הנשים של קילקריון

פתח דבר

בשלב זה יטביע הארכיבישוף נשיקה על ידה הימנית של המלכה. דוכס אדינבורו יעלה במדרגות הכס, יסיר את הכתר מעל ראשו, יכרע לפני הוד מלכותה, יניח את כפות ידיו בין ידיה של המלכה ויאמר את מילות השבועה שלהלן:

אני, פיליפ, דוכס אדינבורו, אהיה מעתה נתינך הנאמן, בחיי ובגופי, ואקדש את שמך עֲלֵי אדמות. באמונה ובאמת אשרת אותך, לחיים ולמוות, ואגן עלייך מפני כל אורחות אדם.

בי נשבעתי.

ואז יקום, ייגע בכתר שעל ראש הוד מלכותה וינשק את לחייה השמאלית.

לאחר מכן יעלו דוכס גלוסטר ודוכס קנט, כל אחד בתורו, וגם הם יחלקו לה כבוד באופן הזה.

 

מתוך נוהלי טקס ההכתרה, 1953

 

זאת כנראה גסות רוח, חשבה ג'וי בדיעבד, לפגוש את בעלך לעתיד ביום חגהּ של הנסיכה אליזבת, או המלכה אליזבת השנייה, כפי שיקראו לה מאותו יום ואילך. ובכל זאת, לנוכח חשיבות האירוע לשניהם, לא היה קל (לג'וי, לפחות) להתייחס בהתלהבות ראויה לטקס ההכתרה, גם כאשר ניסתה להיזכר בו כעבור שנים רבות.

היום ההוא היה גשום במיוחד, בלי כל תחושה של מהלך שמימי. רקיע לח ואפור כברזל נפרש מעל הנמל של הונג קונג. ג'וי פסעה לאט עם סטלה בדרך המתפתלת סביב פסגת ויקטוריה, ובידה אחזה תיקייה מלאה בדפי שיר לחים. בתי שחייה היו חלקלקים כאילו נמרחו בשמן, חולצתה נדבקה לגבה כמו זיגוג, והיא התקשתה לחוש התרוממות רוח כשחשבה על המסיבה שבני הזוג בְּרוּם־סקוט עורכים לכבוד טקס ההכתרה.

עוד לפני היציאה מהבית נאלצה להתמודד עם הכרכורים של אמה, שהיתה מתוחה כמו מיתר ומלאה ציפייה ומורת רוח, בעיקר בגלל נוכחות בעלה, שחזר שוב מאחד המסעות שלו לסין. ביקוריו לוּו תמיד בשפל מהיר במצב רוחה של אליס, שערגתה הנכזבת לחיים טובים יותר במקום אחר התחדדה למשהו מרושע ואפל יותר. "את לא תלבשי את הדבר הזה," אמרה בזעף לג'וי, ושפתיה הארגמניות התהדקו בהסתייגות.

ג'וי שלחה מבט לעבר הדלת. היא השתוקקה לחבור אל סטלה ולהימנע מהליכה עם הוריה אל הווילה של ברום־סקוט, ואכן הצליחה לחמוק מכך כשאמרה להם שהמארחים ביקשו שתגיע מוקדם יותר ותביא את דפי השירים. כל מסע עם הוריה, אפילו ברגל, עורר בה בחילה כאילו נתקפה במחלת ים.

"את נראית משעממת לגמרי, יקירתי. ולמה את נועלת נעלי עקב? הרי גם ככה את גבוהה מדי." המילה "יקירתי" היתה ממתיק מוכר, שנועד להסוות את דבריה הלא־נעימים של אליס.

"אז אני אשב."

"את לא יכולה לשבת כל הערב."

"אז אני אקפל את הברכיים."

"כדאי שתחגרי חגורה רחבה יותר. ככה תיראי נמוכה יותר."

"היא תיתקע לי בצלעות."

"למה את חייבת להקשות? אני בסך הכול מנסה להפיק את המיטב מהנתונים הקיימים. הרי את לא עושה שום מאמץ להיראות טוב."

"אוי, אמא, זה לא מעניין אותי. וגם לא יעניין אף אחד אחר. מי יתייחס אלי בכלל? כולם יקשיבו לנסיכה כשהיא תדקלם את הנדרים, או מה שזה לא יהיה." פשוט תעזבי אותי ותני לי ללכת, חשבה בלבה. גם ככה אני אצטרך לסבול את האופי העוקצני שלך לאורך כל המסיבה.

"אבל אותי זה מעניין. בסוף יגידו שלא חינכתי אותך כמו שצריך כי לא אכפת לך איך את נראית."

לאליס היה חשוב מאוד מה יגידו. הונג קונג היא אקווריום, כך אמרה. תמיד מישהו מסתכל עלייך ומדבר עלייך.

אם זה מה שיעניין אותם, סימן שהעולם שלהם קטן ומשעמם, רצתה ג'וי להגיד לה. אבל לא אמרה, בעיקר כי זה היה נכון.

ואבא שלה בוודאי ישתה יותר מדי וינשק את כל הנשים על השפתיים במקום על הלחי, כך שהן יסתכלו סביב בחשש ויתלבטו אם עשו משהו שעודד זאת באופן כלשהו. וכשיחזרו הביתה הוא יצעק על אליס שהוא בסך הכול מנסה להשתחרר קצת, ואיזה מין אישה שוללת מבעלה קצת הנאה אחרי שבועות של עבודה מתישה בסין (הרי כולם יודעים כמה נורא להתעסק עם האסיאתים האלה). מאז הפלישה היפנית1 הוא לא חזר לעצמו, אבל על זה הם לא דיברו.

למסיבה של הזוג ברום־סקוט יגיעו גם הזוגות מַרצַ'נט, דיקינסון ואָלֵיין, וכל הזוגות האחרים שמשתייכים למעמד המסוים שמתגורר ממש מתחת לפסגת ויקטוריה (אך לא מתחת לרובינסון רוֹד, כי בשכונות הנמוכות יותר התגוררו אנשי פקידוּת למיניהם). הזוגות האלה נפגשו בקביעות במסיבות קוקטייל במועדון הקריקט של הונג קונג, התראו במרוצי הסוסים בהֶפּי וָאלי, הפליגו יחד לשיט מפרשיות עתיר שֵרי באיים הרחוקים יותר והתלוננו על היתושים, על מחירי הנכסים, על הקושי להשיג חלב ועל גסותם המזעזעת של המשרתים הסינים. הם שוחחו גם על אנגליה ועל געגועיהם אליה, על האורחים שמגיעים מאנגליה, שחייהם חיוורים ומשעממים, ועל כך שאנגליה נראית נורא, אף על פי שהמלחמה נגמרה לפני המון זמן. אבל בעיקר הם דיברו על עצמם. אנשי הצבא השתמשו בשפה משלהם, שכללה בדיחות פנימיות והומור צבאי; הסוחרים דנו בזלזול בהתנהלות של יריביהם; ונשותיהם התקבצו, התפזרו והתקבצו מחדש במערכים רעילים ומשועממים עד אין קץ.

למרבה הצער, כמו לכל כינוס חברתי, יגיע למסיבה גם ויליאם פַארקָסון, שסנטרו שקוע, שערו זהוב, והוא שברירי ודקיק כמו קולו הגבוה והחנוק. הוא יניח את ידיו הלחות בשקע גבה כדי לנווט אותה למקומות שהיא לא רוצה להגיע אליהם, ואילו היא תעמיד פנים שהיא מקשיבה ברוב נימוס, ותוך כדי כך תשקיף מלמעלה על קודקודו ותתהה באילו נקודות ייעלם שערו בעתיד.

"את חושבת שהיא עצבנית עכשיו?" שאלה סטלה. שערה האסוף בפקעת הבריק כמו לכה רטובה, ושום שערה סוררת לא התקרזלה באוויר הלח. השיער של ג'וי, לעומת זאת, פצח בניסיונות בריחה תזזיתיים דקות ספורות לאחר שנאסף לאחור. בֵּיי־לין, האומנת שלה, הזדעפה וצקצקה כשאספה והידקה אותו, כאילו כל זה הוא תולדת מרדנות מכוונת מצדה של ג'וי.

"מי?"

"הנסיכה. אני במקומה הייתי נורא עצבנית. עם כל האנשים האלה שמסתכלים."

סטלה, שהתהדרה לכבוד האירוע בחצאית אדומה, חולצה לבנה וקרדיגן כחול, גילתה בשבועות האחרונים התעניינות רבה (ולא־בריאה, לדעתה של ג'וי) בנסיכה אליזבת. היא דנה ארוכות בתכשיטים ובתלבושת שהנסיכה תבחר, תהתה מה משקלו של הכתר שיונח על ראשה, ואפילו הניחה שבעלה החדש יקנא בוודאי בתואר שלה, כי הוא עצמו לא יזכה להיות מלך. ג'וי התחילה לחשוד שחברתה מפתחת הזדהות יתר.

"לא כולם יראו אותה. הרבה אנשים ייאלצו, כמונו, להסתפק בשידור ברדיו." הן זזו אל צד הדרך כדי לפנות את המעבר למכונית חולפת ולרגע הציצו לתוכה כדי לראות אם הן מכירות את הנוסעים.

"טוב, אל תשכחי שהיא עלולה גם להתבלבל במילים. אני הייתי מתבלבלת. אני בטוחה שהייתי מגמגמת."

ג'וי הטילה ספק בכך, כי סטלה היתה גברת למופת כמעט בכל תחום. להבדיל מג'וי, גובהה של סטלה התאים בדיוק לגברת צעירה, ובגדיה המהודרים נתפרו תמיד בידי חייט מדופלם מרובע צים־שָה־צוּי, על פי צו האופנה האחרונה בפריז. היא לא התבלבלה בצעדיה, לא הזעיפה פנים בחברה ולא נאלמה דום כשדיברה עם אינספור הקצינים שעברו במושבה ונחטפו ל"קבלות פנים" שנועדו להסיח את דעתם מהשתתפותם הצפויה במלחמת קוריאה. לפעמים תהתה ג'וי אם דמותה הפומבית של סטלה לא היתה נפגמת קצת אילו היתה חושפת לעין כול גם את היכולת שלה לדקלם בגיהוקים את כל האלף־בית.

"את חושבת שנצטרך להישאר עד הסוף?"

"מה, עד סוף הטקס?" נאנחה ג'וי ובעטה באבן. "הוא בטח יימשך שעות, וכולם ישתכרו ויתחילו לרכל אחד על השני. ואמא שלי תתחיל לפלרטט עם דאנקן אליין ולברבר על זה שוויליאם פַארקָסון מקורב בנישואים לבני הזוג גַ'רדין, והנתונים שלו מתאימים בדיוק לבחורה ברמה שלי."

"נדמה לי שהוא קצת נמוך לבחורה ברמה שלך." סטלה היתה גם חדת לשון.

"לכן הקפדתי לנעול את נעלי העקב הכי גבוהות שלי."

"בכל מקרה, זה ממש מרגש, ג'וי. תהיה לנו מלכה חדשה."

ג'וי משכה בכתפיה. "מה יש פה להתרגש? הרי אנחנו אפילו לא גרות באותה ארץ."

"ובכל זאת היא המלכה שלנו. והיא כמעט בת גילנו! תארי לעצמך. בכל מקרה, כבר עשרות שנים לא היתה מסיבה גדולה כזאת, וכולם יהיו שם."

"אבל כולם יהיו בדיוק אותם אנשים כמו תמיד. לא כיף ללכת למסיבות שיש בהן בדיוק אותם אנשים."

"אוף, ג'וי, אני רואה שהחלטת להיות אומללה. אני בטוחה שתמצאי המון אנשים חדשים, אם רק תואילי בטובך לדבר איתם."

"אבל אין לי מה להגיד להם. הדברים היחידים שמעניינים אותם הם קניות, בגדים ומי השתובב עם מי."

"אנחנו ממש מתנצלים," אמרה סטלה בעלבון מדומה. "אבל מה עוד יכול להעסיק אותנו?"

"אני לא מתכוונת אלייך. את יודעת למה אני מתכוונת. אני בטוחה שיש עוד דברים בחיים. אף פעם לא מתחשק לך לנסוע לאמריקה? או לאנגליה? לטייל בעולם?"

"כבר טיילתי. בהרבה מקומות." אביה של סטלה היה מפקד בצי הבריטי. "למען האמת, נדמה לי שאנשים מתעניינים באותם דברים בכל מקום. כשהיינו בסינגפור, גם שם חיינו בענן אחד גדול של מסיבות קוקטייל. אפילו אמא שלי השתעממה," אמרה סטלה. "בכל מקרה, לא תמיד באים אותם אנשים. הקצינים מתחלפים. והיום יהיו שם הרבה כאלה. אני בטוחה שעוד לא פגשת את כולם."

 

אכן, היו שם קצינים בשפע. המרפסת הגדולה של משפחת ברום־סקוט, שממנה היה אפשר להשקיף על נמל הונג קונג ברגעים הנדירים שבהם האובך בראש פסגת ויקטוריה התפוגג, נהפכה עכשיו לים של מדים לבנים. בין האורחים שניצבו בתוך הבית, מתחת למאווררים שהסתחררו כמו מדחפים ענקיים, נעו בדממה משרתים סינים בנעליים רכות, גם הם במדים לבנים משלהם, וחילקו משקאות קפואים בגביעים ארוכים על מגשי כסף. קולות ממלמלים עלו וירדו על רקע המוזיקה, שגם היא נשמעה עמומה בגלל החום הכבד והלח. שרשראות הדגלונים של הממלכה המאוחדת, שנתלו במרומי הקירות, השתלשלו כמו כביסה רטובה וכמעט לא נעו למרות משבם המלאכותי של המאווררים.

אֶלווינה ברום־סקוט, שהיתה בהירת עור ומלאת חושניות, השתרעה ברפיון על שזלונג עטוי בד רקום בפינת הסלון המרוצף שיש, מוקפת כדרכה בגדודי קצינים קשובים. היא לבשה שמלת משי בצבע שזיף, עם מחשוף בצורת לב, והשמלה גלשה ממותניה בקפלים ארוכים והתרפקה על רגליה הדקות והבהירות. (שום סימן זיעה לא נראה בבתי שחייה, הבחינה ג'וי והידקה את זרועותיה אל צדי גופה.) אחת מנעליה של אדווינה, המעוטרות בפרוות סמור מלאכותית, כבר נשלה ארצה וחשפה את ציפורני רגליה הצבועות אדום. ג'וי ידעה מה תגיד אמה כשתראה אותה, בעודה מנסה לסכור את תסכולה מכך שהיא עצמה לא נוצקה במראה ברברה סטנוויק, שיאפשר לה להשתמש בלק כזה. שפתון "סקרלט וומן" היה האמצעי הפתייני ביותר ברשותה של אליס, ולא מפני שלא השתוקקה ליותר מזה.

ג'וי וסטלה מסרו את דפי השירים שהביאו והסתפקו בהנהון ברכה, כי ידעו שגברת ברום־סקוט לא תרצה שיפריעו לה. "איך נשמע את הטקס?" שאלה סטלה בדאגה ומבטה חיפש בעצבנות את מכשיר הרדיו. "איך יֵדעו מתי הטקס מתחיל?"

"אל תדאגי, יקירתי, שעות ארוכות יעברו עד אז," אמר דאנקן אליין כשחלף על פניהן ורכן להביט בשעונו. "אל תשכחי ששמונה שעות מפרידות בינינו לממלכה המאוחדת." דאנקן אליין תמיד דיבר כמו טייס גיבור בסרט מלחמה, סגנון שנראה מגוחך בעיני הנערות, אם כי אליס, למרבה סלידתה של ג'וי, הסיקה מכך שהיא סיליה ג'ונסון כנראה.

"את יודעת שהיא צריכה לקבל 'דברי אלוהים חיים'?" אמרה סטלה בהתלהבות.

"מה?"

"הנסיכה אליזבת. בטקס. היא מקבלת 'דברי אלוהים חיים'. אין לי מושג מה זה. אה, וארבעה אבירים ממסדר הבירית צריכים לשרת אותה. את חושבת שהם באמת צריכים לטפל בביריות שלה? הרי יש לה גבירה שממונה על המלבושים. ככה בטי וורנר סיפרה לי."

ג'וי הביטה בעיניה של סטלה, שכמו השקיפו אל מעבר לאופק. למה היא עצמה לא מסוגלת לחוש התעלות כזאת לקראת האירוע? למה המחשבה על הערב הצפוי להן רק מטילה עליה פחד?

"ולא היית מאמינה: מושחים לה את החזה בשמן קדוש. ממש את הגוף. חבל שזה רק רדיו, אחרת היינו רואים אם הארכיבישוף באמת נוגע לה בחזה."

"שלום, ג'וי. בחיי... את... את נראית... זאת אומרת, נראה שדי חם לך. נאלצת להגיע ברגל?"

ויליאם ניגש אליהן, הסמיק למשמע המילים שבקעו מפיו והושיט יד רופסת בניסיון מהוסס לברך אותה. "סליחה. לא התכוונתי... זאת אומרת, אני הגעתי ברגל. זאת אומרת, גם אני. וכולי מזיע. הרבה יותר ממך. תראי."

ג'וי גרפה משקה ורוד בגביע גבוה ממגש חולף וגמעה ממנו. לא רק הנסיכה אליזבת עמדה לחרף את נפשה למען האומה היום.

 

לא מעט משקאות ורודים בגביעים גבוהים הזדמנו לה עד ששעת ההכתרה קרבה. ג'וי, שנטתה לחוש צמא בסביבה לחה, גילתה שהמשקאות הוורודים מחליקים בגרון בקלילות רבה. טעם האלכוהול כמעט לא הורגש בהם, ותשומת הלב של אמה היתה מופנית למקום אחר - חצויה בין חיוך הציפור התמידי של דאנקן אליין לזעמה על הנאתו הגלויה של בעלה - כך שג'וי הופתעה למדי כשהנסיכה אליזבת, שדיוקנה היה תלוי במרומי הקיר בחדר האוכל, נעשתה כפולה ומכופלת פתאום ונראתה מחייכת כשותפה לפשע כשהיא ניסתה לפסוע בקו ישר.

בשעות שלאחר מכן גאתה המולת המסיבה, תפחה בהדרגה ומילאה את קומת הקרקע הגדולה בבית המארחים, כי היצע המשקאות השופע סיכך את קולם של האורחים והעצים אותו. ג'וי מצדה הלכה והסתגרה בתוך עצמה עם כל דקה שחלפה, כי לא ניחנה במיומנות לשוחח על שום־כלום, כפי שנדרש לכאורה באירועים כאלה. המיומנות העיקרית שלה היתה לאבד אנשים, לא לרתק אותם. בסופו של דבר ניערה מעליה את ויליאם כשאמרה לו שמר איימרי בוודאי רוצה לדבר איתו על ענייני עסקים. סטלה נעלמה כי נבלעה במעגל קציני צי מתפעלים. רייצ'ל וג'יני, שתי נערות נוספות בנות גילה, ישבו בפינה עם המחזרים התאומים שלהן, ששערם היה משוח בבְּרילְיַינְטין. וכך, מאחר שהשתחררה מן הלגלוג - ואפילו מתשומת הלב - של בני גילה, נהפכו המשקאות הוורודים בגביעים הגבוהים לחבריה הטובים.

בשלב זה התברר לה שהכוס שלה שוב ריקה משום מה, והיא הביטה סביבה וחיפשה מלצר נוסף. אבל כולם נעלמו, או שפשוט התקשתה להבחין בהם בין כל האחרים. חבל שלא ציוו על כולם להתלבש בצבעי הדגל הבריטי, הגיעה למסקנה וצחקקה בינה לבין עצמה. או לחבוש כתרים קטנים.

רק במעומעם שמעה צלצול גונג רחוק ואת צחוק הטנור של מר ברום־סקוט, שניסה לכנס את כולם סביב הרדיו. ג'וי נשענה לרגע על עמוד וחיכתה שהאנשים שלפניה יזוזו. ברגע שיעשו זאת, היא תוכל לצאת למרפסת ולנשום אוויר צח, להתרענן ברוח הקלה. אבל כרגע הם המשיכו להתנדנד ולהתמזג זה בזה ויצרו חומה בלתי־אפשרית.

"אוי, אלוהים," מלמלה, "אני חייבת לנשום אוויר."

היא חשבה שהמילים נאמרו בראשה בלבד, אבל יד אחזה פתאום בזרועה וקול מלמל: "אז בואי נוציא אותך החוצה."

להפתעתה, התברר לג'וי שהיא נאלצת להביט למעלה. (לעתים נדירות נאלצה להרים את מבטה - היא היתה גבוהה כמעט מכל הסינים, וגם מרוב הגברים במסיבה.) בקושי הצליחה להבחין בשני פרצופים ארוכים וחמורי סבר שהגיחו מעליה והתנועעו מעל שני צווארונים לבנים הדוקים. קצין מן הצי. או שני קצינים. היא לא היתה בטוחה לגמרי. בכל מקרה, אחד מהם אחז בזרועה וניווט אותה בעדינות דרך הקהל לעבר המרפסת.

"רוצה לשבת? תנשמי עמוק. אני אביא לך כוס מים." הוא הושיב אותה בכורסת נצרים ונעלם.

ג'וי גמעה את האוויר הצח. בחוץ הלך והחשיך, והאובך המוכר ירד על פסגת ויקטוריה, עטף את הבית וחצץ בינו לשאר האי הונג קונג. האותות היחידים לכך שלא נותרה לבדה היו צפירותיהן הבוטות של דוברות רחוקות, ששייטו במימי הנמל, אוושת הפיקוסים ההודיים הסמוכים וניחוח קלוש של שום וג'ינג'ר שלחשש באוויר הדומם.

והריח הזה הוא שגדש את הסאה. "אוי, לא," מלמלה ג'וי, "אוי, לא..."

היא העיפה מבט לאחור, ראתה לרווחתה שאחרוני החוגגים נעלמים לתוך החדר שבו ניצב מכשיר הרדיו, ואז התכופפה מעל מעקה המרפסת והקיאה עוד ועוד, בשאון גדול.

לבסוף התיישבה, התנשפה בכבדות ושערה המיוזע נדבק אל רקותיה, וכשפקחה את עיניה, ראתה שקצין הצי עומד לפניה ומושיט לה כוס מים קרים עם קרח. ג'וי לא הצליחה להוציא מילה מפיה. היא רק הביטה בו באימה אילמת, ולבסוף לקחה מידו את הכוס וטמנה בה את פניה הנבוכים. אולי כשתרים את מבטה, ייחלה בלבה בפיכחון פתאומי מעיק, יתברר לה שהוא נעלם.

"רוצה ממחטה?"

ג'וי לא הרימה את מבטה, אלא בהתה נואשות בעקביה הגבוהים מדי. משהו מבחיל נתקע בגרונה וסירב לרדת, למרות ניסיונות הבליעה החוזרים.

"הנה. קחי."

"בבקשה תלך מכאן."

"מה?"

"אמרתי, בבקשה תלך מכאן." אוי, אלוהים, אם היא לא תסתלק מפה במהירות, אמה תצא לחפש אותה ותחולל מהומה איומה. כבר עכשיו שמעה את סעיפי האישום: 1. אי־אפשר לקחת אותה לשום מקום; 2. איזו התנהגות מחפירה, או למה היא לא יכולה להתנהג כמו סטלה?; 3. מה יגידו?

"בבקשה. פשוט תלך, בבקשה."

ג'וי ידעה שהיא נוהגת בגסות רוח, אבל העבירה הזאת התגמדה לעומת האימה שתיחשף פתאום ולנוכח העובדה שהיא תקועה כאן ונאלצת לנהל שיחת נימוסים, בזמן שאין לה מושג מה ניתז על חולצתה או נמרח על פרצופה.

שתיקה ארוכה השתררה. קריאות רמות חופפות, גואות ודועכות, בקעו מחדר האוכל.

"אני לא חושב ש... נראה לי שעדיף שמישהו יהיה איתך קצת." קול לא צעיר, לא צהלה נלהבת כמו של רוב הקצינים, אבל גם לא בס עמוק של קרבה ממושכת לעמדת כוח. קצין זוטר, כנראה. לא יותר מזה.

למה הוא לא הולך? חשבה ג'וי.

אבל הוא המשיך לעמוד מולה. מכנסיו הצחורים כשלג, שמה לב, הוכתמו בנתז כתום על השוק הימנית.

"תשמע, אני מרגישה הרבה יותר טוב, תודה. ובאמת עדיף לי שתעזוב אותי. אני אלך הביתה, כנראה." אמא שלה תרתח מזעם. אבל היא תוכל להגיד שלא הרגישה טוב. זה לא יהיה שקר מוחלט. רק האיש הזה יֵדע את האמת.

"תרשי לי ללוות אותך," הוא אמר.

גל רעש נוסף גאה מתוך הבית, ואיתו צחוק גבוה והיסטרי מעט. קטע ג'אז מוקלט התחיל להתנגן, אך נקטע באותה פתאומיות.

"בואי, תני לי יד," אמר. "אני אעזור לך לקום."

"אתה יכול בבקשה לעזוב אותי במנוחה?" עכשיו נשמע קולה נוקשה מאוד אפילו באוזניה שלה. דממה קצרה השתררה, ולאחר הפוגה אינסופית, רוויית מתח, שמעה ג'וי את צעדיו על המרפסת כשנכנס לאט פנימה.

ייאושה היה עמוק עד כדי כך שלא היה לה פנאי לרגשות אשמה. היא קמה, לגמה ארוכות מהמים הקרים ופסעה במהירות, אם כי בחוסר יציבות מסוים, לעבר הבית. עם קצת מזל היא תודיע לאחד המשרתים שהיא הולכת ותברח בזמן שכולם מקשיבים. אך כשעברה ליד פתח הסלון, כבר התחילו אורחים להסתנן החוצה, ובין הראשונים היתה סטלה הדומעת, שזוויות עיניה היו משוכות מטה באכזבה.

"אוי, ג'וי, היית מאמינה?"

"מה?" אמרה ג'וי ותהתה באיזו מהירות תצליח לחלוף על פניה.

"הרדיו המחורבן. דווקא היום הוא החליט להתקלקל. איך יכול להיות שיש להם רק מכשיר אחד? בכל בית יש יותר מרדיו אחד, לא?"

"אין סיבה להתרגש, סטלה יקירתי," אמר דאנקן אליין, שמולל את שפמו ביד אחת, ואילו ידו השנייה השתהתה על כתפה של סטלה קצת יותר מדי זמן, יחסית להתעניינות האבהית שניסה להפגין. "תכף מישהו ייגש להביא רדיו מבית משפחת מרצ'נט. לא תחמיצי שום דבר."

"נחמיץ את כל ההתחלה. ואף פעם לא נזכה לשמוע אותה שוב. וגם בטח לא יהיה עוד טקס הכתרה בימי חיינו. אוי, אני לא מאמינה." סטלה ממש בכתה עכשיו, בלי לשים לב לאורחים שמסביב, שבעיני חלקם הצטייר טקס המלכים הקדוש כהפרעה מעצבנת למסיבה מוצלחת בהחלט. "סטלה, אני חייבת ללכת," לחשה ג'וי. "מצטערת, אני לא מרגישה טוב."

"את לא יכולה ללכת! לפחות תישארי עד שיביאו את הרדיו."

"אני אבוא אלייך מחר." כשראתה שהוריה עדיין יושבים עם אורחים נוספים סביב הרדיו ששבק חיים, מיהרה ג'וי אל הפתח. היא הנהנה קצרות אל המשרת שפתח לה את הדלת ויצאה לבדה אל אוויר הלילה הלח. בדרכה הביתה ליוו אותה רק היתושים, שצללו עליה ביללות הפצצה, ונקיפות מצפון עמומות בנוגע לגבר שהותירה מאחור.

 

הבריטים הגולים בהונג קונג היו רגילים לחיי מותרות, שכללו מפגשי שתייה וארוחות חגיגיות ברבים מן הערבים, כך שבראשית הבוקר כמעט לא נראה ברחובות שום קְוֵויילוֹ - זר לבנבן. וג'וי, שלמרות התקרית המדאיבה עם המשקאות הוורודים התעוררה למחרת בבוקר בתחושת צלילות חדה, מצאה את עצמה בעמדת מיעוט נדירה של ברייה אחת.

כל פסגת ויקטוריה סבלה מחמרמורת, לכאורה. זוגות סינים חלפו בשקט, נושאים סלים כבדים או גוררים מכלי אשפה, אבל אף פרצוף אירופי לא נראה בשטח. מחוץ לבתים הלבנים, הרחוקים מהכביש, שרשראות דגלים ססגוניים השתלשלו בהתנצלות, ותמונות של הנסיכה המחייכת התקרזלו מהחלונות ונראו תשושות מהוללות אמש.

ג'וי וביי־לין פסעו בגרביים על רצפת העץ ותקשרו בלחישות, כי אף אחת מהן לא רצתה להעיר את אליס וגרהם, שוויכוחיהם היוקדים והרמים נמשכו עד שעת לילה מאוחרת. ג'וי הגיעה למסקנה שהפתרון היחיד הוא נסיעה לשטחים החדשים,2 כי שם תוכל לרכוב. לא היה טעם להישאר במושבה, כי כולם יסבלו מכאב ראש ויהיו אומללים. החום הלח והמעיק רק יעצים את כאבי החמרמורת, והיום יחלוף עליהם באטיות מלאת דכדוך, סרוחים מתחת למאווררים על הרהיטים הרכים. לא יום נעים לשהות בעיר. אלא שהבוקר לא היה איש שיחלץ את ג'וי מאווירת הנכאים הזאת.

בסביבות עשר ניגשה אל ביתה של סטלה, אבל הווילונות היו סגורים והיא לא רצתה לדפוק בדלת. אביה של ג'וי, שבדרך כלל התנדב ברצון להסיע את הנסיכה שלו, יקום רק בצהריים, כך שיערה. ולא היה אף אחד אחר שהרגישה נוח לגשת לבקר אותו. לכן ישבה ג'וי בכורסת נצרים ליד החלון והשתעשעה במחשבה לנסוע בחשמלית למרכז העיר ולעלות שם לרכבת, אלא שמעולם לא עשתה זאת לבדה, וביי־לין סירבה להתלוות אליה, כי ידעה שהגברת תהיה במצב רוח קודר עוד יותר אם תתעורר ותגלה שהמשרתת יצאה לטיול. "אוף, שאלוהים יברך את המלכה המחורבנת הזאת," מלמלה ג'וי מאחורי גבה המתרחק של ביי־לין.

בפעם המי־יודע־כמה נתקפה ג'וי תחושת מרי לנוכח מגבלות חייה, הגיאוגרפיות והגופניות. כאשר התגוררה עם אמה באוסטרליה, זמן קצר לאחר שהיפנים פלשו להונג קונג והנשים והילדים עזבו את המושבה הבריטית, נהנתה שם מחירויות מופלגות. הן גרו אצל מרסל, אחותה של אליס, שבבית החוף שלה היו הדלתות פתוחות תמיד, כך שג'וי יכלה לצאת ולבוא כאוות נפשה, והשכנים הרבים נראו רגועים ועליזים, בהשוואה לאלה שבהונג קונג, ואירחו אותה בחפץ לב.

גם אליס היתה רגועה שם ולבלבה בחום היבש, במקום שבו כולם דיברו בשפתה, והגברים הגבוהים השחומים פלרטטו באופן מחפיר. שם, נימוסיה של אליס נחשבו לשיא העידון, בגדיה היו מעל ומעבר לכל מה שנראה סביבה, והיא יכלה להצטייר בדיוק כפי שרצתה - אשת העולם הגדול, שופעת סגנון, וגם אקזוטית בשל היותה גולה. מרסל היתה צעירה ממנה והתייחסה אליה בכבוד מענג בכל הקשור ללבוש ולעיצוב. בזכות תחושת הרצון הטוב, המרוממת את הנפש, המעיטה אליס לטרוח סביב ג'וי ולדאוג לה ושילחה אותה מעליה לחוף או למרכז הקניות בלי להעיף מבט אחורה; לא כמו בהונג קונג, שבה היתה טרודה בלי הרף במציאת ליקויים בחזותה ובהתנהגותה של ג'וי וחששה מן הסכנות האורבות לבתה אם תאפשר לה לצאת לבדה בארץ פראית כזאת.

"אני שונאת את החיים שלי," אמרה ג'וי בקול רם והניחה למחשבותיה להיערם כמו עננים קודרים באוויר שלפניה.

"גברתי?" ביי־לין צצה בפתח. "אדון בא לביקור."

"לאמא שלי?"

"לא, גברתי. הוא מבקש להיפגש איתך," השיבה וחייכה חיוך רב־משמעות.

"אז תני לו להיכנס." ג'וי קימטה את מצחה בתהייה, החליקה את שערה לאחור וקמה. לא היה לה שום חשק למפגשים חברתיים כרגע.

הדלת נפתחה, ולחדר נכנס גבר שלא ראתה מעולם, בחולצה קצרה לבנה ובמכנסיים בצבע קרם. שערו האדמדם היו מסופר למשעי, פניו המוארכים נראו אריסטוקרטיים ועיניו היו תכולות. הוא היה גבוה והתכופף ללא צורך כשנכנס בפתח, כנראה מתוך הרגל. קצין צי, חשבה ג'וי בהיסח הדעת. הם תמיד מתכופפים בפתח.

"מיס לֵנֵרְד." בקדמת גופו אחז כובע קש בשתי ידיו.

ג'וי הביטה בו במבט חתום. היא לא הצליחה להבין איך הוא יודע את שמה.

"אדוארד בּאלֶנטַיין. סליחה אם אני מטריח אותך. רק רציתי ל... רק חשבתי לבדוק מה שלומך."

ג'וי הביטה בו, ופניה הסמיקו פתאום כשזיהתה אותו בחלחלה. אמש ראתה את הפרצוף הזה רק כפול ומכופל. ידה התרוממה אל פיה בהיסח הדעת.

"הרשיתי לעצמי לשאול את חברתך מה שמך וכתובתך. רק רציתי לוודא שהגעת הביתה בשלום. הרגשתי די אשם שהנחתי לך לחזור הביתה לבדך."

"אה, לא," אמרה ג'וי והביטה בנחישות בכפות רגליה. "הסתדרתי. יפה מאוד מצדך," הוסיפה כעבור רגע, כששמה לב שהיא נוהגת בחוסר נימוס.

כך עמדו רגעים ארוכים, עד שג'וי הבינה שהוא לא מתכוון ללכת. אי־הנוחות שחשה היתה כה עזה, שעורה עקצץ. מעולם לא היתה נבוכה כמו אמש, ועכשיו שבה המבוכה ותקפה אותה, כמו טעם חזק מדי. למה הוא לא יכול לעזוב אותה במנוחה? הרי עדיף לה שההשפלה הזאת תישאר עניין אישי שלה. ביי־לין השתהתה בעצבנות בפתח, אבל ג'וי הקפידה להתעלם ממנה. בשום אופן לא תציע לו לשתות.

"למען האמת," אמר, "תהיתי אם תרצי לצאת לטיול קצר. או למשחק טניס. המפקד שלנו קיבל רשות מיוחדת להשתמש בכמה מגרשים ליד מפרץ קוֹזְוֵויי."

"לא, תודה רבה."

"אולי אוכל לבקש ממך להראות לי כמה מהאתרים המקומיים? מעולם לא ביקרתי בהונג קונג."

"אני מצטערת מאוד, אבל בדיוק עמדתי לצאת," אמרה ג'וי, שעדיין לא היתה מסוגלת להביט בו.

שתיקה ארוכה השתררה. היה ברור שהוא מביט בה. היא חשה בכך.

"למקום נחמד?"

"מה?" ג'וי חשה שלבה הולם בחוזקה. למה הוא לא הולך?

"אמרת שאת יוצאת. פשוט תהיתי... זאת אומרת, לאן?"

"אני יוצאת לרכוב."

"לרכוב?" בשלב זה הרימה את מבטה, כששמעה את הלהיטות בקולו. "יש כאן סוסים?"

"לא כאן," אמרה. "לא על האי. אלא בשטחים החדשים. לחבר של אבא שלי יש שם אורוות."

"אולי תסכימי שאצטרף אלייך? בבית אני נוהג לרכוב קצת. אני מתגעגע לזה נורא. למען האמת, כבר תשעה חודשים לא ראיתי סוס."

הוא דיבר על כך בכמיהה עזה, כפי שרוב החיילים דיברו על משפחותיהם. היא שמה לב שפניו נפתחו כמו פרח אל השמש, וכובד הראש הטבוע בהם התרכך והתפוגג. היא נאלצה להודות שהוא נאה להפליא, במין אופן בוגר כזה.

אבל אמש הוא ראה אותה מקיאה מעבר למעקה.

"יש לי מכונית. אני יכול להסיע אותך. או רק לנסוע אחרייך, אם כך יהיה יותר... אממ... נוח."

ג'וי ידעה שאמה תתחלחל כשביי־לין תספר לה שמיס ג'וי נעלמה במכונית עם גבר זר, אבל הניחה שגלי ההדף לא יהיו קלים יותר אם תסתובב כל היום בין רגליה של אליס ותשמש שק אגרוף מילולי לחמרמורת שלה. וגם היה משהו מצודד למדי בנסיעה לאורך הדרכים השקטות עם הגבר הזר הזה, המנומש והגבוה, שלהבדיל מרוב הקצינים, לא עורר בה תחושה שהיא מגושמת ולא מוצאת את המילים, אלא פשוט דיבר עוד ועוד בעצמו, על הסוסים שלו באירלנד (משום מה לא היה לו מבטא אירי) ועל שטחי הציד הנרחבים במקום שבו הוא גר, ולעומת זאת, על שעמום הסגר האינסופי כשהוא כלוא בספינה, תקוע בתוך עולם זעיר, עם אותם אנשים, חודשים על גבי חודשים.

מעולם לא שמעה גבר שמדבר כמוהו, בלי אינספור הצהרות קצרות והחלטיות שאפיינו את רוב הקצינים שהזדמן לה לדבר איתם. הדיבור של אדוארד היה סדור ומלא כנות. הוא דיבר כמו מישהו שזמן רב לא התאפשר לו להשתמש בשפה. משפטים שלמים נפלטו מפיו בהתנשפות, כמו טובע שמנסה לשאוף אוויר, וצחוקו פיסק את משפטיו בפרצים רמים ומתגלגלים. מדי פעם עצר, הביט בה כאילו נתקף מבוכה מהיעדר האיפוק שלו ושתק עד שהמחשבה הבאה בעבעה מתוכו.

ג'וי שמה לב שגם היא מתחילה לצחוק, בתחילה בביישנות, אך בהדרגה השתחרר האני האמיתי שלה בזכות האיש המוזר הזה, ועד שהגיעו לאורוות כבר קרנה וצחקקה באופן שהיה זר לה לגמרי. לאחר ארבעים הדקות האלה, אליס לא היתה מזהה כלל את בתה. למען האמת, אפילו ג'וי כמעט לא זיהתה את עצמה כשהגניבה מבטים אל הגבר שלצדה והסיטה את עיניה בביישנות כשהביט בה, ובאופן כללי התנהגה כמו... אממ... סטלה.

מר פוֹגְהיל אמר שירשה לו לרכוב, כפי שג'וי קיוותה בסתר לבה. אדוארד עמד איתו בחצר האורווה, דיבר ביראת כבוד על הציידים הגדולים שהכיר, הסכים איתו בנוגע לעליונותם הברורה של הסוסים האיריים על פני האנגליים, והאלמן קטן הקומה איבד את כל קשיחותו הראשונית, ואפילו המליץ על סוסו שלו, סוס צעיר וגבוה, בצבע חום־אגוז, בעל קימור גב נאה. הוא דרש מאדוארד שירכב עליו כמה סיבובים בחצר האורווה, רק כדי לבדוק את האוכף והמושכות, אבל מה שראה כנראה סיפק אותו, כי לאחר מכן הם רכבו לאט אל מחוץ לשערים ולאורך הדרך לעבר השטח הפתוח.

בשלב זה כבר לא הבינה ג'וי מה קורה לה. היא לא היתה מסוגלת להפסיק לחייך ולהנהן ונאלצה להתאמץ כדי לשמוע את דבריו על רקע ההלמות הלא־מוכרת באוזניה. היא נמלאה תודה כשהתאפשר לה לאחוז במושכות ולנעוץ את מבטה בצוואר האפור והארוך שלפניה, שעלה וירד בקצב נקישת הפרסות, כי לא היתה מסוגלת להתרכז בשום דבר אחר. היא חשה מרוחקת מכל מה שמסביב לה, ובו בזמן מודעת לפרטים הקטנים ביותר. כמו הידיים שלו. והנמשים. ושני הקמטים שנוצרים בצדי לסתו כשהוא מחייך. היא לא הבחינה אפילו ביתושים שעטו על עורפה, נלכדו מתחת לשערה האסוף והתענגו על בשרה הבהיר והענוג.

יותר מכול, הוא ידע לרכוב, ולרכוב כראוי. הוא ישב על האוכף זקוף ורגוע, ידיו נעו בעדינות קדימה ואחורה כדי שהמושכות לא יעיקו על פיו של הסוס, ומדי פעם הושיט יד קדימה כדי ללטף את הסוס או לסלק זבוב תמים. ג'וי ביקרה פעם באורוות עם גבר אחר שמצא חן בעיניה, בנקאי ביישן, חבר של אביה, והתאהבותה השברירית התפוגגה כעשן ברוח כשראתה אותו מיטלטל בחוסר יציבות על גב הסוס ונמלא פחד כשהסוס עבר לדהרה אטית. את ויליאם פארקסון לא עלה על דעתה להביא לכאן. הרי לא יכלה לשאת את קרבתו גם בלי לראות אותו כרוכב כושל. אבל רק עכשיו הבינה לראשונה כמה מצודד יכול להיראות גבר שיודע לרכוב כהלכה.

"ביקרת פעם בסקוטלנד?" שאל אדוארד.

"מה?"

"היתושים האלה. הם כמו ברחשים," אמר וטפח על עורפו. "עוקצים מכל עבר."

ג'וי הסמיקה והשפילה את מבטה. הם המשיכו לרכוב.

השמים נעשו קודרים ונמוכים, וג'וי לא ידעה אם בגלל הלחות שבאוויר או בגלל זיעתה שלה, בגדיה נרטבו וגבעולי עשב וזרעים נדבקו לעורה. הלחות הזאת עמעמה הכול, ציעפה את צליל הפרסות כאילו נכרכו בפלנל ועטפה את שניהם בשמיכה חמימה ורטובה. במרומי הרקיע, על רקע סלע האריה,3 נראו העיטים תלויים באוויר כמו טיפות לחוּת שחורות, כאילו כל תנועה דורשת מאמץ רב מדי, ואילו העלים שהתחככו במגפיה הותירו עליהם פסי מים, אם כי לא ירד גשם.

גם אם שם לב שמחשבותיה מתרוצצות בקדחתנות, שהיא מסמיקה שוב ושוב ומתקשה לדבר, או שהסוס שלה מנצל את היסח דעתה כדי לנגוס מלוא הפה משיח חולף, אדוארד לא אמר דבר. היא נרגעה קצת כשדהרו לאורך שביל שנמתח לצד שדה אורז, וכשעצר ליד דוכן בצד הדרך כדי לקנות לה רבע אבטיח. אבל הרוגע ניכר רק בכך שעכשיו הצליחה להביט בו בלי מבוכה. בשלב זה הבחינה שהסרט נפרם ושערה התפזר בקווצות מיוזעות סביב כתפיה. אבל אם הבחין בדבר, גם לכך לא נתן כל ביטוי, ורק הושיט יד, כשהגיש לה את הממחטה שלו, והסיט תלתל מפניה. דקות ארוכות לאחר מכן עוד חשה את הבזק המגע שחִשמל את עורה.

"את יודעת, ג'וי, נהניתי מאוד," אמר, מהורהר, כשהוליכו את הסוסים בחזרה לאורווה. "אין לך מושג כמה משמעותי בשבילי שהזדמן לי לרכוב שוב."

ג'וי ידעה שבשלב מסוים תצטרך לומר משהו, אבל הרגישה שאם תפתח את פיה, תגיד משהו מגוחך או לא־נאות, או גרוע מזה, תחשוף באופן כלשהו את הערגה המשונה והדאובה שהתעוררה בה פתאום. לעומת זאת, אם לא תגיד כלום, מה הדבר הגרוע ביותר שיוכל לחשוב עליה?

"אני גם לא מכיר הרבה בחורות שיודעות לרכוב. בבית באירלנד, הבחורות בכפר שלי הן - איך לומר? - קצת כבדות. כפריות. לא בדיוק חֶברה מתאימה לרכיבה. ובכל מקום שהספינה שלנו עוגנת, הבחורות היחידות שאני פוגש רוצות ללכת למסיבות קוקטייל ולהישמע שנונות, והדברים האלה לא חביבים עלי במיוחד. היתה לי חברה פעם - היא היתה קצת כמוך - אבל היא... טוב, כל זה נגמר. וכבר המון זמן לא פגשתי מישהי שאוכל באמת להיות רגוע בחברתה."

ג'וי השתוקקה לנשק אותו. כן, רצתה לצעוק, אני מבינה טוב מאוד. גם אני מרגישה ככה. גם אני מרגישה את כל הדברים האלה שאתה מרגיש. אבל היא רק חייכה והנהנה, הגניבה אליו מבטים מתחת לשערה הרטוב, ובו בזמן גערה בעצמה על כך שנהפכה פתאום לבחורה מן הסוג שמעורר בה בוז בדרך כלל. לא היה לה ברור מה היא רוצה למצוא בגבר - מעולם לא עלה על דעתה שהיא זאת שיכולה לִרצות - ואילו עכשיו הרגישה שהיא נמשכת אליו, לא בזכות תכונות מסוימות, אלא בזכות רשימה שלמה של דברים שהוא לא עושה: לא מביך אותה; ולא נראה כמו שק אורז כשהוא יושב על סוס; ולא מביט בה כאילו הוא משתוקק שהיא תהיה מישהי אחרת. משהו גאה ותפח בלבה של ג'וי: משהו עז יותר מבחילה, אבל משתק לא פחות.

"תודה לך. בכל מקרה. ביליתי נהדר." הוא שפשף את ראשו בידו, כך ששערו הזדקר בחלק הקדמי של פדחתו, והסיט את מבטו ממנה. "וברור לי שלא רצית באמת שאבוא."

ג'וי הביטה בו בפחד כשאמר זאת, אבל הוא הביט בנקודה רחוקה כלשהי. איך תבהיר לו שלא הבין נכון ושניסתה להתחמק ממנו אמש רק בגלל ההקאה, לא בגללו, בלי שתיאלץ להזכיר שוב את כל הסיפור? היא לא רצתה שיזכור אותה בגלל התקרית הזאת. אוף, איפה סטלה כשהיא זקוקה לעזרתה? סטלה תמיד יודעת איך לדבר עם גברים. ג'וי הגיעה למסקנה שהכחשה קצרה תהיה התגובה המוצלחת ביותר, אבל כבר איחרה את המועד באופן כלשהו, והם נעו בחזרה לעבר האורווה, ראשי הסוסים מתוחים מטה לפניהם, מהנהנים בלאות בדרך הביתה.

אדוארד הציע לעזור בהכנסת הסוסים, ומר פוגהיל שאל את ג'וי אם תרצה להתרענן במלתחת הנשים. למראה בבואתה, הבינה שמר פוגהיל ביקש לסייע לה. היא נראתה נורא. שערה היה סבך רטוב ומקורזל, כמו גוש שיער בחור ניקוז של אמבטיה. היא ניסתה להעביר בו את אצבעותיה, אך הן נעצרו במרחק כמה סנטימטרים מקרקפתה. פניה היו מיוזעים מלחות ומרוחים באבק מן השביל, וסימני ריר ירוק נראו על חולצתה הלבנה, במקום שבו ניסה הסוס לחכך בה את ראשו אחרי שירדה. היא מחתה את פניה בפראות במגבת ידיים רטובה וכמעט הזילה דמעות מפני שלא זכרה להביא איתה חפץ פשוט כמו מסרק, או סרט שיער נוסף. סטלה לעולם לא היתה שוכחת דבר כזה. אבל כשיצאה לבסוף, אדוארד קידם את פניה בחיוך רחב, כאילו אין שום פגם במראה שלה. ואז שמה לב שמכנסיו מרובבים בזיעה ובעפר אדום ונקיים רק מהברכיים ומטה, במקום שבו הגנו עליהם המגפיים שמר פוגהיל השאיל לו.

"הכרכרה שלך ממתינה, גברתי," אמר בהלצה, וחייך למראה בגדיו המלוכלכים. "תצטרכי להנחות אותי בדרך חזרה. אני לא חושב שאצליח לזכור את הדרך שבה באנו."

בדרך הביתה היה אדוארד קצת שקט יותר, וג'וי נבוכה עוד יותר משתיקתה שלה. היא הצליחה להנחות אותו בדרך, אבל למרות הנינוחות שחשה בחברתו, לא מצאה משהו מעניין לומר. הכול נראה רדוד לעומת מה שרצתה להגיד לו - שבמהלך ארבע שעות קצרות הצליח לטלטל את עולמה עד שנקע ממסלולו. מעיניו נשקפו לה ארצות אחרות, שדות ירוקים רעננים וכלבי ציד, אנשי כפר משונים ועולם שאין בו מסיבות קוקטייל. בקולו שמעה דיבור חף מכל צביעות והתחכמויות, דיבור מיבשת אחרת, רחוק עד אין קץ מהשפה המנומסת ועתירת הממון של הגולים בהונג קונג. ידיו הגדולות והמנומשות העלו על דעתה סוסים, חביבות ונדיבות, ועוד משהו, שבגללו התכווצה בטנה בערגה.

"הלוואי שהייתי פוגש אותך קודם," אמר, אבל קולו נישא הלאה ממנה ברוח.

"מה? מה אמרת?" ג'וי הרימה את ידה אל אוזנה.

"אמרתי, הלוואי שהייתי פוגש אותך קודם." הוא האט את המכונית כדי שתוכל לשמוע טוב יותר. רכב מלא בקציני צי חלף על פניהם בדהרה וצפר ברכה קולנית. "אני... אני... לא יודע. פשוט נורא חבל שאני צריך לעזוב מחרתיים."

צינה פשטה בלבה של ג'וי. כל וריד בגופה קפא. "מה? מה זאת אומרת?"

"אנחנו מפליגים בעוד יומיים. יש לי עוד יום חופשה אחד על החוף, ואז אנחנו מפליגים לקוריאה."

ג'וי לא יכלה להסתיר את האימה שעלתה על פניה. איזו אכזריות. עד שמצאה מישהו - עד שמצאה את האיש הזה - ועכשיו הוא צריך לעזוב בקרוב כל כך...

"לכמה זמן?" קולה בקע לבסוף קטן ורועד, לא אופייני לה. אדוארד הסב את מבטו אליה, הבחין במשהו בפניה, נפנה בחזרה אל ההגה ואותת לעצירה.

"אני לא חושב שנחזור לכאן," אמר והביט בה. "נשלים איזו פעולה עם היאנקים במים הקוריאניים, ומשם נפליג לניו יורק. נהיה בים חודשים ארוכים." הוא הביט לתוך עיניה כשאמר זאת, כמנסה להבהיר משהו על אי־ההיתכנות של קשר כשנמצאים בתנועה כל הזמן.

ג'וי הרגישה שראשה עומד להתפוצץ. ידיה התחילו לרעוד, שמה לב. כאילו קיבלה מפתח לתא הכלא אבל פתאום גילתה שהמפתח עשוי מגומי. בחלחלה הבינה שהיא עומדת לפרוץ בבכי. "לא יכול להיות," אמרה בשקט ונשכה את שפתיה.

"מה?" אדוארד גחן אליה, כך שידו היתה מונחת קרוב מאוד לידה.

"לא יכול להיות שתלך. אני לא יכולה להסכים לזה." הפעם אמרה את זה בקול, ועיניה ננעצו בעיניו. וכבר כשאמרה את הדברים, לא האמינה שהם יוצאים מפיה, דברים בוטים ולא־נאותים לבחורה במעמדה. אבל היא חשה שאינה יכולה לעצור אותם, שהם בוקעים מפיה מעוצבים לגמרי, כמו חלוקי נחל מוצקים וחמימים, שנופלים כמנחה לפניו.

שתיקה ארוכה ומחשמלת השתררה במכונית, וג'וי היתה בטוחה שבעוד רגע תמות. ואז אדוארד אחז בידה. ידו היתה חמימה ויבשה. "לא חשבתי שאת מחבבת אותי," אמר.

"אף פעם לא חיבבתי אף אחד. זאת אומרת, עד עכשיו. אף פעם לא הרגשתי נוח עם אף אחד." המילים החלו להתגלגל מפיה בלי שום מעצור, אבל אדוארד לא נרתע. "נורא קשה לי לדבר עם אנשים. ואין כאן אנשים שאני באמת רוצה לדבר איתם. חוץ מסטלה. שהיא חברה שלי, זאת אומרת. וכשבאת בבוקר, התביישתי נורא במה שקרה אתמול בערב, ולכן היה לי קל יותר לנסות לגרש אותך ולא הייתי נחמדה אליך. אבל אתה נשארת, ונסענו במכונית וכל זה, ואני אף פעם לא הרגשתי ככה. אף פעם לא הרגשתי שלא שופטים אותי. שאני יכולה פשוט לשבת ככה סתם ומישהו יבין אותי."

"חשבתי שהחמרמורת עוד לא עברה לך." הוא צחק.

אבל היא היתה מתוחה מדי, גדושה ברגשות, ולא יכלה לצחוק איתו. "כל דבר שאמרת היום נראה לי נכון. כל דבר שתיארת הרגשתי פעם בעצמי. זאת אומרת, לא לגבי ציד, כמובן, כי אף פעם לא צדתי. אבל כל מה שאמרת על מסיבות קוקטייל ואנשים, ושלפעמים סוסים יותר נחמדים מאנשים, ולא משנה אם אנשים חושבים שאתה קצת מוזר - אז גם אני ככה. בדיוק ככה. הרגשתי כאילו אני מקשיבה למחשבות של עצמי. אז אתה לא יכול... אני לא יכולה להרשות לך ללכת. ואם מה שאני אומרת עכשיו מבהיל אותך ואתה חושב שאני היצור הכי גלוי ומביך שפגשת בחיים שלך - לא אכפת לי, כי זאת הפעם היחידה בחיי שאני אומרת את כל האמת שלי, ככה אני מרגישה."

שתי דמעות כבדות ומלוחות התחילו לזלוג אט־אט על לחייה הסמוקות של ג'וי, עמוסות בכובד הרגשות שהוליד את הנאום הארוך ביותר שנשאה בכל שנות בגרותה. היא בלעה רוק וניסתה לעצור את הדמעות, המומה אך גם שטופת שמחה ממה שעשתה עכשיו. היא חשפה את עצמה לפני האיש הזה, הלא־מוכר, באופן שבוודאי היה נראה בלתי־שפוי בעיני אמה וגם בעיני סטלה. היא אמרה לו שלא אכפת לה, אבל זה לא נכון. אם יירתע ממנה עכשיו, ימלמל דברי נימוס שטחיים ויגיד שהיה לו נעים מאוד וכדאי שילך כי היא בטח תשושה כבר, היא תרסן את עצמה עד שתגיע הביתה ואז תמצא איזו דרך לשים קץ לחייה, כן, פשוט מאוד. כי בשום אופן לא תוכל להמשיך להחליק על פני השטח הנדושים של קיומה אחרי שצללה מטה ומצאה משהו צונן, עמוק ומרגיע. לפחות תגיד שאתה מבין את מה שאמרתי, הפצירה בלבה. גם אם רק תגיד שאתה מבין, אסתפק בזה.

שתיקה ארוכה וכאובה השתררה. מכונית נוספת חלפה בשאגה והאיצה כשחלפה על פניהם.

"כדאי שנחזור, אני מניח," הוא אמר, החזיר את ידו אל ההגה ובידו השנייה הזיז את מוט ההילוכים הנוקשה.

פניה של ג'וי קפאו, ואט־אט, באין רואים, התכווץ גופה לתוך המושב, ושדרתה נעשתה שברירית כאילו תיסדק בכל רגע. היא שגתה. ברור ששגתה. איך עלה על דעתה שבהתפרצות כזאת תעורר כבוד בגבר או, על אחת וכמה, תכבוש את לבו?

"סליחה," לחשה וראשה נשמט על חזה. "אני נורא מצטערת."

אוי, אלוהים, איזו טיפשה היא.

"על מה?" שאל אדוארד, וידו נשלחה והסיטה את וילון שערה הלח. "אני רוצה לדבר עם אבא שלך."

ג'וי הביטה בו בפנים חתומים. הוא רוצה לספר לאבא שלה כמה היא טיפשה?

"תקשיבי," אמר וחפן את פניה בידו, שריח זיעה עלה ממנה. וריח סוס. "בוודאי תחשבי שזה קצת פתאומי, זה ברור לי. אבל ג'וי, אם תסכימי, אני רוצה לשאול אותו אם אנחנו יכולים להתחתן."

 

"את לא באמת חושבת שאנחנו נסכים, כן?" אמרה אמה, ופניה בערו מרוב אימה ותדהמה לנוכח העובדה שבתה הצליחה לעורר רגש עז כל כך בלבו של גבר כלשהו. (מצב רוחה הרע החמיר מפני שחזרו לפני שהספיקה להתאפר.) "אנחנו לא מכירים אותו בכלל." היא דיברה כאילו הוא לא בחדר.

"אני אספר לך כל מה שתרצי לדעת, גברת לנרד," אמר אדוארד, ורגליו הארוכות, במכנסיים המלוכלכים, היו מתוחות לפניו.

ג'וי הביטה בהן באושר, כהמומה מן הנכס החדש שברשותה. יתרת הנסיעה עברה עליה בהלם, בצחוק חצי היסטרי לנוכח הטירוף שבמעשה. הרי היא לא מכירה אותו! והוא לא מכיר אותה! ובכל זאת חייכו זה אל זה כקושרי קשר מוכי תזזית, אחזו יד ביד במבוכה, ומרצונה החופשי היא הפקידה את חייה בידיו. עד עכשיו לא חשבה שתמצא בן זוג כלשהו. אפילו לא עלה על דעתה לחפש. אבל הוא התנהל כאילו ברור לו מה הוא עושה, ואכן נראה סביר שהוא יודע הרבה יותר טוב ממנה מה כדאי לעשות. יתרה מזאת, הוא לא נראה מוטרד מן הצורך להציג את הטירוף הזה לפני הוריה.

אדוארד נשם עמוק והתחיל לשטוח את העובדות. "אבא שלי שופט בדימוס. הוא ואמי עברו לאירלנד והם מגדלים שם סוסים. יש לי אחות ואח, שניהם נשואים ושניהם מבוגרים ממני. אני בן עשרים ותשע, משרת בצי כמעט שמונה שנים, מיום שעזבתי את האוניברסיטה, ויש לי קרן נאמנות פרטית נוסף על המשכורת הצבאית."

אפה של אמה התעקם קלות כשהזכיר את אירלנד, אך התיישר בזכות המילים "קרן נאמנות". אבל ג'וי הביטה דווקא בפניו של אביה, ותרה נואשות אחר אות של הסכמה.

"איזו פתאומיות. לא ברור לי למה אתם לא יכולים לחכות," אמרה אמה.

"אתה חושב שאתה אוהב אותה?" אביה נשען לאחור בכורסה, החזיק את כוסית הג'ין והטוניק שלו והביט באדוארד. ג'וי הסמיקה. הדברים נשמעו כמעט מגונים, כשאמר אותם כך בקול.

אדוארד הביט בה לרגע ארוך, ואז אחז בידה, והיא שוב הסמיקה. מעולם לא קרה שגבר נגע בה בנוכחות הוריה. "אני לא יודע אם מישהו משנינו יכול כבר לקרוא לזה אהבה," אמר באטיות, כמעט לג'וי עצמה, "אבל אני לא צעיר טיפשון. פגשתי הרבה בחורות, ואני יודע בוודאות שג'וי שונה מכל מי שפגשתי אי־פעם."

"ועוד איך," אמרה אמה.

"אני יכול להגיד דבר אחד. לדעתי, אוכל לדאוג לכך שהיא תהיה מאושרת. ואם היה לי זמן רב יותר, הייתי יכול להוכיח לכם את זה. אבל לרוע המזל, אני חייב להפליג מיד."

ג'וי לא חשבה לרגע להטיל ספק ברגשותיו המהירים. היא פשוט היתה אסירת תודה על כך שהם עזים כמו שלה. ראשה עדיין הסתחרר מכך שמישהו אמר שהיא ייחודית באופן חיובי, ורק כעבור כמה דקות שמה לב שידו מזיעה.

"זה מוקדם מדי, גרהם. תגיד להם. הם אפילו לא מכירים זה את זה."

ג'וי שמה לב שהעיניים של אמה בורקות, נסערות. היא מקנאה, חשבה פתאום. היא מקנאה כי היא מאוכזבת מחייה ולא מסוגלת לשאת את המחשבה שמישהו רוצה לשלוף אותי מחיי.

אביה המשיך להביט באדוארד כמנסה להבין משהו. אדוארד לא השפיל את מבטו. "טוב, בימינו עושים דברים מהר יותר," אמר גרהם והחווה לביי־לין שתביא משקאות נוספים. "את זוכרת איך דברים התנהלו במלחמה, אליס."

ג'וי נאלצה להתאמץ כדי לרסן רטט קל של התרגשות. היא הידקה את אחיזתה בידו של אדוארד והרגישה שגם ידו מתהדקת קצת.

אביה רוקן את כוסו. נראה כאילו התמקד לרגע במשהו שמעבר לחלון. "ונניח שאסכים, אדוני הצעיר. מה אתה מתכוון לעשות בשלושים ושש השעות שנותרו לך?"

"אנחנו רוצים להתחתן," אמרה ג'וי, קצרת נשימה. היא הרגישה שהיא מסוגלת לדבר עכשיו, כשנראה שהם מתווכחים על העיתוי בלבד.

אביה לא שמע אותה. הוא דיבר עם אדוארד.

"אני אכבד את רצונך, אדוני."

"אז אני אגיד שאני נותן את ברכתי. לאירוסים שלכם."

לבה של ג'וי ניתר בקרבה. ושקע.

"תוכלו להתחתן בחופשה הבאה שלך."

דממת הלם השתררה בחדר. ג'וי ניסתה לרסן את אכזבתה, ורק במעומעם הבחינה בקול דשדוש מעבר לדלת, כשביי־לין מיהרה לספר למבשלת. אמה העבירה את מבטה ממנה אל אביה. אבל מה יגידו במושבה?

"אם הכוונות שלכם רציניות, לא יזיק לחכות. תוכלו לקנות את הטבעת ולהכריז את כל ההכרזות, ובהמשך תתחתנו." אביה הניח את כוסו בכבדות על השולחן המצופה לכה, כאות לכך שגזר הדין ניתן.

ג'וי הפנתה את מבטה אל אדוארד, שפלט נשיפה עמוקה ואטית. בבקשה אל תסכים, התחננה בלבה. תגיד לו שאתה חייב להתחתן איתי עכשיו ותיקח אותי בספינה האפורה הגדולה שלך.

אבל אדוארד לא אמר כלום.

ג'וי הביטה בו וחוותה רטט אכזבה ראשון מהשותף החדש שלה; הבלח ראשון של הבנה מרירה, שהאיש הזה, שתלתה בו את תקוותיה הגדולות ביותר ונתנה בו את מלוא אמונהּ, אולי אינו בדיוק מה שקיוותה לו. "מתי זה יקרה?" שאלה והשתדלה שהרטט לא יישמע בקולה. "מתי אתה חושב שתרד מהספינה?"

"העגינה המלאה הבאה שלנו תהיה בניו יורק," אמר, כמעט בהתנצלות, "אבל זה יקרה רק בעוד תשעה חודשים בערך. אולי אפילו שנה."

ג'וי ישבה זקופה והעיפה מבט באמה, שנראתה רגועה עכשיו וכמעט חייכה. חיוך יהיר שכאילו אמר, "אוי, הצעירים האלה. נדמה להם שהם מאוהבים, אבל בואו נראה מה יקרה בעוד חצי שנה." אליס רוצה רק שיתברר שצדקה, הבינה ג'וי, וצינה עברה בה. חשוב לה לקבל אישור לכך שאין אהבת אמת ושכולם חיים בסופו של דבר בנישואים אומללים כמו שלה. טוב, אם הוריה חושבים שזה ירתיע אותה, הם טועים. "אז נתראה בעוד תשעה חודשים," אמרה אל עיניו הכחולות של ארוסה החדש והשתדלה לשדר את מלוא הוודאות שרצתה לחוש. "אבל... תכתוב."

הדלת נפתחה. "אל נצור את המלכה!" אמרה ביי־לין כשנכנסה עם מגש משקאות.