאן. לא באסקנה.

לאימפריה לא אכפת מאיתנו, ידע רוברט, לא ליורסאן לפחות.

אך את מחשבותיו הרבות קטע פתאום הלקוח החדש שלו, שהשיג את תשומת ליבו של רוברט כשטפח על גבו, דבר שגרם לו לתפוס בזרוע שנגעה בו ולהסתובב בכוונה לתקוף ולהגן על עצמו. כשרוברט סובב את ראשו וחיכה בציפייה לראות את לקוחו החדש, ציפיותיו נשברו כאגרטל זכוכית שנפל על הרצפה.

הנוקם שחרר מייד את ידו מהלקוח הפוטנציאלי והביט בו בשנית, מניח לעיניו לבחון את כל מה שהיה למראה לקוחו החדש להציע. מדובר היה בילד שאין סיכוי שעבר את גיל אחת־‏עשרה, מגזע המטאליי. רוברט לא שם לב ליותר מדי כתמי מטאלי על עורו החשוף של הילד — דבר שהציע שרק אחד מהוריו אכן השתייך לגזע המטאליי. אבל הכתם המטאלי היחיד שבאמת משך את תשומת ליבו של הנוקם היה אחד שאי־‏אפשר לפספס. הכתם כיסה חצי מצווארו של הילד והגיע עד לאמצע הלחי הימנית שלו, מקשט את פניו כתכשיט שהוא לעולם לא יוכל להרשות לעצמו לרכוש. הצבע הכסוף, החד והחלק שכיסה את צווארו של הלקוח נראה תלוש לגמרי מעורו השחום והמלוכלך להחריד שהיה מנוקד בפצעים, חציים פתוחים וטריים וחציים מחלימים.

"מה אתה צריך?" רוברט פנה אל הילד, מרים גבה בתהייה.

"נקמה," השיב הילד שרק עכשיו הצליח להסתכל ישירות בעיניו של הנוקם.

העיניים שהביטו ברוברט היו עיניים כועסות, כאובות, שבורות, לא עיניים של ילד. "אתה יכול לתת לי אותה?"

"בוודאי."

הילד נאנח, פרע את שערותיו ופיהק, השקיות מתחת לעיניו מסוגלות להחביא בתוכן להקה שלמה של זאבים. עד שסיים הלקוח החדש לפהק, רוברט כבר הספיק למשוך כיסא משולחן אחר לשולחן שלו והזמין את הילד להתיישב. הילד אכן התמקם בכיסאו והזמין גם הוא משקה חריף וחזק כדי להרטיב את גרונו, ולרוברט לא היה צל של ספק שהוא נזקק למשקה כזה עד מאוד גם מסיבות אחרות ופחות יפות לביטוי.

"מה השם שלך?" שאל הנוקם בזמן שלגם מכוס היין הבודדה שנותרה מלאה על השולחן, מחליק את אצבעותיו על הזכוכית שהכילה בעבורו את השיכר.

"נילר," ענה הלקוח החדש שהביט ברוברט בזהירות מרובה ובכוננות קרב, "ושלך?"

"רוברט, אבל זה לא רלוונטי," הוא השיב, ונילר הנהן בראשו בהבנה.

"נילר, אתה יודע לכתוב?"

"לא," ענה הילד והשפיל את מבטו.

זה לא הפתיע את רוברט. בעיקר בעלי מקצוע שזקוקים לכישרון הזה או עשירים ובעלי כוח יודעים כיצד לכתוב ולקרוא, וקשה להשיג מורה מוצלח שילמד את האומנות הזו מבלי להשקיע בדבר הון תועפות. כמובן, אפשר להסתדר במחוזות ובאדמות מבלי לדעת לקרוא או לכתוב, אבל תמיד עדיף לדעת מלהיות חסר מושג.

הנוקם, כתגובה, התמתח והתכופף אל מתחת לשולחן, שם הניח את תיק העור שלו, המלא בכסף ובמעט אוכל בן יומיים או שלושה, מים וכמובן המחברת שבה הוא אמור לכתוב חוזים ולחתום בה במהלך השלבים הבאים של החוזה.

הוא הרים את התיק, הניח אותו על ברכיו והחל לחטט בו כדי למצוא את מבוקשו. רוברט היה אדם מסודר להחריד, ולכן לא נדרשה יותר מחצי דקה כדי למצוא את המחברת. כששלף אותה אי־‏אפשר היה להתעלם מכריכתה העשויה מהעתק עור של דגל נוקמי הדם, המציגה גולגולת שחורה על רקע אדום מדם וזורח מכמה מטבעות זהב. נוסף עליה הוא שלף את העט האדום שלו, שבתקופות טובות יותר באמת הכיל דם — אבל בימינו, לארגון נוקמי הדם באסקנה לא היו המשאבים כדי להכין את העטים האלו בצורה המסורתית.

"אז מה קרה, נילר?" שאל רוברט בזמן שחיפש במחברתו עמוד ריק שבו יוכל לכתוב את החוזה הנוכחי שלו.

"אתמול בערב... ההורים שלי נרצחו," השיב נילר לאחר היסוס קצר, משפיל את מבטו ומושך בחוזקה באפו. "היה להם עסק קטן, מאפייה, שבה אני והם עבדנו יחד. מדי פעם הייתי תופס אותם משתמשים, מסניפים אבקה כסופה מוזרה, ורק אחר כך הבנתי שהיא הייתה בכלל אבקת אובסידיאן. סם. אבל לא היה לי אכפת, כי הם הצליחו לתפקד ולשים אוכל על השולחן. לפני כמה שבועות התחילו להגיע אנשים עם מסכות מתכת לדלת הבית שלנו — סקאלים, אני חושב, ודרשו מההורים שלי לשלם להם על הסמים שהם רכשו. מן הסתם לא היה להם הכסף הזה. לא מרוויחים הרבה מעסק קטן."

דמעות החלו לצוץ בעיניו החומות והכאובות, ונילר אימץ אותן בחוזקה כדי לנסות ולהחניק את שכבת הדמעות שצבעה והקיפה את עיניו. רוברט רצה לחבק אותו, לתמוך בו, אך הגוף שלו ננעל במקומו ולא הותיר לו לעשות זאת.

"אתה יכול לבכות," הנוקם הדגיש ואמר, "זה בסדר, נילר."

הילד הסתכל ישר בעיניו של הנוקם בזמן שדמעה נפלה מעינו הימנית והחומה. עיניו נצצו וזהרו כמו שני יהלומים שנחצבו בדאסקאריה ומצאו את מקומם בתכשיט של האמפרור, שכבת הדמעות מדגישה את הפרטים והנימים שבעיניו. נילר ניגב אותן באחורי כפות ידיו והמשיך בסיפורו לאחר נשימה עמוקה.

"אתמול בלילה, הסקאלים דפקו שוב על הדלת שלנו. אני הייתי ער, כי קשה לי להירדם בלילות, וישבתי בסלון עם אבא ואימא. אבא היסס לגבי זה, אבל החליט לבסוף לפתוח את הדלת רק כדי לקבל חץ דרך העין וליפול ישר על הרצפה. אימא שלי, לעומת זאת, שלפה פגיון מהחגורה שלה, אבל הסקאלים אפילו לא טרחו לתת לה הזדמנות להגן על עצמה."

מוזר, חשב רוברט כשקימט את גבותיו, זה נוגד את הקוד שלהם. אתה לא יורה במישהו מרחוק ומבלי שהוא ידע שאתה מתנקש סקאלייני. מעבר לזה, הסקאליית' לא סוחרים באובסידיאן או בסמים בכלל — הם פשוט לא מתעסקים בדברים האלו. משהו פה מסריח. אני צריך לדבר על זה עם אלי.

"הסקאלים נכנסו אלינו הביתה וחיפשו את הכסף שהם רצו כל כך. כשהם ראו אותי, הם בהו בי... והם פשוט צחקו. הם לא עזבו את הבית עד שלא מצאו את הכסף שלהם. וכמובן, זה לא הספיק. הם הפילו אותי אל הרצפה, בעטו בי עד שירקתי דם וצעקו עליי — כדי 'ללמד אותי לקח' בשם ההורים שלי. כשהם יצאו, הם קראו זה לזה בשמות שלהם, ואני יודע שאתה צריך שמות בשביל חוזה. הם מצאו את מה שחיפשו, ואז הם פשוט..." הילד גמגם לרגע, לסתו התחתונה רועדת, "הם פשוט הלכו."

"מה השמות שלהם?" שאל הנוקם בזמן שתיעד את הסיפור בקצרה במחברת שלו במהירות כתיבה שרק רוברט היה מסוגל לה.

"בן אדם אחד בשם אסבר, וארְקָרה בשם קנדל," ענה נילר, פרצופו אדום־‏ארגמן וורידיו בולטים כדיו שחור על דף לבן.

"אני צריך גם את השמות של ההורים שלך," הוסיף רוברט בזמן שנילר הרים את גבתו השמאלית, שפתו מתעקמת מבלי ידיעתו.

האורות הרבים שבפאב — שלמרות שהוחלשה עוצמתם בעקבות זריחת השמש, עדיין הפריעו לנוקם וגרמו לו לסגור מעט את עיניו בניסיון להגן על אישוניו — השתקפו על כתמיו המטאליים של הילד, גורמים להם לעטות גוון זהוב ומלאכי.

"לאבא שלי קוראים..." נילר עצר לרגע, נשם נשימה קטנה, והמשיך, "קראו לו ניקולאי."

"ואימא שלך?"

"אמארה," ענה הילד.

"שם יפה," החמיא רוברט בחיוך.

המטאליי הקטן לא יכול היה כבר לעצור את הדמעות. הוא הניח לרגשות שלו לשטוף אותו, לעטוף אותו, ולשחרר אותו מהכאב.

"אני יודע."

גם כמה שעות אחרי שפגש את הלקוח החדש שלו, המשיך רוברט לחשוב ולשחזר בראשו את הסיטואציה. פניו הכאובות של נילר נחרטו היטב במחשבותיו. גם כשהיה בדרך לכיכר השלישית, לבניין המטאלי, הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על העיניים החומות, העצובות והאומללות של הילד הזה שפגש. החלק הלבן בעיניו הפך אדום ומגורה תוך כדי השיחה, והנימים הזעירים שהתחבאו עמוק בגלגלי עיניו בלטו כדי להראות את נוכחותם בפומבי. כל מה שהוא רצה לעשות זה לחבק את נילר ולהגיד לו שהוא יכול לצאת מהמעגל הזה של האבל והכעס, של הרצון לשרוף את כל העולם ופשוט לשקוע בתוך המחשבות והדמיון. אבל זה לא הזמן, ובטח שלא המקום.

השעה הייתה בערך אחת־‏עשרה בבוקר, והרחובות של העיר הבטוחה המרכזית התמלאו סוף־‏סוף באנשים. הם הילכו ברחובות, הסתובבו בחנויות ובין הדוכנים, דיברו זה עם זה וביצעו שאר פעולות שמצויות בשגרה של אזרחים פשוטים. בין בנייני האבן והלבנים שהרכיבו את הרחובות ומילאו אותם בחיים, הספיק רוברט להבחין בשש עסקאות סמים לפחות, בהתנקשות אחת ובגופה אחת טרייה — וכל זה בתוך שעה או שעתיים של הליכה. זה כבר היה מראה רגיל בעיר הבטוחה המרכזית, והוא גם ידע שסביר מאוד להניח שהגופות שראה ויראה ייעלמו כלא היו בעוד שעות ספורות.

כבר היה חם ברחובות, והחול שהצליח לחדור לנעליו שרף את כפות רגליו עמוסות היבלות של הנוקם. עור גופו שרף, ושכבת הזיעה שכיסתה אותו הדביקה את בגדיו אליו בחוסר נוחות אדיר. גם השריון שעטה על בגדיו לא סייע להרגשתו הכללית, ואל כל זה התלווה ריח לא נעים בכלל של זיעה מבעבעת. בכל כמה דקות רוברט יכול היה להרגיש כיצד עיניו נעצמות ללא שליטה, ונפקחות בפתאומיות.

כשרוברט נכנס לבניין המטאלי ופתח את דלתות הכניסה הגדולות והגבוהות, הוא ציפה שהכול ילך חלק. אך כשהחל לפלס את דרכו בפרוזדור הלובי של הבניין, הוא התאכזב להחריד ממה שגילה מולו.

לנגד דלת הכניסה הפנימית התייצב אדם בלונדיני ורזה למדי, השקיות מתחת לזוג עיניו החומות מסוגלות היו להפוך בקלות לאשפת חיצים. הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות שבהן רוברט נכנס אל הבניין המטאלי, הסקאליית' שבכניסה היה חבר כנופיה שהנוקם לא זיהה, וכנראה היה מגויס חדש שנאמנותו נבחנה כשהוצב בשמירה על שער הכניסה והמסדרון הפנימי.

"מה אתה חושב שאתה עושה?" פצח הסקאל הטרי בשאלה, יושב על שולחן קטן שהוצב בצידו של הפרוזדור וסמוך לדלת הכניסה להיכל הראשי, רגליו מתנדנדות בחופשיות ממנו.

"חדש פה?" רוברט החזיר לבלונדיני בשאלה משלו, "אתה באמת לא מזהה אותי?"

"לא, נוקם." הבלונדיני קם מהשולחן והתייצב מול רוברט, מביט היישר אל תוך עיניו בכוונה להפחיד אותו, אך ללא הצלחה. רוברט כמעט גיחך, אבל הצליח לשמור על פניו קפואות וחסרות הבעה — דבר שבהחלט תפס את הסקאל המתחיל עם המכנסיים למטה. "מי אתה?"

"אתה בוודאי חדש מאוד בכנופיה אם אתה לא יודע מי אני."

"אתה לא עונה לי על השאלה," הסקאליית' סינן מבין שיניו, מתקרב עוד ועוד אל הנוקם וממשיך לשמור על קשר עין עימו.

"אני רוברט, נוקם דם," הוא השיב בקרירות והצביע על קעקועי הפנים האדומים שלו, ובפרט על הפס האדום והמאוזן שעיטר את גשר האף שלו וחלק לא קטן מזוג לחייו, שמסגירים את המקצוע כבר ממבט ראשון וחלול ככל שיהיה.

האינטראקציה הזאת לא הולכת לשום מקום, רוברט הבין מייד.

הוא עצם את עיניו לרגע, נשם עמוקות והפשיל את שרווליו, חושף את חתיכות הפלדה שמגינות על ידיו ושדרשו שישחיז וינקה אותן.

"אתה יודע מה?" הציע הנוקם בזמן שהסקאליית' הטה את ראשו מעט ימינה בהקשבה, "אתה תלך ותשאל את האחראים עליך אם לרוברט הנוקם מותר להיכנס לבניין המטאלי, ואני אחכה לתשובה פה, על הספה."

באמצע המשפט הצביע רוברט על הספה שבצד השני של הפרוזדור, סמוך לדלת היציאה מהמקום. בהפרש של כמה שניות שבהן הבלונדיני השפיל את מבטו לרצפה והרים גבות, הוא הרים את ראשו והנהן באישור. מייד לאחר מכן הוא פתח את דלת הכניסה ללובי וסגר אותה בחוזקה אחריו. רעש עוצמתי של צעדים מהירים הדהד באוזניו של רוברט.

אחרי שהבלונדיני הלך, הנוקם מצא את דרכו אל הספה ונשכב עליה בנוחות — אפילו לא טורח להוריד את נעליו או את הברדס שכיסה חלק מראשו. הוא בהה בתקרה הקרה והמתכתית של המקום, בחרקים זזים עליה ובחלקי המתכת והעץ הקטנטנים שהשאירו את הבניין עמיד ויציב והגנו עליו מפני צרה.

רוברט שקע במחשבות, ועיניו הפכו כבדות כמעט כמו הדאגות שלו והאחריות הרבה שלקח על עצמו. הנער המותש איבד אט־‏אט את השליטה בגופו, שריריו הופכים חלשים וראייתו מטושטשת.

ואז — הוא עצם את העיניים.

אש. עשן. ריח חזק של פחד באוויר.

הנוקם התעורר בבת אחת, אבל הוא לא היה חמוש. הלוואי. הוא לבש פיג'מה לבנה, עשוית פשתן וקרועה בכמה מקומות, חף מכל חפציו ונשקיו — ואפילו ללא זקן. משהו פה מסריח.

רוברט קם, ליבו יצא דרך חזהו בכל פעם שדפק, ורץ במסדרון המוזר שבו התעורר. בקצה המסדרון עמד איש גבוה בעל שיער חום שופע, לבוש בגופייה ובמכנסי עבודה, מיוזע ומתנשף, זועק ומחפש אחר נשק. לידו התייצבה אישה נמוכה וחסונה עם שיער סתור שחור, פרצופה מכוסה בדם ובידה הימנית חרב קצרה וחלודה.

אבא? אימא? איפה אני?

רוברט עקב אחר הוריו, וקול הצרחות המצמרר מצא את דרכו אל תוך עור התוף שלו וקרע אותו לגזרים. הנער שמע צעדים רבים, צעקות מוזרות ומחרישות אוזניים, ואת הרעש הנורא של דם המזנק מתוך פצע פתוח. הרעשים האלו עטפו את גופו בצמרמורת חדה וחדרו לעצמותיו.

הם יצאו מהבית יחד, מגוננים על רוברט וצועדים במהירות ובנחישות בתוך המדבר. רוברט היה נמוך כל כך לפתע, כל כך חסר אונים או יכולת הגנה עצמית, ריאותיו ננעלות ונסגרות בתוך עצמן. בכל כמה שניות גופה חדשה הוטחה אל הקרקע, קניבל נפל והתכופף בעקבותיה, קורע וזולל ורידים ואיברים פנימיים שדלפו מהפצעים שבגופה. בכל פעם שהמעגל חזר על עצמו, ליבו החסיר עוד פעימה.

רעש גדול קרע לפתע את האוויר, והנוקם נפל בן רגע אל הקרקע, גפיו קפואים וראייתו מטושטשת. הוא ניסה למצוא את הוריו בעיניו האפורות, סורק את האדמה החולית והמדממת, שדה ראייתו מכוסה בחול ואדים של פחד טהור. רעש הטחת הגופות שנטבחו, נאכלו והתרסקו על החול הזכיר לו את קצב התופים שמתנגן תמיד בראשו של בן התמותה לפני אסון. עם השניות החולפות הצליח רוברט להרים את עצמו, לאט ובזהירות, מניח את ידיו הפצועות על הקרקע ומשקם את התחושה בגופו הרזה והנמוך.

כשקם הנער החל לרוץ ברחבי הכפר השרוף, מחפש את שני הוריו הצעירים שכה אהב. הוא התחמק במהרה מכמה קניבלים חסונים שלבשו את דם קורבנותיהם כמו שמלה יקרה.

ואז, חשכו עיניו.

אימו, חסרת אונים, שכבה על הקרקע החולית וספוגת הדם, מחפשת דרך להתחמק מאחיזתו של הטורף שאחז בה וזלל את ידה הימנית כליל. היא עדיין הייתה בין החיים, והצרחות שפרצו מפיה המדמם כמעט החרישו והרגו את רוברט חסר האונים בו־‏במקום. הוא רצה לרוץ, להעיף ולהרחיק את הקניבל מאימו ולחתוך את ראשו לשניים, אבל גופו קפא במקום. רק קור זרם בוורידיו, כאילו גפיו שרויים בתרדמת עמוקה, רגליו דבוקות לקרקע וידיו צמודות אל מותניו. הנער פשוט בהה, הצליח רק להסתכל כשאימו נאכלה בעודה בחיים — ורידיה מתפרצים ממקומם בצוואר — כשהפרידו את ידיה ממקומן ואכלו אותן כאילו היו רק עוד חתיכת בשר חסרת משמעות המושלכת על הקרקע.

פתאום, רעש חזק נוסף של חבטה ונפילה הדהד באוויר שמאחוריו, ורוברט הסתובב מייד. הפעם היה זה אביו שנאכל, ועליו ישבו ארבעה קניבלים רעבים וחייכנים, פיהם נוטף דם, שרבו ביניהם על הזכות לאכול חלקי גוף ספציפיים של אביו חום השיער. לאחד מהטורפים נמאס לחכות לתורו, והוא הרכין את ראשו ותלש את עורקו הראשי של חום השיער ממקומו, אוכל אותו כמו מנה המוגשת אך ורק במסעדת גורמה דאסקארית.

משהו נגע בו. משהו הניח עליו את ידו, משהו קריר, שעורר צמרמורת בעצמותיו.

ואז הוא קם.

בצרחה ובבהלה אדירה רוברט קפץ ממקומו על הספה, ספוג מכף רגל ועד ראש בזיעה, ואחז בכל כוחו באותו דבר מסתורי וקר שנגע בו. הדבר חשף את זהותו בתור נערה ג'ינג'ית וקורנת חיוּת, עם פרצוף פצוע המלא חבורות קטנות ושריטות מחלימות, וצלקת מפורסמת — חתך ישן שמתפרס על הלחי הימנית שלה, צר ועמוק, ועובר דרך שפתיה היישר אל אמצע סנטרה הקטן. היא הספיקה לשחרר את ידה מאחיזתו המבוהלת של הנוקם וצחקה בקול כשהוא החזיר לה מבט מבוהל והלום כאילו חזה בדבר מצמרר שירדוף אותו במשך חודשים. עיניה הסגולות והבוהקות הביטו באלו של רוברט והחזירו למבטו המפוחד מבט רגוע וחברי, כזה שרק אלי יכלה להחזיר לו.

"היי, אלי," הוא בירך אותה בנשימה כבדה, מנגב את פניו מזיעה.

"וואו, על מה חלמת?" אלי חייכה אליו, "שעוף החול נסגר לאלתר?"

כמו תמיד אלי הצליחה לעודד אותו ולהסיח את דעתו מהמחשבות שהעסיקו את נפשו והדהדו בראשו. הוא נאנח והתרומם מעט ממקומו בספה הבלויה, ורק אז הרגיש את הכאב שהצטבר בגבו במהלך השינה.

"הכול בסדר עכשיו," השיב לה רוברט, "אז זה באמת לא משנה."

הנערה הנהנה בתגובה, משלבת את ידיה ומחביאה אותן מתחת לחזה. "למה ישנת באמצע המסדרון ללובי? ומה אתה עושה פה?"

"המטומטם הזה שם," הנוקם הצביע על הסקאליית' הבלונדיני, שבתגובה החזיר לו באצבע משולשת, "לא הסכים להכניס אותי. הוא טען שהוא לא מכיר אותי ושאין לי מה לחפש פה."

אלי גיחכה, הסתובבה, והתקרבה לכיוון הבלונדיני בצעדי מתכת כבדים.

"מה השם והדרגה שלך?" היא שאלה בקרירות ושיחקה בשערה הכתום והבוהק, שרק עכשיו רוברט הבחין שהיה קשור בשלוש צמות יפות ומדויקות.

זה היה תחביב של הסקאלית המוצלחת, לקשור צמות לפני האימונים ואחריהם כדי למנוע מהאויבים שלה להשתמש בשערה השופע כיתרון. הרי זה ידוע שלהילחם בשיער פזור זו סכנה של ממש, והדבר עלול לשמש חולשה רצינית בסיטואציה כזו. הסקאליית' שאסר את כניסתו של הנוקם התרומם והתקרב אל המצולקת בצעדים מהירים, והיא החזירה לו מבט מצמרר. העיניים שלה, הדרך שבה הן בהו במישהו, סגולות, עמוקות ובוהקות, היא יכלה לגרום לכל אחד תחושה של איום. הן פשוט כל כך... מסתוריות.

"ומי את?" הוא השיב לה, סוטה מהשאלה שהציגה בפניו ובוהה אל תוך עיניה. בשלב הזה רוברט לא ידע אם מדובר באיש טיפש להחריד או אמיץ בצורה ראויה להערצה. כך או כך, הוא עמד לשלם על התגובה הזו ביוקר.

אלי צחקה שוב, שיעול זעיר מתחמק מפיה תוך כדי הפעולה. ללא שום אזהרה מוקדמת, הנערה תפסה בחולצתו האפורה של הסקאליית' החצוף והצמידה אותו אל הקיר הקרוב ביותר שמצאה. גיחוך מלווה בחיוך רחב ברח מפיו היבש של רוברט כשראה את פניו המתוחות ועיניו הרחבות של הבלונדיני שהשתנק בזמן שאלי החזיקה אותו מול הקיר ולחצה על חזו הרזה. פניו של הבלונדיני היו כה אדומות, עד שרוברט חשש שהן עומדות להתפוצץ ולצבוע מחדש את הקיר שאליו הן הוצמדו.

היא שחררה את ידה הימנית ממנו ולחצה פעמיים על בלוק מתכת קטן שהיה צמוד לאוזנה והוסתר עד לרגע זה בצד ימין של פניה ומאחורי שערה, והניחה לצל השחור והמוכר להיפלט ממנו. אחר כך, בתנועה חדה עוד יותר, המצולקת אחזה בצל כאילו היה אובייקט מוחשי של ממש, ומשכה אותו בכוחניות אל הצד השני של פניה, נאבקת עם הצל ומדביקה אותו ליד אוזנה השמאלית. עכשיו המסכה המכושפת כבר הורכבה אוטומטית על פניה, תפסה את צורות עצמותיה ולסתה והעניקה לה מראה מרתיע אפילו יותר ממראה הרגיל.

מסכה סקאליינית היא מסכה מכושפת ויקרה, שניתן לקבל רק כשהסקאליית' המיועד מגיע לדרגה מסוימת — ואחת גבוהה מאוד. מדובר במסכה שמתלבשת על החצי התחתון של פני המשתמש בה, מאוזן לאוזן, ונדבקת באופן מדויק על פניו כמו יריעת מתכת בוהקת. היא זזה יחד עם תנועות השפתיים והפה של הסקאל וגורמת לחצי מפניו להיראות כמו גולגולת מתכתית ומוזרה. וזה בדיוק מה שאלי עשתה, ואיך שהיא נראתה.

היא נהנית כל כך להרתיע אנשים עם המסכה שלה, רוברט שקע בתהיותיו, אבל אני חושב שלעולם לא אבין למה.

"אלי, הקוטלת הסגולה, דרגת סקאלינה 16," היא לחשה דרך שפתיה הקרות ומכוסות האשליה שגרמו לאישוניו המורחבים של הבלונדיני להתרחב אפילו יותר ולפיו להיפתח לרווחה.

אלי נשמה נשימה ארוכה ורדופת גיחוך והחזירה חיוך לסקאליית' הנחות והרועד שהזיע בכבדות. "ומה איתך?"

"שמי הוא אלקיר," הוא השיב בלחישה ובשפתיים רוטטות, "ואני בדרגת מתחיל."

"תודה רבה."

היא עזבה אותו תוך פחות ממאית השנייה והניחה לו להתרסק ולקרוס אל הרצפה. בתוך שניות אלי הרימה את ידה ולחצה בשנית על המכל הזעיר של המסכה, דבר שהסיר את הצל ואת יריעת המתכת ממנה והחזיר את המסכה למקומה.

הנערה הסתובבה אל רוברט, שעמד באמצע המסדרון, מחייך ובוהה באלקיר שהספיק לקום ממקומו על הרצפה. הנוקם הרים את מבטו אל אלי וחיבק אותה בחוזקה. נדרשו לה כמה שניות ארוכות להחזיר לו את החיבוק ולעטוף אותו ברשלנות בידיה הקרירות. הגופייה הלבנה שלבשה הייתה מכוסה בזיעה ובדם, אך רוברט ידע היטב שמרבית הדם שנספג בגופייה לא היה שלה. הוא שחרר אותה מאחיזתו ושלח שוב מבט חד אל תוך עיניה הסגולות והעמוקות.

"לפעמים אני מרגיש שיש לך ביצים גדולות יותר משלי."

"אם ככה," אלי גיחכה וניגבה את הזיעה ממצחה, "אתה בטוח שיש לך כאלו?"

רוברט הצטרף גם הוא לגיחוך של המתנקשת וחזר אל הספה כדי לקחת עימו את תיק העור שלו, זה שהציב מתחת לראשו ככרית מאולתרת במהלך שנתו הנוראה. אלי עקבה אחריו והבהילה מעט את הנוקם כשהניחה את ידה הקרירה על כתפו בשנית.

"מה אתה צריך?" היא שאלה.

"אני חייב לשאול אותך משהו," רוברט השיב, "זה קשור לחוזה דם פוטנציאלי."

אלי קימטה את פניה בסקרנות, תופסת ומגלגלת קבוצת שערות כתומות סביב אצבעותיה החבולות. רק באותו הרגע הבחין רוברט בחתך חדש שהופיע באמצע מצחה, עם טיפות דם קטנות שדלפו ממנו ויצרו ערוץ קטן של דם שנזל בין גבותיה. כמו תמיד, העובדה שהיא הייתה פצועה לא ממש הפריעה לה, אם בכלל הייתה ידועה לה, וכבר שנים שרוברט חשד שאלי בכלל לא מסוגלת להרגיש כאב.

"נו?" הנערה חסרת הסבלנות התפרצה למחשבותיו, "אתה עומד לדבר או רק לבהות בפצע החדש?"

"לא פה, לעזאזל," הנוקם דחף את אלי בקלילות לכיוון דלת הכניסה להיכל המטאלי, "ומאיפה הפצע הזה הגיע, באמת?"

"אימון," היא השיבה מייד בחצי אנחה, "אתה תמיד צריך לשמן את הידיים שאתה עובד איתן, לא?"

רוברט חייך, מסתובב אליה ועוצר במקומו.

"תני לי לנחש, אימון בחנית?"

המתנקשת גלגלה את עיניה ושחררה אנחה מיואשת אך מלאת ציניות מבין שפתיה המפוצלות.

"תפסת אותי, כל הכבוד." היא השפילה את מבטה ומחאה כפיים באיטיות מורטת עצבים.

"נלך לחדר שלך?" הנוקם התפרץ למחיאותיה, "נדבר על זה?"

"אין לי משהו טוב יותר לעשות כרגע."

ההליכה לחדר של אלי הייתה קצת יותר ארוכה הפעם בגלל אין־‏ספור הסקאלים שישבו בשולחנות ההיכל הגדול והסתובבו בתוכו, וכך חסמו שוב ושוב לזוג החברים את הדרך. ההיכל עצמו, שמוקם ממש מאחורי הדלת במסדרון שרוברט רצה כל כך לעבור, היה עצום — בגודל של אולי עשרה בתים גדולים בעיר הבטוחה המרכזית. שולחנות, כיסאות ושאר רהיטים פוזרו ברחבי המקום ואוישו בידי סקאלים מכל הדרגות, הגזעים והמינים שישבו להם יחד, משוחחים ומשתפים זה את זה במגוון עניינים, פשעים ותוכניות לעתיד מכל סוגן. חלקם זיהו את רוברט ובירכו את בואו בנפנוף יד, בחיוך או בהנהון קצר כשלום. הנוקם החזיר להם בחיוך קטן אך עמוס כבוד, מעין מחווה בין אנשי מקצוע עמוסים ומלאי עשייה שכמוהם. הנער תמיד הרגיש אהוב כשנכנס להיכל המטאלי וראה את כל חברי הכנופיה יושבים, משחקים בקלפים ושותים יין ביחד. הייתה במקום תחושה עזה של אחווה שגרמה לחזו של רוברט להתחמם ולקנאה קלה לבצבץ במוחו. החדר של אלי מוקם בקומה שמעל להיכל, במגורי הדרגות הגבוהות של הכנופיה. אלי השתייכה לאחת מחמש הדרגות הגבוהות ביותר שסקאליית' מסוגל להגיע אליהן, דרגת סקאלינה 16, אותה הרוויחה ביושר במשך אחת־‏עשרה שנות שירותיה העמוסות בכנופיה. בזכות המעמד החברתי שלה בעולם התחתון כמתנקשת מוכשרת וחסרת פחד, היא הרוויחה לעצמה כינוי בעיר הבטוחה ומחוצה לה — הקוטלת הסגולה. אלי לא אהבה את הכינוי הזה מי־‏יודע־‏מה, אך העריכה את העובדה שהרוויחה לעצמה כינוי מלכתחילה. הרי אם הרווחת כינוי משל עצמך בקרב אזרחי העיר הפשוטים, סימן שעשית משהו נכון וראוי לציון והערכה.

לאחר כמה דקות שבהן עקב רוברט אחרי אלי והשניים פסעו יחד במסדרונות המגורים של הקומה השנייה, המתנקשת עצרה סוף־‏סוף את עצמה מול דלת מתכת גדולה ועבה שעליה נחרטה בסכין או כלי חד אחר הכתובת המקורית "אלי" יחד עם הדרגה הנוכחית שלה — סקאלינה 16. אלי החזיקה בדרגה המכובדת כבר כמעט ארבעה חודשים, ורוברט תהה אם חברתו תצליח להתעלות על הסטטוס הנוכחי והמדהים שלה אי־‏פעם. תוך כדי המחשבה הזו אלי כבר הספיקה להשחיל מפתח צחור ועשוי קוורץ אל תוך המנעול החזק שהגן על הדלת ולפתוח אותה באיטיות ובזהירות, כדי שחלילה לא תיטרק ותגרום לרעש רב, מתפשט ומחריש אוזניים. הדלת המדוברת, נוסף להיותה מאיימת ובולטת לעין, הייתה כבדה מאוד, ולאלי נדרשה דקה ארוכה כדי לדחוף אותה עד הסוף, גם עם העזרה של רוברט ומסכת שריריו המרשימה.

רוברט ואלי נכנסו יחדיו לחדר הגדול מייד לאחר שדחפו את הדלת בחזרה למקומה הטבעי. המקום היה מבולגן הרבה יותר מדי, וזה אפילו בהשוואה לחוסר הסדר הנורמטיבי של הקוטלת הסגולה. מיטתה הייתה האובייקט הראשון שתפס את תשומת ליבו של רוברט. סדיניה קולפו ממקומם, הכריות פוזרו ונזרקו לפינות רנדומליות על הרצפה, וריח חזק של זיעה ו... משהו אחר הזדקר ממצעי המיטה. אוי, אלי, גיחך רוברט, ככה את מחליטה לחגוג את ראש השנה החדשה?

"באמת, אלי?" רוברט לא יכול היה שלא לגחך, והצביע על מיטתה המבולגנת והמצחינה, "ביום ההולדת שלי?"

"לא חשבתי שאני אהיה זאת שתחזיר איתה מישהו הביתה, חמוד." היא הסתובבה לעברו ושילבה את ידיה.

"מי זה היה?" הנוקם חתר ישר לנקודה, "הברמן הארקרי? אולי הצייד שישב לידינו וזחל על הרצפה? או שמא — "

"זה היה הדביל ששיחק פוקר לידינו, למען האלים!"

רוברט לא יכול היה להחזיק את הצחוק שלו בפנים עוד וכמעט נחנק מהרוק של עצמו. אומנם אלי הצטרפה לשמחתו, אך לא באותה עוצמה, אלא רק בגיחוך קטן וחיוך רחב עשוי שפתיים מפוצלות, זוג גומות ושיניים לבנות כאור הירח.

"את יכולה להסביר לי... איך הגעת למצב הזה?" רוברט שאל לאחר שהרגיע את ריאותיו מהצחוק המתגלגל שלו.

"הוא פנה אליי ישר אחרי שהלכת להקיא בשיחים שבחוץ, והתחלנו לדבר. הוא סיפר לי שהוא ממש, אבל ממש גרוע בפוקר — אבל החליט לנסות ולנצח כדי להרשים בחורה יפה שכמוני."

"אלגנטי, אני רואה."

"הו, זה עוד כלום!" היא הבהירה והמשיכה, "מפה לשם, אחרי שהלכת, העניינים התגלגלו והגענו לכאן. ומה מתברר, רוברט?"

"בבקשה, תספרי לי!" הוא ביקש בציניות והשתחווה במקומו בנימוס מזויף שהתחנן לתשובה.

"אחרי הסקס, שהיה מעולה, דרך אגב, הוא החליט שזה הזמן להתוודות ולהגיד לי משהו. הוא סיפר לי שאחרי שהוא הפסיד כל כך הרבה כסף במשחק, הבחור ששיחק איתו אמר לו שאם הוא יצליח להשכיב את הקוטלת הסגולה, הוא יחזיר ויכפיל את כל הכסף שהוא הפסיד לו."

"כמה שיכור הוא היה?"

"הוא הקיא לפחות ארבע פעמים כשהיינו פה, גם לפני, אחרי ובזמן הסקס."

"ומה עשית לו, אלי?" רוברט עיוות את קולו והניח לחצי חיוך קל להופיע על פניו.

"שום דבר רציני..." היא גיחכה, "פשוט זרקתי אותו מהחלון."

פניו של רוברט הלבינו מייד, ולרגע אחד הוא לא ידע אם לצחוק או לאבד את זה. אבל כשנזכר שמדובר באלי בכבודה ובעצמה, ושהיא עשתה דבר כזה לפחות פעמיים או שלוש בחודש — הוא נרגע מייד והחל לגחך ביחד איתה.

"הוא חי עכשיו או שהוא נרקב בחצר הגופות שלכם?"

"אל תדאג," אמרה אלי והתקדמה אל מעבר למיטתה, "קראתי לכמה חברים פה, והם דאגו לזה."

המיטה הייתה זוגית ורחבה, בעלת מצעי קטיפה כסופים. הכריות הכחולות שלה, הוא ראה, הונחו סמוך למיטה אך נזרקו אל הרצפה כבר מזמן. מעליה, על מעמד עץ כהה שמוסמר לקיר, נחה שכבה אחת מאוסף החרבות הקצרות המפורסם של אלי. את האוסף הזה היא טיפחה, הרחיבה והגדילה במשך שנים, ואת החרבות שנכללו בו אפשר היה למצוא מפוזרות בכל רחבי החדר. בכל מקרה, לאחת הזאת היא קראה "הלהב הצמא", ומבט אחד וקצר אל עבר החרב יכול היה להסביר מדוע.

זה היה להב ארוך במיוחד ביחס לסטנדרטים של חרב קצרה — אבל לא מספיק גדול בשביל להיחשב לנשק שצורך שתי ידיים ובכך להפוך לחרב ארוכה. הלהב עצמו היה עשוי מתכת נדירה בשם פלדה דימונית. היא מזכירה מאוד פלדת שכבות — אך לפלדה דימונית ישנו ברק אדום ומפתה יחד עם טקסטורה מחוספסת וקווית, אחת שיכולה למשוך את תשומת הלב של כל אחד גם מהמבט הכי קצר ושולי שיש.

עוד מתלים נושאי נשקים היו פזורים בחדר, חלקם אפילו כלי נשק שאלי מעולם לא השתמשה בהם והשאירה אותם בחדרה אך ורק בשביל התצוגה והאסתטיות. גרזינים קטנים, קשתות, מגינים ואפילו חניתות התפזרו באופן אקראי בחדר כמעט כמו מלח גס על חתיכת בשר עסיסית וספוגת רוטב ודם יבש.

משמאל למיטה, שהייתה צמודה לקיר הימני של החדר, התמקם שולחן גדול ועשוי מתכת — ועליו הונחו דפים, כלים למיניהם, כמה בקבוקי בירה ריקים, עטים ושאר ירקות. על השולחן הזה ביצעה אלי את החלק הכי יבש של עבודתה כמתנקשת וחברת כנופיה. שם היא מזייפת מסמכים, מתעדת הריגות או כותבת מכתבים לאנשים חשובים. אומנם לא מלמדים קרוא וכתוב בדרגות המתחילות של הסקאליית', אבל בשלב מסוים כבר אי־‏אפשר להסתדר בלי זה בעולם הפשע. עובדה מצחיקה, בהתחשב בעובדה שהעולם הזה הוא דווקא זה שאמור להיות חסר ידע או אסטרטגיה או אלגנטיות כלשהי. אירוני, לא כך?

עוד שולחן הוצב בחדר, אחד שמנוגד היה למיטה הגדולה והמבולגנת והזדקר לו באמצע החדר. לידו נחו שלושה כיסאות עץ מלאים בריפודים, שכל אחד מהם עלה בוודאי אין־‏ספור קריסטלים מכיסה האישי של אלי, התָּפוח ממילא.

על השולחן עצמו עמדה מנורת ברזל יחד עם כמה צלחות זכוכית מלאות בשאריות אוכל ובקבוק יין יקר וטוב, שדווקא נשאר מלא בתוכן. השניים התיישבו מייד והתחילו לדבר — אך לא לפני שפתחו את הבקבוק ומזגו זה לזה יין אדום בכוסות עץ מגולפות.

"אוקיי," שבר רוברט את השתיקה, "היום בבוקר נפגשתי עם לקוח פוטנציאלי. שמו הוא נילר, ילד קטן. הוא סיפר לי על שני סקאלים שרצחו את ההורים שלו בגלל מנה של אובסידיאן — "

"זה לא הגיוני בשום צורה," אלי קטעה אותו מבלי שום מחשבה, ובצדק, מילותיה חדות כתער.

"אני יודע שזה נשמע מגוחך," הוא המשיך, "אבל הדרך שבה הם רצחו את ההורים שלו, זה מה שבאמת גרם לי להטיל ספק."

"זה לא היה לפי הקוד?" ניחשה הסקאלית בעיניים פעורות ולגמה שוב מכוס היין שהחזיקה בין זוג כפות ידיה.

הנוקם גיחך. "ממש לא. אחד מהם ירה לאבא של הלקוח חץ נקי לתוך העין, לפני שהם בכלל הספיקו לדבר ולהסביר לו מה הם רוצים. אימא שלו דווקא כן הספיקה להוציא נשק, אבל הם פשוט התנפלו עליה. לא היה לה סיכוי מלכתחילה."

בזמן שרוברט סיים, בלע רוק ונשם נשימה כדי לאזן את נפשו — אלי קמה מכיסאה בחדות והחלה לפזר את הדפים הרבים שעל שולחן העבודה שלה, סורקת אותם במהירות הבזק כאילו מישהו רודף אחריה ומצמיד להב לגרונה.

"בכל מקרה, הוא נתן לי את השמות והגזעים שלהם. לאחד מהם קראו — "

"אהא!" צעקה הג'ינג'ית בחיוך, עיניה הסגולות בוהות בפיסת נייר מלוכלכת ומקומטת שהייתה מלאת כתמי שיכר יבשים. אלי קפצה במקומה, לגמה עוד לגימה מכוס יין שלה והתיישבה בחזרה במקומה.

"השמות שלהם," היא ניחשה בהצלחה, "הם אסבר וקנדל, בן אדם וארקרי — אני צודקת?"

"כן... את צודקת," הנוקם חייך והשיב, לא מופתע מהעובדה שאלי כבר ידעה על המקרה בעצמה. "מה הקטע שלהם? הם בבירור לא חלק מכם, בזה אני בטוח. ואיך את מכירה את השמות שלהם בכלל?"

"לאחרונה הפאנגים התחילו למכור מסכות סקאליית' מזויפות לאנשים שלהם, וגם לאזרחים שמעוניינים בכך," אלי נימקה וענתה, "הם עושים את זה כדי לדפוק אותנו, כדי שיחשבו שאנחנו עוברים על הסכם החוקיות שלנו ויוצאים מגבולות הפשיעה שסגרנו עם השלטון," אלי עצרה כדי לנשום נשימה עמוקה.

"שני אלה," המשיכה הקוטלת הסגולה, "הם פאנגים ברמה נמוכה שסוחרים בחלק מכנף הסחר באובסידיאן של הכנופיה, והממונים עליהם נתנו להם מסכות סקאליית' מזויפות. הם רוצים לגרום לזה להיראות כאילו אנחנו מתערבים בטריטוריה שלהם וסותרים את הקוד שלנו. זה עסק מאוד, מאוד מלוכלך."

"עם כמה שאני מעריך את המידע הזה, ואת יודעת שאני מעריך אותו, אני חוזר ושואל — למה את יודעת על זה? ולמה המידע היה נגיש לך בתוך הדף הארור הזה?"

"מחר אני אמורה להרוג את שניהם." אלי צחקה וצפתה בצבע אוזל ונעלם מפניו של רוברט. "אני הקראתי לך את המידע הזה ישר מחוזה שקיבלתי שלשום. הם היו על הכוונות של גראנט כבר זמן מה, והוא הצליח למצוא חורים בלוח הזמנים שלהם, שעות שבהן אני אוכל למצוא אותם לא מוכנים. אני צריכה להרוג אותם בכיכר התשיעית, בסמטה ספציפית מאוד. אתה מכיר את סמטת הבקבוקים?"

לעזאזל, רוברט שקע במחשבות, מה אני עושה? אני לא יכול לוותר על החוזה הזה, כי אני צריך עבודה. אני צריך להרוויח עוד קצת כסף בשביל אמיליה ולאנס. אני חייב לשכנע אותה לרדת משניהם. אבל מה הסיכויים שאלי תוותר על ההזדמנות לשפוך דם?

הנוקם השליך את מבטו אל הרצפה ועיקם את פיו כשניסה לחשוב על דרך להימנע מהוויכוח שנרקם לו באוויר ועמד להתפוצץ. הוא תמיד השתדל לברוח מוויכוחים, מאי־‏נעימויות או מחוסר הבנה. רוברט ידע שהוא יכול לשכנע אותה, אבל קל יותר להכריז מלבצע. כמו תמיד.

"כמה את מרוויחה מכל הריגה?" הוא התחיל בוויכוח בשאלה ישירה ככל האפשר.

"לפחות שבע מאות קריסטלים לקורבן אחד. וכאן מדובר בחוזה כפול, ואני מניחה שאתה יודע מתמטיקה פשוטה."

"אני מרוויח מאה וחמישים קריסטלים על כל חוזה דם, ויש לי שני אחים קטנים להאכיל."

חברתו נאנחה והטיחה את אגרופה בשולחן, כוסות היין של השניים קופצות ממקומן וכמעט נשפכות על השולחן, מאיימות להכתים את כל המסמכים שפוזרו עליו.

"רוב, אתה יודע כמה אתה חשוב לי — וגם שאני אתן לך ולאחים שלך כסף אם צריך," אלי ענתה בנשימה כבדה ובעיניים עייפות ומלאות חרטה, "אבל אנחנו בשבוע הכי יבש בשנה מבחינת התנקשויות, שזה השבוע שאחרי דיאניקה. זו ההזדמנות היחידה שלי לקרב טוב בשבוע הקרוב, ואני לא מתכוונת לוותר עליה בקלות. לא רק שאני לא רוצה לוותר, אני גם לא יכולה."

הנוקם אכן ידע שאלי צריכה את המטרות האלו לא בשביל הכסף, אלא בשביל לשמור על שפיותה. חברתו הטובה הייתה זקוקה לדם כמו שנרקומן זקוק לסם שלו, מסיבות שרוברט יכול היה רק לנחש, אך לא לדעת. לפעמים, אבל רק לפעמים, הוא חשש מאלי ומכל מה שהיא מסוגלת לעשות אם היא תהיה מספיק צמאה לדם.

"לעזאזל," רוברט לחש לעצמו כששיחק בזקנו, "זה לא קרה הרבה זמן".

הוא הרים את ראשו אל התקרה, בוהה בקרשי העץ והעמודים שמחזיקים את הבניין המטאלי שלם, וכך הניח לזמן לקפוא ולתת לעצמו לחשוב. שחור הזקן תמיד אהב להשוות את עצמו לעמודי התווך הגדולים שהסתתרו בין תקרות ורצפות הבניין ושמרו עליו עמיד. אף אחד לא באמת מודע למאמץ שלהם או לכובד האדיר שהם מחזיקים על גבם, אבל הם אחד מהדברים היחידים שדואגים שהכול יהיה ויישאר... שלם.

כבר כמעט שלוש שנים שסיטואציה כזאת לא קרתה, שהחוזים שלי ושלה התנגשו זה בזה. הלוואי שיכולתי לוותר על זה, אבל אני לא יכול. אנחנו צריכים את הכסף. אני צריך את העבודה. אני לא רוצה לוותר. ויתרתי מספיק בחיים שלי, על יותר מדי דברים. אני לא אתן לזה לקרות עכשיו.

"אלי, בהתחשב בסיטואציה שתיארת לי עכשיו, סביר מאוד להניח שהמצב יסתבך עוד יותר גם אחרי שאסבר וקנדל ימצאו את עצמם עמוק באדמה. הסיפור הזה של המסכות, הוא לא באמת יסתיים ברגע שאחד מאיתנו יהרוג אותם, זה ברור לך, לא?" רוברט השיב לה בשאלה כשהתרומם מעט מתנוחתו בכיסא ועטה על פניו מסכה סמכותית ומסתורית כאחד.

"לא, סביר מאוד להניח שלא," השיבה המתנקשת, "כששני אלה ימותו, אנחנו נמשיך להרוג את המתחזים ונעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לעקור את הבעיה הזאת ישר מהשורש. אבל לצערי זה יצטרך להיות רשמי ושקט מאוד. בלי מבצעים גדולים, בלי מלחמות. נהרוג את אלה שמעורבים במזימה בלבד, בזה אחרי זה. אין ברירה, צריך לשמור על המוניטין החיובי שלנו — שגם ככה נהרס ונפגע לא מעט כרגע."

"לפי איך שהצגת את זה, נראה שלקטוע את הבעיה יידרש מאמץ רב, ולא מדובר רק בהתנקשות אחת או שתיים," חייך רוברט כשהמשיך לחתור ישר ולעניין.

"רוברט, אני רואה לאן אתה הולך עם זה..." אלי גיחכה, טון חצי ציני צובע את קולה, מצביעה עליו בקלילות בחיוך ערמומי.

"את מכירה אותי טוב מדי, אלי," רוברט צחק לרגע או שניים, מגרד בזקנו, והמשיך, "ולכן, את בוודאי יודעת שאני רציתי להגיד לך שאם אני אהרוג את השניים, את וכל הכנופיה שלך רק תרוויחו מזה."

"איך בדיוק?" אלי לא יכלה שלא לשאול, מתופפת באצבעותיה הפצועות והמאומנות על השולחן.

"תחשבי על זה. אם אני אפעל ראשון ואעשה בשבילך את העבודה השחורה, אומנם הפאנגים יאשימו אתכם במעשה, אבל בטח ישערו שמתנקש פחות ממך בהרבה עשה זאת. שלא כמוך, אני לא מתעלל במטרות שלי. אני הורג אותם בדרך הכי פשוטה שאני יכול. הם ישלחו עוד כוח אדם כדי לעשות לכם בעיות, וכך יהיו לך עוד עשרות אנשים חדשים להרוג. אם את תיקחי את המושכות הפעם, לעומת זאת, ותטבחי במטרות שלך כמו שאת אוהבת כל כך, הם יחושו איום ממשי ממך מבלי שום קשר לסיבה שבגללה עשית את זה, ויירתעו מלפעול לפחות במשך שבועיים."

"מה מבטיח לי שאתה לא תהרוג אותם בצורה מוגזמת או מצחיקה כמו שלי?" אלי התקיפה אותו בשאלה החדה, משלבת את ידיה בהכנעה, "יש לך חנית, לעזאזל, זה לא נשק מרחם."

"יש קוד ספציפי מאוד לנוקמי דם. את יודעת את זה, לא?"

אלי קמה מייד מהכיסא שלה תוך כדי דחיפתו לאחור, רגלי העץ של הדבר חורקות על הרצפה וגורמות לעורו של רוברט לסמור. כעת הוא הלך בעקבותיה, קם והתקרב אליה. הנערה הושיטה אליו את ידה, וכך רוברט ידע שהוא הצליח במשימתו. הוא הגיב בהתאם והחברים לחצו ידיים, מהנהנים בראשם בהסכמה מלאה.

"עשינו עסק," אלי הכריזה בחצי חיוך, מביטה אל רוברט ומאחלת לו בהצלחה. כמעט באותו הרגע השניים התקדמו אל עבר דלת הכניסה הכבדה, ושחור הזקן הניח את כף ידו על ידית המתכת שלה והחל להיאבק בה בניסיון נואש לפתוח אותה.

"רוב," אלי אמרה בנימת שאלה ועצרה אותו במקומו, גורמת לו להסתובב ולפנות אליה, "מתי אנחנו הולכים שוב לפאב ביחד? אני אשמח לעוד בילוי טוב, וליין דבש חזק."

"אני מניח שרק עוד יום בערך אהיה פנוי, בשלושה ביאנרה." הנוקם עצר, חשב וענה, "את פנויה בעשר בלילה, יום שלישי, בעוף החול?"

"בהחלט."

בניגוד למה ששמו ודאי מציע, מגדל הנקמה המפורסם לא היה גבוה מאוד וגם לא מרשים מאוד. אם התיאורים של המגדל בספרים הצהירו על מגדל גבוה, חסון ואדום מדם עם דגל עצום שמתנוסס מקצו ומסמל לכל הקרוב אליו את נוכחותה של הנקמה במקום כשנשא את הגולגולת השחורה של נוקמי הדם — אומנם המבנה התאים לתיאור, אבל רק לגרסה זולה, מגוחכת וחסרת השקעה שלו.

המגדל עצמו, מבחוץ לפחות, היה נראה כמו ערמה עקומה של שלוש קופסאות אבן, כל אחת מסובבת בזווית שונה מזאת שמעליה, אך כולן היו צבועות באותו צבע אדום דהוי ונשאו שריטות וחריטות באבן יסודן החושפות גוון חום־‏לבן, שהעיד הרבה על גילו של המבנה. בכל קומה כזו היו כמה חלונות רחבים, שנתנו לבעלי ראייה טובה ותשומת לב יוצאת דופן הצצה למתרחש בבניין. דלת עץ גדולה ואדומה פיצלה את הקומה הראשונה ופסל שטוח של גולגולת עיטר אותה כוורד זהוב שמקשט שדה תירס שקט בדאסקאריה ומברך אותו בנוכחותו.

פנים הבניין העלה ברוברט זיכרונות רבים. הקירות המלוכלכים והשרוטים; האוויר החם שנכנס דרך החלונות; השולחנות, בהם ישבו כמה מחבריו למקצוע הנקמה; מתלי הנשקים שהיו פזורים במסדרונות הקטנים והמפותלים; כל אחד העלה זיכרון או חוויה אחרת לראשו של הנוקם. אך לתחושת הנוסטלגיה שעקבה אחריו כמו צל הצטרפה תחושה דוקרת של בדידות, שלעיתים קרובות רוברט לא הצליח לברוח ממנה, ובטח שלא להתמודד איתה כמו שצריך.

כשעלה רוברט במדרגות לקומה השנייה, קומת ההמתנה של לקוחות הנוקמים, גופו נעשה כבד פתאום, עיניו משתוקקות להיאטם ולנוח לכמה שעות. אבל זה לא הזמן למנוחה. הלקוח מחכה והנקמה עדיין נשארת באוויר. היא לא קיבלה את היחס שמגיע לה. את השחרור שלה. היא תקועה ודוקרת בתוך ליבו של הילד הכאוב, של נילר המסכן, שאיבד את הוריו למשחק עלוב של חטאים, אגו וקריסטלים. רוברט לא יכול היה להתעלם מכמה שהמטאליי הקטן הזכיר לו את עצמו, והדבר הכאיב לו נואשות כמו סכין שזזה וחותכת עמוק בתוך ליבו. יש סיבה טובה מאוד שהוא בחר דווקא בעבודה הזאת, בחר להיות נוקם — סיבה שהוא עדיין לא מסוגל להתמודד איתה. הנקמה שלו מרחפת באוויר שסביבו כבר כמעט שש שנים, ורוברט עדיין לא מצא דרך להיפטר ממנה. והוא בספק אם הוא אי־‏פעם ימצא דרך.

תזכור, לעזאזל. רוברט צעק על עצמו בתוך ראשו. חוקי הנקמה של מילקה, סעיף 11, עמוד 32. "נקמה שנשארת באוויר היא נקמה מוזנחת. היא יכולה להישאר שם לכל החיים, אבל יש אך ורק כמה דקות ספורות בחיים שבהן תוכל להיפטר ממנה."

כשרוברט הניח את רגליו העייפות והתפוסות על רצפת העץ של קומת ההמתנה, הוא לא היה צריך להתאמץ כדי למצוא את נילר בתוכה. כל לקוח שתיעד יחד עם נוקם את המקרה שלו אמור לחכות לו בקומת ההמתנה של מגדל הנקמה עד שיגיע — ויוכלו השניים לאשר את החוזה עם מאשר הנקמה, שהוא דיאן הזקן, שמשרדו מוקם בקומה שמעליהם. אף על פי שכל אזרח פשוט יודע פחות או יותר איך לעבוד עם ארגון נוקמי הדם, בדרך כלל הנוקם הוא זה שצריך לחכות ללקוח בקומה לאחר התיעוד כדי שהנקמה תצא אל הפועל, ולא ההפך. למזלו, כבר כשהגיע לקומת ההמתנה הוא הבחין בנילר, יושב ומנמנם על אחד מספסלי ההמתנה.

מתחם ההמתנה הורכב משלושה ספסלים ארוכים, כל אחד מסוגל להכיל ולספק מקום לישיבה ואפילו לשכיבה עבור עשרה אנשים לפחות. הם הוצבו בזה אחר זה, כמו חיילים בשדה קרב מדומה, מסודרים בסימטרייה ומקבילים באופן מושלם זה לזה.

אותם שלושה היו עשויים מעץ, אך כדי למנוע כאבים מיותרים בשל הישיבה הממושכת של לקוחות נוקמי הדם, הונחו כריות רבות על הספסלים שנועדו לשמור על נוחות מרבית בעבורם.

נילר שכב במרכז הספסל האמצעי על ערמה של כריות שאסף מהספסלים האחרים, עיניו עצומות ומכוסות בתלתליו השחורים.

רק כשישן נילר באמת נראה כמו מה שהוא היה — רק ילד קטן. כשראשו הונח על הכרית בעדינות ובשקט, שריריו רפויים ומשוחררים בנוחות, הוא היה שלו ורגוע באמת. עיניו הכאובות נעצמו, מכוסות לחלוטין בידי עפעפיו השחומים ומרוכזות ברובד אחר של המציאות. רוברט עיקם את גבותיו באבל כשנזכר בעובדה שעליו להעיר את הילד ולשלוף אותו מהמצב הבטוח והתמים שבו הוא נמצא. המקום היחיד שבו הוא באמת יכול להיות... ילד. זה עצוב, העובדה שיש אנשים שיכולים להירגע ולחיות בשלווה אמיתית רק כשהם מנותקים לחלוטין מהמציאות.

רוברט הניח את ידו המשוריינת והרועדת על תלתליו של הילד בעדינות רבה והחל ללטף את שערו, מנסה להעירו באותה הצורה שבה אימא שלו העירה אותו כשהיה צעיר, בערך בגילו של נילר. אבל הוא כבר לא צעיר, ואימא שלו לא פה כבר הרבה זמן. במשך כמה דקות רוברט ליטף את שערו של נילר ושיחק בו בעדינות ובשתיקה, מחכה שהוא יתעורר משנתו העמוקה ולא מעז ללחוץ עליו לרגע. מי הוא שיעיר אותו בכוח? הגיע לנילר הקטן לישון כמה שרק רצה אחרי כל מה שקרה, אבל הנוקם ידע שסביר מאוד להניח שהוא לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן ונילר אכן יקום בקרוב בבהלה מהליטופים החוזרים ונשנים שעל מצחו, מהאצבעות שרפרפו על הקמטים שבפניו וניגבו מהם את טיפות הזיעה.

ואכן, כך היה. כשהילד קם משנתו, האינסטינקטים שלו עבדו מהר יותר משל פנתר שהבחין בטרף קרוב. הוא קפץ מתנוחתו הקודמת על הספסל בבהלה, הפיל חלק מהכריות שעליהן שכב והעיף את ידו המלטפת של רוברט מפניו הקרירות. רק אז הספיק נילר לזהות את הנוקם, דבר שגרם לו להרפות את ידו הימנית, שכבר הספיקה לרוץ אל חגורת העור שלו ולאחוז בפגיון החלוד שנקשר אליה. מבטו המדוכא של נילר חדר אל תוך נשמתו של רוברט וגרם לו להתחרט על מה שעשה, למרות שידע טוב מאוד שלא הייתה לו ברירה.

"אני מצטער," הצהיר רוברט והסתיר את החרטה במסכה של חיוך קל וחברי, "איך אתה מרגיש?"

"מה השעה?" נילר התעלם מהשאלה של רוברט והחליף אותה בשאלה משלו. הוא הרים את עצמו מהספסל וסידר את בגדיו השחורים והבלויים, שהספיקו להתלכלך אפילו יותר מאז הפעם האחרונה שרוברט פגש בילד.

"בערך שלוש בצוהריים," רוברט השיב, מחשב ומשנה את תנוחתו על הספסל שאיכשהו היה אפילו פחות נוח ממה שהיה נראה ממבט ראשון, "אני שמח לראות שאתה זה שחיכית לי, ולא ההפך."

"למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" נילר סירב לשתף פעולה עם הניסיונות הרבים של רוברט לפתוח שיחה ובחר להמשיך בשאלות הדוקרות שלו. האבל חונק אותו.

"הלכתי לדבר עם קרובה שלי, שקשורה לסקאליית'," הסביר לו הנוקם וראה אט־‏אט איך הבעת פניו העייפה והחצי רגועה של נילר הופכת להבעה אדומה מזעם, ורידיו של הילד מזדקרים ממקומם במצחו. "הייתי חייב לברר את מה שאמרת לי."

"מה יש כבר לברר?" נילר שאל במתקפה, משתדל שלא לצרוח.

"אני יודע מה אתה חושב, אבל אני חייב להגיד לך משהו." שחור הזקן הניח את ידו על זאת של נילר, מנסה להעביר אליו מעט מהרוגע שלו, טון קולו רך ככדור כותנה. "הסקאלים שהרגו את ההורים שלך — הם לא באמת סקאלים. הם פאנגים מדרגה נמוכה שקנו מסכות סקאלייניות מזויפות."

"אל תדבר שטויות!" נילר הטיח את רגלו על רצפת הקומה, מסרב להקשיב.

"לסקאלים יש קוד פעולה ברור מאוד," רוברט המשיך בהסבריו, לא מסכים להיכנע לטון התוקפני של לקוחו, "מה שאתה סיפרת לי, על איך שהם מכרו להורים שלך אובסידיאן במשך תקופה ארוכה, כל זה סותר לחלוטין את הקוד שלהם. הסקאליית' לא סוחרים בסמים, ובטח שלא יורים באזרחים לא חמושים מרחוק ולא נותנים להם את ההזדמנות להגן על עצמם."

"אז איך הם כן הורגים את המטרות שלהם?" המטאליי קימט את מצחו, "מבקשים יפה?"

"הסקאליית' הורגים בכבוד. חיצים בראש מרחוק — זה פשוט לא משהו שהם עושים. בטח שלא להתנפל על אישה חסרת אונים שחמושה רק בפגיון קטן ולרצוח אותה באכזריות מול הילד שלה. ואם זה לא מספיק, הם לעולם לא ירביצו לילד חף מפשע בלי שום סיבה מוצדקת. זה נוגד את כל הבסיסים והסעיפים של הקוד האתי שלהם."

"פושעים עם קוד אתי?" גיחך נילר, "זה לא חסר פואנטה?"

"גם הפושעים הכי גדולים מנסים לפשוע כמה שפחות."

*המשך הפרק בספר המלא*