ג'ומס

פתח דבר

כאשר עלה רעיון הספר שלפנינו הגיב ג'ומס בהתלבטות, כדרכו. כמה פעמים במהלך השיחות שאל אותי אם הספר ״מעניין״, אם יש בו ״בשר״. הוא חשש מחשיפה אישית, וגם לא שׂשׂ לעימותים אישיים, כפי שלא שש אליהם בחיים שמחוץ לספר.

ג'ומס לא ידע שגם לי היו לבטים. כפי שאמר עליו עמוס עוז כאשר ראה בו את המנהיג הבא של השמאל הציוני, ״הבעיה עם ג'ומס שאין סביבו דרמות, אז אנחנו נייצר לו דרמות.״ כמה מפתה לכתוב ביוגרפיות של אנשי ריב ומדון, אנשים שידעו מהפכים אישיים וניחנו במזג הפכפך. איך כותבים או יוצרים ספר על אדם שכמעט, אם בכלל, לא היו לו אויבים בחיי הציבור, המלאים יריבויות ומאבקי כוח, על מי שנאמר עליו לאחר הפרישה מהכנסת ״ג'ומס ועוד 120״? איך מספרים סיפור אישי על גבר בעל אישיות כובשת והופעה מרשימה שהיה כל חייו, מאז ימי התיכון והקן בתנועה, איש של אישה אחת, וחי כל ימיו הבוגרים בכפר קטן על גבעה נגבית? איך כותבים על אדם שאינו מכיר, כעדותו, את המושג ״החמצה״? איך הולכים בעקבותיו של אדם שכל ימיו עסק בחיבורים ובמפגשים, בתיווכים ובפשרות, אבל אינו יודע לשקר? ובמילה אחת: איך מפרקים את האיש השלם הזה, שלם עם עצמו ועם סביבתו.

ההתלבטות שלי הייתה קצרת ימים. הדרמה שם, לגמרי שם, והיא מונחת במקומות שמהם היא נעדרת לכאורה. אנו, אנשי השומר הצעיר, חובבים את הדיאלקטיקה, את הניגודים היוצרים שלם חדש. זו על פי פרידריך הגל הדרמה של ההיסטוריה, והיא מוטמעת בחייו של ג'ומס כאדם וכאיש ציבור. זו הדיאלקטיקה שבין נציג של חטיבה בשמאל הציוני המתמעט לבין הקשרים שטָווה עם המרחב הפוליטי והאידיאולוגי מקצה לקצה. זו הדיאלקטיקה שבין שמרנות שומרית מובנית לבין היכולת להכיל שינויים ואפילו לעצב אותם, כמו בימי ההפרטה בקיבוץ. זו היכולת ללכת במסלולים היסטוריים סלולים, אבל לזהות רגע של שינוי ולהיות בין מוביליו, כמו במהפכת 'חיים חדשים' בהסתדרות. זו הדיאלקטיקה שבין החיבור העמוק לגורל היהודי, לשואה, לסבא הדתי ואפילו ליידיש, לבין חילוניות מנומקת ועקבית. זו הדיאלקטיקה שבין כעס מהול בחרדה על שלטון ישראל בשטחים, לבין דבקות בציונות וקבלת המימד הצבאי שלה, אותו צבא של בניו הטייסים המשליכים פצצות על עזה תוך חיבוטי ערכים. הדרמה הזו חזקה יותר מכל מהפך אישי או אידיאולוגי, שלא היה, ואם היה זה לא היה ג'ומס.

בזמן שחלף בין חתימת הספר להוצאתו לאור קיבלה הדרמה תפנית רבת משמעות וכואבת. מרצ נפלטה מהכנסת ה-25. ג'ומס, ממנהיגיה הבולטים, עמל ללא לאוּת לחיבורן של מרצ והעבודה, ולא רק כדי להימנע מהרע שאכן קרה, אלא כתפיסת עולם: בניית שמאל במתכונת חדשה. למאמצים האלה, שלו ושל אחרים, לא הייתה אוזן קשבת בצד השני. בשיחה איתי ביקש שאדגיש שלא נואש, לא מתפקידו של השמאל במדינת ישראל גם בפרצופה הנוכחי, ולא מבניית מסגרת חדשה, שהקהל שלה גדול בהרבה מכפי שהשתקף בקלפיות. לדבריו, "1 בנובמבר 2022 הוא עוד צומת המחייב אותנו לבחון ולבחור את דרכנו".

לא הגעתי אל ג'ומס כחוקר זר או כמראיין נטול פניות. אני צעיר מג'ומס בחצי עשור, אבל נפגשנו בצמתים שונים של חיינו. שנינו גדלנו בתנועת השומר הצעיר בערי גוש דן, למדנו באותו בית ספר תיכון והלכנו להגשים בקיבוצים קטנים הנאבקים על קיומם. כאשר כיהן כמזכיר הצעיר ביותר של הקיבוץ הארצי, הייתי עורך צעיר (מאוד) של שבועון התנועה. השתתפנו יחד במאבקי האגף השמאלי של הציונות על אותם ערכים, יצאנו לאותן הפגנות וליווינו את המעשה הפוליטי — הוא כאיש ציבור ואני ככותב וכעורך. יחד ניסינו גם לפענח את ״האישיות השומרית״, את הצֵידה שהעניק לנו השומר הצעיר לא רק כאידיאולוגיה אלא כדרך חיים וכדפוס התנהגות. המפגש המתמשך הזה הועיל מאוד ליצירת הספר, ועל כן גם בחרתי להיות נוכח בו באמצעות הערות ושאלות, לא רק כמראיין אלא גם כעין משתתף סמוי.

הספר לא היה יוצא לאור ולא היה ראוי אם לא היה מאגד בתוכו, לצד הסיפור האישי, את מה שאהבנו לקרוא לו בשומר הצעיר ״השקפת עולם״. כאן מתגלה ג'ומס, שלא זכה ללימודים אקדמיים מסודרים, כידען ובעל עמדות עשירות ומבוססות, מנוסחות ורבות השראה, בכל עניין המעסיק ישראלי בן המקום, וכאיש העולם בן הזמן.

זה המקום להודות להוצאת הקיבוץ המאוחד ולעורך סדרת קו אדום גיורא רוזן, שאימצו את הספר בחום אף שכבר היה סגור וחתום, ל'יד יערי' ולמנהלה דודו אמיתי, שפרסו על הספר את חסותם וסייעו להוצאתו, ולקרן חבצלת על תמיכתה. הרבה תודה למשפחתו של ג'ומס, ומעל כולם לנילי, האישה שאיתו, שאהבתם הנמשכת, אשר נצרפה גם באסון שפקד אותם בראשית הדרך, היא מקור כוחו של ג'ומס, ואין ולא היה לו תחליף. 

רוביק רוזנטל, תל אביב, יוני 2022

עץ גויאבות בחצר

ילדות של שנות הארבעים והחמישים, דירות קטנות ורחוב משפחתי בתל אביב, מרחבים לא בנויים והוויית קוצים ברמת גן הצומחת. מציאות של מחסור בלי תחושת מחסור. שלב אחר שלב מתגבש מרכז החיים: הקן של התנועה

אתה מזוהה כרמת גני במקורך, אבל נולדת וגדלת בילדותך בתל אביב.

הייתי ילד תל אביבי עד גיל שמונה. גדעון לוי כתב בעיתון הארץ מאמר על רחוב שטנד 19. גם אני גדלתי ברחוב שטנד. גדעון כתב על המסגרייה שהייתה בצד שלו, ואני זכרתי שהמסגרייה הייתה בצד השני, אז נראה שגרתי מולו. כשהייתי מועמד לתפקיד יושב ראש מרצ, פרסם המקומון כל העיר אייטם על כך שאני תל אביבי במקור, והכתב לקח אותי לבית שבו גרנו. הבית היה משופץ, זו לא הייתה הדירה שזכרתי.

איך זכרת אותה?

זה היה בעצם פרוזדור ארוך ושלושה חדרים. גרו בדירה שלוש משפחות, משפחה בכל חדר. מישהו לקח בית וחילק אותו. אבא, אמא ואני גרנו באותו חדר, אחי יאיר נולד לפני שעברנו לרמת גן. בכל חדר גרו גם ילדים, והיינו נפגשים בפרוזדור הארוך בדירה. גרו שם תאומים, וילד שהיה לימים פרופסור ידוע. השירותים היו משותפים.

היה תור לשירותים?

כן, אם כי אני לא זוכר את זה כילד. אלה זיכרונות שאתה בודק בדיעבד, אם הדברים היו באמת. אני זוכר שירדתי עם יאיר אחי לרחוב. הייתי בן שש בערך. עברה ברחוב עגלה שחילקה קרח. לעגלה היה מעצור, בורג מסתובב שלחץ על הגלגל. עליתי על העגלה, המכנסיים נתפסו בבורג, נפלתי ושברתי את היד. ביום החלטת האו״ם, בכ״ט בנובמבר 1947, כשירד הלילה, התחילו לרקוד ולצעוק ברחוב שלמה המלך הסמוך. ביקשתי מאמא: תגידי לי מה זה. אמא אמרה: יש מדינה!

נוף הילדות המוקדמת שלנו דומה מאוד. אני עצמי גרתי מאה מטרים משם, ברחוב ישראליס שבין ריינס לדיזנגוף. מתי עברתם לרמת גן?

עברנו בראשית מאי 1948. הלכנו לגור בקריית בורוכוב הרמת גנית שהיה בה אז רחוב אחד, קראו לזה שיכון עובדים. בצד אחד של השכונה גרו חיילים משוחררים. כל הבתים היו חד־קומתיים, מצופים אבן ירושלמית. בערך חמש מאות מטרים משם הייתה חומת עפר. הרימו אותה כדי שהצלפים מכפר סלמה הסמוך לא יירו עלינו. את סלמה כבשו בין שישי לשבת, עוד לפני הכרזת העצמאות. אמא מספרת שהחברים שלהם באו ואמרו לה לפני שעברנו לשם: איך את הולכת עם שני ילדים לגרֶנֶץ? גרֶנֶץ זה ביידיש גבול.

כלומר, היכן שיש ערבים, שם עובר הגבול.

אבא שירת בצבא ביחידה של אנשים מבוגרים, וההרגשה הייתה שאנחנו הולכים לגור על יד הגבול. אבל עברנו יומיים אחרי שכבשו את סלמה.

למה עזבתם את תל אביב?

זה היה מהלך לשיפור הדיור. הציעו דירות של שיכון עובדים תמורת חמישים אלף לירות של אז. כל השכונה אוכלסה באנשים שיכלו לממן בית משל עצמם, וקיבלו בית צמוד קרקע.

עברתם לבית שהיו בו שני חדרים וגינה. גן עדן לעומת הדירה הקודמת.

היה חדר שינה והיה סלון. גן עדן? לא בטוח. אלה היו בתים מאוד צנועים, לא יותר מחמישים מטרים רבועים. אחר כך הוסיפו את ״החדר השלישי״, שבו אנחנו, יאיר ואני, גרנו. הגינה הייתה יפה ואבא עבד בה הרבה. הנכדים שלו עוד זוכרים את הגויאבות ואת עץ השזיף. בשלב מסוים, בימי הצנע, הוריי ניסו להקים לול קטן. גם בבתים אחרים הקימו לולים. אצל ההורים של נילי בגבעתיים היה לול יותר גדול.

בי זה מעורר קנאה. חייתי רוב ילדותי בדירת מרתף, החלונות שלה היו בגובה המדרכה.

היתרון הגדול שלנו היה שהבית עמד בשדרה. היה בשכונה רחוב ראשי וממנו יצאו סמטאות. בכל סמטה היו שלושה־ארבעה בתים, ובסופה שטח, ששימש מעין חניה. אנחנו היינו הבית הקיצוני, והחניה הייתה שלנו. את מסיבת הבר מצווה שלי עשינו על הכביש של החניה.

חניה זה נכס חשוב, בוודאי היום.

נכון, אבל לא הייתה לנו מכונית, אבא שלי לא נהג. מעבר לרחוב השתרכה שדרה לאורך כל השכונה, היום היא נקראת שדרת הצנחנים. בקצה האחד שלה עמד בית הספר עמישב, בקצה השני היה גן ציבורי, ומיד אחריו — פרדס ערבי. אחרי שנה־שנתיים עקרו את הפרדס ובנו במקומו שיכונים. מול הבית הייתה משאבה של הבאר שסיפקה מים לפרדס, ואנחנו נהגנו להיכנס לבית הבטון של המשאבה. סביבנו התפרסו מרחבים ענקיים, אבל לאט לאט המרחבים נסגרו וצצו שיכונים.

מה נשאר מהכפר הערבי?

סלמה היה ריק, גירשו משם את כולם. זה היה כפר לא קטן. הוא התחיל מהמקום שבו נמצא היום הספארי, ונמתח עד יפו. אני זוכר חיילים שנהגו להתאמן על הסוללה שהוקמה, ואנחנו, הילדים, אספנו את התרמילים כדי למנוע ירי עלינו. לבתי הכפר היו דלתות פח גדולות, ואנחנו הסתובבנו בסמטאות הריקות ושאלנו אם יש מישהו בתוך הבתים.

השכונה שלכם היא היום רמת חן?

כל האזור נקרא קריית בורוכוב: רמת יצחק הישנה, רחוב ירושלים, קולנוע גל־אור. אחר כך החלו להיבנות שכונות של וילות. כמה חודשים אחרי שעברנו התחלתי ללמוד בבית ספר ברחוב יהלום ברמת גן, במשמרת שנייה.

משמרת שנייה?

כן. היה אז מחסור בכיתות לימוד. כיתה אחת למדה משמונה עד שתים עשרה, וכיתה שנייה — מאחת עד אחר הצהריים. כדי להגיע לבית הספר היה צריך לעבור ברחוב יהלום, מרחק שהיום נראה עצום. זכורה לי חוויה טראומתית כילד. דודה שלי גרה במרכז רמת גן, בכופר היישוב. אִמי הביאה אותי לכיתה בצהריים, ואמרו לדודה שלי שתבוא לקחת את הילד בארבע. באותו יום הלימודים נגמרו משום מה בשתיים. התחלתי ללכת לכיוון הבית של הדודה שלי ברחוב ביאליק. אנשים ראו ילד קטן, שאלו אותי מאיפה אני. אמרתי שאני הולך לדודה. איכשהו, במעלה הרחוב פגשתי את אמא, שכנראה הלכה כבר לבית הספר, והיא לקחה אותי. אחר כך הייתי הולך כל יום ברגל מהבית לבית הספר, עובר דרך מה שקראו לו גבעת האיילות, היכן שעומד היום בית צבי. על הגבעה הייתה ערימה של רמץ כבוי, מכוסה בשקי מלט. קפצתי פנימה, קיבלתי כוויות ברגליים ורצתי עד הבית. כשהגעתי לכיתה ב' הקימו את בית הספר עמישב, ועברתי ללמוד שם.

בזיכרונות שלך אתה מזכיר מלאכות שנעלמו. למשל, זיפות גגות.

לפני כל חורף היה צריך לזפת את הגג. היום מביאים מישהו לאטום, אנחנו עשינו זה בעצמנו. בכל שישי אחר הצהריים אמרו לי: ״תלך לטאטא את השביל.״ היה צריך לנקות לקראת שבת. גם היום, בקיבוץ, אני אומר בימי שישי: ״אני יוצא לטאטא את השביל.״

אתה מזכיר גם את השעון שהיה מצלצל כל שעה.

כשלא נרדמתי שמעתי את ההורים מדברים. בחדר שלהם היה שעון גדול, שצלצל כל חצי שעה עוד שנים אחר כך. הנכדים זוכרים שהיו באים לישון, והצלצול היה מעיר אותם.

נולד לך אח, אתה בן חמש. חמש שנים זה פער גילים די גדול בין אחים.

אחותי שרה'לה נולדה חמש שנים אחרי יאיר. המודל של אבא ואמא היה מרווחים של חמישיות. עם אחותי כבר לא ביליתי בבית. החוויה העיקרית שלנו הייתה בתנועה ובבית הספר, ועם זאת הבית היה מאוד חשוב. הוא העניק לי את הביטחון ואת הסביבה שבה גדלתי. הלכתי בדרך שההורים שלי הלכו בה, אבל התנועה הייתה מרכז העולם מגיל צעיר.

והשם הזה שמלווה אותך, ג'ומס?

בשכונה קראו לי ג'מוס — שמו הערבי של התאו, חיה די לא סימפטית. קראו לי אפילו ג'מוס ערבי. בתנועה קראו לי גם שחור, בגלל צבע העור שלי. הבנות בתנועה החליטו שג'מוס זה שם לא יפה, ושינו לג'וּמֶס, מעין שם חיבה על בסיס ג'מוס. ככה זה נשאר.

זה דבק בך גם כי היית רחב כתפיים וגבוה?

ג'ומס זה עץ שקמה, אבל רוב האנשים לא יודעים מה זה. הערבים אומרים ג'וּמֶז, במלרע. בבגרותי, כשהגיעו אמריקאים ורצו לפגוש אותי, הם אמרו: איך זה שיש אצלכם בן אדם עם שם אמריקאי, כי חשבו שקראו לי ג'יימס. אז זהו, היום אני סבא ג'ומס. רק אחי ואחותי קוראים לי חיים.