במבט לאחור

"היי, אני עינת," היא אמרה והושיטה את ידה בהחלטיות לעברי. למרות החשכה ששררה במקום, יכולתי להבחין בעיניה המחייכות. "לוחצת כמו גבר," חשבתי וחיוך עלה על פניי, "אפרת, נעים מאוד."
הקלות הבלתי נסבלת הזו של היקום. בדיוק סיימתי לנאום למעיין שמהיום יש חוקים, שהבאה בתור צריכה להיות לקראת גיל הבלות, מוצהרת, שצועדת עם שני ילדים משלה ועם אימא שגילחה את הראש לאות הזדהות עם בתה הגאה. רק אחת כזו לא תסכן את נפשי החבוטה. מעיין כמובן חייכה בהבנה ומייד ענתה שנראה לה ששתיתי מספיק הערב, והינה היא מגיעה, רחוקה שנות אור מגיל הבלות, צועדת בבטחה לעברי וידה כבר מושטת מעבר לבר. לא יכולתי שלא להבחין מייד בגומה שעל לחיה השמאלית. "הסתבכתי," אמרתי לעצמי. 
היא הסיטה לאחור את כיסא הבר שלשמאלי והתיישבה. כף ידה התרוממה קלות בתוספת חיוך, וכבר הברמנית ניצבה מולה. "מה את שותה?" פנתה אליי בעיני השקד המדברות האלו. "בירה," חייכתי במבוכה והצבעתי על הכוס הריקה שמולי. היא סימנה שתיים באצבעותיה, והברמנית הנידה את ראשה לאות שההזמנה נקלטה. השיחה הייתה יותר מנעימה, עינת התגלתה כמלאת ביטחון, כיאה לבחורה עם נתונים פיזיים שכאלו. אומנם צעירה ולמראית עין לא עומדת בארבעת החוקים החדשים שלי, אבל... באותו רגע נוצר חוק חמישי שעל פיו ריבאונד מבטל את ארבעת החוקים הראשונים. כן, קצת גוד טיים עם מישהי שנראית כך לא יכול להזיק לחור השחור שרוני פערה בי. 
מעברו השני של הבר החלו חברות של עינת לנופף בידיהן, מצביעות על שעון דמיוני. נראה שהן ממהרות לאן שהוא. "אפרת, אני חייבת לזוז כמו שנראה לי ששמת לב. יש מצב להמשיך את השיחה בזמן אחר?" 
"בכיף, תרשמי," עניתי בקלילות ככל האפשר והקראתי לה את מספר הטלפון שלי. 
"רשום," הצהירה וקבעה עם עצמה, "אז השבוע," ובלי לחשוב רכנה אליי בהחלטיות, נשקה ללחיי ונעלמה בין האנשים. 
"וואו," סובבתי את הכיסא שלי לעבר מעיין, "ראית מה קרה כאן הרגע?" מעיין חייכה בסיפוק של מי שהשיגה את מטרתה הערב ומלמלה, "בואי, אפי, כדאי שנפרוש בשיא." אכן שיא. 
קמתי בבוקר ישירות למקלחת, רוחצת מעליי במים קרים את שאריות האתמול, לא מבינה מה חשבתי לעצמי כשמסרתי את מספר הטלפון שלי לילדה בשעה שאני בעצמי מגדלת אחת. אתנצל כשהיא תתקשר, חשבתי לעצמי. אם תתקשר, הסתייגתי בחשש. נכנסתי לאוטו וחייגתי לאימא, הסבתא המסורה והגאה של ליה, בתי, שהיא כנראה הדבר הטוב והטהור היחיד שעשיתי בחיי.
"היא ישנה כמו מלאך ואכלה כמו גדולה את כל הביצה." 
"ניפגש אחר הצוהריים, אימא. צדקת, הייתי צריכה את זה. תודה." 
החניתי את הרכב קרוב למעלית, דילוג ללובי ומשם ישירות לקומה ה־26 במגדל המשולש. נכנסתי למשרדים, מסננת בין שיניי בוקר טוב לכל היושבים במקום, ובצעדים גדולים חציתי את הקומה ישירות למשרד הזכוכית שלי. השלט החרוט ובו הכיתוב "אפרת דגן – סמנכ"ל סחר" החזיר אותי בן רגע למציאות. התיישבתי מול המחשב לפתוח את המיילים שהצטברו מיום האתמול. בין המיילים מדותן, השותף שלי, לבין המיילים מהמפעל בסין, זיהיתי את כתובת המייל של רוני. היא שבה לכתוב לי בתקופה האחרונה בניסיון לא ברור לגשש את דרכה חזרה. בהתחלה לא העזתי לקרוא את תוכן המסרים שלה, חששתי מתגובותיי.
כצפוי, שליטה עצמית זו לא החזיקה מעמד לאורך זמן, ומצאתי את עצמי קוראת ונשברת בכל פעם מחדש, קוראת ומתרסקת. הדבר היחיד שיכולתי לשלוט בו במידה זו או אחרת היה האופן שאגיב בו לדבריה. ניסיתי לשמור על ריחוק ותמציתיות, על שליטה ואיפוק. 
לא ייאמן איך רק לקרוא את השם הזה, רוני, העלים כל פרופורציה, והדאגה שחוויתי לפני רגע לנוכח השביתה המסתמנת במפעל בסין פשוט נגוזה כלא הייתה. אין ספק שהחסרתי פעימה, בהיתי במסך דקות ארוכות ונשענתי לאחור בכיסא. 
רוני, ללא ספק, הייתה זו שהגדירה מחדש את המושג אהבה עבורי. מן הרגע שבו הצטלבו דרכינו ידעתי כי היא האחת בשבילי. ללא ספק, רוני התגלתה כחולשה הכי גדולה שלי, מטר ושבעים סנטימטר של יופי ועוצמה. הכרנו בטיול בצפון הארץ שאליו היא הצטרפה עם ידיד משותף. כבר שם לא יכולתי להסיר את עיניי ממנה. התמכרתי באותו היום לדמות שמולי, לשיער הבהיר שיש בו הכלאה מושלמת בין חלק לגלי, לעיני הדבש הגדולות, ספק חומות ספק ירוקות, ולגוף שהתגלה בתוך זמן קצר כמדויק למידותיי. לאחר דקות ספורות כבר השבעתי את סקרנותי ולמדתי כי רוני בת 29, מתגוררת עם שותף בתל אביב, ומתפרנסת כשחקנית בהצגות ילדים בציפייה לפריצה הגדולה. אז כן, למרות היותי האדם הכי לוגי עלי אדמות, קיבלתי הוכחה חותכת לכך שאהבה ממבט ראשון אכן קיימת. בכל מצב אחר, אם הייתי מכירה מישהי הנושקת ל־30 ועדיין ממתינה לפריצה הגדולה, ככל הנראה הייתי מאחלת לה הצלחה בציניות האופיינית ומתרחקת. במשך כל אותו היום מצאתי את עצמי צדה אותה במבטי, משתעשעת מהצגת היחיד הקבועה שלה. בערב על שפת הירדן סיפרה לי כי שמעה עליי רבות, וממש שמחה על ההזדמנות לצאת לטיול כדי להכיר אותי. לא יכולתי להכיל את עוצמת ההתרגשות. הזיכרון מהנשיקה הרכה שבאה בעקבות הטיול הזה עד היום גורם לי להתכווצות חזקה ולגל חום לא ברור בבטן. מאותו הערב כבר לא יכלו להפריד בינינו. "אפי ורוני", "רוני ואפי".
ושוב, חסרת שליטה כבשבועות האחרונים, ואף על פי שהצהרתי בפני עצמי שלא אעשה זאת, פתחתי את המייל והתחלתי לקרוא, קוראת מילה ומדלגת חמש מילים לאחור, שמא אפספס אות. זה היה עבורי אות חיים מזו שהייתה עבורי החיים עצמם. כבר בשורות הראשונות מצאתי את עצמי דומעת ומתכווצת. מילות אהבה הופנו אליי, מילים שלהן חיכיתי יותר מחצי שנה, מילים שלהן הייתי מכורה כסם בארבע השנים שחלפו. היא תיארה במכתבה את המאבק הפנימי שלה לשחרר אותי והודתה שכבר מזמן השלימה עם העובדה שהיא אוהבת נשים ושאין לה דרך לשנות זאת, גם אם היא רוצה. כבר ראיתי את עצמי מתניעה את הרכב ודוהרת לעבר דירתה הקטנה שבדרום תל אביב. אך במציאות כמו במציאות, אי אפשר לשכתב את העבר. מייד אחרי המילים שלהן ייחלתי הגיע ההסבר המתבקש ל"מעידה", כלשונה, עם הבחור שמגלם את דמות השפן בהצגה ששיחקה בה, התירוץ העלוב שרק השתמשה בשפן כדי להרגיע את אביה שכבר מחתן את בתו הצעירה ושנאלץ להתמודד עם שאלות של השכנים. ההסבר הצולע הזה, שממש לא ריכך ולו במעט את עוצמת הכאב הכרוך בלראות את מושא אהבתך מתנשקת בלהט מאחורי הקלעים עם השפן הקטן, בתוספת הבטחות ישנות, מוכרות וכוזבות, החזיר אותי למציאות באחת, וזעם החל למלא את חלל גופי. 
"מנוולת אחת!" צעקתי על מעיין, "מי היא חושבת שהיא? שנים שאני ממתינה שהיא תספר לאבא שלה! שנים שהיא מושכת אותי עם הסיפור הזה! שנים שהיא מסתירה אותי ומסתירה את ליה עם הפוביות שלה שמישהו יגלה! מי ישמע, אבא שלה היה מאחורי הקלעים איתה ועם השפן. גם כן גאווה גדולה להביא הביתה לאבא שפן." בשלב זה מעיין כבר לא יכלה להתאפק והתפקעה מצחוק, "'אבא, תכיר, זה השפן הקטן, אבל אחד חכם כזה שלא שכח לסגור את הדלת.' אפי, תרפי, אל תעני לה אפילו, הגיע הזמן שתחלימי מהכישוף הזה ותחזרי לשפיות. יש לך נסיכה בבית, את נסיכה בעצמך, מה לך ולמישהי שמתביישת בך ובהישגים שלך?!" היא עצרה לרגע, בעקבות הפרצוף המיואש שלבשתי, והוסיפה, "תגידי, מה עם ההיא מאתמול?"
"לא התקשרה," עניתי, "וטוב שכך. זה מה שחסר לי, עוד ילדה בארון שצריכה שיגדלו אותה."
"אפי, אני חייבת לחזור לעבודה. שלא תעזי לענות לה עד שנדבר ונוודא שאת עונה לעניין, שמעת אותי? נדבר אחרי זה, תיזהרי ממני."
אספתי את עצמי מוקדם מהרגיל וכבר לפני ארבע אחר הצוהריים הגעתי לבית הוריי בהרצליה. את ליה מצאתי ישובה בתוך גיגית בחצר הקדמית, כשסבתא עם צינור בידה משקה ספק את העציצים ספק אותה. כשהיא הבחינה בי היא התרוממה ורצה לעברי בידיים פרושות, נצמדה אליי והספיגה את הבגדים במים. תוך כדי החיבוק הרטוב צלצל הטלפון, ובניסיון נואש לענות לו, כשליה ביד אחת והיד האחרת רטובה, הטלפון נפל ארצה וכבה. "היום הזה חייב להיגמר," מלמלתי לעצמי. נשאתי את ליה על הידיים ונכנסנו לפנים הבית, היישר לניחוחות ארוחת הצוהריים שחיכתה לנו על הכיריים. סבתא לקחה מידיי את ליה, "לכי תסדרי את הטלפון ואת עצמך, אכין לך צלחת עם אוכל בינתיים." התכופפתי באנחה להרים את הטלפון ולא יכולתי שלא להפסיק להקריא בראשי שורות מהמכתב של רוני. לא יכולתי שלא לחשוב על הפעמים המעטות שהבאתי את רוני להוריי, כי היא לא יכלה לוותר על ארוחות השישי והחג אצל הוריה בטענות שונות ומשונות. לא יכולתי שלא להיזכר באנחת הרווחה של אימי כששמעה ממני שהקשר נגמר. נזכרתי בחיבוק שלה ובדברים שאמרה, "הכול לטובה, אפרת שלי. הכול לטובה." הטלפון חזר לחיים ומייד נשמע צליל הודעה. 
היי אפרת, זו עינת מאתמול. את לא זמינה אז תחזרי אליי.
אחרי שעתיים ליה כבר הייתה במיטה, ממוללת בכף ידה הקטנה את קצה השמיכה הנצחית, החדר כולו עטוף בניחוחות המקלחת שלה, שילוב של השמפו הלבן ושל קרם הגוף הוורוד עם הריח הממכר. המנורה הקטנה בדמותה של שלגיה כבר דלקה, ואני סגרתי את דלת החדר ברכות. נשכבתי על ספת הסלון בכבדות, אומרת ליקום תודה על סופו של יום זה, כשצפצוף יחיד נשמע בטלפון, מודיע על מייל שהתקבל. 
רוני. שוב כתובתה של רוני על הצג. 
אפי שלי, זו הדרך היחידה להגיע אלייך. חסמת לי אפילו את היכולת לחייג אלייך או לסמס לך. אני מבינה שאת פגועה ומתארת לעצמי שאת מאוכזבת, אבל אחרי כל השנים שעברנו אני חושבת שמגיעה לי הזכות לפחות לנסות להסביר את עצמי. אני טעיתי וטעיתי אך ורק בגלל הפחד מן האמת. טעמתי את החיים בלעדייך ואין להם טעם. הפעם זה יהיה שונה, הפעם לא אוותר. אני רוצה אותך בחיי, ורק אם נהיה יחד אני יודעת שאמצא את הכוחות לצאת עם האמת שלי. תתקשרי אליי, אני יודעת שכשנדבר הכול יישמע לך אחרת. אוהבת אותך, רוני. 
אחזתי בטלפון, נושמת עמוק, האצבע בהיכון על כפתור החיוג, והמחשבה היחידה שעברה לי בראש הייתה שאני עושה טעות. אני פשוט עושה טעות.
עינת? היי, זו אפרת. שלחת לי את ההודעה לחזור אלייך.
היי, תהיתי מתי תתקשרי. אז מה, יום עמוס?
אם רק הייתה יודעת עד כמה, חשבתי לעצמי. 
כן, אפשר לומר.
טוב, אז אפשר לסגור אותו בנועם וברוגע עם איזה כוס קפה, מה את אומרת? 
הינה הגיע רגע האמת והבהלה, אמרתי לעצמי. 
הייתי שמחה, באמת, אבל בהתראה כזו אין לי סידור לילדה.
מה, יש לך ילדה? את אימא? 
חייכתי בעצב על ההכרה בכך שאני סחורה כבדה וסבוכה בקהילה קלילה זו. 
כן, אימא גאה לנסיכה בת שנתיים וחצי.
מדהים, בחיים לא הייתי מאמינה, את נראית צעירה כל כך. אז רגע, איך קוראים לבובה? 
מה לעזאזל קורה פה? תהיתי לעצמי, היא לא נשמעת מבוהלת. אולי אפילו... נלהבת? 
ליה.
אכן שם של נסיכה. אז תאמרי לי, ליה ירשה את היופי מאימא שלה?
הרגשתי את הסומק מתפשט על פניי.
היא עולה בהרבה על אימא שלה.
אז בת כמה את, אימא?
36.
נהדר, בשלה ממש חח. 
השיחה להפתעתי נמשכה עוד דקות ארוכות, שבהן גיליתי שהצעירה בעלת עיני השקד החליפה לא מזמן קידומת, שהיא מסיימת סטז' כעת בעריכת דין ושאת הביטחון העצמי שלה היא לאו דווקא שואבת מהנתונים הפיזיים שלה אלא מן הראש שלה. היא התגלתה כבחורה שנונה עם הומור ציני וחריף, בדיוק כמו שאני אוהבת. מצאתי את עצמי מפטפטת בחופשיות ובטבעיות עם מי שעד אותו רגע הייתה עבורי זרה לחלוטין. קטענו את השיחה בשל הצפצוף הטורדני שבקע מן המכשיר שלי, מאותת על גוויעתה של הסוללה, לא לפני שקבענו לשוחח מחר. הנחתי את הטלפון הבוער על השולחן, ועיניי נעצמות כשעל פניי מרוח לו חיוך. הייתכן?