הציפורים הנודדות

הוויטרינה עם דלתות הזכוכית

ספטמבר 2021, קייב, אוקראינה

 אנה

"סבתא, זאת אני, אנוצ'קה," אני דופקת על דלת העץ האפורה של סבתא מריושה ומתעלמת ממבטה של השכנה אשר מציצה אליי מדלת אחת הדירות הנוספות במסדרון הארוך.

"היא לא שומעת, היא אף פעם לא שומעת," היא אומרת לי, אבל אני לא עונה לה, ולאחר רגע היא טורקת את דלת הדירה שלה. תמיד יש מסביב איזה שכן שיש לו משהו להגיד.

"סבתא, תפתחי לי." אני מסירה את כפפות הצמר הוורודות שלי ומכה שוב על דלת העץ. אמתין עוד קצת, תמיד לוקח לה זמן לפתוח.

המסדרון בבניין הדירות הגדול לא מחומם, ורוח הסתיו הקרה חודרת מבעד לחלון הקטן השבור שבקצהו. אני משפשפת את ידיי זו בזו, מנסה להתחמם. אולי היא נרדמה? כך אוכל לומר לאימא שניסיתי ושהיא לא פתחה לי.

"מי שם?" אני שומעת את קולות צעדי נעלי הבית שלה מבעד לדלת העץ הדקה.

"סבתא, זאת אני."

"אנוצ'קה?"

"כן, זאת אני." אני תוחבת את כפפות הצמר הוורודות שלי בתוך כיס המעיל.

רעש הבריח של הדלת נשמע, כשהיא פותחת אותה כדי סדק ובוחנת אותי, לפני שפותחת אותה לרווחה, ואני נכנסת לחדר האורחים הקטן.

שערה השחור בתמונה הישנה, שמונחת בוויטרינת הזכוכית, הפך עם השנים לבן, וגם את העמידה הזקופה שלה החליפו צעדים שפופים, אבל עיניה הכחולות וגוון עורה הבהיר לא השתנו. אני אוהבת להתבונן בתמונות בשחור לבן אשר מוגנות על ידי דלת הזכוכית. פעם היא הייתה אישה יפה. גם היום היא יפה בעיניי.

"מה שלומך, אנוצ'קה?" ידיה עוטפות אותי, ואני מריחה את הריח המתקתק של האולדושקי הנודף ממנה בעודה מצמידה אותי לשדיה הגדולים. "אימא שלחה אותך?"

"היא רק רצתה לראות שאת בסדר." מאז שאני זוכרת את עצמי, נישאים ממנה ריחות של בישולים. תמיד יש משהו טעים אצלה במטבח. אני הכי אוהבת את האולדושקי שהיא נוהגת להכין, פנקייקים אווריריים שמעליהם היא בוזקת אבקת סוכר ולפעמים גם מגישה אותם עם ריבת דובדבנים שהיא מכינה בעצמה.

"אימא שלך דואגת יותר מדי. תגידי לה שהיא לא צריכה לדאוג לי. בואי, יש לי משהו לאכול בשבילך. אם היית אומרת שאת באה, הייתי מכינה עוד דברים." היא פונה למטבחון הקטן. כבר שנים היא גרה כאן לבד, מאז שקיבלה מהממשלה דירה קטנה של חדר שינה, חדר אורחים ומטבחון.

"איך את מרגישה?" אני צועדת אחריה ומתבוננת כיצד היא מתאמצת לאחוז בקופסת הגפרורים. "בואי, אעזור לך." היא כבר מבוגרת, ואימא ביקשה שאעבור אצלה בדרכי חזרה מהאוניברסיטה שבה אני לומדת ואעזור לה, אארח לה חברה עד הערב.

"לא צריך, אנוצ'קה, אני מסתדרת, אכין לך תה."

"אני לא צמאה, אבל אישאר לשבת איתך," אני משקרת לה, לא רוצה שתתאמץ.

"בבקשה, הכנתי לך בדיוק את מה שאת אוהבת." היא מחייכת אליי בעודה יוצאת מהמטבח הקטן, אוחזת בידה את צלחת האולדושקי, אשר אבקת סוכר מפוזרת מעליהם כמו הייתה שלג לבן, מניחה אותם על השולחן בסלון.

אנחנו יושבות וצופות בטלוויזיה המשדרת חדשות, אבל אחרי כמה זמן, אני שמה לב שהיא נרדמה על כורסת הטלוויזיה החומה שלה ונושמת בשלווה. בטח היא תתעורר עוד שעות. מה אעשה? הבטחתי לאימא שאישאר איתה עד הערב.

אני מרימה בידי את האולדושקי ונוגסת בו, מטיילת בחדר הקטן ומתבוננת סביב.

עיניה הכהות ניבטות בי מתוך התמונה שבוויטרינה, כמו מחייכות אליי ומזמינות אותי להחזיר לה חיוך. גם בקבוקי השתייה שהיא שומרת נעולים מאחורי דלתות הזכוכית מזמינים אותי. מאז שאני ילדה אני מתבוננת בהם ויודעת שאסור לי לגעת, אבל אני כבר גדולה וכמעט כל ערב אנחנו שותים במעונות. איפה המפתח? אני מתבוננת סביב וחושבת שייקח לה עוד זמן עד שתתעורר.

אצבעותיי מפשפשות במסגרת העץ של חלקה העליון של הוויטרינה, אותה מסגרת שהייתה גבוהה מדי כאשר הייתי ילדה, עד שאני חשה במגע המתכת של המפתח ומחייכת לעצמי. אני כבר גדולה, מותר לי לפתוח את הארון האסור.

אני מביטה לאחור אל הכורסה, לפני שאני פונה שוב לוויטרינה. אצבעותיי מסובבות בעדינות את המפתח בחור המנעול, שלא ירעיש ויעיר את סבתא. היא אף פעם לא נתנה לי לפתוח את דלתות הזכוכית, תמיד הסבירה לי שאסור. אני פותחת את דלתות הזכוכית לרווחה ומושיטה את ידי, אני רק צריכה להקפיד להיות בשקט.

תמונה אחת של מריה יפימובנה, שכולם קוראים לה מריושה, ואני קוראת לה סבתא, ולצידה תמונה של בעלה, שנפטר לפני שנולדתי, מביט בי במבט רציני. כמה בקבוקי וודקה, שאני לוגמת מאחד מהם ומתעלמת מהצריבה בגרוני, מפוחית ישנה, כמה מיניאטורות מפורצלן וקופסת עץ בצבע מהגוני עם בריח קטן ומגירה בתחתיתה.

אצבעי מסיטה את הבריח הקטן בעודי לוגמת שוב מבקבוק הוודקה לפני שאני משיבה אותו למקום, ואני מחייכת למראה מכסה העץ הקופץ והרקדנית הזעירה אשר מתחילה להסתובב בקופסת הנגינה, מסובבת את ידיה המונפות אל על לקול המוזיקה העדינה. מה יש במגירת העץ?

"אנוצ'קה, מה זאת המוזיקה הזאת?" אני שומעת את סבתא מריושה.

"שום דבר, סבתא." אני סוגרת את מכסה קופסת הנגינה ומקפלת את הרקדנית למקומה החשוך, מחזירה את השקט אל חדר האורחים.

"אנוצ'קה, זאת קופסת הנגינה?"

"סבתא, אני מתנצלת." לא הייתי צריכה לפתוח את הוויטרינה.

"תחזירי אותה למקום. את יודעת שאני לא מרשה לך לגעת בוויטרינה." היא מתרוממת מהכורסה שעליה היא יושבת וצועדת לעברי. היא תריח ששתיתי מהוודקה?

"כן, סבתא." אני מתבוננת רק לרגע במגירת העץ הקטנה שבקופסת הנגינה. בוחנת את התמונה הקטנה בשחור לבן ואת האישה אשר מביטה בי מתוך נייר הצילום הצהבהב, לבושה בשמלה בהירה ונשענת על אופנוע.

"אנוצ'קה, מתוקה שלי, תחזירי אותה למקום." היא נעמדת לצידי.

"זאת את, סבתא? היה לך אופנוע?" האישה לא דומה לה.

"לא, זאת לא אני."

"אז מי זאת האישה בתמונה?" אני מוציאה את התמונה הישנה מהמגירה, חשה את מגע הנייר המחוספס באצבעותיי והופכת אותה. מאחורי התמונה כתובות מספר מילים, אולם אני מספיקה לקרוא רק את המילה פרנצ'סקה, לפני שסבתא לוקחת ממני את התמונה.

"זה סיפור ארוך," היא אומרת לאט, אוחזת את הצילום באצבעותיה המקומטות ומחזירה אותו למגירת העץ.

"ומה זה? זה מהמלחמה הפטריוטית הגדולה?" אני מוציאה מהמגירה מדליה בצורת כוכב אדום, שמתחתיה יש עוד כמה מדליות וכמה ניירות. "חשבתי שאת שונאת את הרוסים."

"כן, אנוצ'קה שלי, זה מהמלחמה הפטריוטית הגדולה. עכשיו תחזירי הכול למקום."

"גם את היית שם? את נלחמת בגרמנים? את היית קומוניסטית כמותם?"

"לא מדברים על זה, יפה שלי, לא מדברים על זה." היא לוקחת ממני את קופסת העץ ואוחזת אותה לרגע באצבעותיה הרועדות.

"למה לא? אז למה את לא אוהבת את הרוסים? למה את לא הולכת למצעדים כמו כל גיבורי המלחמה המבוגרים עם כל המדליות על החזה? למה לא מדברים על זה?" אני מוציאה את שאר המדליות ומתבוננת בהן. הן מוזהבות, וסמל הפטיש והמגל מוטבע בהן. באחת מהן מוטבעים מספר חיילים חבושים קסדות אוחזים רובים.

"ראית פעם את כל האנשים המבוגרים כמוני מדברים? הם הולכים למצעדים ויושבים ביציע של המכובדים ברוח הקרה של אפריל ואחר כך שותים וודקה ואומרים שאלו היו ימים גדולים, אבל ראית מישהו מהם פעם מדבר?" היא נותנת לי את קופסת העץ ולוקחת בעדינות את המדליות מכף ידי, ואני חשה לרגע את אצבעותיה החמות. "אני לא שונאת את הרוסים. הייתי חלק מהם, אבל אני גם לא סומכת עליהם."

"למה את לא סומכת עליהם?"

"כי ככה. פעם היה להם את סטאלין, שטען שאוקראינה שייכת לו. עכשיו יש להם מישהו אחר שטוען שאוקראינה שייכת לו. אני לא סומכת עליהם. אנוצ'קה, את צעירה מדי, את לא תביני את זה."

"אז מי זאת האישה שעומדת לצד האופנוע? ולמה היית עם הקומוניסטים? למה יש לך מדליה של כוכב אדום?"

"כי הייתי צריכה להתגייס, כשהגרמנים הגיעו. הייתי צריכה להילחם על המולדת."

"והיית גאה בזה?" אני מכניסה את שאר המדליות חזרה פנימה לקופסה, סוגרת אותה שוב מאחורי דלת הזכוכית ונועלת במפתח.

"הייתי אז נערה צעירה כמוך, חשבתי על בחורים ועל אהבה." היא מסתובבת ופונה אל המטבח בהליכה שפופה. "לא חשבתי על האישה שבצילום או על כך שבארץ אחרת יש מנהיגים שרוצים לשלוט בעולם."