מקורפו לבירקנאו וירושלים

הקדמה

מעט מדי נכתב בספרי ההיסטוריה שלנו על תולדותיה של הקהילה היהודית בקורפו, ואלמלא באתי לכתוב ספר זה, אני מסופקת אם אי פעם היה נחשף ציבור קוראי העברית לסיפורם המיוחד והמרתק של היהודים שהתגוררו באי הזה, למן חורבן הבית השני ועד לשואה.

אינני היסטוריונית, אלא אישה מן הישוב, שבאה לספר את סיפורה הפרטי, על אודות ילדות יפה בקורפו, השילוח למחנות ההשמדה, השחרור והעלייה לארץ.

שנים רבות רציתי לכתוב את סיפורה של יהדות קורפו, אולם מטעמים שונים הדבר נדחה. עתה, משעלה בידי להשל ים את המשימה, מבקשת אני להודות לאנשים שעמדו לצידי בשעת הכתיבה ולכל ידידיי היקרים, שהעשירו אותי במידע חשוב על קורפו היהודית. תודה חמה חבה אני לבעלי, ישראל גטניו, יליד שאלוניקי, שסיפורו האישי ראוי לתיעוד משלו. השנים המשותפות עזרו לנו להתגבר על כאבי העבר. אני אסירת תודה על שתמיד עמד לימיני.

תודה לאנשי הוצאת הספרים "עקד", שטרחו על הכנת הספר לדפוס, ועל שעודדו אותי לפרסם ברבים את זיכרונותיי. אני מודה במיוחד לשילהב ולד"ר שמואל רפאל, שליוו את כתיבת הספר הזה בהרבה ניסיון וסבלנות. כמו כן שלוחה התודה לד"ר ברכה ריבלין מ"יד ושם" לחבריי מקרב יוצאי קורפו בישראל, שבמידת הצורך העמידו לרשותי מידע, תמונות ומסמכים רלבנטיים.

הטיילת בקורפו - הצילום מראשית המאה העשרים

קורפו - רקע היסטורי

אינני היסטוריונית, אך אני חשה מחויבות להביא לפני הקורא מידע חשוב על אודות היישוב היהודי בקורפו. המידע שאביא כאן מבוסס על היכרותי האישית עם עברו של האי ועל קריאה באי־אלו ספרים העוסקים בתיאור ההיסטוריה של האי.

האי קורפו שוכן לחופה המערבי של יוון, והוא נחשב לירוק ולמרשים ביותר שבין יתר איי יוון. מיקומו המרכזי בים היוני, בואכה לים האדריאטי, העניק לו חשיבות ראשונה במעלה מבחינה מסחרית, אסטרטגית וצבאית. שמו היווני הקדום של האי הוא Drepanon, אבל היום בקרב תושבי יוון הוא מוכר בשם Kerkyra, שמה של אשת פוסידון, אל הים, מהמיתולוגיה היוונית.

במהלך ההיסטוריה היללו משוררים רבים את קורפו־קרקירה, והאי מוזכר בשל יופיו הרב בספרים רבים. הראשון שדיבר בשבחה של קרקירה היה הומרוס באודיסיאה. תוקידידס, קסנופון, פלוטרכוס, קיקרו, אוסקר ויילד וג'ראלד דארל - גם הם תיארו את האי ואת יופיו. גבריאל ד'אנונציו הקדיש את ספרו "האש" לקורפו. וילהלם השני מלך גרמניה כתב ספר זיכרונות על קרקירה וכן אליזבת מאוסטריה, שבעלה בנה עבורה העתק מדויק של ארמון "אכיליון", שניצב עד היום בקורפו.

שמותיו של האי רבו עד מאוד, המיתולוגיה מספרת את האגדה על קרקירה, אחת משתים־עשרה בנותיו של אסופוס ואישתו מטופי. פוסידון אל הים התאהב בה וחטף אותה. כדי להחביאה מפני אישתו אמפיטריטי הביא פוסידון את הנערה קרקירה אל האי הזה. פלוטוס, אל השאול קינא בהצלחתו של פוסידון ובאישון ליל חטף את קרקירה והורידה אל השאול. לפוסידון הוא הותיר את תינוקם של השניים - פיאקס. על שמו של בן זה נקראה קורפו בתקופתו של אודיסאוס.

הוא זכה לשם היווני דרפנון, בשל צורת המגל שלו ולשם קורפו בשל שתי הפסגות של ההר פנדוקרטור הנישאות באי. פירוש המלה קורפו - הוא פיסגה.

האי משמש כגשר טבעי בין יוון שבמזרח לבין ארצות המערב, ובמיוחד איטליה. מן הטעם הזה שימש האי צומת מסחר וכלכלה, וסוחרים שעשו דרכם מן המערב אל המזרח עגנו בו והתפעלו מסגולותיו הטבעיות.

העובדה שקורפו מצויה בנקודה אסטרטגית רבת חשיבות, תרמה בוודאי לכך שהיא נכבשה ונשלטה על ידי כובשים שונים: האימפריה הרומית, האימפריה הביזנטית, הגותים, הוונציאנים, מלכי סיציליה, השליטים הקאטאלניים ואפילו העות'מנים לטשו עיניים לקורפו. בשנת 1537 צרו העות'מנים על האי והשליטים הוונציאנים הורו להחריב בו בתים, כדי למנוע מן הכובשים אפשרות של התיישבות והתבצרות. מסופר שלמעלה מעשרים וחמישה אלף חיילים עות'מנים צרו על קורפו ובזזו בו מכל הבא ליד. למעלה מחמישה־עשר אלף מהתושבים נלקחו בשבי ונשלחו לקונסטנטינופול. אלמלא היה המקום מוגן ומבוצר במבצרים איתנים, יש לשער כי היה נופל לידיהם של העות'מנים, שלבסוף נכנעו והסירו את המצור. לימים הוקמו במקום מבצרים נוספים והאי נעשה בטוח ומוגן יותר.

עד לשנת 1797 נותרה קורפו בידי השליטים הוונציאנים. בשנה זו כבש נפוליאון את ונציה והאי הועבר לשליטה צרפתית, לתקופה קצרה בת שנה אחת. בשנת 1799 נכבשה קורפו בידי העות'מנים ובעקבות הסכם שנחתם בין טורקיה לבין רוסיה נחלק האי למספר מחוזות־משנה, גם זאת לפרק זמן קצר, עד שהשטח עבר לשליטת הבריטים בשנת 1815. הבריטים החזיקו באי עד לשנת 1864, כאשר ויתרו על השליטה בו והעבירו אותו לידיים יווניות. עד היום נהוג בקורפו לחגוג את שחרור האי מידי הבריטים, שאירע ב-21.5.1864 הן בתפילות הודיה בכנסיות, בימי ספורט בבתי־הספר ובמצעדים. בשנת 1864 סופחה קורפו ליוון, בעקבות מחווה של הבריטים, ששלטו באיזור. גם כשהיתה בשליטה יוונית לא ויתרו האיטלקים על הרצון להחזיר לעצמם את השליטה בקורפו, ובשנת 1923 הם הפציצו את האי. בשנת 1941 הם שבו וכבשו את קורפו, עד לספטמבר 1943 כאשר נכבש המקום בידי הגרמנים.

מי שלא מכיר את ההיסטוריה של האי יתקשה להאמין, שכמעט לאורך כל התקופות חיו במקום יהודים. יש אומרים כי ראשיתו של הישוב היהודי בקורפו הוא מהמאה השתיים־עשרה. עד כמה שידיעתי מגעת, מדובר ביהודים שהגיעו מאיטליה, שבה היו מתקופת בית שני, לאחר שנלקחו על ידי הרומאים בשבי עם חורבן הבית.

העדות הכתובה הראשונה להימצאות יהודים בקורפו היא מן המאה השתים־עשרה והיא רשומה בסיפור מסעותיו של בנימין מטודלה, שהיה בשנת 1147 בדרכו מאיטליה למרכז יוון. בנימין מטודלה עבר במקום וציין, כי פגש רק יהודי אחד - יוסף שמו ועיסוקו צביעת אריגים.

בשלהי המאה השלוש־עשרה התגבש באי ישוב יהודי גדול, שמוצאו ממרכז יוון. אופי הקהילה היה יהודי־יווני, והוא בא לידי ביטוי בנוסחי תפילה ובלשון הדיבור. מאוחר יותר התברר כי קיימות באי קהילות נוספות, שהגיעו לשם לפני גירוש ספרד. בזמן השלטון הוונציאני היגרו לקורפו גם יהודים מאיזורים שונים באיטליה, ובעיקר מחבל ארץ הקרוי Puglia וגם ממחוז Veneto. בשנת 1494, כשהצרפתים כבשו את נאפולי, הורע מצבם של יהודי העיר ורבים מהם העדיפו להגר לאי קורפו. ביניהם היו גם יהודים־ספרדים שהגיעו לנאפולי לאחר גירוש ספרד בשנת 1492.

***

משפחתי הגיעה לקורפו מאיזור Veneto בעיירה בשם Osimo, ומן הטעם הזה יובן גם שם נעוריי - אוסמו. אוסמו הינה עיר קטנה ועתיקה בדרום־מזרח איטליה ליד אנקונה, והיא שוכנת לחוף הים האדריאטי. דורות רבים נחשבה אוסימו לבירת הדרום. מאחר ושכנה לחופו של ים, היוותה העיירה נקודה אסטרטגית ממעלה ראשונה. מעט ידוע לנו על הקהילה היהודית שחיה באוסמו.

את המידע שמעתי מאבי ז"ל, שהקפיד לספר לנו על מוצא המשפחה. אני לא ביקרתי מעולם ב-Osimo, אבל ידיד שלי, ד"ר אורציו קוסטנצו, שמתגורר בג'נובה שבאיטליה, סיפר לי שהוא ביקר בעיירה ולמרות שלא מצא שם כל זכר ליהודים, ידוע לו כי יהודים ישבו בעיר זו עוד מן המאה החמש־עשרה ואף לפני כן. אני יכולה לציין שבקורפו חיו עוד כמה משפחות שמוצאן מן העיירה האיטלקית הזאת. בשל המגע עם התרבות היוונית, "התיוון" השם אוסמו הפך לאוסמוס. זהו שם משפחה המצביע בבירור על משפחה יהודית, כיוון שבקרב היוונים לא היה נפוץ כלל שם שכזה.

בקורפו התגבשו שני קהלים של יהודים. האחד - מוצאו מחבלי הארץ של יוון, שנקרא בקרב יהודי קורפו בשם Greki והשני - מוצאו מאיזור באיטליה שנקרא בשם חבל ה-Puglia. יהודים אלה כונו בקורפו בשם "פולייזי". שתי הקבוצות הללו הרכיבו את פסיפס החיים היהודיים בקורפו. היהודים האיטלקים הקימו בית־כנסת בתוך המבצר הישן, אבל הוא נחרב בזמן המצור הגדול של העות'מנים על האי בשנת 1537.

לבד משתי קבוצות היהודים הללו היגרו לקורפו מעת לעת, יהודים מקהילות נוספות, כגון מנאפולי או מספרד. במאות החמש־עשרה והשש־עשרה הצטרפו לאי יהודים מספרד, מפורטוגל ומסיציליה. ככל הנראה מדובר בגלי הגירה של יהודים שגורשו מספרד וחיפשו מקום להתיישב בו. בין היהודים־הספרדים שהגיעו לקורפו, היה גם דון יצחק אברבנאל, שישב בקורפו במשך שמונה שנים וכתב באי כמה פירושים חשובים לתורה.

בתקופה ההיא היגרו לקורפו, ובמספרים גדולים, יהודים מחבל Puglia שבאיטליה, והם הביאו עמם מנהגי תפילה ונוסחי דיבור מיוחדים משלהם. ניתן לומר, במידה מסוימת של ביטחון, שהלשון הקרויה בשם "קורפיוטית", שהיא למעשה איטלקית־יהודית, הינה בבחינת זיכרון עמום לאיטלקית שהביאו עמם היהודים ה"פולייזים" לקורפו.

בעקבות המצור העות'מני נלקחו מקורפו שבויים רבים, ובכללם גם לא מעט יהודים. דבר זה גרם להפחתה משמעותית במספר התושבים היהודים באי. רק כשהיגרו לקורפו יהודים מנאפולי, עלה שוב מספרם הכולל של היהודים והצביון ה"פולייזי" גבר על זה ה"גרקי". במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בניב האיטלקי. אני זוכרת שניב זה כה רווח בין זקני האי, עד כי לעתים גם אנו, הילדים, לא הבנו את הזקנים שדיברו בלשון האיטלקית הפולייזית העתיקה. אני נזכרת עתה, כבדרך משל, בדודי הזקן, דוד בסו, בעלה של אחות סבי, יהודה, שנהג לדבר בניב הפולייזי המורכב, ושלא תמיד יכולנו להבינו.

לא אחת נעשו ניסיונות לאחד בין היהודים שבאו מיוון לבין היהודים שבאו מאיטליה, אולם ללא הצלחה רבה.

במאה השבע־עשרה החריפו החיכוכים בין הקהלים השונים, והדבר הגיע לידי כך שהיהודים האיטלקים נמנעו מלהתחתן עם היהודים היוונים, ולהיפך. הסיבה לעימותים אלה היתה העובדה הפשוטה שהפלג היהודי־האיטלקי, שהלך וגדל בהתמדה, שאף להכתיב את צביון החיים היהודיים באי, ואילו הפלג היהודי־היווני חשש שזכויותיו יקופחו. גם בתי־הכנסת של שני הקהלים הללו היו שונים לחלוטין, ולא אחת נוצרו חיכוכים בין הקבוצות הללו. אחת ההוכחות לקיומו של פירוד היתה העובדה שהוקמו שני בתי־עלמין נפרדים עבור היהודים ה"פולייזים" והיהודים ה"גרקים". בית־הכנסת של היהודים־האיטלקים נקרא "סקולה פולייזי" וזה של היהודים־היוונים נקרא "סקולה גריקה".

בית־הכנסת "סקולה גריקה"

*המשך הפרק בספר המלא*