גיל המעבר

גם בגיל חמישים אני מוצאת את עצמי במורכבות הניסיון לפענח: למה זה נגמר? מה הוא חושב עלי עכשיו? האם הוא מתגעגע? האם עשיתי טעות קריטית שעלתה לי בקשר? כמה אמיתי זה היה באמת? האם הוא אהב אותי בכלל או שהייתי רק משחק בשבילו? האם הוא נעלם כי הוא מפחד או כי הוא לא בעניין?

קורונה. כולם בסגר בבתים. שעמום אימים. בקושי עובדים. הילדים בבית. כל העולם בקיפאון וחרדת המוות מרחפת מעל ראשינו.

התמונה שלו בפייס קופצת לי בכל פעם מחדש, ויש משהו במבט שלו שלופת אותי. אני מתרכזת במבט עיניו המלוכסנות ולא מבינה מה יש שם שקורא לי. פעם אחר פעם, ללא שליטה כמעט, אני מוצאת את עצמי עוקבת אחר הפוסטים שלו, מנסה להבין מי האדם המסתתר מאחורי הדמות, ולא מצליחה לשים על זה את האצבע. באודות שלו בפרופיל בפייסבוק, אמיר מוצג כגרוש. בפוסטים שלו הוא לפעמים רציני, ולפעמים שטותניק גמור, לפעמים הוא כותב סיפורים בחן רב ולפעמים הוא שותל רמיזות מיניות עדינות, המסתתרות בין השורות. סוג של זיקית.

אני מניחה לו ומנסה להתעלם מהנוכחות שלו המתפרצת לתוך חיי ממסך הנייד. השטויות שהוא מעלה לא ממש לטעמי, אבל המבט בעיניים שלו חודר אלי ולא מניח לי. אני מוצאת את עצמי מגיבה לו בפייסבוק על פוסט מוגזם, כהרגלו, ופתאום קצת לפני שאני הולכת לישון, אמיר פונה אלי במסנג׳ר. הוא פותח בשאלה סתמית, ומשם מתנהלת שיחה ידידותית, שבמהלכה אנחנו מגלים את האינסטגרם אחד של השני. הוא נעלם, ואני כמעט בטוחה שלא מצאנו עניין משותף ונרדמת, אבל מסתבר שמהשיחה הזו כדור השלג בינינו רק התחיל להתגלגל.

כבר בבוקר המחרת, שמעתי את צליל המסנג׳ר משכים אותי לקום.

"את מדהימה ביופייך". כך התעוררתי משנתי, הוא החמיא לי לאחר שסקר את התמונות שלי באינסטגרם לאורכן ולרוחבן.

״כבר היינו ביחד?״ שאלתי אותו, והפתעתי את עצמי בשאלה הישירה, המתאפשרת, ככל הנראה, רק בזכות העובדה שאנחנו משוחחים דרך מדיה שמאפשרת קרבה וריחוק בו זמנית. אני יכולה רק לשער מה הוא עשה בזמן שהביט בתמונות שלי בזמן שישנתי. הופתעתי עוד יותר מפשטות התשובה הכנה והישירה שלו: ״כן״. הוא ענה לקונית, בלי להתנצל או להתחמק.

"אני אוהבת כנות וישירות", הודיתי לו בדרכי.

מיד אחר כך אמיר סיפר לי על חלום שחלם. הוקסמתי מהפתיחות שלו לשתף אותי בחלומות הלילה שלו. הוא שיתף אותי בפרטי החלום, ואט אט גיליתי שלחלום יש גוון ארוטי, שהוא חשף בפניי בזהירות מאופקת.

בחלומו, הוא צעיר שהתנדב במשמר האזרחי לצד שוטר מבוגר. הניידת נקראה לבניין בית רומנו ביפו, משום ששם זוהתה צעירה שנכנסה למבנה הנטוש בהתנהלות מעוררת חשד. בחלום, הצעירה המוזרה־משהו לבשה שמלת כתפיות אדומה קצרצרה ומתנופפת, וטיפסה במעלה הסולם אל עבר הגג כשהוא דולק אחריה, עוקב בדריכות אחר ישבנה החשוף, ומנסה להדביק אותה במרדף. לבסוף, הוא מצליח לתפוס אותה בקצה הגג. הצעירה מסתובבת אליו והם מתנשקים בנשיקה ארוכה ומלאת תשוקה. הוא מרגיש כמו גיבור שהציל נסיכה, ועוצם את עיניו תוך שהוא שוקע לרגע מתוק של הסוף הרומנטי, אלא שאז בדיוק ברגע השיא, הצעירה מפנה אליו את גבה, וקופצת מהגג אל הלא נודע, תוך שהוא ממלמל: "האישה הזו משוגעת!".

הוא המשיך לספר שהתעורר בבהלה מהחלום, וקלט שאני הייתי הדמות הצעירה בחלום. הווידוי שלו גרם לי להרגיש נבוכה ומרוגשת בו זמנית מכך שנכנסתי לחלום הלילה שלו כל כך מהר.

פחות מיממה מרגע שהתחלנו לדבר, הרגשתי ניצנים של התאהבות, אבל לא היה לי ניסיון כל כך בסוגה החברתית הזו. הרגשתי כמו פיל בחנות חרסינה. לא היה לי צל של מושג איך מתנהלת מלאכת החיזור. מאז גיל 17 לא ידעתי איש אחר מלבד בעלי. ניסיוני הרומנטי, האישי והמיני הסתכם במערכת יחסים עם אדם אחד בלבד. הייתי גרושה טרייה, וחסרת ניסיון לחלוטין בעולם הדייטים. עם זאת שיוועתי לחום ואהבה. כך יצא שניסחתי הסכם שקבע כללי התנהגות בינינו, כמו: באילו שעות אנחנו יכולים לשוחח, מהי מטרת הקשר, וסעיפים נוספים כגון אלה. ניסיתי להגן על עצמי, אלא שמהר מאד ההסכם התמוסס כאותיות הכתובות על חול.

שבועיים אחר שיצרנו קשר זה עם זה לראשונה נפגשנו. עשרים דקות מבלי משים הסתרתי חצי פנים במשקפי השמש, עד שהוא הושיט יד לעברי והסירם, תוך שהוא מחמיא לי בחיוך רחב שיניים: ״במציאות את יפה יותר״. רק בדיעבד הצלחתי להבין כמה הייתי כמו פנינה בתוך צדפה המחכה להתגלות. בתמורה לגילוי היזום על ידו, חלקתי איתו את הכנות הישירה שלי: ״נחמד לי לשוחח איתך, אבל אני לא מרגישה שום דבר מעבר״. אמרתי לו, תוך שנשכתי שפה בהיסח הדעת והישרתי מבט לעיניו, שחדלו להלך עלי קסמים במפגש פנים מול פנים.

״זה בגלל שאנחנו במרחב פתוח״, אמיר הסביר בנונשלנטיות של ידען מקצועי, תוך שהוא מחייך חיוך רחב, מבלי להתרגש כלל מדבריי.

אכן, ישבנו בפארק ברמת גן על ספסל עץ שידע ימים יפים מאלו, חשופים לעיני כל. מקום מפגש כזה לא מאפשר אינטימיות, הוא צדק. וגרם לי לחשוב על כמה שאני טירונית בהבנת בניית מרחבים ליצירת קשר זוגי קרוב. אמיר הציע שנטייל קצת, התחלנו ללכת לכיוון החניה, תוך כדי שאנחנו אוחזים ידיים. היה משהו תמים ומתוק מאוד באחיזה הנאיבית הזו. כשהגענו לרכב שלי, אמיר שאל בחן שנון: ״שניכנס ונתנסה במרחב סגור?״. הסכמתי מיד.

מאותו הרגע עלינו על מטוס סילון שהעיף אותנו עשרות שנים אחורה לניצני גיל ההתבגרות.

אין לי מושג מי לחץ על כפתור ההפעלה, אבל כשנכנסנו לרכב, לא הרגשנו עוד צורך לשוחח ולהלעיט אחד את השני בפרטים טכניים אודות קורות חיינו. שום פרט מחיינו בעבר כבר לא היה רלוונטי. זה כבר לא היה משנה איפה גדלנו, מתי התגרשנו, במה אנחנו עובדים, ואיפה שירתנו בצבא. יש משהו בכימיה פיזית סוחפת, שהופך את סיפורי החיים לרקע שקוף חסר משמעות, והופך גם שני לבבות זרים שנפגשו לפני שעה קלה, ללב אחד שהולם בשני גופים כאילו היו אדם אחד.

״אני יכול לחבק אותך?״ הוא שאל, בזמן שאני כמעט טרפתי אותו. עצרתי, הבטתי בו, כאילו לא הבנתי את השאלה, והמשכתי בשלי.

״אני יכול לנשק אותך?״ הוא שאל. שוב קפאתי לשבריר שניה, נעצתי בו מבט, שמנסה להבין מאיפה השאלה הזו מגיעה והמשכתי בשלי, תוך שאני ספק מנשקת ספק נושכת את הצוואר הארוך והבהיר שלו. הוא לא הפסיק, והמשיך לשאול אם הוא יכול לגעת לי בחזה.

״מה נסגר עם השאלות האלה?״ רטנתי בחצי לגלוג חצי תקיפות, והבחנתי במבט של ילד שלא מבין את פשר התגובה חסרת הסבלנות שלי.

נדמה היה שהעיניים הכחולות והחצי עצומות שלו, היו לאוקיינוס כחול שצללתי בו, ללא פחד, ורציתי רק לגמוע עוד ועוד מהמתיקות שלהן. בחזות הוא היה גבר תמיר ומנוסה, אבל בפנימיות הוא היה ילד רך ומתוק, שאי אפשר להרפות ממנו.

הרדיו ניגן את ״נערת הרוק״ של ריקי גל, והסתנכרן במדויק עם הפראיות המופרעת המתפרצת שלי בחניון פתוח לעיני כל. שנינו לקראת סוף העשור החמישי, אבל מי שיראה אותנו מבחוץ, יחשוב שמדובר בנער ונערה בגיל ההתבגרות שאיבדו עצמם לדעת בסחרור הורמונלי. הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. מעבר לעובדה שאני לא זוכרת מתי הייתי במגע מיני בפעם האחרונה עם הגרוש שלי, הרגשתי שאני כבר לא מכירה את עצמי. הגוף הצמא שלי התמסר אליו ובד בבד טרף אותו. המשכנו בשלנו עד שהבחנתי בשעה, והבנתי שאני חייבת לחזור הבייתה. שני המתבגרים הצעירים היום אצלי ולא אצל הגרוש. קורונה, כולם כלואים בבית ומחכים לי. מלא וואטספים בסגנון: ״נו אמא מתי את חוזרת״, ״כמה זמן הקניות״, ״אמא אני רעב״ לא חדלים להתקיף את הנייד שלי בזמן שאני מתגפפת איתו במושב האחורי כאילו הייתי בת טיפש עשרה בחניון.

״בואי נלך מכאן למקום אחר״, אמיר לחש על אוזני תוך שנשכתי את שפתיי.

״אין לי זמן״. התנצלתי בצער וחשבתי בכעס על המתבגר הרעב בבית שעוד לא בוגר מספיק כדי להתנהל בעצמו.

״מה זהו, כל כך מהר?״ עיניו נפערו באכזבה.

״כן. מצטערת״, התאכזבתי לא פחות ממנו על הפרידה.

ממש כמו סינדרלה, ברחתי בלית ברירה בחזרה אל חיי השיממון בחסות הקורונה. הפגישה הבאה התקיימה רק חודשיים לאחר מכן. אז מצאתי את עצמי יושבת מולו בבית קפה, והוא החל לשטוח סיפורים פוליטיים מבית הוריו, או אנקדוטות מחייו המקצועיים. לרגע נראה לי שתוקף הקסם שהילך עלי פג כלא היה. המנוע התקרר, זה נראה ונשמע כמו שיחת קולגות בעבודה. שוב היינו במרחב פתוח, ישבנו בבית קפה וניהלנו שיחת חולין, שנראתה לי כמו סוף הסיפור, אבל אז הוא הטיל חכה בהודעה ששלח יומיים אחרי: ״הגיע הזמן לבדוק את הדינמיקה במרחב סגור.״

אהה... באמת?״ עיניי נפקחו בהשתהות וחייכתי לעצמי.

״חשבתי שאתה כבר לא בעניין.״ לפעמים אני מרגישה שהכנות שלי מתפרצת החוצה מתוכי, כאילו היית ילדה קטנה תוהה בקול את לבטיה. רק בדיעבד יכולתי להבין כמה פאסיבית הייתי בקשר. אלמלא הוא היה יוזם, מבחינתי הסיפור בינינו היה ונגמר. ביחס אליו לא היה לי ניסיון, לא ידעתי לכוון. הייתי כחומר ביד היוצר, תלויה רק בידיו המובילות, תרתי משמע.

״מחכה לשעת כושר״. הוא ענה במהירות בזק והוסיף קריצה.

״מופתעת״, עניתי לקונית, נוכח הקוטביות בין התשוקה המבעבעת בו בסתר לבין התנהלות החיזור הצחיח שהפגין במפגש האחרון כלפי.

״את חכמה, יפה וסקסית. אני נמשך אליך״. גם התשובה הזו נשמעה לי גנרית מדי. כאילו נועדה להביא אותי לחדר סגור, ושאין לב פועם מאחוריה. אחרי שנים של נישואין ללא אהבה, שיוועתי לשמוע מילים אחרות. רציתי שיספר לי מתי הוא נזכר בי, על מה הוא חושב כשהוא נזכר בי, מה שובה אותו אלי ושיגיד לי את שלוש המילים היקרות מפז:" אני אוהב אותך". טקס החיזור הזה מבלבל אותי ובכל זאת, הילדה ההרפתקנית הצמאה לאהבה שבי איכשהו התגלגלה לחדר שכור במושב באמצע הדרך בינינו. אמיר גר בראש הנקרה ואני בירושלים, כך שהיינו חייבים להתפשר על מפגש באמצע הדרך. החדר שהוא מצא לנו נראה כמו מרתף אימים במדינה סובייטית דלת אמצעים: מיטה ללא כיסוי, לא שמיכה, ואף לא סדין נוסף. נאדה. התאורה הייתה ללא אפשרות עמעום, והיה שם מתקן שנראה למביני עניין בסאדו. לי לא היה מושג מה עושים עליו, וגם שום כוונה לבדוק מה אפשר לעשות איתו, אבל הוא בהחלט התכתב היטב עם התפאורה של חדר עינויים יותר מאשר חדר עינוגים.

נכנסתי לחדר בחשדנות ובקרירות, התיישבתי מיד על ספת עור קרה בצבע בורדו בסגנון ויקטוריאני עתיק משהו, שלא הייתה קשורה לשום רהיט אחר בחדר, וחלצתי באיטיות את כפות רגלי מסנדליי תוך שעיניי שוטטו בחדר בניסיון להבין איך ממשיכים מכאן. בינתיים גם אמיר סקר את החדר במבטים חשדניים וניסה ללא הועיל להחשיך את החדר. אחרי כמה רגעים שבהם הוא לא הצליח למצוא פתרון להאפלת התאורה, פשטתי בתנועה אחת את השמלה שלי והנחתי אותה על תאורת הקיר, ונשכבתי על המיטה כשלגופי תחתונים וחזיה מתחרה שחורה. אמיר פלט אנחת השתאות על היצירתיות והאומץ שהפגנתי בקלילות. נראה שהצלחתי להפתיע אותו, והאמת הייתה שגם אני הייתי מופתעת מהנינוחות והזרימה הקלילה שעטפה אותי.

הקלילות שלי הדביקה אותו. הוא נשכב מעליי ותוך רגע המשכנו בדיוק מהמקום שעצרנו אז ברכב בחניון, וטרפנו אחד את השנייה בנשיקות עמוקות ורטובות, תוך שהוא נשך את לשוני, אקט שלא רק שמעולם לא חוויתי קודם לכן, אלא שגם לא ידעתי על קיומו.

פחות משתי דקות לאחר מכן, אמיר נעמד בתנועה הפגנתית מולי, כאילו הוא חייל הנקרא לדגל, העיף את החולצה מעליו, פתח במהירות אולימפית כמעט את אבזם החגורה, ופשט את כל בגדיו. בין כמה השניות שלקחו לו להתפשט עיניו הגניבו אלי מבטים ותרו אחרי תגובתי. מבט עיניי היה נעוץ רק בפניו, ועקב בדריכות אחר מבטו. לא התפתיתי לסרוק את גופו העירום שנחשף תוך שניות בפניי, ולמעשה אף לא חככתי בדעתי אם לסקור את גופו שנחשף בפניי. לרגע חלפה בראשי המחשבה שיש לו ציפייה טבעית שאשזוף את עיני בגופו, אחרת מדוע נעמד בזקיפות קומה מולי? עם זאת, נראה כי דווקא ההתעלמות שלי חיזקה את הביטחון הפנימי שלו.

כך או כך, היה לי ברור שאני שוכבת למרגלותיו ומחכה לו אך ורק בגלל עיניו ולא שאר איבריו, יהיו אורכם, רוחבם או זקיפותם, אשר יהיו. יש בי סוג של נאמנות מוחלטת למבט העיניים הממגנט שהביא אותי עד הלום. אני עדייו תוהה מה שובה אותי אליו, ומוכנה להתמסר להבנת הצופן הגלום בו.

אמיר חזר לשכב על גופי, פשט את תחתוניי וחלץ את החזיה בפראות מקצועית ואיברו, שטרם פגשתי קודם, חדר אלי כאילו הייתי מסלול נחיתה מוכן ומזומן לכלי טיס מיומן, שהתערסל בתוכי באופן מדויק להפליא ללא שום סטיה מהמסלול. אנחה רמה נפלטה מגרוני, לא מכאב, כי אם מעונג, והפתיעה אפילו אותי בעוצמתה. גופי התמסר לו בתשוקה יוקדת. גיליתי את שרביטו והוא מילא אותי בעונג רב. הרגשתי שהתשוקה לוגמת את כל כולי לתוכה, כאילו כל החלל שבי חיכה רק לה.

מרגע זה הגופים שלנו החלו לשוחח ישירות ביניהם ללא תיווך. ללא מילים. וכמעט ללא היכרות מוקדמת. נראה היה שהם מכירים אחד את שפתו של השני כאילו חיו גלגולים שלמים יחד בעבר. תנועה פראית של זוג אינדיאנים המתגוששים בטקס רווי יצרים בלהט רב, תוך נשימות עמוקות וגניחות הנפלטות ללא רסן, מילאה את החלל.

מבלי משים, העיניים שלי נעצמו ושייטו למחוזות עונג שטרם הכרתי. "תסתכלי עלי, אל תעצמי עיניים", הוא החזיר אותי מההפלגה, ואז הוסיף: "תפתחי את הלב אלי".

"הלב שלי כבר פתוח", עניתי חלושות, בקושי מצאתי קול להשיב לו. אלמלא הלב היה פתוח, לא הייתי שם, לא הייתי נכנעת בהתמסרות מוחלטת ומאפשרת לו לשאת אותי למרחבי עונג שטרם פגשתי בחיי.

חיים שלמים חייתי לצד בן זוג עם לב סגור וגוף מכווץ. סלדתי מריח הגוף שלו, וחיכיתי אך ורק לדבר אחד, שיגמור ויניח לי. הוא היה בעל מסור ונהדר, ובכל זאת, הלב שלי היה אטום כלפיו, כאילו התחתנתי רק עם ההיגיון שדחק בי להקים משפחה. והנה אני נמצאת כאן למרגלותיו, לא רק הלב שלי פתוח אליו, אלא שכל תא בגופי צמא אליו ומבקש עוד ועד מזרם האהבה שהוא מעביר אלי.

אמיר נעצר, התרחק מפניי והחל נואם ביראת קודש: ״עכשיו אני מקדש אותך״. עיניו טבעו בעיניי, לא זזו והמתינו למוצא פי.

התבוננתי בו כילדה תמה ושאלתי: ״אז מה זה אומר, שמעכשיו אתה רק שלי ואני רק שלך?״

״לא״. הוא אכזב והפתיע אותי כאחת בתשובתו. ״מותר לך להיות עם מי שאת רוצה״. תמהתי על האפשרות המוצגת לי ושאלתי בתמימות:

״אז אם יהיה לי מישהו אחר, אני צריכה לספר לך?״

— ״לא״.

מצאתי את עצמי מבולבלת לחלוטין, לא הבנתי את סוג מערכת היחסים המוצעת, והוטרדתי מהסיכון הרפואי העומד לפני בהיותו אדם ששוכב עם נשים במקביל אלי בלי קונדום, ממש כמו שברגע זה הוא בתוכי.

בו בזמן, האיילה המורעבת שבי ביקשה להמשיך לדלג בקלילות בין הרי שרשרת העונג, וכך יצא שהתעלמתי מהדברים שהוא אמר לי והתמסרתי תוך שפלטתי קריאות רמות שעלו מאזור חלציי עד קודקודי. עוד ועוד ועוד. אמיר היה מסור והתמסר אלי. לעונג שלי ושלו. על אף זאת, לא שבעתי ממנו ורציתי עוד ועוד ממה שהיה לו לתת לי, וזה לא רק היה גופני, זה היה הרבה יותר מזה. המגע הפיזי בינינו יצר חיבור שמעולם לא הכרתי קודם לכן בחיי. חיבור שמילא כל תא בגופי באושר.

קינחנו בתנוחה שבה אני רוכבת עליו, רוכבת כאילו הייתי על סוס דוהר בקו חוף אינסופי כמעט כמו האופק, דוהרת עד שאני חדלה להרגיש את הסוס תחתיי, מפסיקה לראות את החולות הזהובים מולי ואת הים לשמאלי, והופכת להיות הרוח העוצמתית הנעה כנגדי.

לא היינו עוד גופים פיזיים. נכנסתי לממד אחר, שמעולם לא חוויתי קודם. כבר לא הייתי בחדר, לא הרגשתי את איברו ממלא עד אפס מקום את תוכי, לא הרגשתי את גופי, לא ידעתי איך קוראים לי, איפה אני. רק עפתי עם הרוח למחוזות שטרם הכרתי, תוך שעפעפתי בעיניי ללא שליטה, עד שנפלתי על חזהו, קיפלתי את גופי לתנוחת עובר והתמוססתי לתוך שמיכה בלתי נראית של נצח אלוהי. הזמן קפא מלכת. הרגשתי עטופה בעננת אושר אינסופי.

יש רגעים מעטים בחיים, שאם היה אפשר להקפיא אותם, הייתי לוחצת על הכפתור. הרגע ההוא היה רגע כזה. רגע שמשהו בי צעק "תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת!". אין שיאים גבוהים מאלה. אין צורך בהדרן.

״אף פעם לא היה לי כזה״, אמיר פלט כשהוא הקפיץ אותי חזרה לרכב שלי שחנה לפני הכניסה למתחם. המשפט הזה הכיל בתוכו הרבה יותר ממה שיכולתי לעלות על דעתי. האדם שכרגע הייתי איתו, שהיה חוקר מיניות מושבע שחווה סקס בכל הצורות, הגוונים והפורומים, שהייתי מסוגלת להעלות על דעתי המוגבלת, ושרק את חלקן הקטנטן הוא הסכים לחלוק איתי בלי להשתנק במבוכה, שם לראשי כרגע כתר מלכות והצהיר שכזה עוד לא היה לו! לי, לאישה שכל חייה חלקה את יצועהּ עם גבר אחד, ועשתה זאת מכורח הנסיבות, מבלי שהאש דלקה בה. בשונה ממני, הוא גרוש ותיק ועתיר ניסיון.

נפעמתי מהגילוי החדש הזה. נפעמתי ממה שתמיד חשבתי אך מעולם לא ידעתי בוודאות, המיניות שלי אכן יוצאת דופן בעוצמתה. שנים התהלכתי בתחושה שאני א־מינית משום שלא נמשכתי לבעלי, והנה לא רק שהעונג היה משותף, אלא שחוויתי משהו שספק אם אצליח לתאר במילים. ובכל זאת, ניקרה בי השאלה, האם החיבור שהוא התכוון אליו היה פיזי גרידא, או שגם הוא חש בחיבור הרגשי ובממד הרוחני שהיינו בו?

נישקתי אותו קלות ונפרדתי ממנו כאילו היינו בפגישה עסקית שהסתיימה, ומיהרתי לחזור הביתה ולשדר עסקים כרגיל לילדיי, שלא ידעו דבר וחצי דבר על המהפך המתחולל בחיי.

למחרת אמיר פנה אלי בנימה היסטרית קמעא. מיד לאחר הודעת "בוקר טוב" מנומסת ששלחתי, הוא שלח הודעה מוזרה. "מה חשבת לעצמך שיקרה?״, הוא תקף בנימה מתגוננת. "הכול בסדר", עניתי מיד. מוזר שעל אף הניסיון המיני העשיר שלו, משהו בתוכו זז בחוסר נוחות. הוא השתתק, והרגשתי את האנרגיה המשתוללת אצלו וחשפתי: "אתה צריך להבין שכל מה שעברתי בחיים, היה הכנה למה שחלקנו. הגעתי מוכנה להיפתח אליך ולחלוק אהבה בדיוק כמו שחלקנו אתמול". אני מניחה שבמושגים של העולם שלו, אני בתולה. הוא היה מבולבל מהחיבור העמוק שהיה בינינו במפגש. "תודה על המילים האלה", שמעתי אותו נושם לרווחה. הרגעתי את פחדיו בנונשלנטיות, קצת הופתעתי מהחרדה שדבקה בו נוכח עוצמת המפגש, לעומת ענן האושר שהציף אותי.

שום דבר לא הכין אף אחד מאיתנו לחיבור הפנימי העוצמתי הזה. חיבור שילך איתי הלאה הרבה אחרי שאמיר כבר לא יחפש אחריי ואני אעלם מחייו.

מי היה מאמין שהחיבור הקסום שחלקנו לא יחזיק ימים, שאהפוך להיות אחת מתוך חלוקי הנחל שהוא מדלג עליהן מאחת לשנייה, ולא אהיה פנינה קרובה לליבו. הוא יחזור לסורו וימשיך לנדוד מריגוש לריגוש, על אף העוצמה שחלקנו יחד. או שאולי זה בגלל הבהלה, ויש גם אפשרות שאני כל כך תמימה, שאני אפילו לא באמת מבינה מה היה שם. גם לא כשאני חוזרת ומשחזרת סצנה אחר סצנה. אולי הייתי רק אפיזודה מינית חולפת בחייו. צחוק הגורל, כל חיי הנישואים שלי בעלי אהב אותי ועשה כל שיכול היה כדי לכבוש אותי, והנה אני כאן, מבקשת את אמיר בכל ליבי, והוא מפנה לי גב ונעלם. כך או כך, אמיר חזר לשריון שממנו יצא, ונעלם לעד.

התאהבתי בו. אי אפשר היה שלא להתאהב בגבר שכבש אותי כך את גופי וליבי אחרי שנים של יובש, ושילח בי רטטים שהמשיכו לגעת בי גם אחרי זמן רב. למרות החספוס הגברי לכאורה, הייתה בו רכות של ילד, לרגעים פתיחות נשית ולפעמים שריון של גבר מגן. הייתה בו התמסרות ומסירות, נתינה נדיבה ושופעת והזדקקות של תינוק לשד אימו.

ולמעלה מכל, הייתה לו יכולת סמויה לחדור אלי ולשלח את גופי למחוזות עונג שמעולם לא פגשתי, ואת רוחי כחללית למרומים, עד שהייתי מאבדת חיבור לעולם הזה, ומרחפת לעולמות עליונים. הוא גילה לי יכולת בעצמי שטרם פגשתי בחיי.

אך כל העוצמה הזו התמוססה בן רגע כלא הייתה. אמיר היה כשפן נעלם בחגווי הסלע. כל אימת שחיפשתי אותו, הוא התחמק באלגנטיות. בין לבין, אט אט התחלתי להבין שלא לכולם יש יכולת להכיל קווי מתח גבוהים, וכי זה עלול להפחיד. בסוף גם גיליתי שהוא חזר לחיות עם גרושתו, תוך שהוא המשיך לשלוח את זרועותיו הארוכות לעבר נשים אחרות, שנפלו שדודות לקסם שבו, תוך שהוא קידש אותן בדרכו מעת לעת בשם המיניות המקודשת.

מהרי האוורסט נחתּי למדבר שומם. מדבר אימתני, ענק, רחב ידיים של חוסר ודאות. מדבר שבו הרבה שאלות פתוחות נזרקו לחלל, הדהדו ושבו ללא מענה. בתוך המדבר הזה מצאתי את עצמי, אישה בשלה, זוחלת, נופלת, מדדה, חופרת ובעיקר מתקשה. מתקשה מאוד להמשיך הלאה ולהבין את חוסר ההיגיון שבטלטלה הפיזית, הרגשית והרוחנית שסחפה אותי. התקשיתי להבין את שהיה, ונאבקתי לאחות את רסיסי ליבי שהתנפצו לכל עבר. מוזר, קל היה לי יותר להתגרש מהאיש שהיה לצידי שלושים שנה, מאשר להיפרד מאדם שהייתי איתו בקשר לתקופה קצרה בת חצי שנה.

"איך משחררים?" תהיתי ועברתי על סימנים מחשידים בהתנהגותו שפספסתי בעבר, כמו שקרים קטנים שמכר לי כדרך אגב. הוא הציג עצמו כגרוש, שעה שטרם קיבל גט, אמר שהוא אף פעם לא ממקבל מערכות יחסים, למרות שבדיעבד ברור לי שהיו לו נשים אחרות במקביל אלי, אחרת הוא לא היה נאטם כל כך מהר כלפי. הוא מחק את כל הלייקים שהיו לו לפוסטים שלי.

למה הוא מחק?

בגיל חמישים פלוס אני עדיין מתעסקת בשאלות של גיל ההתבגרות, ומסתובבת עם לב שבור. אולי אלה בעצם אותן החוויות, רק בתקופות גיל שונות. שינויים פיזיולוגיים. שינויים רגשיים. חיפוש זוגיות. יצירת זהות.

לקח לי זמן להבין שאנשים בגיל המעבר יכולים להתמסר לסקס כחוויה של תאוות בשרים, ממש כמו בגיל ההתבגרות, כאילו הצליחו לרכב על גל אימתני בגלשן בים סוער, ויום אחר כך, מסוגלים להמשיך הלאה בדרכם, כאילו לא היו דברים מעולם. איך הם יכולים להכיל תשוקה ארוטית סוחפת ועדיין להיות מנותקים מאהבה? דור האיקס או דור הווי או אלוהים יודע מה, הדביק את בני דורי בתיאבון מיני נטול רגשות, ואילו אני גרושה דיי טרייה בזירת הגרושים גרושות, טרם עדכנתי תוכנה, וספק אם בכלל אצליח אי פעם להדביק את פער הגרסאות, ולשכב בלי להתאהב. ככה הם קוראים לזה היום: זיון. סקס. עונג גוף. אורגזמה. אין שום תזכורת למילה אהבה. הרגש מנותק מהמישור הפיזי.

במחשבה שניה, אני מוותרת מראש על האופציה לעדכן תוכנה. הרי, כבר התחתנתי בגיל 19. בחרתי כך לא מתוך אהבה. עליתי לארץ בגיל 12, כך שאף פעם לא הרגשתי שייכות. תמיד הייתי זרה. התחתנתי בגיל צעיר עם הבחור הראשון שהתאהב בי בהיותי בת 17 כדי להכות שורשים, להקים לעצמי בית, וליצור יציבות וביטחון. נישאתי לאדם שידעתי שיהיה אבא נהדר לילדיי וידאג לי, אבל לא באמת אהבתי אותו. והוא באמת מילא את חלקו בחיינו המשותפים מעבר למצופה. הוא אהב אותי, אהב את ילדינו המשותפים, ועל אף שניסיתי בכל מאודי להתאהב בו, פשוט לא הצלחתי.

התגרשתי כי לא יכולתי עוד לחיות לצד אדם שאני לא אוהבת. הלב שלי היה צמא לאהבה, טעם החיים אבד לי. יחסי מין הפכו לבלתי נסבלים מבחינתי. תיעבתי אותם. היו פעמים שהרגשתי נאנסת כשהוא שכב איתי. לא היה לי עניין מיני בו, בדיוק להפך, הוא דחה אותי. הגירושים היו בחירה בלהיות או לחדול. בחרתי בחיים. בחרתי באהבה. בחרתי לתת לעצמי הזדמנות להתאהב. רצה הגורל, ובאמת התאהבתי. לא רק שהתאהבתי, אלא גיליתי לא רק את התשוקה הסוערת שיש לי לחיבור הפיזי במעשה האהבה, אלא גם את ההשתוקקות שלי להיות בזוגיות אוהבת ומעצימה.

הקשר עם אמיר הותיר בליבי כוויה. היה זה כמו להגיע לאוורסט, ולגלות שהוא פאטה מורגנה. משיא האושר נפלתי לבור של געגוע. הגעגוע הבהיר לי את המבט המהפנט בעיניו, שקרא לי. אני משתוקקת לחיבור רצוף אהבה ולהתמסרות ללב אוהב. אני משתוקקת לשותף שיישא אותי על כפיו ללא פחד. אני משתוקקת להתמסר ולהוביל אהוב לעבר חקירה אינסופית של צפונות הלב. אני משתוקקת להיות כלי מבין שני כלים שלובים ושקופים, החיים תחת קורת גג אחת בהזנה נצחית של השראה, יצירה ואהבה. למרות זאת אין לי כוונה להיות כמו אמיר. אין סיכוי שאשכב עם מישהו בלי שאוהב אותו. 30 שנה חייתי ללא אהבה. מעתה יש לי נאמנות אחת מוחלטת והיא רק צו ליבי. מי שחולק את גופו הפיזי ללא אהבה הוא כמו מת מהלך בעיניי. אף אחד לא יוכל לשכנע אותי אחרת.

אני יודעת.

הייתי מתה מהלכת שלושים שנה.