אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא

אמרתי אני ולא פתחו. אמרתי אני ולא נפתחו שערי שמיים.
 
בעל־חלל תן מחללך, בעל־חלל רק לי.
 
בעל־חלל, אני ממציא אלים, מלאכים, כוכבים, מזלות — משהו שימלא לי חלל. אבל בקומי אני רואה שראיתי לילה. סתם לילה.
 
בעל־חלל עשה שזה לא יהיה סתם לילה.
בעל־חלל עשה לי יקום מלילה.
 
בעל־חלל, באשר אינך, תן לי כוכב־אני אחד, דבר־אני אחד או מושג־אני אחד, מה זה חשוב? הוויה אחת שהיא אני־אני, בלי פסיכולוגיה, בלי סוציולוגיה, ביולוגיה, כימיה, פיזיקה; הוויה אחת שהיא אני־לוגיה, שהיא אנלוגית רק לי.
 
אבל אתה בדיה, בעל־חלל. אמצעי ספרותי שבדיתי הלילה.
 
גם אני אמצעי ספרותי שבדיתי הלילה. אולם כשיעלה היום אני אוסיף להיות אמצעי ספרותי ואילו אתה תהיה חלל באמת, שלם באמת, בעל חוקיות מובחנת, בדידה, שעה שאני המוקף בך אהיה בודד מבלי להיות לבד; אהיה עם עצמי אפילו מבלי שיהיה לי עצמי להיות איתו.
 
כל אחד מבני האדם עכשיו, בחיי, באשר אינם, כל אחד מבני האדם עכשיו, שיהיה כל אחד רק שיהיה, רק שלא אצטרך לבצע את הליכת החלל הזאת לבד, את הליכת החלל ששמה חיים, משום מקום לכלום, ללא משימה, ללא כלי עבודה ולא בחלל בכלל — אבל עם כל האימה של הליכת חלל, עם כל הבדידות.
 
היקום לבד ביקום כפי שאני לבד בי. מתקיימים בי כל התנאים לחיים, אבל לא נמצאו בי הוכחות לקיומם. אם היו בי חיים כבר הייתי יודע עליהם, רושם אותם בחושים שמלכתחילה כיוונו אותי להאמין באפשרות של חיים. אני חללית שצוידה בחיישנים הרגישים ביותר, נשלחה לגלות את עצמה ונכשלה אפילו בזה.
 
מה ביקשתי? להשחיל מילה משל עצמי, לפתוח את פי מבלי שיישפכו לי רוח ומים לא־לי, שבחישוב הכללי, כשייחתם ספר היקום, יימצא שסכום כל האנרגיה לא היה אפס — שהיה אפס פלוס אחד קטן, או אפס מינוס אחד קטן, מה זה משנה? שאני הקטן, הזעיר, הוסיף אחד או גרע אחד, אבל שלא היה אפס, שלא היה סתם.
שהיה אחד כזה, כרמלי. משהו כזה.
 
אלוהים לא לחלוק דבר, לא לחלוק מחשב עם אחי, שיהיה לי מחשב משלי, בית משלי, הורים רק שלי, אלוהים רק בשבילי. לקרוא ספרות, היסטוריה, פילוסופיה, ולמצוא שוני במקום עוד ועוד דמיון, לגלות אותי במקום עוד כללים מכלילים שחלים עליי, לגלות שאני מיוחד, שאני יחיד, שבדבר אחד אינני חולק דבר עם אף אחד, שאני דבר אחד שאיננו שום דבר אחר ואף אחד אחר.
לא שהכול אחד — שאני אחד... אם הכול אני או לא — זה לא משנה לי, לא מעלה ולא מוריד מכבודי אם הכול אחד או הכול הכול או הכול כלום או גם וגם, רק שאני אהיה אחד כזה, ישות בעלת ממשות — ממשית או כוזבת, אבל מוגדרת, מספר על דלת הפרוזדור־יקום — שמורת נפש אני ובתוכה בעל חיים קטן, ערך טבע מוגן. כמה זה קשה? למה זה קשה?
 
הארץ מלאה והחלל ריק, ואני החלול לאן אלך? הכלי שבור אבל עוד שורק ברוח. אני גמור ועודי מדבר. אני חליל עם אפס אוויר משלו. אני חליל בחלל שחושב שהוא חללית, אבל כל הזמן הזה הוא חלילית ברִיק מוחלט.
 
(שמת לב שאתה תמיד בוכה כשאתה שותה, ולעולם אינך בוכה כשאינך שותה? אולי היית שם לב לזה אם לא היית מרבה כל כך לשתות וממעט כל כך לבכות.)
 
השירה שלי גוססת, בעל־חלל. השירה שלי גוססת, אבל אני לא חוזר לחדר, אני לא חוזר לַספר. אגור במרפסת, הומלס של היקום, אנאלפבית שלך. אקרא אותך, ורק אותך, מבלי להבין מה אני קורא, מבלי לדעת מה זה שאני רואה, כמאוהב.
בעל־חלל, כוכב המעמקים רואה בי אפס. כוכב המרחקים, הוא לא רואה אותי ממטר. ואני בהם מאוהב, מאוהב, מאוהב... אלוהים רק שיזרחו כבר מעבר לפינה הזאת, כדור הארץ, שנתקעתי בה כל הערב. אלוהים, מה נתקעתי פה כל הערב? מה נתקעתי פה כל החיים?
 
ובכלל לא רציתי להיות משורר. רציתי להיות אסטרונאוט. אם לומר את האמת, כל העניין שלי בספרות אינו אלא כסות מכובדת־לכאורה לרצון החולני, הכמעט־ברברי שלי לצאת לחלל. ולא שהבטתי בכוכבים בעיני ילד כלות. לא. הרבה לפני שהפנמתי שיש יקום עצום מחוץ לפנימיותי, שמעתי את ההורים משתמשים במילה ״אסטרונאוט״ כבקללה. כששכחתי מחברת, כשלא התעניינתי בברברת המייגעת של היומיום, הם קראו לי ״אסטרו״. כינוי הגנאי הפך לציווי קיומי: לשכוח את המחברת, לשכוח מהקשקשת, להיות אסטרונאוט! אבל כדי להיות אסטרונאוט צריך להיות טייס קרב. וכדי להיות טייס קרב צריך להיות בכושר. כדי להיות טייס קרב צריך להיראות כמו הילדים ששיחקו כדורגל, ואני לא נראיתי כמו הילדים ההם. ואינני יודע מה פה סיבה ומה מסובב: אם לא שיחקתי כדורגל כי לא נראיתי כמו הילדים ששיחקו כדורגל, או שלא נראיתי כמו הילדים ששיחקו כדורגל כי לא שיחקתי כדורגל. ועדיין, עדיין יכולתי לסובב את גורלי. אם בגיל שבע עשרה או שמונה עשרה הייתי שם לעצמי למטרה לצאת לקורס טיס, אולי היום הייתי אסטרונאוט. זה נשמע מופרך כל כך, ועם זאת אני יכול בטבעיות גמורה, בקלילות המקוללת של הדמיון, לדמיין את עצמי מתאמן לקראת המיונים, רץ בלילות הקיץ בגן הזיכרון כפר סבא. אבל לא יצאתי לרוץ. ישבתי לכתוב. אז חשבתי להיות פיזיקאי. פיזיקאים לא צריכים לשחק כדורגל, חשבתי, הם תרים את היקום במחשבה. אבל כדי להיות פיזיקאי צריך להיות טוב במתמטיקה. ואני לא הייתי טוב במתמטיקה. או כך לפחות הבנתי מהמורה למתמטיקה. אולי מיהרתי להרים ידיים, אולי אם לכיתה שלי היה משובץ מורה אחר... אף פעם אין מספיק חיים כדי לברר את העניינים האלה. ואני, במקום לברר אותם, המשכתי לברור שירים. וככל שכתבתי יותר כך יותר ויותר הפכתי ל״אסטרו״, האדם שלא לגמרי איתנו. אז חשבתי שאני לפחות בכיוון הנכון, כלומר החוצה, עד שלא ראיתי לידי עוד אנשים וחשבתי שהינה — הגעתי לחלל החיצון. אבל ההורים צדקו ככלות הכול: אני לא אסטרונאוט. אני סתם מרחף.