כך נולד משה

צוואה למשה

כשהתעוררתי הבוקר, כה בהיר וחד היה החלום שחלמתי עד שהתפלאתי למצוא את עצמי לא רק בין החיים, אלא גם במצב־הבריאות המעולה הרגיל שלי. אין להתעלם מחלום החוזר ונשנֶה שלושה לילות ברציפות, זהה בשלושתם בכל הפרטים. אני מוטרד מכך שהחלום מספק לי כה מעט מידע מדויק, אך רומז שאני, נבונפר, לא אוכל ככל הנראה ליישם את החלטתי למלא תפקיד נמרץ וחיוני בחינוכו של אחייני, משה.

לפרעה יש כבר למעלה משישים בנים, אם כן מדוע זה אני, עם מספר כה רב של אחיינים, בוחר במשה כמושא לזכרונותי? אני מאמין שהוא נולד לייעוד שישפיע מאוד על עתידה של מצרים. אף שמשה הוא בן שנה בלבד, רעמסס כבר החליט שהילד יגדל להיות מפואר ממנו. הוא משוכנע, ממש כמוני, שמשה איננו רק הבן הנבחר של פרעה, אלא שהוא באמת ובתמים בן מקודש של הורוּס.

כוונתי היתה לשכנע את פרעה לאפשר לילד לבקר אותי לעיתים קרובות, וקיוויתי שאם הוא יבוא להתבודד באחוזתי המרוחקת, ״המים החיים״, הוא ירכוש לו אמונה בפשטות יסודותיהם של יחסי־אנוש, שבהעדרם עוצמה רבת־חסד יכולה להיעשות מכשיר הרס.

היטב יודע אני, לאחר שבזמנו הייתי יורש־העצר המלכותי, עד כמה קשה לילד להכיר בערכה של האמת כשהוא מוקף בחנופה ולשון־חלקות כשהן בלתי־מאוזנות בביקורת כנה. האם יוכל מישהו, ואפילו אביו, לספר לו מה היו הנסיבות האמיתיות של הולדתו? האם יִמָּצא ולוּ אמיץ אחד להזהירו מפני ניגוד העניינים שהוא יחוש, אותו עימות הנובע מן הכוחות המנוגדים של התורשה הפיזית שלו? מסופקני: ספק כה גדול, עד שאני מטיל על עצמי את המשימה למלא כמות גדולה של פפירוסים בסימני־כתב.

אין אני מיומן בשימוש במילים שאינן מלוּות בקול המעניק להם תוקף: לכן אני מתפלל שמשה יקרא את התעודה הזאת, המתארת את האירועים הקשורים אלינו בקשר כה אינטימי, באותה מידה של תובנה שאני מתאמץ להביע בה.

נחזור לרגע אל החלום שחלמתי. אני רואה מרכבה רתומה לשני סוסים. המרכבה מקושטת מאוד: אפילו חישורי הגלגלים מעוטרים בזהב. הקישוטים הם מעור בצבע שָנִי, משובץ בטורקיז, אך הדבר המרשים הוא צבעם של הסוסים. שניהם בכתמים בלתי אחידים של שחור ולבן. הם נראים צייתנים, עומדים בשקט בצל דקלים אחדים, רסן הכסף בפיהם.

אני רואה עתה בן־אדם עומד במרכבה, הנוסעת למישרין לאורך נתיב שאני מזהה אותו כדרך המובילה מזרחה, חוצה את המדבר. האיש מאיץ את הקצב לדהרה, ונשען אחורה כששערו מתנפנף ברוח. לא רק שאין הוא חרד מן המהירות, שהיא לבטח מוגזמת בהתחשב בעובדה שהקרקע הולכת ונעשית טרשית יותר — הוא נראה נלהב.

ארנבת, שתַן דולק אחריה, מזנקת כמעט אל מתחת לפרסות הסוסים. הם סוטים מן הדרך בתנועה חדה, והאיש נזרק מן הכרכרה כאבן מִקֶלע. מן הדרך שבה הוא שוכב על הקרקע ברור שצווארו שבור. רק בשלב הזה של החלום מתחוור לי שהאדם המת הוא אנוכי.

המידע הנוסף היחיד שקיבלתי מהישָנוּת החלום הוא שהתמרים שעל עצי הדקל שהופיעו בתמונה הראשונה בשלים, ומוכנים לגדידה. זו עדות נאמנה לכך שעומדים לרשותי כמה חודשים כדי לסיים את התיעוד הזה. אם המרכבה תגיע לכאן לפני שאסיים את המטלה שלי, אזי יהא על הרַכָּב שלי לאמן את הסוסים עד להשלמת ההכנות למסע הסופי שלי.

מדוע רואה אני את החלום הזה כאזהרה מפני תאונה שבנקל אפשר להימנע ממנה? הרי יכולתי פשוט לסרב לקבל את המתנה, או את ההשאלה לזמן קצוב, אם זאת היתה הכוונה, של כלי רכב רב־רושם כזה. יכולתי גם לנקוט מִשנֶה זהירות בכך שהייתי מסרב לנסוע במרכבה, ויוצא למסעותי ברגל, או נישא באפיריון, אף שדבר זה היה נעשה במהירות מעיק מאוד. אם־כן, האם אני קורבן להזיה שהגורל כובל אותנו בעתיד, כאילו היינו חסרי־אונים, כאותם חרקים חנוטים בענבר? האם אני מקבל כגזירה שאין להימנע ממנה את העובדה שאמות לפני שמלאו לי ארבעים וארבע שנים, ולכן אעדיף את המוות המהיר על פני מוות איטי שירדוף אותי גם אם לא אעז לצאת ממיטתי?

כדי לענות על השאלות הללו אני שואל עוד אחת. האם אדם סביר לא היה מכיר טובה לוּ קיבל מסר מידידו, המודיע לו שהוחלט לשלוח אותו בתוך חודשים אחדים, אל מעֵבֶר לים? ודאי היה שמח בידיעה־מראש כזאת, המותירה בידו שהות נאותה לארגן היטב את ענייניו כך שיוכל ליהנות מן הנופים שייפתחו לפניו באופק החדש, בלא להביט לאחור.

כיצד אוכל לסמוך על מידע המגיע ממקור עלום? לו הייתי מוכשר, ונושא תואר של נועל סנדלים מוזהבים, כוהן סמכותי שאיננו זקוק לסמלים, או אז יכולתי לומר, ״אשתי, סֶנסֶן, שלחה מסר כדי להודיע לי שבעונת הגָדיד אזכה באושר כשאתאחד עימה בגדה האחרת של הנהר״.

מדוע סבורני שסנסן היא־היא מקור החלום שלי? מכיוון שבעשרים השנים החולפות היא בקביעות נתנה לי עצות, כשהיא נעזרת בחלומות כדי להעביר מידע אל מוחי, שבמצב של עֵרוּת איננו די מבריק להבין את כוונותיה בבהירות.

אני מודה בכנוּת שכאשר היא נפטרה, הייתי כה שקוע ביגון עד שכל דָרי אחוזתי הושפעו מן ההלם שהביאני עד שוויון־נפש. לשלוח יד בנפשי לא היה מעשי, מכיוון שסביר יותר שאז הייתי נעשה רוח־רפאים חסרת־מנוח במקום להתחבר אל סנסן. התחלתי להאמין באמונה הטפלה שכושר ההבחנה של נשמתי ישתפר אם אכניע את גופי. צמתי; התמכרתי לתרגילים גופניים של כוח־סבל עילאי. כאשר כל אלה לא הניבו דבר מלבד הזיות שלא שכנעו אפילו אותי ברגעים שבהם הייתי שפוי, עברתי לקיצוניות האחרת, וטרפתי את חושי בתמהילים של עסיס־פרגים עד ששוב לא הבחנתי בקצב הזריחה והשקיעה של השמש.

רק עקשנותה של מִינָה, שהיתה האם החורגת של סנסן, והיא עדיין השליט המיטיב של משק ביתי, היא שהצילה אותי משקיעה סופית לתוך יֵאוּש ניצחי. היא התייחסה אלי כאל ילד שלמרות מאמציו להשניא את עצמו, נותר אהוב. היא היתה הקשר היחיד שלי לתובנה שאי אפשר להיות נפוח במחיצתה של אישה המתעקשת להלעיטך מרק וביצים טריות — כשאינך יכול למחות כי אתה כה רעב וחלש.

על כל פנים, עד שחלמתי חלום־אמת אפילו מינה לא היתה מסוגלת לשמר את גופי במצב שבו, בטיפול נאות, יהיה שוב ראוי לחיות בו. לחלום הזה היו כל התכונות העיקריות של סנסן: ישירוּת ופשטות, סירוב להיגרר לשבילים צדדיים, גם אם הם עטורי פרחים או לחילופין משופעי חוחים.

מצאתי את עצמי בַחדר שבו אני מנהל את אחוזתי. שמעתי אותה קוראת לי ומיהרתי אל הגן שאת הצל הירוק שלו יצרתי כדי שתוכל להתענג עליו. הוא היה נטוש, אך הדלת בקיר היתה פתוחה וראיתי את סנסן יושבת באבק הלבן של רחוב לא־מוכר. בחיקה היה ילד שעיניו נצצו מרעב, וצלעותיו מתחת לעור היבש היו נוקשות ככפת־תמר יבשה. ״הוא רעב,״ היא אמרה. ״נֶבּ, עזור לי לשאת אותו אל האסם כדי להראות לו שכאן לעולם אף אחד איננו צריך להיות רעב או מפוחד.״

נשאתי את הילד בזרועותי, וסנסן צעדה לצידי, בטוחה שאני אגֵן על שניהם. דלת האסם סבבה לאיטה על ציריה, חורקת ברוח אפורה שהעיפה חול לתוך תעלות־המים שהיו מכוסות פסולת משנים של הזנחה. האסם היה ריק.

התעוררתי וגיליתי שמינה מרטיבה את שפתי הסדוקות ביין. ״לא היית רוצה שהיא תראה אותך במצב כזה,״ היא אמרה נמרצות. ״גם אם אתה חולה, אתה יכול להפסיק להמיט קלון על זכרה אם תזכור שהיא לא היתה אוהבת אותך אלמלא היית ראוי לאהבה.״

מאותו יום ואילך חושבני שאני יכול לומר, בלא להיכשל בגאווה או ליפול למדמנה המעודנת יותר של ענווה, שלא הזנחתי את הכרמים שיינם ממלא את הכדים הנושאים את החותם שלי. אין אני לא כהן גדול של אָמון, וגם לא פרעה שליט שתי הארצות. אני מאמין שיש למשה הסמכות המוּלדת להצליח בשני התארים הללו, ומצבות הזכרון של העתיד יתעדו את ייעודו בחיים יותר מכל אחד שנשא תארים אלה.