הו! 24
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

דורי מנור

דורי מנור הוא חתן פרס יהודה עמיחי למשוררים עבריים (2015), פרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש לוי אשכול (2007), פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (2008), והפרס לעריכה ספרותית מטעם משרד התרבות (2008).
 
ספרו האחרון של מנור, "נפש אחת אחריך", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 
מנור הוא מחברם של הספרים: "אמצע הבשר: שירים 1991-2011" (הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק 2012) בעריכת פרופ' דן מירון, שאף צירף לספר אחרית דבר נרחבת על יצירתו של מנור; "בריטון: שירים" (אחוזת בית 2005), "אלפא ואומגה", ליברית לאופרה בשיתוף עם אנה הרמן (הקיבוץ המאוחד 2001). "מעוט: שירים" (הקיבוץ המאוחד 2000). כמו כן, פרסם ספרי תרגום, ביניהם מיצירות שארל בודלר, מולייר, סטפאן מלארמה, פול ואלרי, וולטר, דקארט, פרנסואז סגאן ואחרים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2u7znaw4

סיון בסקין

סיון בסקין (נולדה ב-31 באוגוסט 1976) היא משוררת ומתרגמת ישראלית. בתחילה פרסמה את שירתה באתר "במה חדשה" ובכתב העת האינטרנטי "דג אנונימי?". בהמשך התפרסמו שיריה ותרגומיה בכתבי העת "הו!" ו"הליקון". שיריה של בסקין זכו לתהודה ולשבחי המבקרים מנחם בן וניסים קלדרון.

בסקין משמשת כיום חברת מערכת בכתב העת הספרותי "הו!". בשנת 2006 יצא לאור ספר שיריה הראשון, "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה", בעריכת דורי מנור, ובשנת 2011 יצא לאור ספר שיריה השני, "מסעו של יונה", הכולל לצד שירים מקוריים גם תרגומים לשיריה של מרינה צבטייבה. ב-2017 יצא לאור ספרה "אחותי יהונתן" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, אף הוא בעריכת דורי מנור.

 כן תרגמה יצירות פרוזה ושירה של סרגיי דובלטוב, יוסף ברודסקי, ניקולאי גומיליוב, ולימיר חלבניקוב ועוד.

מספריה:
יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה, הוצאת אחוזת בית, 2006.
מסעו של יונה, הוצאת אחוזת בית, 2011.
אחותי יהונתן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017
שבעה ימים אביב בשנה – ממואר, 2021

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/bde5z6tk

תקציר

מֵעָלֵינוּ: עַיִט
גּוּפוֹ:ֹ קוֹלַב שָׁחֹר

וְעָלָיו טַלִּית תְּכֵלֶת
וְשׁוּלֶיהָ אוֹר בִּקְצֵה
הֶעָנָן

מֵעָלֵינוּ: עַיִט
עֵינוֹ:ֹ זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת

הַיּוֹם - כָּמוֹנוּ - קוֹפֵחַ

וּמֵעָלֵינוּ שְׁנֵינוּ: הָאוֹר
וּמֵעַל שְׁנֵינוּ: הַשֶּׁמֶשׁ

וְהַחֲרָדָה, הַתְּלוּיָה מֵעָלֵינוּ:
שֶׁכָּל זֶה, יוֹם אֶחָד
יִשָּׂרֵף, שֶׁכָּל זֶה
יַעֲלֶה, יוֹם אֶחָד,
בָּאֵשׁ.

*
נדב ליניאל

הו! 24: שירה בימי כולרה
שירה לא נחמדה, שירה נועזת, שירה מחרפת נפש
ומבחר יצירות פרוזה מאת מיטב הסופרות/ים
עורך: דורי מנור

פרק ראשון

גולי דולב־השילוני

מבסוטון

עוד יום קיצי, מסריח כמו פגרי החתולים ברחוב. ובכל זאת, מיוחד — זה היה היום הזה בשנה בו הבת־שירות נדרשת לעבור לומדה על הטרדות מיניות. וזו נהייתה כמעט מסורת אצלנו בארגון, שבכל פעם שבת־השירות המתחלפת תדיר צריכה לענות על לומדה שכזו היא מַקהילה סביבהּ מבקשי מקלט, מספרת להם על משחק מטומטם שהממשלה הכריחה אותה לשחק, מציעה להם לעזור לה, ועל הדרך עושה להם שיעורצ'יק במיניות ובהסכמה.

פתחתי את הדלת, בירכתי אותם לשלום, הכנתי קפה והתיישבתי מול השולחן. אני לא בא בשמונה למשרד, יש לי הסדר מבולבל כזה שאני יכול לענות בבוקר על מיילים מהבית, ובכל לילה אני עונה על מיילים בשתיים בלילה במקום להירדם, ומתַזמן לשמונה שלושים וארבע ולתשע עשרים וחמש, כדי שכולם יחשבו שאני מקיץ כל בוקר לעמל יומי ולא יֵדעו על הסיוטים ועל העייפות ועל השיכר. אבל הבת־שירות צריכה למלא דו"ח שעות לשירות הלאומי שהציב אותה אצלנו, אז בוקר־בוקר היא נאלצת להקדים. כשנכנסתי, הלומדה כבר הייתה בעיצומה. היילמיקאל, ניצול עינויים פוסט־טראומתי ששורץ אצלנו שם כמעט כל יום, התווכח בלהט עם אריתראי אחר על אנימציה של גבר שנגע לגבר אחר בתחת במקום העבודה, והסביר לו שזו לא הטרדה אלא מעשה מגונה. התלבטתי אם להצטרף אליהם או לפתוח את הלפטופּ, כשבועז תורות פתח בהשתנקות את הדלת. אדום, בוכה, משתעל. ובעיקר מצחין מהרגיל.

בפעם הקודמת הם חתכו לו את הפנים. ובגדול אני בעד בועז, ולראיה — לא סתם הוא רץ היישר אלינו אחרי שריססו אותו. אבל, בגדול, בועז "דורררש כאפה", כמו שאומרים הילדים במדרְחוב, ברי"ש חבשית מתגלגלת. מה שלא עשו לו — זה כי הוא הִתחַצְפֵּן. ולראיה, אף אחד אחר במתחם מעולם לא חטף ככה. כנראה בגלל זה אני אוהב אותו, דווקא בגלל הטמטום שלו, שהרי זה לא אומץ אלא תמימות טובה, שהרי זו לא גבורה אלא ספק־אספרגר, שהרי אפילו סנצ'ו פנצ'ו אין לו. בפעם הקודמת זה היה התור למבסוטון.

כשעוברים פה הסיורים של בוקי נאה הוא אוהב לדבר על מלחמות בין עבריינים, זה מוֹכֵר, המאפְיה מיפו נגד החמולה מרמלה, אבל זה סתם צהוב. בעיקרו של דבר מי ששולט במתחם זה המבסוטון, הסם הכי דפוק והכי זול והכי ממכֵּר, שעושה את כווו־לם מבסוטים. יש שיעידו שהוא אפילו לא כזה ממכר, הרי כל התסבוכת אתו בכלל התחילה סביב עניין החימום, כי המבסוטון משמש כתחליף לַהרואין שהתייקר. אבל את המבסוטון לא צריך להמס לפני שמזריקים, והחברֶ'ה אצלנו ברחוב לא פראיירים, אם הם כבר מוציאים מצית כדי להמס את האבקה, הם כבר יחַטאו את המזרק שלהם. אבל את המבסוטון לא צריך להתיך, והחברוּלים כבר לא שולפים מצתים, וכששמענו לראשונה על המבסוטון, זה היה בכלל סביב מגפת הצהבת שהוא חולל, שהתפשטה בנווה־שאנן כמו שרֵפה בשדה קוצים והבעירה את כל ההומלסים שהמשיכו להזריק יחד מאותו חוד המחט, הפעם מבלי לפסטר בין לבין.

מלאני מבועתת מטילים אבל הדְרָאגְז בכלל לא מפריעים אותה. לגמרררי, היא אומרת, יש כל מיני מובנים שונים של ביטחון. וזה שפֹּה בישררראל, אמרה ברררי"ש מתגלגלת של מתנדבת ניו־יורררקית שבאה לתגלית ונתקעה בפלורנטין עם החייל שתקע אותה, זה שפה בישררראל מפחדים ממלחמה, זה אומר שאין לנו ביטחון של פיגועים, אבל בהרררבה מובנים אחרררים יש ביטחון. ולמשל בניו־יורררק אין טילים, אבל בחצי מהעיר אי אפשר ללכת בלילה כי מישהו יִשְדוֹדוֹתְךָ. ולבָּנות בכלל מסוכן בפארררקים ובררכבת בלילה. ופה בתל אביב יש רק חצי שכונה שבּהּ מסוכן לפעמים, ובמקום להגיד תודה על זה אנחנו לגמרררי מתבכיינים. ורק צריך להיות ערניות. אלכוהוליסטים לפעמים מרביצים, שוברים בקבוקים. אבל המבסוטים, הם באמת אנשים קלים. אפשר לזהות אותם מקי־לו־מט־רררים דרך העוויתות שלהם, עוויתות זו כבר מילה שלי, לא שלה. חלק מההשפעה היא שהם מפרכסים כשהם בתוך זה, מדדים, מתגרדים באוויר, מחייכים בחצי פנים, כאילו הם מיטלטלים על סִפו של השבץ הכי נעים בעולם. בתיכון חלמתי על התיירוֹת האלה מתגלית, חלמתי שאני הולך לחוף הים ומשחיל אותן, אחת־שתיים־שלוש על החוף, אבל כשאני עוצם עיניים וחולם על מלאני בלי בגדים, אני מדמיין אותה ככה, שלדית כמו הבנות ברחוב, נגררת אחרי המזרק שבידה, בהבעה של פציאליס, עם פצעי הזרקה במפשׂעה ובמרפקים.

יש שם בקתה כזו, ליד מרכז המחול, בדרך בגין, ליד תחנת האוטובוס של מלאני. מג"בניקים חמושים ברובים ארוכים מאבטחים אותה כל בוקר כשמגיעה המשאית המשוריינת. היא פורקת פנימה, על הדרך הראשית, 450 מנות חתומות. כל מי שרשום ברווחה של תל אביב כ"נגמל מאופיאטים" יכול לקבל שם נקודה יומית של מֶתָאדוֹן, אם כי בגלל ענייני מעמד, הרישום פתוח רק ללבנים. המתאדון אמור לחסום את הרצפטורים במוח שמזהים את החומר הפעיל, משהו כזה. אני לא מבין מה פשר, אבל הבת־שירות אומרת שלפי איזה סרט סקוטי, המתאדון מבטל את היכולת להתמסטל מהרואין. זה נשמע מאוד מרשים, ואני מניח שחלק מהמכורים באמת משתמשים בו בשביל זה. וכל בוקר בין תשע לאחת, 450 נגמלות ונגמלים עומדים ומחכים. תור ארוך, שקט, ממלכתי, שמסתיים ממש מימין לדלת שלנו.

ובמקום שבו תם התור, כלומר ממש לימיננו, מתחיל גם תור נוסף, פחות מסובסד אבל לא פחות מהוקצע. בתור הזה, אם מתאזרים בסבלנות, אפשר להמיר את המתאדון בנתח טרי של מבסוטון, חינם אין כסף, ללא עמלה וריבית. הבדואים שמציעים את הדיל השווה־לכל־נפש הזה משתמשים במנות המדודות — עם תווית איכות ממשלתית! — כדי לרקוח את המבסוטון, שמורכב מדילול של כל מיני חומרים. זה קצת ביצה ותרנגולת בשבילי, אני לא מבין איך אם המתאדון חוסם את ההרואין הוא מרכיב את הסם שמחליף את ההרואין, אבל מילא, יש דברים נסתרים שלא נבין. לפי אגדה מקומית, המשטרה לא יכולה לעשות שום דבר נגד השורה הזאת, כי היא לא יכולה לאכוף שוק קח־תן: אם אין כסף, אי אפשר להוכיח סחר בסמים. ואכן, הבארטר הזה מתקיים כבר חודשים ארוכים באין מפריע, מאות עומדים בתור מדי בוקר, שקית תמורת שקית. בלי מזומן ובלי ביט.

בועז תורות, בכל זאת נמאס לו. חדל מסֵדר מקלחת־תגלחת, לכלך לעצמו את הבגדים, ויצק לו בבית־המלאכה שלידנו גבישון של קמח תופח וג'ונסונס־ג'ונס־בייבי־טלק. על ראש הכובע מצחייה — שתל מצלמה נסתרת, בכיס — דחף עט־מיקרופון, ויצא את בית המלאכה היישר אל התור השני, כדי לנסות ולהפיל את הבדואים. אוי כמה שהוא מטומטם, אוי איך שהם פִּנצ'רו אותו. הרי כולם מכירים אותו, כל הסדרנים של התורים, גם הרוסים של המשרד רווחה, גם הסודנים של הבדואים. הם אפילו מעשנים אתו סיגריות לפעמים, כל בוקר הם אומרים לו שלום כשהוא נכנס לבית־מלאכה. ולחשוב שבמרץ הוא פשוט נעמד בתור, פשוט ככה.

הם חשבו שזה מצחיק, הסדרנים, אז הם העמידו פנים שהם לא מזהים אותו. כשהוא הגיע עם הטלק שלו לחלפנים שבקצה, והם פוררו אותו עם האצבע, הם דפקו לו מכות כאלה, שגם הכובע וגם העט הלכו קאפוט. אם הוא היה צופה בתור פעם אחת כמו שצריך, הוא היה רואה שכּל המֶתאדוֹנים כולם חתומים באותה השקית של משרד הרווחה, ואילו האבקה שלו נעטפה בשקית סנדוויץ' של סנו. החלפנים צעקו שהוא ניסה להפיל אותם, התפוצצו מזעם, בעטו לבטן והוציאו סכין. אבל בכל זאת, בועז הוא חבר, ובוקר בוקר הוא מעשן עם הסדרנים סיגריה. אז רגע לפני שהחלפנים חרטו בו חיוך קוסה־מחשי נוסח גלאזגו בשני הצדדים, הסדרנים הצוהלים, שהשתגעו מרוב צחוק, צעקו שהמשטרה מגיעה כדי להרגיע את הרוחות, ובועז ברח אלינו עם חתך מדמם בלחי ימין. חבשנו אותו, נתַנו לו קצת עראק, וביקשנו בשבילו מהמג"בניקים כדורים נגד איידס והפטיטיס, שאמורים למנוע הדבקה כמה שעות אחרי החשיפה, על כל צרה שלא תבוא.

בסופו של דבר, האשמאי יצא מחוזק מהפּרשה ואף זכה בכינוי, תורות, במלעיל כמובן. נערות ההפקר של המתחם חיבקוהו בבקרים וקראו לו הגיבור שלהן מבעד לערפִלי תודעתן המסוככת. כל הסדרנים שינו מסלול והקפידו שאף תור לא יעבור לידו יותר. והוא חש עצמו מלך העולם והחיים. הבולגרי הממזר, שאמר שקניית בית מלאכה בנווה־שאנן לפני שלושים שנה זו הטעות הכי גדולה שהוא עשה בחיים, שהתגאה שהוא איש חוק, התחיל להתהלך אצלנו כמו מלך הגנבים. למשל בי"ז בתמוז, כשהייתה אצלנו במשרד משלחת של חולצות כחולות, בנות שלושים שחיות בקומונה היפית, נשים זהב פרוויים, דבש ניגר, מדריכות שיושבות עם חבורה של אריתראיות במשרד ומלמדות אותן בכל יום ד' עברית, ברגישות ומקצועיות שאין בלתן. אז בועז תורות, שפתאום הרשה לעצמו להתפרץ אלינו באמצע יום, עבר ליד איזו מסעדה של חרדים, זה היה לפני חג מוזר שיש רק לחרדים, נאמר עשרה בטבת, אז המזנון בבני־ברק עמד לזרוק מיני מזונות. הוא העמיס את הכול על המשאית שלו ופשוט התפרץ אלינו ככה, עם מגשי אלומיניום, לסעודת י"ז בתמוז עם כל הבנות. הן עפו עליו, זה באמת היה טעים, וכולן למדו מילים כמו פולקעס וכוסמת.

אז אתמול בועז תורות הדבּיל הלך במדרחוב לקנות סיגריות. הוא ראה מישהי במלבושי השומר הצעיר, את מעיין, שמתנדבת אצלנו לפעמים, מסיירת עם חבורה של תיכוניסטים ומסבירה להם בלהט על מעמד מבקשי המקלט בישראל. אין ויזה, יש הפרה של אמנות האו"ם, וכו' וכו' וכו'. נתחייך בועז תורות. כשמגלים שמעיין עושה כאלה דברים, הלב מתרחב. באמת עבודת קודש, והוא אומר שנים למשפחה שלו שמה שצריך לעשות זה להכניס את כולם לעבודה, לניקיונות, לחקלאות, במקום למרר להם את החיים. אבל מה — מעייני לא חייכה בחזרה. חייך שוב, והיא התעלמה. לא מכבד ולא מכובד. עמד שם עשר דקות, הקשיב, התעניין, למד על אמנת האו"ם לפליטים וחיכה שיסתיים הסיור. כשהקבוצה התפזרה, בועז תורות ניגש להגיד לה שלום ולדרוש שמעתה והלאה תיתן כבוד, שלא תתעלם ממנו, חצופה. "זנאי", היא צרחה על הבועז המתקרב, "עוף מכאן, ואל תסתכל על אף אישה ככה בחיים", "אני אתלוש לך את הזין", "אל תחייך אליי כאילו אני אחת הזונות שלך", ותוך כדי, היא ריססה לו בפלפל את הפנים. איזו מהתלה. הסדרנים טיפלו בו, נתנו לו מים. מעיין בטח תתנצל ברביעי הבא על הטעות בזיהוי. אבל אלינו הוא בא כדי לבקש מגבונים לחים, כי כשהפנים שלו בערו, ברח לו קקי בתחתונים.

דורי מנור

דורי מנור הוא חתן פרס יהודה עמיחי למשוררים עבריים (2015), פרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש לוי אשכול (2007), פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (2008), והפרס לעריכה ספרותית מטעם משרד התרבות (2008).
 
ספרו האחרון של מנור, "נפש אחת אחריך", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 
מנור הוא מחברם של הספרים: "אמצע הבשר: שירים 1991-2011" (הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק 2012) בעריכת פרופ' דן מירון, שאף צירף לספר אחרית דבר נרחבת על יצירתו של מנור; "בריטון: שירים" (אחוזת בית 2005), "אלפא ואומגה", ליברית לאופרה בשיתוף עם אנה הרמן (הקיבוץ המאוחד 2001). "מעוט: שירים" (הקיבוץ המאוחד 2000). כמו כן, פרסם ספרי תרגום, ביניהם מיצירות שארל בודלר, מולייר, סטפאן מלארמה, פול ואלרי, וולטר, דקארט, פרנסואז סגאן ואחרים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2u7znaw4

סיון בסקין

סיון בסקין (נולדה ב-31 באוגוסט 1976) היא משוררת ומתרגמת ישראלית. בתחילה פרסמה את שירתה באתר "במה חדשה" ובכתב העת האינטרנטי "דג אנונימי?". בהמשך התפרסמו שיריה ותרגומיה בכתבי העת "הו!" ו"הליקון". שיריה של בסקין זכו לתהודה ולשבחי המבקרים מנחם בן וניסים קלדרון.

בסקין משמשת כיום חברת מערכת בכתב העת הספרותי "הו!". בשנת 2006 יצא לאור ספר שיריה הראשון, "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה", בעריכת דורי מנור, ובשנת 2011 יצא לאור ספר שיריה השני, "מסעו של יונה", הכולל לצד שירים מקוריים גם תרגומים לשיריה של מרינה צבטייבה. ב-2017 יצא לאור ספרה "אחותי יהונתן" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, אף הוא בעריכת דורי מנור.

 כן תרגמה יצירות פרוזה ושירה של סרגיי דובלטוב, יוסף ברודסקי, ניקולאי גומיליוב, ולימיר חלבניקוב ועוד.

מספריה:
יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה, הוצאת אחוזת בית, 2006.
מסעו של יונה, הוצאת אחוזת בית, 2011.
אחותי יהונתן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017
שבעה ימים אביב בשנה – ממואר, 2021

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/bde5z6tk

עוד על הספר

הו! 24 דורי מנור, סיון בסקין

גולי דולב־השילוני

מבסוטון

עוד יום קיצי, מסריח כמו פגרי החתולים ברחוב. ובכל זאת, מיוחד — זה היה היום הזה בשנה בו הבת־שירות נדרשת לעבור לומדה על הטרדות מיניות. וזו נהייתה כמעט מסורת אצלנו בארגון, שבכל פעם שבת־השירות המתחלפת תדיר צריכה לענות על לומדה שכזו היא מַקהילה סביבהּ מבקשי מקלט, מספרת להם על משחק מטומטם שהממשלה הכריחה אותה לשחק, מציעה להם לעזור לה, ועל הדרך עושה להם שיעורצ'יק במיניות ובהסכמה.

פתחתי את הדלת, בירכתי אותם לשלום, הכנתי קפה והתיישבתי מול השולחן. אני לא בא בשמונה למשרד, יש לי הסדר מבולבל כזה שאני יכול לענות בבוקר על מיילים מהבית, ובכל לילה אני עונה על מיילים בשתיים בלילה במקום להירדם, ומתַזמן לשמונה שלושים וארבע ולתשע עשרים וחמש, כדי שכולם יחשבו שאני מקיץ כל בוקר לעמל יומי ולא יֵדעו על הסיוטים ועל העייפות ועל השיכר. אבל הבת־שירות צריכה למלא דו"ח שעות לשירות הלאומי שהציב אותה אצלנו, אז בוקר־בוקר היא נאלצת להקדים. כשנכנסתי, הלומדה כבר הייתה בעיצומה. היילמיקאל, ניצול עינויים פוסט־טראומתי ששורץ אצלנו שם כמעט כל יום, התווכח בלהט עם אריתראי אחר על אנימציה של גבר שנגע לגבר אחר בתחת במקום העבודה, והסביר לו שזו לא הטרדה אלא מעשה מגונה. התלבטתי אם להצטרף אליהם או לפתוח את הלפטופּ, כשבועז תורות פתח בהשתנקות את הדלת. אדום, בוכה, משתעל. ובעיקר מצחין מהרגיל.

בפעם הקודמת הם חתכו לו את הפנים. ובגדול אני בעד בועז, ולראיה — לא סתם הוא רץ היישר אלינו אחרי שריססו אותו. אבל, בגדול, בועז "דורררש כאפה", כמו שאומרים הילדים במדרְחוב, ברי"ש חבשית מתגלגלת. מה שלא עשו לו — זה כי הוא הִתחַצְפֵּן. ולראיה, אף אחד אחר במתחם מעולם לא חטף ככה. כנראה בגלל זה אני אוהב אותו, דווקא בגלל הטמטום שלו, שהרי זה לא אומץ אלא תמימות טובה, שהרי זו לא גבורה אלא ספק־אספרגר, שהרי אפילו סנצ'ו פנצ'ו אין לו. בפעם הקודמת זה היה התור למבסוטון.

כשעוברים פה הסיורים של בוקי נאה הוא אוהב לדבר על מלחמות בין עבריינים, זה מוֹכֵר, המאפְיה מיפו נגד החמולה מרמלה, אבל זה סתם צהוב. בעיקרו של דבר מי ששולט במתחם זה המבסוטון, הסם הכי דפוק והכי זול והכי ממכֵּר, שעושה את כווו־לם מבסוטים. יש שיעידו שהוא אפילו לא כזה ממכר, הרי כל התסבוכת אתו בכלל התחילה סביב עניין החימום, כי המבסוטון משמש כתחליף לַהרואין שהתייקר. אבל את המבסוטון לא צריך להמס לפני שמזריקים, והחברֶ'ה אצלנו ברחוב לא פראיירים, אם הם כבר מוציאים מצית כדי להמס את האבקה, הם כבר יחַטאו את המזרק שלהם. אבל את המבסוטון לא צריך להתיך, והחברוּלים כבר לא שולפים מצתים, וכששמענו לראשונה על המבסוטון, זה היה בכלל סביב מגפת הצהבת שהוא חולל, שהתפשטה בנווה־שאנן כמו שרֵפה בשדה קוצים והבעירה את כל ההומלסים שהמשיכו להזריק יחד מאותו חוד המחט, הפעם מבלי לפסטר בין לבין.

מלאני מבועתת מטילים אבל הדְרָאגְז בכלל לא מפריעים אותה. לגמרררי, היא אומרת, יש כל מיני מובנים שונים של ביטחון. וזה שפֹּה בישררראל, אמרה ברררי"ש מתגלגלת של מתנדבת ניו־יורררקית שבאה לתגלית ונתקעה בפלורנטין עם החייל שתקע אותה, זה שפה בישררראל מפחדים ממלחמה, זה אומר שאין לנו ביטחון של פיגועים, אבל בהרררבה מובנים אחרררים יש ביטחון. ולמשל בניו־יורררק אין טילים, אבל בחצי מהעיר אי אפשר ללכת בלילה כי מישהו יִשְדוֹדוֹתְךָ. ולבָּנות בכלל מסוכן בפארררקים ובררכבת בלילה. ופה בתל אביב יש רק חצי שכונה שבּהּ מסוכן לפעמים, ובמקום להגיד תודה על זה אנחנו לגמרררי מתבכיינים. ורק צריך להיות ערניות. אלכוהוליסטים לפעמים מרביצים, שוברים בקבוקים. אבל המבסוטים, הם באמת אנשים קלים. אפשר לזהות אותם מקי־לו־מט־רררים דרך העוויתות שלהם, עוויתות זו כבר מילה שלי, לא שלה. חלק מההשפעה היא שהם מפרכסים כשהם בתוך זה, מדדים, מתגרדים באוויר, מחייכים בחצי פנים, כאילו הם מיטלטלים על סִפו של השבץ הכי נעים בעולם. בתיכון חלמתי על התיירוֹת האלה מתגלית, חלמתי שאני הולך לחוף הים ומשחיל אותן, אחת־שתיים־שלוש על החוף, אבל כשאני עוצם עיניים וחולם על מלאני בלי בגדים, אני מדמיין אותה ככה, שלדית כמו הבנות ברחוב, נגררת אחרי המזרק שבידה, בהבעה של פציאליס, עם פצעי הזרקה במפשׂעה ובמרפקים.

יש שם בקתה כזו, ליד מרכז המחול, בדרך בגין, ליד תחנת האוטובוס של מלאני. מג"בניקים חמושים ברובים ארוכים מאבטחים אותה כל בוקר כשמגיעה המשאית המשוריינת. היא פורקת פנימה, על הדרך הראשית, 450 מנות חתומות. כל מי שרשום ברווחה של תל אביב כ"נגמל מאופיאטים" יכול לקבל שם נקודה יומית של מֶתָאדוֹן, אם כי בגלל ענייני מעמד, הרישום פתוח רק ללבנים. המתאדון אמור לחסום את הרצפטורים במוח שמזהים את החומר הפעיל, משהו כזה. אני לא מבין מה פשר, אבל הבת־שירות אומרת שלפי איזה סרט סקוטי, המתאדון מבטל את היכולת להתמסטל מהרואין. זה נשמע מאוד מרשים, ואני מניח שחלק מהמכורים באמת משתמשים בו בשביל זה. וכל בוקר בין תשע לאחת, 450 נגמלות ונגמלים עומדים ומחכים. תור ארוך, שקט, ממלכתי, שמסתיים ממש מימין לדלת שלנו.

ובמקום שבו תם התור, כלומר ממש לימיננו, מתחיל גם תור נוסף, פחות מסובסד אבל לא פחות מהוקצע. בתור הזה, אם מתאזרים בסבלנות, אפשר להמיר את המתאדון בנתח טרי של מבסוטון, חינם אין כסף, ללא עמלה וריבית. הבדואים שמציעים את הדיל השווה־לכל־נפש הזה משתמשים במנות המדודות — עם תווית איכות ממשלתית! — כדי לרקוח את המבסוטון, שמורכב מדילול של כל מיני חומרים. זה קצת ביצה ותרנגולת בשבילי, אני לא מבין איך אם המתאדון חוסם את ההרואין הוא מרכיב את הסם שמחליף את ההרואין, אבל מילא, יש דברים נסתרים שלא נבין. לפי אגדה מקומית, המשטרה לא יכולה לעשות שום דבר נגד השורה הזאת, כי היא לא יכולה לאכוף שוק קח־תן: אם אין כסף, אי אפשר להוכיח סחר בסמים. ואכן, הבארטר הזה מתקיים כבר חודשים ארוכים באין מפריע, מאות עומדים בתור מדי בוקר, שקית תמורת שקית. בלי מזומן ובלי ביט.

בועז תורות, בכל זאת נמאס לו. חדל מסֵדר מקלחת־תגלחת, לכלך לעצמו את הבגדים, ויצק לו בבית־המלאכה שלידנו גבישון של קמח תופח וג'ונסונס־ג'ונס־בייבי־טלק. על ראש הכובע מצחייה — שתל מצלמה נסתרת, בכיס — דחף עט־מיקרופון, ויצא את בית המלאכה היישר אל התור השני, כדי לנסות ולהפיל את הבדואים. אוי כמה שהוא מטומטם, אוי איך שהם פִּנצ'רו אותו. הרי כולם מכירים אותו, כל הסדרנים של התורים, גם הרוסים של המשרד רווחה, גם הסודנים של הבדואים. הם אפילו מעשנים אתו סיגריות לפעמים, כל בוקר הם אומרים לו שלום כשהוא נכנס לבית־מלאכה. ולחשוב שבמרץ הוא פשוט נעמד בתור, פשוט ככה.

הם חשבו שזה מצחיק, הסדרנים, אז הם העמידו פנים שהם לא מזהים אותו. כשהוא הגיע עם הטלק שלו לחלפנים שבקצה, והם פוררו אותו עם האצבע, הם דפקו לו מכות כאלה, שגם הכובע וגם העט הלכו קאפוט. אם הוא היה צופה בתור פעם אחת כמו שצריך, הוא היה רואה שכּל המֶתאדוֹנים כולם חתומים באותה השקית של משרד הרווחה, ואילו האבקה שלו נעטפה בשקית סנדוויץ' של סנו. החלפנים צעקו שהוא ניסה להפיל אותם, התפוצצו מזעם, בעטו לבטן והוציאו סכין. אבל בכל זאת, בועז הוא חבר, ובוקר בוקר הוא מעשן עם הסדרנים סיגריה. אז רגע לפני שהחלפנים חרטו בו חיוך קוסה־מחשי נוסח גלאזגו בשני הצדדים, הסדרנים הצוהלים, שהשתגעו מרוב צחוק, צעקו שהמשטרה מגיעה כדי להרגיע את הרוחות, ובועז ברח אלינו עם חתך מדמם בלחי ימין. חבשנו אותו, נתַנו לו קצת עראק, וביקשנו בשבילו מהמג"בניקים כדורים נגד איידס והפטיטיס, שאמורים למנוע הדבקה כמה שעות אחרי החשיפה, על כל צרה שלא תבוא.

בסופו של דבר, האשמאי יצא מחוזק מהפּרשה ואף זכה בכינוי, תורות, במלעיל כמובן. נערות ההפקר של המתחם חיבקוהו בבקרים וקראו לו הגיבור שלהן מבעד לערפִלי תודעתן המסוככת. כל הסדרנים שינו מסלול והקפידו שאף תור לא יעבור לידו יותר. והוא חש עצמו מלך העולם והחיים. הבולגרי הממזר, שאמר שקניית בית מלאכה בנווה־שאנן לפני שלושים שנה זו הטעות הכי גדולה שהוא עשה בחיים, שהתגאה שהוא איש חוק, התחיל להתהלך אצלנו כמו מלך הגנבים. למשל בי"ז בתמוז, כשהייתה אצלנו במשרד משלחת של חולצות כחולות, בנות שלושים שחיות בקומונה היפית, נשים זהב פרוויים, דבש ניגר, מדריכות שיושבות עם חבורה של אריתראיות במשרד ומלמדות אותן בכל יום ד' עברית, ברגישות ומקצועיות שאין בלתן. אז בועז תורות, שפתאום הרשה לעצמו להתפרץ אלינו באמצע יום, עבר ליד איזו מסעדה של חרדים, זה היה לפני חג מוזר שיש רק לחרדים, נאמר עשרה בטבת, אז המזנון בבני־ברק עמד לזרוק מיני מזונות. הוא העמיס את הכול על המשאית שלו ופשוט התפרץ אלינו ככה, עם מגשי אלומיניום, לסעודת י"ז בתמוז עם כל הבנות. הן עפו עליו, זה באמת היה טעים, וכולן למדו מילים כמו פולקעס וכוסמת.

אז אתמול בועז תורות הדבּיל הלך במדרחוב לקנות סיגריות. הוא ראה מישהי במלבושי השומר הצעיר, את מעיין, שמתנדבת אצלנו לפעמים, מסיירת עם חבורה של תיכוניסטים ומסבירה להם בלהט על מעמד מבקשי המקלט בישראל. אין ויזה, יש הפרה של אמנות האו"ם, וכו' וכו' וכו'. נתחייך בועז תורות. כשמגלים שמעיין עושה כאלה דברים, הלב מתרחב. באמת עבודת קודש, והוא אומר שנים למשפחה שלו שמה שצריך לעשות זה להכניס את כולם לעבודה, לניקיונות, לחקלאות, במקום למרר להם את החיים. אבל מה — מעייני לא חייכה בחזרה. חייך שוב, והיא התעלמה. לא מכבד ולא מכובד. עמד שם עשר דקות, הקשיב, התעניין, למד על אמנת האו"ם לפליטים וחיכה שיסתיים הסיור. כשהקבוצה התפזרה, בועז תורות ניגש להגיד לה שלום ולדרוש שמעתה והלאה תיתן כבוד, שלא תתעלם ממנו, חצופה. "זנאי", היא צרחה על הבועז המתקרב, "עוף מכאן, ואל תסתכל על אף אישה ככה בחיים", "אני אתלוש לך את הזין", "אל תחייך אליי כאילו אני אחת הזונות שלך", ותוך כדי, היא ריססה לו בפלפל את הפנים. איזו מהתלה. הסדרנים טיפלו בו, נתנו לו מים. מעיין בטח תתנצל ברביעי הבא על הטעות בזיהוי. אבל אלינו הוא בא כדי לבקש מגבונים לחים, כי כשהפנים שלו בערו, ברח לו קקי בתחתונים.