פרק 1 — זה לא אני
אייל מספר
היי, זה אני אייל. ראש חבורת כוח המוח.
איתי בחבורה: ליטל, אריק וניב.
הייתי מספר לכם על כל אחד מהם.
אבל אין לי כוח. אני תשוש.
שלושה שבועות לא הייתי בבית הספר בגלל שהייתי חולה בקורונה, עכשיו אני בריא אבל עדיין חלש כמו רוח בקיץ.
אתם מרגישים את הרוח בקיץ? לא.
אז גם אותי בקושי מרגישים.
אני מדבר בשקט פתאום. זה לא אני, בחיי!
חשבתי שבזמן הזה שהייתי חולה בבית, ליטל, אריק וניב, בני החבורה שלי, יתגעגעו ויתקשרו להגיד שהם לא יכולים בלעדיי. אבל זה לא קרה, להיפך.
ליטל אפילו ביקשה שאפנה לה את המקום של מנהיגות החבורה, היא אומרת שהייתי מנהיג כבר חמש שנים, מאז כיתה ב', ועכשיו היא רוצה. אני לא מבין למה אני צריך לתת לה? אני הקמתי את החבורה, אני בחרתי ילדים, החבורה היא שלי! אני לא מוכן לוותר על המנהיגות. מספיק שנתתי לה בספר הקודם — כוח המוח 26, להשתלט על חצי ספר.
זה התחיל אתמול בבוקר. אחרי תקופת החלמה בבית התכוננתי לחזור לבית הספר. התעכבתי ליד המראה. קצוות השיער שלי התפרעו לכל הכיוונים כאילו שמרוב זמן שנמעכו על הכרית הן שכחו לאיזה כיוון הן צריכות לצמוח. כל הנסיונות שלי להשכיב את השיער, עם מברשת, מים, ג'ל... לא צלחו. אוף, אם רק היה לי איזה כובע להסתיר את ההתפרעות, חשבתי.
כשהגעתי לבית הספר הבנתי שהשיער שלי, זה ממש לא הדבר היחידי שהשתגע בזמן שהייתי חולה.
פרק 2 — ההשתלטות
אייל מספר
"איפה אתה אייל? תראה מה השעה!" אמר ניב מהחבורה שלי, והצביע על השעון שלו שהראה רבע לשמונה.
"קבענו שנגיע כל יום בשבע ורבע, נכון?" אריק הזכיר לי את ההחלטה שלנו מלפני שנה לבוא כל יום מוקדם לראות שהכול בסדר בבית הספר, לדבר על אתמול ולשמור על הסדר.
שתקתי, הייתי המום. שלושה שבועות נעדרתי, ועכשיו, במקום לקבל אותי בחיבוקים, להגיד - 'מה שלומך? איזה יופי שהבראת! סוף סוף הגעת!', הם מקבלים אותי בצעקות.
"די! מה יש לכם? אייל עדיין מתאושש מהמחלה, עזבו אותו. אנחנו מסתדרים. בינתיים לקחתי פיקוד והכול בסדר." ליטל, אהובת ליבי, שממש התגעגעתי אליה, ניסתה להרגיע את הרוחות.
אבל סוף דבריה הקפיץ אותי —
"לָקַחְתְּ פיקוד!?"
"כן. אני אוביל את הפיענוח הפעם, סבבה?"
"את הפיענוח של מה?" שאלתי.
"חה... הוא אפילו לא יודע..." גיחך ניב.
"אייל, כשהיית חולה, קרו דברים..." אמר אריק.
"יש תעלומה?" שאלתי.
אני לא מאמין שהם לא שיתפו אותי! אין דבר יותר מעליב מזה.
"לא רצינו לְהַכְבִּיד עליך," אמרה ליטל.
"טוב, אתם צודקים. תסתדרו בלעדיי!" התעצבנתי וסובבתי את הגב.
"תירגע, זה קרה רק אתמול! לא הספקנו לעדכן אותך," אמר אריק.
הסתובבתי אליהם חזרה.
"נו... אז דברו כבר, מה קרה?" שאלתי.
הצלצול נשמע.
"טוב, נמשיך בהפסקה הבאה," אמרה ליטל את מה שאני הייתי אמור להגיד.
מעצבנת! היא משתלטת על החבורה.
פרק 1 — זה לא אני
אייל מספר
היי, זה אני אייל. ראש חבורת כוח המוח.
איתי בחבורה: ליטל, אריק וניב.
הייתי מספר לכם על כל אחד מהם.
אבל אין לי כוח. אני תשוש.
שלושה שבועות לא הייתי בבית הספר בגלל שהייתי חולה בקורונה, עכשיו אני בריא אבל עדיין חלש כמו רוח בקיץ.
אתם מרגישים את הרוח בקיץ? לא.
אז גם אותי בקושי מרגישים.
אני מדבר בשקט פתאום. זה לא אני, בחיי!
חשבתי שבזמן הזה שהייתי חולה בבית, ליטל, אריק וניב, בני החבורה שלי, יתגעגעו ויתקשרו להגיד שהם לא יכולים בלעדיי. אבל זה לא קרה, להיפך.
ליטל אפילו ביקשה שאפנה לה את המקום של מנהיגות החבורה, היא אומרת שהייתי מנהיג כבר חמש שנים, מאז כיתה ב', ועכשיו היא רוצה. אני לא מבין למה אני צריך לתת לה? אני הקמתי את החבורה, אני בחרתי ילדים, החבורה היא שלי! אני לא מוכן לוותר על המנהיגות. מספיק שנתתי לה בספר הקודם — כוח המוח 26, להשתלט על חצי ספר.
זה התחיל אתמול בבוקר. אחרי תקופת החלמה בבית התכוננתי לחזור לבית הספר. התעכבתי ליד המראה. קצוות השיער שלי התפרעו לכל הכיוונים כאילו שמרוב זמן שנמעכו על הכרית הן שכחו לאיזה כיוון הן צריכות לצמוח. כל הנסיונות שלי להשכיב את השיער, עם מברשת, מים, ג'ל... לא צלחו. אוף, אם רק היה לי איזה כובע להסתיר את ההתפרעות, חשבתי.
כשהגעתי לבית הספר הבנתי שהשיער שלי, זה ממש לא הדבר היחידי שהשתגע בזמן שהייתי חולה.
פרק 2 — ההשתלטות
אייל מספר
"איפה אתה אייל? תראה מה השעה!" אמר ניב מהחבורה שלי, והצביע על השעון שלו שהראה רבע לשמונה.
"קבענו שנגיע כל יום בשבע ורבע, נכון?" אריק הזכיר לי את ההחלטה שלנו מלפני שנה לבוא כל יום מוקדם לראות שהכול בסדר בבית הספר, לדבר על אתמול ולשמור על הסדר.
שתקתי, הייתי המום. שלושה שבועות נעדרתי, ועכשיו, במקום לקבל אותי בחיבוקים, להגיד - 'מה שלומך? איזה יופי שהבראת! סוף סוף הגעת!', הם מקבלים אותי בצעקות.
"די! מה יש לכם? אייל עדיין מתאושש מהמחלה, עזבו אותו. אנחנו מסתדרים. בינתיים לקחתי פיקוד והכול בסדר." ליטל, אהובת ליבי, שממש התגעגעתי אליה, ניסתה להרגיע את הרוחות.
אבל סוף דבריה הקפיץ אותי —
"לָקַחְתְּ פיקוד!?"
"כן. אני אוביל את הפיענוח הפעם, סבבה?"
"את הפיענוח של מה?" שאלתי.
"חה... הוא אפילו לא יודע..." גיחך ניב.
"אייל, כשהיית חולה, קרו דברים..." אמר אריק.
"יש תעלומה?" שאלתי.
אני לא מאמין שהם לא שיתפו אותי! אין דבר יותר מעליב מזה.
"לא רצינו לְהַכְבִּיד עליך," אמרה ליטל.
"טוב, אתם צודקים. תסתדרו בלעדיי!" התעצבנתי וסובבתי את הגב.
"תירגע, זה קרה רק אתמול! לא הספקנו לעדכן אותך," אמר אריק.
הסתובבתי אליהם חזרה.
"נו... אז דברו כבר, מה קרה?" שאלתי.
הצלצול נשמע.
"טוב, נמשיך בהפסקה הבאה," אמרה ליטל את מה שאני הייתי אמור להגיד.
מעצבנת! היא משתלטת על החבורה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
