מלחמת האזרחים

מבוא

יונתן פרייס[1]

מלחמת האזרחים: האם היא חיבור היסטוריוגרפי?

אחד הדברים הראשונים המזדקרים לעינו של הקורא במלחמת האזרחים (Bellum Civile) הוא היותו חיבור שנמסר לנו במקוטע, החסר גם את תחילתו וגם את סופו. הוא נפתח בפתאומיות, באמצע ישיבת הסֶנָט הרת-הגורל שהתקיימה ב-1 בינואר בשנת 49 לפנה"ס, מקיף פחות משנתיים מתוך ארבע ומחצה שנותיה של מלחמת האזרחים שהתנהלה בין יוליוס קיסר לפומפיוס וממשיכי דרכו, ונפסק לפתע כפי שהתחיל – בשלבו הראשון של המאבק בין חילות קיסר לחילות פומפיוס באלכסנדריה של מצרים, בשלהי שנת 48 לפנה"ס. עיון מדוקדק יותר יגלה לנו שזהו חיבור בלתי מוגמר גם מבחינה אחרת – כיצירה ספרותית: הוא אינו אחיד בקצבו ובמידת היותו ממוקד ומפורט; סיפור העלילה נפרשׂ בו לעתים במלואו, אך לעתים הוא חפוז, מוּתווה בקווים כלליים ומַקשה עלינו לעקוב אחריו; לא תמיד ברור הקשר בין אירועיו, ועל אחת כמה וכמה בין שלושת ספריו; יש שהכרונולוגיה ורצף ההתרחשויות בו מעורבבים ואינם סדורים; פה ושם הטיית הדברים המסופרים לכאן או לכאן היא גלויה ובוטה מדי, יותר מן הראוי ליצירה מוגמרת.

אך למרות החסרונות הללו ראו הקוראים במלחמת האזרחים, למן ימיו של קיסר ועד זמננו, לא רק מסמך בעל חשיבות היסטורית ראשונה במעלה, אלא גם יצירה ספרותית מבריקה, המתייחדת בשליטתה הגמורה ברטוריקה וברמתה האמנותית הגבוהה. קיקרו התכוון בפירוש לשתי הרשומות (commentarii) של קיסר כאשר אמר עליהן: "הן עירומות, זקופות ויפות-תואר" (Brutus 262). אַוּלוּס הירטיוּס, הלֶגָט של קיסר ומי שהשלים את מלחמת גאליה, וכנראה גם כתב את מלחמת אלכסנדריה, קבע (בהקדמתו לספר השמיני): "הכול מסכימים כי גם אם יש יצירות מופלאות אחרות, אין בהן גם אחת העולה ביופיָה על רשומותיו של קיסר".[2] שני חוקרים בני ימינו[3] הכתירו את מלחמת האזרחים כ"יצירת מופת שלא נשלמה"; חוקר אחר,[4] בספר המוקדש כולו לניתוח החיבור והערכתו, כתב: "במלחמת גאליה ובמלחמת האזרחים נוכל למצוא את שתי הדוגמאות המובהקות והאלגנטיות ביותר של הפרוזה הלטינית"; ויש גם מי שעמד על "הסתירה בכתיבתו של קיסר בין הפַּשטוּת לכאורה והשלֵמוּת למעשה".[5] על אלה אפשר היה להוסיף עוד כהנה וכהנה.

אין ספק שיש גם הממעיטים בערך כתיבתו של קיסר; רובם נמנים על מי שאינם רוחשים כבוד לו ולפועלו. גם קוראים בני העת העתיקה וגם בני דורנו ציינו לגנאי את ההטיות ועיווּת העובדות במלחמת האזרחים, ויש שפסלו את החיבור משום שראו בו סניגוריה שמלמד קיסר על עצמו, כמעט ללא סימוכין היסטוריים. אבל גם אותם מותחי ביקורת התפעלו מסגנונו של קיסר, מכשרונותיו, ממבטו החד והחודר ומן הלטינית המבריקה שבפיו.[6]

אם כך, איך אמורים אנו להבין את מלחמת האזרחים, המוגש כאן לראשונה בתרגום לעברית? מה מאפיין "יצירת מופת בלתי מוגמרת" זו? מה היו כוונותיו של קיסר בעת שחיבר אותה, כיצד עלה בידו להטות את פני הדברים לטובתו – ומה הן העובדות ההיסטוריות לאמיתן שהתרחשו בזמנים ובמקומות המתוארים בה? האם יעלה בידינו לקרוא בה בלא שנהיה אף אנו מוּטים לטובתו של המחבר? לא קל להשיב על שאלות אלה; פשטותה וצביונה הבלתי-מִתחכם בעליל של היצירה, וכן טבעה המקוטע, עושים את קריאתה, במקור כבתרגום, למשימה מאתגרת; יתר על כן, אין בידינו (ומעולם לא נכתב) דיווח חלופי, אובייקטיבי לחלוטין, שיספר לנו על ה"עובדות" שבבסיסה, דיווח שאליו נוכל להשוות את תיאור ההתרחשויות בפי קיסר. אם ברצוננו להתחקות אחריהן, יהיה עלינו ללקט מידע ממקורות שונים, שאינם כה מפורטים כתיאורו של קיסר את מעשיו, ולכל אחד מהם נקודת ראות, השקפה ואינטרסים משלו.[7] בלית ברירה מסתבר שיש להעדיף את מלחמת האזרחים של קיסר על פני כל מקור אחר.

יתר על כן, קיסר נמנע במתכוון מלכתוב היסטוריה של ממש, שהיתה מחייבת אותו לנהוג לפי המוסכמות ההיסטוריוגרפיות של בני דורו, כגון להצהיר בגלוי על כוונותיו ושיטות עבודתו; להביא רקע היסטורי שיבהיר את השתלשלות הדברים; להסביר נסיבות וסיבות; לפַתח ולהרחיב את דמויותיהן של הנפשות הפועלות; להצביע על נקודות חשובות ואירועים מכריעים; לציין התרחשויות בו-זמניות וכדומה – כל הדברים המייחדים נרטיב היסטורי הראוי לשמו. במקום כל אלה חיבר קיסר, שיצא כמנצח ממאבק קשה, אכזרי ומכונן עם הצד שכנגד, דיווח אישי ומסוגר על האירועים הפוליטיים והצבאיים שבהם היו מעורבים הוא או שליחיו. את ההתרחשויות האלה הִרצה – בגלוי, ובלא להתנצל כלל – מזווית הראייה האישית שלו, והגיש לקורא תיאור כמעט גולמי ובלתי מלוטש, הנראה כלקוח היישר מזירת הקרבות: קיצורו של דבר, הוא כתב את מלחמת האזרחים.

קיסר קרא לשתי יצירותיו, זו הנסבה על העימות הממושך בגאליה (58-52 לפנה"ס) וזו המתארת את מאבקו בפומפיוס ובממשיכי דרכו, לא "היסטוריה", או "ספרי השנים" (annales), אלא "רשומות" [8](Commentarii). מונח זה מציין בלטינית חיבורים מסוגים שונים, שרובם אינם משתייכים לתחום הספרות, כגון רשימות של פריטי מידע; פרוטוקולים של התוועדויות, כינוסים או מועצות, למשל של אחוות הכוהנים העליונה ברומא (commentarii pontificum); יומנים אישיים; טיוטות של נאומים; דיווחים של מגיסטרים ושרי צבא שנכתבו בתוקף תפקידם, וכדומה. בדרך כלל לא נועדו רשומות אלה להיות מוצגות בפומבי, אלא נכתבו בידי רושמי זכרון-דברים לשימושם-הם, או נשמרו בארכיונים פרטיים וציבוריים.

במאה הראשונה לפנה"ס, התקופה שבה חי ופעל יוליוס קיסר, לבשו ה"רשומות" צביון חדש: הם נכתבו כדיווח עובדתי, ללא כחל ושׂרק, על פועלם של אנשי ציבור חשובים ברומא. עם אלה נמנה המצביא הדיקטטור סוּלָה (מת ב-78 לפנה"ס), שפרסם דין וחשבון על הקריירה הפוליטית והצבאית שלו.[9]אף על פי שרק קטעים מעטים השתמרו לנו מן הרשומות האלה, מכל מקום אנו למֵדים מהן שכוונתו של סולה היתה להצדיק באמצעותן את פעולותיו השנויות במחלוקת, בראש וראשונה את תפיסת השלטון ברומא ואת הוצאתם להורג של רבים מאזרחיה לאחר שכלל את שמם ברשימת האנשים שהוצאו מחוץ לחוק

(proscriptiones), ובכך הפקיר את חייהם ורכושם. לחיבור זה לא היו כל יומרות ספרותיות והוא לא נמנה עם סוגה ספרותית מסוימת; סולה כתב אותו כנראה כחומר גלם להיסטוריונים. קיקרו, שפנה להיסטוריון שמלאכתו בכך כדי שיעלה על הכתב בפירוט את פועלו כקונסול, הבטיח לספק לו לשם כך commentarii– רשומות (Cicero, Epistulae ad Familiares 5.12). היסטוריון זה לא עמד בדיבורו, כמוהו כשאר מיודעיו של קיקרו שאליהם פנה באותה בקשה; בסופו של דבר כתב קיקרו את רשומותיו אלה ביוונית, ואחר כך תרגם אותן ללטינית

(Epistulae ad Atticum 1.19.10). הוא לא התכוון לפרסם אותן כדיווח היסטוריוגרפי; אך גם אם עיטר אותן בקישוטי רטוריקה יותר מן המקובל לגבי רשומות, עדיין נשארו ראשי-פרקים אלה בחזקת חומר-גלם שאינו ראוי להיות מובא בפני קהל הקוראים. קיקרו היטיב להכיר את מתכונת ה"רשומות" ביוונית (hypomnemata), כגון אלה של אַרַטוֹס, שר הצבא היווני בן המאה השלישית לפנה"ס, שהסניגוריה שלימד על עצמו ועל פועלו בשדה הקרב היתה גולמית וחפוזה, רחוקה מרחק רב מטקסט מלוטש.

גם אנשי ציבור שקדמו לקיסר התחילו לכתוב אוטוביוגרפיות (כגון Commentarius de vita suaשל מרקוס אַימיליוּס סקַאוּרוּס, שחי בסוף המאה השנייה לפנה"ס). אך אלה, שלא כרשומותיו של קיסר, נכתבו בגוף ראשון והיו בגדר דין וחשבון על חיי המחבר. סוגה זו של זכרון-דברים אישי הוסיפה להיכתב לאורך כל שנותיה של הרפובליקה וגם לאחר מכן, בידי הקיסרים הרומים; אך היקפן של יצירות אלה, נקודת הראות שממנה יצאו, יומרותיהן האמנותיות וליטושן הרטורי – כל אלה היו שונים מן המצופה מרשומות שאינן אלא יומנו של שר צבא...