אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא

אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

עודד כרמלי

עודד כרמלי (נולד ב-18 בפברואר 1985) הוא משורר, סופר, עורך ועיתונאי ישראלי. החל לכתוב שירה בגיל צעיר. כבר בגיל 16 פורסמו שיריו בכתב העת עכשיו. לאחר שירותו הצבאי עבר לתל אביב והשתלב בזירת הספרות והשירה של בית הקפה הנסיך הקטן.

בשנת 2006 החל כרמלי לארגן ערבי שירה בשכונת פלורנטין תחת השם "תרכובת", במסגרת זו פגש את יהודה ויזן. באותה שנה ייסדו השניים את כתב העת לשירה "כתם". סך הכל פורסמו שישה גיליונות בין דצמבר 2006 למרץ 2008.

בשנת 2007 ייסדו כרמלי וויזן את פסטיבל תל אביב לשירה. בשנת 2008 זכה במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" של עיריית תל אביב. בשנת 2011 הקים את כתב העת הבה להבא לספרות עברית עכשווית. בשנת 2015 ייסד את הוצאת הספרים הבה לאור.

בשנה זאת גם חידש את פסטיבל תל אביב לשירה, הפעם לצד דוד (ניאו) בוחבוט, ומאז הוא נערך כסדרו מדי שנה בחנוכה.

מאז שנת 2007 כרמלי פרסם רומן, שלושה קובצי שירה וספר עזרה-עצמית פרודי. ובמהלך פעילותו ערך עשרות ערבי שירה, ספרות, מחשבות ומדע. רבים משיריו פורסמו בעיתונים היומיים ובכתבי עת שונים, וכן תורגמו למספר שפות. ב-2015 פורסם מבחר משיריו בהוצאת Proper Tales Press הקנדית. לצד מסות וביקורות ספרות, כרמלי עובד כעיתונאי מדע, בכלי תקשורת ישראליים כמו אתר סוכנות החלל הישראלית ומוסף הארץ ובכלי תקשורת בינלאומיים כמו Nautilus ו-New Scientist.

מספריו:
עורשלד, מחזור שירים, עכשיו, 2007.
כלכלת בית, רומן, כתר, 2009.
ליקום אין אופוזיציה, קובץ שירים, אחוזת בית, 2010.
החיים לא ראויים לחיים, קובץ שירים, הבה לאור, 2015.
הכלום מנצח (כשאנשים חכמים עושים מדיטציה), עזרה עצמית, כנרת-זמורה-ביתן, 2019.
אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא, הבה לאור ואפרסמון, 2023

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/tnx5r8ae

תקציר

"אמרתי אני ולא פתחו. אמרתי אני ולא נפתחו שערי שמיים" – כך נפתח אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא, ספרו החדש של עודד כרמלי.

בעודו תקוע על שרטון כדור הארץ, כרמלי בא חשבון עם הכוכבים שרימו ועם האנשים שלא באו להציל, בטקסט שנע בין פתק חטוף וקודח לבין מסה פילוסופית, בין פרץ טורט לבין תפילה אוניברסלית. זהו סיפור חניכה שלילי, של מי שלא רוצה להפוך לבן אדם – לא פה, לא ככה – ומבקש להיעשות לנתינם של החלל והנצח. 
אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא קורא תיגר על היקום עצמו, על המחסור הנורא שגורם לנו לא להיות אלוהים, על הכורח המקולל להיות מי שאנחנו ורק מי שאנחנו. 

עורך הספר, עודד וולקשטיין: "אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא" מתחולל במרחב האינסופי שבין פתק חטוף וקודח לבין מסה פילוסופית, בין פרץ טורט לבין תפילה, בין שירה לבין הוראות הכנה להתקנתו של יקום ראוי לשמו. אפשר לראות בספר הזה סיפור חניכה תשלילי, פרי רוחו הגואה של מי שמסרב להסתגל למדי העבודה הלוחצים של האנושי ומבקש להיעשות לנתינם של החלל והנצח. באורח מפתיע, החיים משתברים ביתר חריפות מבעד למנסרה המצטללת של דחייתם: ככלות הכול, המספר הכלוא באי הבודד של אנושיותו, ומבקש לבנות חללית מחומרי הגלם הזמינים, אנוס לעשות שימוש תדיר בזיכרונותיו ובחלומותיו, לאלץ את דמעותיו לנצנץ ככוכבים. החללית לא נבנית, והחלום להפוך לאסטרונאוט גווע בלב הילד. אבל הספר הולך וצובר תאוצה, הולך ומתגבר; בנקודה מסוימת נדמה, שכמו סוסו של דון קישוט בפרגמנט המפורסם של קפקא, הוא משיל מעליו את מחברו – וטס. ואיך הוא טס, הבן זונה".

פרק ראשון

אמרתי אני ולא פתחו. אמרתי אני ולא נפתחו שערי שמיים.
 
בעל־חלל תן מחללך, בעל־חלל רק לי.
 
בעל־חלל, אני ממציא אלים, מלאכים, כוכבים, מזלות — משהו שימלא לי חלל. אבל בקומי אני רואה שראיתי לילה. סתם לילה.
 
בעל־חלל עשה שזה לא יהיה סתם לילה.
בעל־חלל עשה לי יקום מלילה.
 
בעל־חלל, באשר אינך, תן לי כוכב־אני אחד, דבר־אני אחד או מושג־אני אחד, מה זה חשוב? הוויה אחת שהיא אני־אני, בלי פסיכולוגיה, בלי סוציולוגיה, ביולוגיה, כימיה, פיזיקה; הוויה אחת שהיא אני־לוגיה, שהיא אנלוגית רק לי.
 
אבל אתה בדיה, בעל־חלל. אמצעי ספרותי שבדיתי הלילה.
 
גם אני אמצעי ספרותי שבדיתי הלילה. אולם כשיעלה היום אני אוסיף להיות אמצעי ספרותי ואילו אתה תהיה חלל באמת, שלם באמת, בעל חוקיות מובחנת, בדידה, שעה שאני המוקף בך אהיה בודד מבלי להיות לבד; אהיה עם עצמי אפילו מבלי שיהיה לי עצמי להיות איתו.
 
כל אחד מבני האדם עכשיו, בחיי, באשר אינם, כל אחד מבני האדם עכשיו, שיהיה כל אחד רק שיהיה, רק שלא אצטרך לבצע את הליכת החלל הזאת לבד, את הליכת החלל ששמה חיים, משום מקום לכלום, ללא משימה, ללא כלי עבודה ולא בחלל בכלל — אבל עם כל האימה של הליכת חלל, עם כל הבדידות.
 
היקום לבד ביקום כפי שאני לבד בי. מתקיימים בי כל התנאים לחיים, אבל לא נמצאו בי הוכחות לקיומם. אם היו בי חיים כבר הייתי יודע עליהם, רושם אותם בחושים שמלכתחילה כיוונו אותי להאמין באפשרות של חיים. אני חללית שצוידה בחיישנים הרגישים ביותר, נשלחה לגלות את עצמה ונכשלה אפילו בזה.
 
מה ביקשתי? להשחיל מילה משל עצמי, לפתוח את פי מבלי שיישפכו לי רוח ומים לא־לי, שבחישוב הכללי, כשייחתם ספר היקום, יימצא שסכום כל האנרגיה לא היה אפס — שהיה אפס פלוס אחד קטן, או אפס מינוס אחד קטן, מה זה משנה? שאני הקטן, הזעיר, הוסיף אחד או גרע אחד, אבל שלא היה אפס, שלא היה סתם.
שהיה אחד כזה, כרמלי. משהו כזה.
 
אלוהים לא לחלוק דבר, לא לחלוק מחשב עם אחי, שיהיה לי מחשב משלי, בית משלי, הורים רק שלי, אלוהים רק בשבילי. לקרוא ספרות, היסטוריה, פילוסופיה, ולמצוא שוני במקום עוד ועוד דמיון, לגלות אותי במקום עוד כללים מכלילים שחלים עליי, לגלות שאני מיוחד, שאני יחיד, שבדבר אחד אינני חולק דבר עם אף אחד, שאני דבר אחד שאיננו שום דבר אחר ואף אחד אחר.
לא שהכול אחד — שאני אחד... אם הכול אני או לא — זה לא משנה לי, לא מעלה ולא מוריד מכבודי אם הכול אחד או הכול הכול או הכול כלום או גם וגם, רק שאני אהיה אחד כזה, ישות בעלת ממשות — ממשית או כוזבת, אבל מוגדרת, מספר על דלת הפרוזדור־יקום — שמורת נפש אני ובתוכה בעל חיים קטן, ערך טבע מוגן. כמה זה קשה? למה זה קשה?
 
הארץ מלאה והחלל ריק, ואני החלול לאן אלך? הכלי שבור אבל עוד שורק ברוח. אני גמור ועודי מדבר. אני חליל עם אפס אוויר משלו. אני חליל בחלל שחושב שהוא חללית, אבל כל הזמן הזה הוא חלילית ברִיק מוחלט.
 
(שמת לב שאתה תמיד בוכה כשאתה שותה, ולעולם אינך בוכה כשאינך שותה? אולי היית שם לב לזה אם לא היית מרבה כל כך לשתות וממעט כל כך לבכות.)
 
השירה שלי גוססת, בעל־חלל. השירה שלי גוססת, אבל אני לא חוזר לחדר, אני לא חוזר לַספר. אגור במרפסת, הומלס של היקום, אנאלפבית שלך. אקרא אותך, ורק אותך, מבלי להבין מה אני קורא, מבלי לדעת מה זה שאני רואה, כמאוהב.
בעל־חלל, כוכב המעמקים רואה בי אפס. כוכב המרחקים, הוא לא רואה אותי ממטר. ואני בהם מאוהב, מאוהב, מאוהב... אלוהים רק שיזרחו כבר מעבר לפינה הזאת, כדור הארץ, שנתקעתי בה כל הערב. אלוהים, מה נתקעתי פה כל הערב? מה נתקעתי פה כל החיים?
 
ובכלל לא רציתי להיות משורר. רציתי להיות אסטרונאוט. אם לומר את האמת, כל העניין שלי בספרות אינו אלא כסות מכובדת־לכאורה לרצון החולני, הכמעט־ברברי שלי לצאת לחלל. ולא שהבטתי בכוכבים בעיני ילד כלות. לא. הרבה לפני שהפנמתי שיש יקום עצום מחוץ לפנימיותי, שמעתי את ההורים משתמשים במילה ״אסטרונאוט״ כבקללה. כששכחתי מחברת, כשלא התעניינתי בברברת המייגעת של היומיום, הם קראו לי ״אסטרו״. כינוי הגנאי הפך לציווי קיומי: לשכוח את המחברת, לשכוח מהקשקשת, להיות אסטרונאוט! אבל כדי להיות אסטרונאוט צריך להיות טייס קרב. וכדי להיות טייס קרב צריך להיות בכושר. כדי להיות טייס קרב צריך להיראות כמו הילדים ששיחקו כדורגל, ואני לא נראיתי כמו הילדים ההם. ואינני יודע מה פה סיבה ומה מסובב: אם לא שיחקתי כדורגל כי לא נראיתי כמו הילדים ששיחקו כדורגל, או שלא נראיתי כמו הילדים ששיחקו כדורגל כי לא שיחקתי כדורגל. ועדיין, עדיין יכולתי לסובב את גורלי. אם בגיל שבע עשרה או שמונה עשרה הייתי שם לעצמי למטרה לצאת לקורס טיס, אולי היום הייתי אסטרונאוט. זה נשמע מופרך כל כך, ועם זאת אני יכול בטבעיות גמורה, בקלילות המקוללת של הדמיון, לדמיין את עצמי מתאמן לקראת המיונים, רץ בלילות הקיץ בגן הזיכרון כפר סבא. אבל לא יצאתי לרוץ. ישבתי לכתוב. אז חשבתי להיות פיזיקאי. פיזיקאים לא צריכים לשחק כדורגל, חשבתי, הם תרים את היקום במחשבה. אבל כדי להיות פיזיקאי צריך להיות טוב במתמטיקה. ואני לא הייתי טוב במתמטיקה. או כך לפחות הבנתי מהמורה למתמטיקה. אולי מיהרתי להרים ידיים, אולי אם לכיתה שלי היה משובץ מורה אחר... אף פעם אין מספיק חיים כדי לברר את העניינים האלה. ואני, במקום לברר אותם, המשכתי לברור שירים. וככל שכתבתי יותר כך יותר ויותר הפכתי ל״אסטרו״, האדם שלא לגמרי איתנו. אז חשבתי שאני לפחות בכיוון הנכון, כלומר החוצה, עד שלא ראיתי לידי עוד אנשים וחשבתי שהינה — הגעתי לחלל החיצון. אבל ההורים צדקו ככלות הכול: אני לא אסטרונאוט. אני סתם מרחף.

עודד כרמלי

עודד כרמלי (נולד ב-18 בפברואר 1985) הוא משורר, סופר, עורך ועיתונאי ישראלי. החל לכתוב שירה בגיל צעיר. כבר בגיל 16 פורסמו שיריו בכתב העת עכשיו. לאחר שירותו הצבאי עבר לתל אביב והשתלב בזירת הספרות והשירה של בית הקפה הנסיך הקטן.

בשנת 2006 החל כרמלי לארגן ערבי שירה בשכונת פלורנטין תחת השם "תרכובת", במסגרת זו פגש את יהודה ויזן. באותה שנה ייסדו השניים את כתב העת לשירה "כתם". סך הכל פורסמו שישה גיליונות בין דצמבר 2006 למרץ 2008.

בשנת 2007 ייסדו כרמלי וויזן את פסטיבל תל אביב לשירה. בשנת 2008 זכה במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" של עיריית תל אביב. בשנת 2011 הקים את כתב העת הבה להבא לספרות עברית עכשווית. בשנת 2015 ייסד את הוצאת הספרים הבה לאור.

בשנה זאת גם חידש את פסטיבל תל אביב לשירה, הפעם לצד דוד (ניאו) בוחבוט, ומאז הוא נערך כסדרו מדי שנה בחנוכה.

מאז שנת 2007 כרמלי פרסם רומן, שלושה קובצי שירה וספר עזרה-עצמית פרודי. ובמהלך פעילותו ערך עשרות ערבי שירה, ספרות, מחשבות ומדע. רבים משיריו פורסמו בעיתונים היומיים ובכתבי עת שונים, וכן תורגמו למספר שפות. ב-2015 פורסם מבחר משיריו בהוצאת Proper Tales Press הקנדית. לצד מסות וביקורות ספרות, כרמלי עובד כעיתונאי מדע, בכלי תקשורת ישראליים כמו אתר סוכנות החלל הישראלית ומוסף הארץ ובכלי תקשורת בינלאומיים כמו Nautilus ו-New Scientist.

מספריו:
עורשלד, מחזור שירים, עכשיו, 2007.
כלכלת בית, רומן, כתר, 2009.
ליקום אין אופוזיציה, קובץ שירים, אחוזת בית, 2010.
החיים לא ראויים לחיים, קובץ שירים, הבה לאור, 2015.
הכלום מנצח (כשאנשים חכמים עושים מדיטציה), עזרה עצמית, כנרת-זמורה-ביתן, 2019.
אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא, הבה לאור ואפרסמון, 2023

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/tnx5r8ae

סקירות וביקורות

"אחד כזה, כרמלי. משהו כזה" אילאור פורת פנס 31/07/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

"אחד כזה, כרמלי. משהו כזה" אילאור פורת פנס 31/07/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא עודד כרמלי

אמרתי אני ולא פתחו. אמרתי אני ולא נפתחו שערי שמיים.
 
בעל־חלל תן מחללך, בעל־חלל רק לי.
 
בעל־חלל, אני ממציא אלים, מלאכים, כוכבים, מזלות — משהו שימלא לי חלל. אבל בקומי אני רואה שראיתי לילה. סתם לילה.
 
בעל־חלל עשה שזה לא יהיה סתם לילה.
בעל־חלל עשה לי יקום מלילה.
 
בעל־חלל, באשר אינך, תן לי כוכב־אני אחד, דבר־אני אחד או מושג־אני אחד, מה זה חשוב? הוויה אחת שהיא אני־אני, בלי פסיכולוגיה, בלי סוציולוגיה, ביולוגיה, כימיה, פיזיקה; הוויה אחת שהיא אני־לוגיה, שהיא אנלוגית רק לי.
 
אבל אתה בדיה, בעל־חלל. אמצעי ספרותי שבדיתי הלילה.
 
גם אני אמצעי ספרותי שבדיתי הלילה. אולם כשיעלה היום אני אוסיף להיות אמצעי ספרותי ואילו אתה תהיה חלל באמת, שלם באמת, בעל חוקיות מובחנת, בדידה, שעה שאני המוקף בך אהיה בודד מבלי להיות לבד; אהיה עם עצמי אפילו מבלי שיהיה לי עצמי להיות איתו.
 
כל אחד מבני האדם עכשיו, בחיי, באשר אינם, כל אחד מבני האדם עכשיו, שיהיה כל אחד רק שיהיה, רק שלא אצטרך לבצע את הליכת החלל הזאת לבד, את הליכת החלל ששמה חיים, משום מקום לכלום, ללא משימה, ללא כלי עבודה ולא בחלל בכלל — אבל עם כל האימה של הליכת חלל, עם כל הבדידות.
 
היקום לבד ביקום כפי שאני לבד בי. מתקיימים בי כל התנאים לחיים, אבל לא נמצאו בי הוכחות לקיומם. אם היו בי חיים כבר הייתי יודע עליהם, רושם אותם בחושים שמלכתחילה כיוונו אותי להאמין באפשרות של חיים. אני חללית שצוידה בחיישנים הרגישים ביותר, נשלחה לגלות את עצמה ונכשלה אפילו בזה.
 
מה ביקשתי? להשחיל מילה משל עצמי, לפתוח את פי מבלי שיישפכו לי רוח ומים לא־לי, שבחישוב הכללי, כשייחתם ספר היקום, יימצא שסכום כל האנרגיה לא היה אפס — שהיה אפס פלוס אחד קטן, או אפס מינוס אחד קטן, מה זה משנה? שאני הקטן, הזעיר, הוסיף אחד או גרע אחד, אבל שלא היה אפס, שלא היה סתם.
שהיה אחד כזה, כרמלי. משהו כזה.
 
אלוהים לא לחלוק דבר, לא לחלוק מחשב עם אחי, שיהיה לי מחשב משלי, בית משלי, הורים רק שלי, אלוהים רק בשבילי. לקרוא ספרות, היסטוריה, פילוסופיה, ולמצוא שוני במקום עוד ועוד דמיון, לגלות אותי במקום עוד כללים מכלילים שחלים עליי, לגלות שאני מיוחד, שאני יחיד, שבדבר אחד אינני חולק דבר עם אף אחד, שאני דבר אחד שאיננו שום דבר אחר ואף אחד אחר.
לא שהכול אחד — שאני אחד... אם הכול אני או לא — זה לא משנה לי, לא מעלה ולא מוריד מכבודי אם הכול אחד או הכול הכול או הכול כלום או גם וגם, רק שאני אהיה אחד כזה, ישות בעלת ממשות — ממשית או כוזבת, אבל מוגדרת, מספר על דלת הפרוזדור־יקום — שמורת נפש אני ובתוכה בעל חיים קטן, ערך טבע מוגן. כמה זה קשה? למה זה קשה?
 
הארץ מלאה והחלל ריק, ואני החלול לאן אלך? הכלי שבור אבל עוד שורק ברוח. אני גמור ועודי מדבר. אני חליל עם אפס אוויר משלו. אני חליל בחלל שחושב שהוא חללית, אבל כל הזמן הזה הוא חלילית ברִיק מוחלט.
 
(שמת לב שאתה תמיד בוכה כשאתה שותה, ולעולם אינך בוכה כשאינך שותה? אולי היית שם לב לזה אם לא היית מרבה כל כך לשתות וממעט כל כך לבכות.)
 
השירה שלי גוססת, בעל־חלל. השירה שלי גוססת, אבל אני לא חוזר לחדר, אני לא חוזר לַספר. אגור במרפסת, הומלס של היקום, אנאלפבית שלך. אקרא אותך, ורק אותך, מבלי להבין מה אני קורא, מבלי לדעת מה זה שאני רואה, כמאוהב.
בעל־חלל, כוכב המעמקים רואה בי אפס. כוכב המרחקים, הוא לא רואה אותי ממטר. ואני בהם מאוהב, מאוהב, מאוהב... אלוהים רק שיזרחו כבר מעבר לפינה הזאת, כדור הארץ, שנתקעתי בה כל הערב. אלוהים, מה נתקעתי פה כל הערב? מה נתקעתי פה כל החיים?
 
ובכלל לא רציתי להיות משורר. רציתי להיות אסטרונאוט. אם לומר את האמת, כל העניין שלי בספרות אינו אלא כסות מכובדת־לכאורה לרצון החולני, הכמעט־ברברי שלי לצאת לחלל. ולא שהבטתי בכוכבים בעיני ילד כלות. לא. הרבה לפני שהפנמתי שיש יקום עצום מחוץ לפנימיותי, שמעתי את ההורים משתמשים במילה ״אסטרונאוט״ כבקללה. כששכחתי מחברת, כשלא התעניינתי בברברת המייגעת של היומיום, הם קראו לי ״אסטרו״. כינוי הגנאי הפך לציווי קיומי: לשכוח את המחברת, לשכוח מהקשקשת, להיות אסטרונאוט! אבל כדי להיות אסטרונאוט צריך להיות טייס קרב. וכדי להיות טייס קרב צריך להיות בכושר. כדי להיות טייס קרב צריך להיראות כמו הילדים ששיחקו כדורגל, ואני לא נראיתי כמו הילדים ההם. ואינני יודע מה פה סיבה ומה מסובב: אם לא שיחקתי כדורגל כי לא נראיתי כמו הילדים ששיחקו כדורגל, או שלא נראיתי כמו הילדים ששיחקו כדורגל כי לא שיחקתי כדורגל. ועדיין, עדיין יכולתי לסובב את גורלי. אם בגיל שבע עשרה או שמונה עשרה הייתי שם לעצמי למטרה לצאת לקורס טיס, אולי היום הייתי אסטרונאוט. זה נשמע מופרך כל כך, ועם זאת אני יכול בטבעיות גמורה, בקלילות המקוללת של הדמיון, לדמיין את עצמי מתאמן לקראת המיונים, רץ בלילות הקיץ בגן הזיכרון כפר סבא. אבל לא יצאתי לרוץ. ישבתי לכתוב. אז חשבתי להיות פיזיקאי. פיזיקאים לא צריכים לשחק כדורגל, חשבתי, הם תרים את היקום במחשבה. אבל כדי להיות פיזיקאי צריך להיות טוב במתמטיקה. ואני לא הייתי טוב במתמטיקה. או כך לפחות הבנתי מהמורה למתמטיקה. אולי מיהרתי להרים ידיים, אולי אם לכיתה שלי היה משובץ מורה אחר... אף פעם אין מספיק חיים כדי לברר את העניינים האלה. ואני, במקום לברר אותם, המשכתי לברור שירים. וככל שכתבתי יותר כך יותר ויותר הפכתי ל״אסטרו״, האדם שלא לגמרי איתנו. אז חשבתי שאני לפחות בכיוון הנכון, כלומר החוצה, עד שלא ראיתי לידי עוד אנשים וחשבתי שהינה — הגעתי לחלל החיצון. אבל ההורים צדקו ככלות הכול: אני לא אסטרונאוט. אני סתם מרחף.