השושנה האחרונה של שנגחאי

1
סתיו 1980
מלון השלום, שנגחאי

אני בת שישים, יזמית, נדבנית ואישה מוטרדת. התלבשתי בקפידה לפגישה היום - סוודר קשמיר שחור, חולצה צהובה רקומה, מכנסיים שחורים ונעליים בהזמנה אישית. אני מקווה בכל לבי שאני נראית מעודנת וענווה, בדיוק כשם שמיליארדרית נעימת הליכות אמורה להיראות.

אני מסובבת את כיסא הגלגלים שלי, נעה משולחן מתומן אחד לאחר. זמן רב עבר מאז באתי לכאן בפעם האחרונה, והמלון כמדומה מקדם את פני כמו הייתי ידידה ותיקה: קירות ספוני עץ אגוז, הדפסים בשחור־לבן ונברשת מוזהבת משתלשלת מהתקרה כקן ציפורים בוער. באוויר לא נשמעים כמובן צלילי ג'אז מוכרים, לא צעקות של כעס ולא קולו היציב. אחרי ככלות הכול, ארבעים שנה חלפו. העבר שלנו - אוֹרי, דמעותַי - אינו עוד, התרחק לנצח אל מעבר להישג ידי. אבל אני מקווה שאחרי היום הכול יהיה שונה. אחרי היום אמצא שלווה.

החלטתי לתרום את המלון הזה - ציון הדרך האיקוני שנבנה על ידי בריטי, נשלט בידי כמה ממשלות, ועכשיו הוא בבעלותי - לדוקומנטריסטית אמריקאית שאכיר היום. אבקש ממנה דבר אחד בלבד: לתעד סיפור. זוהי עסקה יוצאת דופן, לא רווחית מבחינתי, אבל הדבר אינו מפריע לי. היוצרת טסה מעברו האחר של האוקיינוס כדי לפגוש אותי, ואני משתוקקת לפגוש אותה.

ליד שולחן שחור סמוך לעמודים קורינתיים אני מחנה את כיסא הגלגלים. אל לי להיות מתוחה, אבל לבי פועם במהירות. האם שכחתי ליטול את התרופות שלי הבוקר? אינני זוכרת, ודומה שגם לזוז אינני יכולה, כי אני לכודה במסלול של זיכרונות.

2
ינואר 1940
אֵיִי

כשנתיים אחרי נפילת שנגחאי, ארבעה חודשים לאחר פרוץ המלחמה באירופה, הייתי בת עשרים והיתה לי בעיה. במועדון הלילה שלי, עסק בשווי מיליון דולר, אזל מלאי המשקאות החריפים בגלל המחסור שבתקופת מלחמה. ביקורי במבשלות ובחברות המסחר לא העלו דבר, והלקוחות התחילו לשים לב ליין המהול. בצר לי פניתי אל האדם האחרון בעולם שהייתי מבקשת ממנו עזרה: הבעלים של העסק המתחרה שלי, איש העסקים הבריטי סר ויקטור ששון.

הוא התגורר במלון שלו, ששכן באזור ההתיישבות הבינלאומית, ליד נהר הוּאַנְגְפּוּ. משהתקרבנו לבניין ביקשתי מהנהג שלי להחנות את מכוניתי, נאש חומה, כדי שאוכל לעשות ברגל את שאר הדרך אל המלון. כיסיתי את פני בצעיף ועברתי במהירות ריקשות וכלי רכב נוהמים, בראש מורכן ובתפילה שאיש לא יזהה אותי.

זה היה לפנות ערב. סערה גדולה התחוללה שעה קלה קודם לכן. השמים נראו עגמומיים והשמש נחה מאחורי העננים כמטבע כסף. האוויר היה צונן ועמדו בו ריחות של בושם, של עשן סיגריות ושל הכופתאות המטוגנות ממגרש מרוצי הסוסים שנמצא במרחק כמה גושי בניינים משם. כשהגעתי לאחת מכניסות המלון, ראיתי מולי ג'יפ מתנגש ברוכב אופניים - תושב שנגחאי, שניכר בו מיד שהוא מקומי - פניו היו שטופות דם והוא אחז את רגלו וצעק מכאב. חייל יפני במדי חאקי קפץ מהג'יפ. הוא ניגש אל רוכב האופניים בחיוך, שלף את אקדחו וירה בראשו.

קול הירייה החזק חדר לאוזני וללבי, אבל יכולתי רק להסיט את מבטי ותו לא. איבדנו את העיר לטובת היפנים. ועכשיו, למרבה הצער, היינו כולנו, הסינים בשנגחאי, כדג שנלכד בבִּיצה חשוכה. כדי להתחמק מקרס המוות ולהמשיך לחיות לא נותר לנו אלא להישאר בלתי נראים מתחת לפני המים.

זירזתי את פסיעותי, ניגשתי אל הרחבה שלפני מישורת הכניסה למלון ונכנסתי דרך הדלת המסתובבת. משב של אוויר חם הקביל את פני בנהימה. באנחת רווחה הסרתי את הצעיף מהפנים וגמאתי בעיני את השטיחים הפרסיים העשירים, את רצפת השיש הבוהקת, את ספות העור, את זרי הוורדים והציפורנים הרעננים באגרטלים כחולים גבוהים. אהבתי את המלון הזה. לפני המלחמה נהגתי להתפנק מדי פעם בהזמנת הסוויטה היעקובינית, אחת הסוויטות המפוארות שעוצבו בסגנון צרפתי ייחודי.

לא ראיתי את ששון, אבל איש בלונדיני שישב על אחת הספות, לבוש בחליפת פלנל אפורה דומה לזו של ארוסי, שיגר אלי מבטים זעופים. שלושה גברים במדים כחולים של גדוד הנחתים הרביעי של ארצות הברית, שישבו לידו וכנראה שמעו את הירייה והפסיקו לעשן, שיגרו אף הם מבטים לעברי. הם נראו כעוסים, כאילו הייתי אורחת לא קרואה שפרצה לפתע לחדר האוכל שלהם.

תהיתי אם הם חושבים שאני קשורה איכשהו לירייה שבחוץ, אבל סביר יותר שעצם היותי האורחת הסינית היחידה בלובי הוא שלא היה לרוחם. ידעתי שעלי להיזהר. כולם ידעו שהסינים והזרים הם כמו שמן ומים שאין מערבבים, כי הזרים באזור ההתיישבות ראו במקומיים מטרד, ואנחנו התרחקנו מהם כמו מאויבים. הגברים ההם בלובי לא הכירו אותי, אבל אנשים בשנגחאי, ובהם ששון, העריכו אותי מאוד.

ואני באתי כמנהגי תמיד לבושה בקפידה: שמלה אדומה מחויטת עם שסע עד הירך ומעיל מינק מפתה בצבע שחור בעל צווארון טוקסידו, עגילי זהב בדוגמת עלה, ענק זהב ותיק יקר. בשנגחאי לא היו בנות רבות כמוני - צעירות, אופנתיות, עשירות, ואם יורשה לי, יפות ומיומנות, עם ניסיון עשיר בניהול מועדון לילה. ידעתי איך להתנהל עם כל מיני אנשים.

לא נענעתי את עכוזי במחווה פלרטטנית, לא השפלתי את עיני כמשרתת, לא חייכתי כמבקשת עבודה. במקום זאת הרמתי את ידי הפנויה, שיגרתי אליהם הנהון של נימוס כיאה לאשת העסקים שהייתי ואמרתי באנגלית אמריקאית מושלמת, "ערב טוב, רבותי. מה שלומכם?"

שום תשובה. זה היה בסדר גמור מצדי. עברתי על פניהם אל הצד השני של הלובי ודחיתי בהינף יד את הצעת העזרה של נערי המעליות הלבושים במדים בהירים. ששון, שהתגורר בפנטהאוז שבקומה האחת־עשרה, אמר שאפגוש אותו בלובי, אבל הוא עוד לא ירד. שמחתי, כי תחביב הצילום הנודע לשמצה שלו ובקשתו עדיין היו טריים בזיכרוני, וכן הייתי זקוקה לרגע של מחשבה איך לבקש טובה בעדינות ועדיין לשמור על זקיפות קומה.

שמתי פעמי אל כורסה ליד המעלית, ששני גברים לבנים עם בקבוקי בירה פּאבסט יצאו ממנה מתנודדים. הם היו שיכורים, פניהם מיוזעות, עיניהם מזוגגות. ראשו של אחד מהם היה מגולח והוא שיגר לעברי מבט חטוף. מלמול באנגלית הגיע לאוזני: "הכניסה למלון זה אסורה לכלבים ולסינים."

אילו היינו במועדון שלי, הייתי מוודאת שהאיש ילוּוה החוצה. נעצתי בו מבט רושף, העברתי את התיק שלי ליד שמאל ופסעתי אל הג'אז בר, שהיה בקצה הלובי. הספקתי לעשות שתי פסיעות כשבקבוק הבזיק במעופו באוויר והכה בראשי. פרץ אלים של צחוק התנפץ באוזני. נתקפתי סחרחורת, אבל הצלחתי לראות שבלובי המעוצב והמואר הכול מתנהל כרגיל ואיש אינו נראה מוטרד מהמתרחש. לא הבלונדיני בחליפת הפלנל, שקירב שבועון אל פניו, לא הנחתים האמריקאים, שנעלמו בג'אז בר, ועל אחת כמה וכמה לא הזקן עב הצוואר שמחא כפיים כאילו צפה בהופעה משעשעת.

ממילא לא הייתי זקוקה לעזרתם. בשלווה המוחלטת שהפגנתי, הנחתי יד אחת על המותן ובאחרת מיששתי את מצחי ההולם. היה בכך משהו מרושע. תבהלה עברה בגופי - המראה החיצוני שלי היה הכול בשבילי. "התקפתם אותי! אני הולכת להתקשר למשטרה."

"קדימה. יכניסו אותך לכלא," השיב בחרחור של בוז האיש שפגע בי במצח, וחבריו דקלמו בהטעמה, "כלא, כלא, כלא."

שנאתי להיות מאוימת, אבל כולם בשנגחאי ידעו שהמשטרה הסיקית של אזור ההתיישבות היתה מוטית, ואנחנו, המקומיים, מפסידי המלחמה, לא יכולנו לסמוך עליה שתעשה צדק. שכחתי מששון. רציתי רק להסתלק משם. הסתובבתי, אבל העקבים הגבוהים שלרגלי החליקו איכשהו על ערימת שברי זכוכית, ואני נפלתי ארצה בקול חבטה. זה היה משפיל.

"תרשי לי לעזור לך," אמר איש לידי. ידו היתה מושטת - יד מכוערת, עם מפרקים מסוקסים, זרת מעוקלת כלפי מעלה כמו סימן שאלה ורשת של צלקות משוננות ארוכות ומפותלות כמו נחשים על גבה. אבל הייתי אסירת תודה על עזרתו והרשיתי לו לעזור לי לקום, וגם שמחתי על כך שהאיש כמו קרא את מחשבותי - הוא הרחיק אותי משברי הזכוכית, מהפרחחים הנוהמים, ונחפז לצאת דרך הדלת המסתובבת.

על המישורת שלפני הכניסה אחזה רוח צוננת בפני. הידקתי את המעיל סביב החזה, בתחושת הקלה אבל גם בהלם. מעולם לא הותקפתי עד אז, ועכשיו חבתי תודה לאיש עם היד המצולקת. הבטתי בו.

הוא היה צעיר, גבוה ורזה אך שרירי, לבוש במקטורן בכפתוּר כפול עם דשים מקומטים, שום שעון זהב וגם לא ענק - הוא לא נמנה עם סוג האנשים שנהגתי להתרועע בחברתם. תווי פניו היו ברורים: שפתיים מלאות, סנטר חזק ואף בולט שכמו אומר לעולם שהוא אדם בעל תכלית בחיים. אבל הייתי מודה לו גם אילולא היו לו עיניים כאלה - בגוון מדהים של כחול.

עוד איש לבן.

"הנה הם! הם תקפו אותנו. תעצור אותם!" מפתח הדלת המסתובבת, כאות מבשר רעות, יצאו שני הבריונים מלווים בשוטר סיקי עצום ממדים חבוש טורבן.

איזו חוצפה היתה להם. הזזתי הצדה את שערי כדי להראות לשוטר את מצחי המדמם, ובאנגלית, בקול אשת העסקים הנינוח שלי, אמרתי, "תראה מה הם עשו לי, אדוני. הם משקרים. אבל בוא נשכח מזה, טוב? אין צורך לעצור איש."

הסיקי, הר אדם, הניח את ידו על האקדח שלמותניו. "מיס, אני מנסה לעשות את העבודה שלי."

שוטר טיפוסי באזור ההתיישבות, כי כל שוטר לא מוטה היה מבין מיד שאישה כמוני היא קרוב לוודאי הקורבן פה.

"היא אומרת את האמת," אמר הזר כחול העיניים שלידי. הוא החזיק את התיק והצעיף שנפלו לי בלי משים בלובי. הייתי רוצה לקבל אותם בחזרה, אבל הזהירות אמרה לי לשמור מרחק ממנו.

"תעצור אותם, תעצור אותם." מחאות רמות התפרצו מהדלת המסתובבת הסמוכה, והסיקי התקרב בצעדים כבדים.

"סליחה, מיס." הוא תפס את דשי המעיל של האיש שעזר לי.

זה קרה מהר כל כך: הזר השתחרר מאחיזתו והפיל בתוך כך את התיק ואת הצעיף שלי, ואז כשל לאחור. הוא לא שם לב לגרם המדרגות שמאחוריו, החמיץ מדרגה והתגלגל ממישורת הכניסה אל הרחוב. השוטר הסיקי זינק אחריו, והמתקיפים שטופי השנאה געו בצחוק.

נחפזתי להרים את התיק ואת הצעיף ולרדת מהמישורת אל הנאש שלי שחנתה ברחוב. רק לאחר שהגעתי למכוניתי הבטתי לאחור. במרחק, בין המוני הריקשות שנעו במהירות, הולכי הרגל עטויי הגלימות הארוכות וכלי הרכב השחורים שהזדחלו בעצלתיים לא רחוק מגופתו של רוכב האופניים, עמד השוטר הסיקי גדל הגוף. הוא אחז בידיו המשוכות לאחור של הזר, החף מפשע, והוליך אותו לתחנת המשטרה.