המילים שלו

1.    ג'יין - ינואר

אני חוזרת הביתה מהמשמרת שלי, מה'עבודה מועדפת' שיש לי בתחנת דלק. הולכת באחר צהרים חורפי, לפני כניסת השבת. ינואר, אין גשם, רק אוויר קפוא ושקט מסביב. בכל רחוב בכרמיאל אפשר לראות את ההרים שמסביב, מורדות נחל חילזון. הסלעים אפורים, ביניהם כתמי צבע ירוק כהה של העצים המקומיים. ברחוב העצים בשלכת, רק עלה צהוב אחרון נושר למדרכה תוך כדי סחרור. 

אני מחכה כל היום לרגע הזה, ממוקדם בבוקר. אני יורדת מהאוטובוס וצועדת על המדרכה בשכונה הישנה, אבל בדמיון שלי אני הולכת אל תוך חלום ערפילי. מטה אוזן לרישרושים הקלים ביותר, שואפת מהאוויר הקר והצח מלוא ריאותיי. כמוה. פסיעותיי הופכות לעדינות, גמישות יותר, חרישיות, למרות המגפונים שאני נועלת. כל היום, כל מה שהיה עד עכשיו הוא הקדמה דלה, ולי יש יותר, הרבה יותר, שעות של קסם. היה עלי לחטוב עצים ולשאוב את המים, יש לי חשבונות לשלם, אין לי מי שישלם במקומי, כורח המציאות. אני מגיעה לכניסה של הבניין ומתעכבת לפנות לרגע אחד לאחור, עוד שאיפה, עוד מבט על השמים, ההרים, האור ההולך ומתמעט על הסירפדים והחוביזות שהחצר מצמיחה. לא כל אחד יכול לנכס לעצמו מהמונח לפניו, גם אם הוא פשוט כל כך ואני לומדת לעשות את זה. בזכותה. 

אני אטפס בחדר המדרגות המחניק לקומה שניה, אפשוט את הבגדים שריח דלק מחליא נודף מהם ואכנס להתקלח. טרנינג וגופיה נקייה, סוודר מחמם. אחר כך אבדוק מה נשאר במקרר ואחמם לי מנה, ועוד קצת. אני יודעת כבר עכשיו באיזה עמוד אני רוצה לפתוח את הספר ''ג'יין אייר''.

התחלת הפרק שבו גם היא יוצאת מטירת ת'ורנפילד באחר צהריים חורפי ופוגשת לראשונה את מר רוצ'סטר. הפינוק המושלם שלי.

כשאני מתחילה לעלות השכנים שלי מלמעלה, זוג עם ילד ותינוקת, יורדים. אני נזכרת שאני חייבת לדבר איתם. ממש לא בא לי לדבר איתם, לא משהו שהוא מעבר ל'שלום' ואולי גם 'שבת שלום', אבל אני מוכרחה. אני צריכה לטפל בבעיה הזאת, אחרת אף אחד לא יטפל, וגם סבא אמר לי אתמול שכדאי שאדבר עם השכנים מלמעלה. ועכשיו הם באים ממש מולי, עמוסים בתרמילים, מעילים וכובעי צמר, יתכן שהם נוסעים לכל סוף השבוע ואני אחמיץ את ההזדמנות. 

אני נצמדת לפינה של המישורות ונותנת לילד לעבור. מתלבטת לאיזה מהמבוגרים להציק, האמא מחזיקה את התינוקת על הידיים, לא נעים לי להטריד אותה. אני רק אומרת לה שלום, הגבר מחייך לקראתי ואומר שלום ואני, כאילו תקוע לי משהו מציק בגרון, ''אממ, אמ, רונן,'' הוא מישיר אלי מבט, מסב את תשומת ליבו אלי. מאוד לא נעים לי, אבל אני מוכרחה. ''יש אצלי על התקרה כתם של עובש. כנראה שזו נזילה מהמקלחת שלכם ו…'' 

הבעת הפנים של רונן משתנה, ואני מתכווצת בתוכי, זה מה שקורה שמטיחים באנשים תלונות! הוא בסך הכל רוצה לרדת במדרגות ולא להיתקע פה ולהתעסק עם בעיה בדירה שלי, זו הבעיה שלי ולא בטוח בכלל שזו בעיה שלו. למרות מה שסבא אמר.

''טוב, אני אכנס אליך עכשיו, אני צריך לראות את זה.'' ולמשפחה שלו הוא אומר שיחכו רגע באוטו. מן הפח אל הפחת! 

להיכנס אלי!? אלוהים! זה הדבר האחרון שאני רוצה! לאיזו צרה הכנסתי את עצמי? אני מקבלת את הגמול על זה שהצקתי לו והפרעתי לו, אני נשטפת במבוכה, כשרונן עולה במדרגות מאחורי התחת השמן שלי, והמבוכה רק הולכת ומתגברת, מתעצמת למראה החדר שלי, המיטה עם השמיכות המבולגנות ובגדים שלא סידרתי כל השבוע בארון, גם כמה מזוגות התחתונים שלי שפרושים כמו דגלים של המדינה XXL (התוויות עם ציון המידה המבישה הזאת), וחזייה מהוהה, אפורה מרוב כביסות. 

אני מתנצלת על הבלגן, אבל רונן לא מגיב לזה בכלל, הוא מסתכל על הכתם, מצלם בנייד (את התקרה והקיר, לא את הבלגן שלי) ואומר, ''אוקיי, אני אראה מה אני יכול לעשות.''

הוא יוצא מהחדר שלי, מהדירה שלי ויורד בזריזות במדרגות, לוקח לי זמן להתאושש מהמבוכה המציפה. הנוכחות הלא צפויה של גבר בחדר שלי, מה'להיכנס אליך' שלו. מה אני חושבת לעצמי!? הוא לא התכוון לשום דבר מהסוג הזה, אשתו הייתה במרחק כמה מדרגות מאיתנו, ובכל זאת, אני עומדת באמצע הסלון בחוסר אונים, לוקח לי רגע ארוך ללכת ולסגור את הדלת.  

אני נשענת על הדלת ובוהה לפניי. הסלון מסודר, גם המטבח, השירותים והמקלחת נקיים, ב'אזורים המשותפים' אנחנו מקפידות על הסדר ויש לנו תורנות ניקיון. אני והשותפות שהכנסתי, שאדיה ופאטמה, שהן סטודנטיות במכללה. הן נוסעות בסופי השבוע לבתים שלהן. חבל שלא חיכיתי ליום ראשון, יכולתי אפילו לוודא בטלפון שלפחות אחת מהן יכולה להיות כאן כשרונן צריך להיכנס. מאיפה יכולתי לדעת מה הוא יעשה!?

מבטי נודד לעציצים שליד החלון, ה'גינה' הקטנה שלי בקומה השניה, צבעי הדמדומים של השמיים בחלק המערבי של החלון, אני נרגעת. תוהה אם לא סתם הגזמתי, הרי לא קרה שום דבר נורא. הייתי צריכה לדבר איתו, והוא היה בסדר, זה הוגן מצידו שאמר שהוא יראה מה יוכל לעשות. הייתי יכולה להגיד לו 'נסיעה טובה'. 

בשבת יש לי משמרת ערב, מאוחר בערב רונן שולח הודעה שבעל מקצוע יגיע מחר, ואני צריכה להיות בדירה לכן, אני מתחלפת במשמרות עם שרית. היא תעבוד מחר בבוקר במקומי. רונן מוסיף שהשיפוצניק אמור להגיע בעשר. כל הכבוד לשיפוצניק הזה שקבע שעה כזאת, ולא בשמונה, שזו השעה שבה כולם קובעים את הכל ואז כולם מחכים כל היום וסתם מתעצבנים. 

אני מתקשרת לסבא, ''שומע, צדקת.'' זו הצנרת של השכנים. כל הבניין ישן, חלוד ומתפורר. סבא אומר שחשוב שתפסתי את זה בזמן. 

כשהשתחררתי מהצבא והחלטתי להיכנס לדירה שהייתה של המשפחה, לא תיארתי לעצמי כמה עבודה זה להחזיק בית לבד, כמה דברים צריך לתפוס בזמן, כמה הוצאות וריצות לכל הבירוקרטיה והאותיות הקטנות. ולא שזו אחוזה או משהו מפואר, סתם דירת שלושה חדרי שינה וסלון בשכונה ישנה.

''אוי, לא שמעת שביקשתי חלב סויה?'' הלקוחה, שאני מושיטה לה את הקפוצ'ינו מעבר לדלפק בחנות הנוחות, עושה פרצוף חמוץ. 

''לא שמעתי, אבל אני יכולה להכין.'' אני מכינה לה קפה מצוין, עם חלב סויה. הבוס שלנו יורי תמיד אומר שלא משנה מה, שהלקוח יהיה מרוצה. עוד קפה, עוד ארטיק במקום זה שנראה קצת מוזר, רק שלא יהיו תלונות למשרד הבריאות. אני משאירה את הקפוצ'ינו שהכנתי על יד מכונת הקפה ואין לי לב לשפוך אותו, מוסיפה סוכר ושותה אותו עם מאפה וניל קטן ומעוקם.

לילה, אני צריכה לישון, כדי לקום מחר בבוקר ולהספיק לארגן את החדר שלי, רונן והשיפוצניק יגיעו. אבל אני לא נרדמת, מבטלת את האפשרות שאנצל את הזמן לסדר את החדר כשהיא עולה במחשבתי, כל כך הרבה יותר נעים לי לשכב, הרגליים שלי עייפות מהמשמרת. דקל הוושינגטוניה בחצר מרעיש מהרוח שהתחילה לנשב. אני מושיטה את היד ומדליקה את מנורת הקריאה, לוקחת מהארונית את ג'יין אייר. מתחילה הפעם מההתחלה, אפילו את החלק על על לוו-ווד, היתומות המסכנות שקיבלו דייסה שרופה, עם ערפל צהוב ולח שמכסה את הכל. תנאים להתפרצות מחלות. והקיר אצלי נראה כמו מפגע בריאותי, עם כתם עובש ענקי על התקרה. אני מקווה שלא אפתח מחלה נוראית, כזו שתוקפת עובדי תחנות דלק ששואפים אדי דלק וגם גרים בחדרים מעופשים. אורח החיים שלי בכללותו לא מאופיין בדאגה לבריאות, הייתי צריכה לשפוך את הקפוצי'ינו של גברת סויה, כי עכשיו אני לא מצליחה להירדם, לזרוק גם מאפים שצורתם מעוותת לפח. ולא סתם להשמין. 

אני מתעוררת רעבה. עד עשרה לעשר אני מספיקה לאכול ארוחת בוקר ולשתות תה חם, ורק אז אני מצליחה להביא את עצמי לסדר את המיטה ולפנות את הבגדים. כל הכבוד לך ג'יין, את מספיקה בזמן! דקה לעשר. אני ממתינה להם ומקפלת את המדים של העבודה במרפסת השירות. נשמעות דפיקות על הדלת: הפעם עדי, בת הזוג של רונן, התינוקת במנשא על הגב שלה והשיפוצניק. אני יותר רגועה, שזאת היא ולא רונן. עדיף אישה וגבר מאשר שני גברים זרים. 

השיפוצניק צעיר, יש לו שיער שחור מתולתל קצר וזקן. מבנה הגוף שלו רחב. הוא לא שמן, רק רחב מאוד. במבט ראשון נראה שהוא גבוה ממני מעט, כשהוא צועד לתוך הדירה בנעלי עבודה בעלות סוליות עבות, אני רואה שהגובה שלו יהיה דומה לשלי, כי גם כשאבא היה חולץ את נעלי העבודה שלו הוא 'התנמך' מעט. והפנים של הבחור, אני בהלם ממראה הפנים שלו.  

השיפוצניק נראה כמו התשובה לשאלה שניסיתי לענות עליה באמצעות דמיוני הרבה פעמים: איך מר רוצ'סטר נראה?

אם היה צריך ללהק מישהו לתפקיד מר רוצ'סטר האמיתי, לא כמו בסרטים ובמיני-סדרות לטלוויזיה שעשו עם שחקנים מפורסמים, אלא אם היו בוחרים שחקנים שמתאימים לתיאורים של שרלוט ברונטה, הרי שהיה עליהם להיות אנשים לא מושכים. לפי התיאור שלו בספר, הוא בעל חזה רחב, מותניים דקים, ולא יפה תואר. פנים עגמומיים, נוקשים. בהוליווד, מטעמים ברורים, אין בנמצא אנשים מהסוג הזה שיציבו אותם לפני המצלמה. 

והנה, ניצב לפניי בעל הפנים הזועפות, המצח, הגבות הסבוכות, בחור שמצויד באף בעל האופי ואפילו הנחיריים הדרושים. יש לו את המראה המושלם לתפקיד, והוא מסתובב בשכונות פה ועושה תיקוני אינסטלציה. 

לא יאומן. 

הבגדים שלו משופשפים ומוכתמים מנתזים של צבע. טוב, הוא לא אמור להיות סטרילי כמו רופא שיניים, או אלגנטי ואופנתי כמו עורך דין או שחקן. 

 הוא מסביר לעדי ולי בצורה ברורה ובטון דיבור החלטי, שהבעיה נגרמה מטפטוף בצנרת שמתחת לבלטות שלה ושזה מחלחל לקיר ולתקרה שלי. הוא יתחיל לעבוד על זה מיד, ''כי אסור בשום אופן להמתין. הכתם מתפשט לכיוון מתג החשמל ואנחנו לא רוצים מים וחשמל ביחד.''

אני בקושי מצליחה לעכל את המפגש הלא צפוי עם מר רוצ'סטר הכרמיאלי כאן, ואני כמעט שלא קולטת דבר מדבריו על בלטות, בקושי זוכרת את הבעיה שלנו עם צנרת ועובש בקירות. הוא ממשיך ופונה אלי בהחלטיות אופיינית, למר רוצ'סטר כמובן, ''הבעיה היא שהכתם יספג ויעלם לאט לאט. רק אחרי חודשיים בערך יהיה אפשר לצבוע לך את הקיר. אני יודע שזה לא יפה, אבל הצבע לא ייתפס על הרטיבות.''

מה ייספג? מה ייתפס? אה, כן, בכל מקרה עדיף לי שהתהליך יתרחש באיטיות. איטיות שתאפשר לי לנחות אל קרקע המציאות. 

הוא מכניס את היד לכיס של מכנסי העבודה ומושיט לי מגנט (חמים) עם השם שלו, ''אשר בן ציון, אינסטלציה ושיפוצים'', ומספר טלפון בצבע אדום, על רקע ברז מים מטפטף בצבע כחול. אני מוזמנת להתקשר ולתאם איתו את הצביעה כשהקיר יתייבש. ''יהיה היום הרבה רעש, כי צריך לפתוח את הרצפה.''

''לא משנה לי, העיקר שזה יסתדר.'' אני ממלמלת.

הוא מסתכל לכיוון החלון ואומר, ''יפים הוורדים שלך, את צריכה עציצים יותר גדולים?'' לא ציפיתי לזה.

''אממ..כן.'' אני מצליחה להפיק תשובה.

''אני אביא לך. ממקום אחר שאני עובד בו התכוונו לזרוק. גם תחתיות.''

''תודה, אם זו לא תהיה טרחה.'' אני עונה כמתוך הזייה, כאילו אנחנו באיזו אחוזה, אחוזת ת'ורנפילד, מר רוצ'סטר זועף וקוצף, ורק על ג'יין אייר הוא מרעיף מנדיבותו.

''לא טרחה בכלל. בכייף.'' הוא מחזיר אותנו לכאן ולעכשיו, חורף 2018. 

עדי אומרת שהיא חייבת לחזור למעלה להתארגן לצאת ושהיא מתנצלת לגבי התקרה. הם יוצאים מהדירה שלי. 

אני מכינה עוד כוס תה, לוקחת ועומדת לשתות ליד החלון. אני מסתכלת על הוורדים שלי, הם נראים שמחים או שמחות, עוד לא החלטתי אם הם בנים או בנות. אף אחד מהם לא פורח, אבל העלים שלהם ירוקים מבריקים. ויש להם הרבה אור שמש מהחלון שפונה לצד דרום.

אני מבחינה באשר על שביל הגישה של הבניין, הולך לטנדרון החונה מול הכניסה, הוא מוציא ממנו כלי עבודה גדול ועל הצוואר הוא שם אוזניות נגד רעש ולפני שהוא מתחיל ללכת חזרה, הוא מרים את הפנים לשמים, אל החזית של הבניין. הוא קולט אותי עומדת שם, קרובה אל החלון, באמצע כל העציצים שלי.

הוא רואה אותי ואני רואה אותו והוא מחייך אלי וכאילו אומר 'הי', שבכל מקרה לא הייתי שומעת כי יש בינינו שתי קומות.

כשהוא מתחיל לעבוד, הרעש שהוא עושה בלתי נסבל. אני מתארגנת מהר, שמה בגדים לעבודה בשקית, דוחפת דברים לתיק הגב שלי ויוצאת.   

 התחלתי עם 'אוסף' הוורדים שלי אחרי החגים. בתחנת דלק מוכרים זרים וגם שתילים פורחים בחגים, מתנה שמביאים למארחת בחג. עציץ פרחים עמיד יותר  מזר, המלאי נגמר ויורי, המנהל, מתלהב מההצלחה במכירות ומזמין כמויות. 28 ש''ח לעציץ בעטיפת צלופן. ורדים ננסיים ורודים, אדומים, צהבהבים ולבנים. הייתי רוצה לקנות לעצמי אחד, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי.

בסוף סוכות נרגע האטרף של הקניות. אנשים כנראה הבינו שהחגים כבר חוררו להם את הכיסים עם כל האוכל בסופרים, האטרקציות לילדים, הבגדים החגיגיים והמתנות. נשארו לנו עשרה עציצים של ורדים ננסיים, הפרחים קמלו ונבלו.

מזל שיורי אמר, דווקא לי, בשבת, במשמרת שלי, שאחרי שאסדר את השתיה הקרה, רגיל ודיאט, במקרר, אז שאקח את כל העציצים האלה לפח. את המדפים המדורגים הוא רוצה למיכלים של נוזל לניקוי שמשות ושמפו לרכב. בטוח שזה יימכר היטב. מתחילה העונה עם סופות החול, המכוניות מתכסות בטינופת.

אני לא זורקת את העציצים. אני אורזת אותם בשני ארגזי שתיה קלה ובמילא אני חוזרת בשבת עם מונית הביתה. והנהג אפילו אדיב ופותח לי את הבגאז'. למרות שאני חוזרת ממשמרת, אני בכלל לא עייפה, משקה את העציצים ורואה איך המים מתנקזים לתבניות האפיה עליהן הנחתי אותם. גוזרת את הצלופנים ומביטה ב'גינה' שהקמתי בקומה השניה. אני בטוחה שהוורדים שמחים להתרווח אחרי כל הזמן הזה שבילו בתחנת דלק, על מדף קטן בתוך צלופן. לנשום את השקט של הסלון אחרי תחנת הדלק הסואנת והמזוהמת. ואני עומדת ומחייכת אליהם כמו פסיכית קטנה.

הזמן עובר, אוקטובר, נובמבר ודצמבר. הוורדים אמורים להיות עמידים, רב עונתיים? יש הוראות באינטרנט לגבי גידול ורדים. מדגישים חיתוך פרחים נבולים. חתכתי. הבנתי שיהיה צריך להחליף להם את העציצים ולהוסיף אדמה גננית, שיהיה להם מקום לבית השורשים. אמרו שלא לאגור מים במיכל שמתחת לעציץ, אז אני מרוקנת את תבניות האפיה אחרי ההשקיה. כל פעם שאני מקדישה לאוסף הוורדים שלי זמן, אני מרגישה שאני עושה משהו בשביל עצמי, משהו שיהיה לי יפה. וזה אפילו לא עלה לי כסף. 

אני צריכה לשטוף תבנית אחת מהוורדים כשמגיע התור שלי להכין עוף בתנור לארוחת ערב לשותפות ולי. מאז שאנחנו 'שלוש בדירה אחת', ויש לנו  מסורת של ערב אחד בשבוע שבו אנחנו כולנו ביחד בדירה. אנחנו כותבות בווצאפ שלנו, מתאמות, מכינות ועורכות. פאטמה ושאדיה מביאות מהאוכל של האמהות שלהן. עלי גפן זה מאכל שחביב עלי מאוד, גם מג'דרה ובשר כבש. אבל אצלי אמא רחוק בקנדה. אני מכינה פולקעס של עוף בתנור ומתחת זורקת אפונה ירוקה קפואה, בצל חתוך ועגבניות. אני יכולה להכין פסטה בולונז או בייגל-טוסטים, לשם גיוון. על כל מה שאני מכינה הן שמות להן בצלחת עוד כמות גדולה של פלפל ומלח. לקינוח, בארוחות שלהן, תמיד יהיה לנו מעמולים או בקלוואות. ואילו אני מכינה עוגות מהמתכונים של אבא שלי.