דונה של האיש משם

האיש משם

ראינו אותו כל יום מסתובב בפארק עם כלבתו השחורה ארוכת האוזניים. זקן, כפוף מעט אך מוצק מאוד, נמוך קומה ולראשו כובע ברט קבוע.

הוא היה מדבר אליה כאילו הייתה ילדה קטנה, "את רואה? הנה ילד קטן שרץ, אם ירוץ לפה את לא נובחת, יושבת בשקט, לא קופצת, הילד יכול נבהל, ליפול," והיא תולה בו עיניים חכמות ומבינות ומכשכשת בזנבה, כאילו אומרת, "אל תדאג, אני אהיה בסדר."

לפעמים היינו מתקרבים ושואלים, "בת כמה היא?" "מותר ללטף?" והוא היה עונה בחצי פה, בקולו העבה והמחוספס, תשובות קצרות וחדות.

הוא התבונן בנו בדריכות כאשר התקרבנו וליטפנו את הכלבה, כשומר שלא נפגע בה. הכלבה דווקא ליוותה את ליטופינו ואת תשומת ליבנו בכשכושי זנב מהירים ובליקוקים רטובים וארוכים. מעיניה נשקפו טוּב לב ושמחה גדולה.

לאחר דקות אחדות היה מרים לפתע את הכלבה ואומר, "זהו, צריך ללכת, דונה. מאוחר. הולכים הביתה." הוא היה מתרחק מאיתנו בצעדים גדולים ומהירים, ודונה הכלבה עוד הייתה מפנה אלינו מבט קצר ומצטער.

קצת נבוכים ומעט נעלבים עמדנו ליד הספסל בפארק וסינַנו, "איזה איש מוזר, אפילו שלום לא אמר, כאילו ברח מאיתנו. אוף, מה כבר עשינו?"

יום אחד שאלתי את אימא על האיש הזקן עם הכלבה השחורה, "את מכירה אותו?"

אימא ענתה, "אה, מר פרידמן, הוא בא משם, מן המחנות. עזבו אותו, הוא סבל מספיק. אל תציקו לו, גם כך קשים לו החיים."

ניסיתי לדלות ממנה עוד פרטים, "איזה מחנות? מה קרה לו? למה אין לו משפחה?" ואימא ענתה, "עזוב, זה לא בשבילך כל הסיפורים האלה, אתה עוד עלול לחלום עליהם בלילה. רק תזכרו לא להטריד אותו, תנו לו לחיות!"

הסקרנות הציקה לי, אבל הבנתי שאלו סודות של מבוגרים שעליהם לא רוצים לדבר איתנו ושלא אקבל תשובות, ולכן ניסיתי להדחיק את השאלות שהציקו לי.

כל יום, כאשר חזרנו מבית הספר, היינו רואים את דונה מאחורי הגדר, בחצר הקדמית הקטנה, מציצה ותוקעת את אפה הארוך בין הסורגים.

ליטפנו אותה והיא שלחה את לשונה החמה והרטובה והחזירה לנו נשיקות אוהבות.

בימי החורף הקרים היינו עוברים ליד השער ושומעים את נביחותיה מתוך הבית. היא הריחה אותנו וביקשה לצאת לברך אותנו. המתנו בסבלנות ליד השער עד שהוצאה לחצר, ובזמן זה החלפנו ליטופים ונשיקות.

דני הדחליל הוציא מתיקו שאריות מהכריך של ארוחת העשר וזרק לה חתיכות ממנו דרך סורגי השער. דונה הודתה לו בכשכושי זנב שמחים וליקקה את אפה במהירות מימין לשמאל, לאות תודה על הארוחה הטעימה.

כך היה כל יום, עד ליום שישי בלתי נשכח אחד.

מתכננים

ביום שישי חזרנו מבית הספר, ומרחוק ראינו את השער פתוח. מר פרידמן הזקן עמד באמצע המדרכה וצעק, "דונה! דונה! איפה את? דונה דונה, בואי חמודה, בואי..."

פתחנו בריצה לקראתו, ראינו אותו פרוע שיער ללא כובע הברט הקבוע, עומד אובד עצות, מבטו מבוהל והוא פונה אלינו, "ראיתם אותה? הייתה פה קודם, בא האיש של הגז, החליף את הבלון, ואני שכחתי לנעול אחריו ואחרי זמן אני רואה אין דונה! מי גנב? היא לא תברח ממני, דונה, נכון? אני אוהב אותה, היא אוהבת אותי!"

עמדנו נדהמים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמענו את הזקן אומר משפטים שלמים. תמיד נהם באוזנינו רק כמה מילים, ועכשיו ממש דיבר!

לא ידענו מה לעשות, עמדנו באמצע המדרכה עם מר פרידמן. פתאום כאילו מישהו נתן אות והתחלנו כולנו לצעוק, "דונה! ד-ו-נ-ה! בואי!"

דני הוציא את הכריך והתחיל להסתובב בין השיחים ולקרוא, "בואי קחי, היום עם נקניק, את אוהבת!"

הסתובבנו עם מר פרידמן לאורך המדרכה והמשכנו אל הפארק, שם התפזרנו לכל עבר וצעקנו, "דונה, דונה!" לאחר כשעה של חיפושים הבנו שדונה לא נמצאת בפארק וחזרנו אל השער.

מר פרידמן היה עצוב מאוד. ידיו הגדולות והרחבות היו שמוטות לצידי גופו, והוא עמד אל מול השער בייאוש מוחלט.

אמרתי, "מר פרידמן, אל תדאג. אנחנו נעזור לך למצוא את דונה. נשים את הילקוטים בבית, נחטוף משהו לאכול ונחזור אליך, אנחנו מבטיחים!"

"אתם בחזרה? אתם מבטיחים? אתם עוזרים אותי למצוא את דונה?"

"כן!" ענינו, "אנחנו אוהבים אותה! נעזור לך!"

"אנחנו קבוצה, נצליח למצוא אותה ביחד," הוסיפה נועה.

למשמע דבריה של נועה, היה נדמה לי לרגע שפניו של מר פרידמן התרככו מעט, וזיק של תקווה ניצת בעיניו.

חזרנו במהירות הביתה. בדרך סיכמנו שבעוד חצי שעה נפגשים ליד המינימרקט. ידענו שלא יהיה לנו קשה לשכנע את ההורים לצאת, מפני שמחר שבת, ולא חייבים להכין מייד שיעורים. כמו כן, ההורים עסוקים בניקיונות ובבישולים ומברכים כל רגע שבו אנחנו מחוץ לבית ולא מסתובבים להם בין הרגליים, כדבריהם.

נפגשנו כמתוכנן ליד לוח המודעות: דני הדחליל, אלון, נועה, אורי, גילי, אייל ואני, דרור.

אלון אמר שצריך להתחיל לחפש מייד, לעבור בין הבתים ולשאול אנשים אם ראו את דונה. כולנו דיברנו ביחד והתווכחנו על המקום שבו צריך להתחיל לחפש. פתאום אמרתי, "רגע, חבר'ה! בואו נעשה תוכנית חיפושים."

כולם השתתקו. תוכנית נשמעת טוב, אבל מה נעשה?

"אולי יש למר פרידמן תמונה של דונה," אמרה נועה, "וכך נוכל להראות אותה לאנשים?"

"כדאי לפרסם מודעות על לוח המודעות ועל עמודי הפנסים ברחוב," הציע אייל, "ואולי גם בעיתון."

"אולי נפרסם גם באינטרנט," הוסיף דני, ואני הצעתי שנלך למשטרה ונודיע שכלבה הלכה לאיבוד.

גילי אמרה שהיא שמעה שלפעמים העירייה אוספת כלבים משוטטים ושומרת עליהם במכלאות. אולי צריך לבדוק אם דונה נמצאת שם, ואורי אמר שאולי מישהו מצא אותה והיא בצער בעלי חיים.

פתאום הבנו שיש לנו תוכנית פעולה, והחלטנו ללכת למר פרידמן ולספר לו עליה, וכמובן לבדוק אם יש לו תמונה של דונה, שיכולה לעזור מאוד בחיפושים.

הלכנו לבית ועמדנו מול השער הנעול. קיווינו לשמוע את קולה של דונה, אך דממה מעיקה קיבלה את פנינו. קראנו כמה פעמים, "מר פרידמן! מר פרידמן! באנו לעזור לך לחפש את דונה!" אך איש לא ענה, השער היה נעול והתריסים מוגפים.

עמדנו נבוכים במשך דקות אחדות, ואז נועה אמרה, "יש לי הרגשה שהוא יצא לחפש אותה לבדו, בטח לא הייתה לו סבלנות לשבת בבית. בואו נתחיל בחיפושים בעצמנו! במה כדאי להתחיל? אוף, כמה חבל שאין לנו תמונה!"

אלון, שמתמצא בגזעים של כלבים, אמר, "תראו, דונה היא כלבת תחש שחורה. אני יכול למצוא תמונה של כלבת תחש באינטרנט."

"מצוין," התלהבתי, "רעיון טוב, כך לפחות נוכל להמחיש למי שלא מכיר אותה איך היא נראית."

אלון מיהר לביתו ואמר שבתוך חצי שעה יחזור עם תמונה. אם היא תהיה מוצלחת, ידפיס מודעות עם התמונה, שבהן יכתוב שאבדה כלבה, ונוכל להדביק אותן ברחבי השכונה.

"אני אלך לתחנת המשטרה," הכרזתי, ואייל ודני ביקשו להצטרף אליי.

נועה וגילי הציעו לקפוץ עם אבא של גילי לצער בעלי חיים, ואורי הציע לחכות למודעה של אלון, כדי שיוכלו להשאיר אותה שם אם דונה לא נמצאת שם.

אורי הוסיף שיתקשר מביתו למחלקת התברואה ויבדוק אם הכלבה שם. הוא אף הציע לעזור לאלון להדביק את המודעות ברחבי שכונה.

סיכמנו שנפגשים אצל אורי בשעה חמש.