דרך בגין

מבוא

מנחם בגין, ראש ממשלתה השישי של מדינת ישראל וזוכה פרס נובל לשלום, הוביל בעשייתו הציבורית לשינוי החברה בישראל, החל מתקופת פיקודו על הארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל) ומלחמתו לשחרור המולדת מעול זרים עד לגירוש המנדט הבריטי (1944-1948), דרך פעילותו הציבורית בכנסת ישראל להבטחת הדמוקרטיה הישראלית וחרות האדם (1948-1983) ושיאה בכהונתו כראש ממשלה (1977-1983). במעשיו הותיר את חותמו הייחודי הן מעל דפי ההיסטוריה הן בקרב חבריו לעשייה. כמפקד האצ"ל, בגין התווה את הדרך למאבק בכיבוש הבריטי, ובזירה הפנימית בלם, פעם אחר פעם, את הידרדרות היחסים בין התנועות השונות ביישוב היהודי, למלחמת אחים; בתקופת פעילותו בכנסת ישראל, פעל בגין ללא לאות להגנת זכויות האדם והמיעוט בישראל, יזם וקידם חוקים שהיוו אבני יסוד בעיצוב הדמוקרטיה הישראלית; בעומדו בראשות ממשלת ישראל, פעל לתיקון החברה ולצמצום הפערים הכלכליים בה על ידי רפורמה כלכלית לצד חקיקה חברתית כדוגמת שיקום שכונות, הבטחת הכנסה והרחבת חוק חינוך חובה חינם. בתחום מדיניות החוץ והביטחון, הוביל לחתימת הסכם השלום עם מצרים, והכריע בדבר תקיפת הכור הגרעיני בעיראק. כמו כן, פעל להעלאת קרנה של מערכת המשפט בישראל ושמירה על זכויות האדם. נוסף לזאת, נודע בגין לכל אורך הדרך כאדם הנלחם על זכותו של עם ישראל לארצו ולשמירה על שלמותה של המולדת.

אולם סקירת פעילותו הציבורית של מנחם בגין הרי היא רק חצי מעשה; פעולותיו לוו בחשיבה מעמיקה, בניתוח דקדקני והוציאו לפועל השקפת עולם לאומית־ליברלית.

משנתו של בגין ייחודית בכללותה ובפרטיה. בעלת חזון היא, ועם זאת, ממוקדת מעשה. במהלך שנות פעילותו הציבורית, ואף בכהונתו כראש ממשלת ישראל, כתב ונאם בגין בכל סוגיה מרכזית שעלתה לסדר היום. בשנים האחרונות אנו, במרכז מורשת בגין, בהובלתו של דרור בר־יוסף, עומלים על ליקוטם של מאות מאמרים ונאומים אלה. זאת, בניסיון להעניק לקורא העברי תמונה שלמה וכוללת של השקפת החיים שהנחתה את פועלו של מנהיג ייחודי זה לאורך כל תקופת שירותו את עם ישראל.

הגותו של בגין יונקת מאלפי שנים של יצירה יהודית, ומתבססת על התרבות, הספרות, הפילוסופיה ותורת המשפט המערביים, אשר יחד עם ניסיון חייו ולימודיו ממורו ורבו, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי, מרכיבים השקפה לאומית־ליברלית המתאימה לאתגרים בפניהם ניצבת החברה הישראלית.

עבור מנחם בגין, דרך החיים הלאומית והתפיסה הליברלית קשורות קשר פנימי עמוק, שלא ניתן לניתוק. לא תיתכן שמירה על זכויות היסוד של היחיד, ללא צדק חברתי, ללא הקשר לאומי ותרבותי, המבטיח את שלמות המולדת והמאפשר את שיבת עם ישראל לארצו. בעשייתו הציבורית ופעילותו הפרלמנטרית ניסה להביא לידי מעשה השקפת עולם זו, והשתתף בבנייתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

בדברים שנשא מנחם בגין לציון 25 שנים לפטירתו של מורו ורבו, זאב ז'בוטינסקי, אמר כי "בשלושה מוסיף מורה, לאחר מותו לחיות: בתלמידים שהעמיד, ברעיונות שזרע, בתכונות שהחדיר". ספר זה הוא אבן הפינה בבניין משנתו החברתית והמדינית של מנחם בגין בעזרתן אנו שואפים להעשיר את השיח הציבורי.

יבואו על הברכה העוסקים במלאכה, הוקרתנו לדרור בר־יוסף העושה לילות כימים במחקר, עריכה והנחלה של השקפת ההוגים הלאומיים־ליברלים בכלל ומנחם בגין בפרט, ליורם ארידור ולזאב בנימין בגין על כתיבת המבוא והסיכום המאירים של ספר זה, לדן מרידור על הערותיו והארותיו ושותפותו רבת־השנים. תודה מיוחדת להוצאת ידיעות אחרונות ולעומד בראשה דב איכנולד.

אנו מקווים שעבודה זו תוסיף, ולו במעט, להגות הלאומית־ליברלית בישראל, שראשיתה בפועלם של הרצל וז'בוטינסקי, ותעניק רובד נוסף לדיון הפוליטי בישראל.

הרצל מקוב,

ראש מרכז מורשת בגין

הקדמה

הספר שלפניכם אינו ביוגרפיה של אדם. הוא היסטוריה של רעיון, והרעיון המוביל הוא רעיון החרות. כל אדם זכאי לחרות וביטחון ובלבד שלא ישעבד את זולתו. כל עם זכאי לחרות וביטחון ובלבד שלא יתאנה לשכנו. אין כמנחם בגין מי שהיטיב לבטא את רעיון החרות של העם היהודי בדור השחרור והתקומה. לכן הגותו, נאומיו וכתביו הם כשלעצמם היסטוריה. לאורם הלכו יהודים באומץ לקרב ובתעוזה לשלום, לתיקון חברתי ולקדמה כלכלית. זוהי החרות.

חרות האדם אינה מתמצית בביטויה הפורמלי אלא, בעיקר, באוסף הזכויות היוצרות ומעצבות אותה למציאות: החרות לעצב את השלטון וגם החרות מהשלטון; החרות על כל גווניה - החרות הפיזית וחרות הנפש, מקבץ הזכויות שיש לאדם ויש גם לעמו. בספר הזה תמצאו בעיקר התייחסות לעם היהודי - מי כמוהו נזקק לחרות שנמנעה ממנו אלפיים שנות. תמצאו בו גם השקפה כוללת שטעמה הוא הזכות האנושית, הזכות של כל בן אנוש ובת אדם לזכויות מרגע היוולדם. הזכויות של אדם נולדות עמו.

הזכויות האלה מבוססות במשפט העמים ובמשפט המדינתי, שייכות לכל אדם, וזכותו של כל אדם, וכל עם, ואף חובתו, להגן עליהן מפני הקמים לכלותן. כך משתלבות אצל המחבר זכויות הפרט וזכויות הכלל. הזכות האישית מוגנת על ידי הזכות הכללית. אין משמעות לחרות היחיד וביטחונו אם אין היא מוגנת על ידי החרות והביטחון של עמו. הספר מהלך מני זכויות האדם והאזרח ועד מדיניות הביטחון והשלום של העם. את זאת קידם בגין כל ימיו - את זכויות הפרט והכלל כאחד.

יש מצביאים שתהילתם רק בצבאם. בגין אכן היה מפקד הארגון הצבאי הלאומי, עמד בראש המרד שגרם לגירוש השלטון הזר וסייע לחרות עמו. אך הוא היה גם ראש האופוזיציה שביסס את החרות והדמוקרטיה בישראל וכיהן גם כראש הממשלה שהביא לעמנו שלום וביטחון.

דרור בר־יוסף ערך את הספר במסירות, בכישרון ובאהבה והוסיף לפרקיו הסברים וקטעי קישור נאותים. הקורא יקרא וייהנה מכל הפרקים וגם יוכל ליהנות וללמוד מפרקים לפי בחירתו.

•••

בגין לא הוזמן לחתום על הכרזת העצמאות של המדינה שמלחמתו ופועלו כבשו את נתיב הקמתה. גם מנהיג אחר, ג'ורג' וושינגטון, לא חתם על מגילת העצמאות של ארצו שהוכרזה כשפיקד בחזית על המלחמה להקמתה. המילים שבהן ספדו לוושינגטון בקונגרס של ארצות הברית ב-1799 יאות מאין כמוהן גם למנחם בגין: "הוא היה הראשון במלחמה, הראשון בשלום והראשון בלבבות בני עמו".

יורם ארידור

 השקפת חיים

חרות האדם

בהשקפת עולמו של מנחם בגין למילה "חרות" תפקיד יוצא דופן; החרות היא אבן השתייה בהגותו והחזון שאליו פונים בשאיפה מתמדת. את ייסודה של החרות כבסיס להשקפת עולמו ינק בגין ממורו ורבו זאב ז'בוטינסקי, מהמחשבה המדינית המערבית, מאבות המהפכה והחוקה האמריקאית, מאנשי המהפכה הצרפתית וממורשת ישראל והנביאים.

רעיון החרות שזור בפעילותו הציבורית של בגין ומתווה את דרכו הפוליטית. את קורות חייו אפשר לראות כמאבק מתמשך למען חרות האדם עוד מהיותו נער בשורות בית"ר, ובהמשך דרך לחימתו למען חרות עמו כמפקד הארגון הצבאי הלאומי, הקמת תנועת החרות ומאמציו למען חרותם, ביטחונם ושגשוגם של אזרחי ישראל.

מעל לַכל קיים הגורם של רוח האדם החופשי, ונוכחנו לדעת בדורנו זה שאין לך כוח גדול יותר - ואין זו מליצה, זו מציאות - מאשר רוחו של האדם החופשי הנלחם על צדקתו, מאשר רוחו של בן החורין העומד על זכותו, הנלחם על כבודו, על חֵרותו, על חיי רעייתו וילדיו הקטנים.

הישיבה המאתיים ושישים ושתיים של הכנסת החמישית, יום שני, ב' בתמוז תשכ"ג, 24/06/1963 - דיון בנושא הרכב הממשלה החדשה ותוכניתה.

בהיכנס תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי לוועידתם השביעית למניין שנות חידוש עצמאותו של ישראל בכברת ארץ אבותיו, נפנה את לבותינו, על פי המסרת המקודשת בוועידותינו, אל האיש אשר עצמותיו עודן בנֵכר ורוחו עמנו ובתוכנו, אשר קראנו משחר נעורינו אל דגל השרות הלאומי.

תחת הדגל הזה, ועליו האמונה בזכות האלוהית, האנושית, העל־תקופתית, הנצחית, שאיננה ניתנת לערעור על ידי שום כיבוש בכוח הזרוע, בלתי חוקי, חולף, של העם היהודי על ארץ אבותיו כולה, על ארץ־ישראל בשלמותה ההיסטורית; האמונה בהדר מלכותו של האדם, של הפרט, של היחיד, אשר שלומו, חרותו ואושרו הם תכלית קיומה וטעמה של המדינה; האמונה כי השליט העליון בחברה, מן הדין שיהיה הצדק. אם יש משמעות למושג העברי מ־דינ־ה וכי תנאי ראשון, מוקדם, שבלעדיו אי אפשר, לשאיפת הצדק ולהגשמתו הוא כי לא יהיה בה אפילו איש אחד רעב, יחף, בער או חסר קורת גג, תחת הדגל הזה, ועליו ממיטב האידיאלים האנושיים והלאומיים, החזוניים כפי שהם חרותים עליו - שירתנו את עמנו, ואולי מותר לנו לומר לעת זקנתנו: היטב שירתנוהו, בימי שאיפה מחד והתכחשות מאידך, במערכה ששום פעולה אנושית לא תשווה לה עוד, הלא היא מערכת השחרור. ניפוץ כבלים, סלילת הנתיב אל עצמאות לאומית וריבונות ממלכתית, מערכה המחברת דורות רבים אף בקרב עמים שונים, מאבותינו לאמונה במודיעין ועד אחינו לרוח במרסלה.1 שירתנוהו בימי גורל ומִפנה, במניעת הנורא באסונות הלאומיים, הלא היא מלחמת אזרחים, כפי שהודה באיחור כה רב אחד מראשי יריבינו. שירתנוהו בהחדרת ההכרה כי ההכרעה הפנימית לא תיפול אלא על ידי פתק הבוחר וכי כל האלטרנטיבות להכרעה זו אחד פירושן: שואת האלימות ההדדית החוזרת או כיעור הרודנות הבלתי נסבלת.

התקופה ובעיותיה, הבנין ויסודותיו, עיתון "חרות", 24/01/1963.

האמונה בחֵרות האדם והעם היא שהובילה את מנחם בגין להכריז על המרד במנדט הבריטי ב-1 בפברואר 1944. בתום מלחמת העולם השנייה ועם חשיפת ממדי האסון היהודי באירופה, הציג מנחם בגין, מפקד הארגון הצבאי הלאומי, "תוכנית מינימום" לאיחוד כוחות בישראל למען הקמתה לאלתר של מדינת היהודים.

[...] מגמתנו להציע מוצא [...] ואף על פי שאופיו הוא מהפכני, בטוחים אנו, שהגיע הזמן [...] שיתקבל על ידי כל הגורמים ביישוב, השואפים לתקומת ישראל בארצו. במשך כל השנים שעברו, היו דברי הציונות מדגישים מפרק לפרק כי אם במשך "שנתיים או שלוש שנים" לא נקיים את התכנית ואת המצווה של שיבת ציון - אבד העם ואבד עתידו. [...] אבל בינתיים עברו פעם "שנתיים ושלוש שנים", ושוב עברו חודשים ושנים וחלק גדול של העם ירד באמת שאולה, מבלי שהיישוב העברי יצא מכלל פסיביותו ומבלי שדבריו יזעקו למעשה ויזעיקו למלחמה. במקום לחזור שנית ושלישית ורביעית על "הנבואות השחורות", הגיע הזמן להסיק מסקנות מנבואות אלו, אשר ברובן בינתיים נתגשמו וגם שאריתן תתגשם, אם לא ניטול ברגע האחרון את יוזמת הפעולה לידינו.

אנו מציעים כי האישים הראשיים של היישוב, הן מקרב הסוכנות היהודית והן מחוצה לה, הן עסקני המפלגות והן הבלתי מפלגתיים, יתכנסו ויחליטו כצעד מהפכני ראשון, להקים את שני המוסדות הבאים:

1. ממשלה עברית זמנית.

2. מועצה לאומית עליונה.

[...] את המועצה הלאומית העליונה אשר בפניה תהא הממשלה הזמנית אחראית, יש להקים מנציגיהם של כל המפלגות העבריות, שתתרכזנה, בשמרן על תכניותיהן העצמאיות, סביב תכנית מינימום של מטרות פוליטיות, סוציאליות וכלכליות. אין ספק כי קיים בסיס אובייקטיבי להסכם יסודי זה, הן בשטח המדיני: שלטון עברי, עלייה המונית, משטר חופשי ודמוקרטי, שוויון זכויות לכל תושבי הארץ - והן בשטח הסוציאלי: העלאת רמת החיים של הפועל ושל כל השכבות והעדות מחוסרות אמצעי קיום הוגנים. בִטוח סוציאלי, רפורמה חקלאית וחלוקת האדמה למעבדיה, שרותי הציבור - לרשות הציבור וכו'.

ליד הממשלה הזמנית תוקם: מפקדה צבאית, שתנהל ותכוון את ההתקוממות בשטח הצבאי; ועדה כלכלית סוציאלית, שתחלוש על השביתה לצורותיה ותדאג לכלכלת היישוב; ועדת החוץ, שתקשור קשרים עם גורמים בין־לאומיים; ועדה תחוקתית, שתקים בתי־דין עצמאיים ותעבד את חוקת היסוד של הרפובליקה העברית; מוסדות אחרים, אשר צורכי המלחמה והחיים ידרשום.

המרד, אחיאסף, ירושלים, 1962, עמ' 254-255.

לאחר הצלחתו של המרד והקמתה של מדינת ישראל פנו יוצאי המחתרת לייסודה של תנועת החרות. עיתון התנועה נקרא גם הוא "חרות", וכותרתו הקבועה, שהיתה לסמל, גרסה: "חרות - לשלמות המולדת • לקבוץ גלויות • לצדק סוציאלי • לחרות האדם".

הגיליון הראשון של "חרות" אינו מופיע היום; הוא הופיע לפני חמש שנים. בבית דפוס קטן, בגבול יפו תל אביב הודפס החומר "הבלתי חוקי", משם עבר לתחנות החלוקה ומהן - לקירות - ומהם - ללב העם. חמש שנות מלחמת חרות; חמש שנות הופעת "החרות", חמש שנות "הדבקת" החרות. ובתום חמש השנים למלחמה, להופעה ולהדבקה, מופיע החרות החדש, הישן שאין עוד צורך להדפיסו בסתר, שאין עוד הכרח להפיצו באישון לילה, שיש אפשרות להדפיסו בגלוי ולהפיצו ברבים. מכל סמלי המהפכה האדירה שהתחוללה בחיי העם לנגד עינינו - הרי זהו אולי הסמל המאלף ביותר.

"עתון חופשי" קראו לו ל"חרות" ההוא - מייסדיו. ואכן: חופשי היה העתון, שדִּבר מן הקירות אל הלבבות. הוא היה חופשי מכבלי הצנזורה הבריטית; חופשי מאשליות, חופשי מפחד וחופשי משנאת אחים. הוא הטיף למרד נגד כבלי השעבוד, להשתחררות מאשליות, להתקוממות נגד הפחד; הוא הטיף לאהבת ישראל, אף בעצם ימי הבגידה, ההסגרה וההלשנה..."לא תהיה מלחמת אחים" הריהו הקו שנקבע לראשונה ב"חרות" ומאז נשמר על ידי בני החרות עד יום ירושלים ועד בכלל...

מייסדי ה"חרות" החדש - או ביתר דיוק: מחדשי ה"חרות" הישן - רצו גם לעתונם זה לקרוא "עתון חופשי"; ולא יכלו. על ה"חרות" ההוא לא חלה הצנזורה הבריטית, באשר היא בריטית היתה. על החרות הזה חלה הצנזורה העברית, באשר עברית היא. בחוקים הבריטיים לא הכרנו, גם אם טובים היו; בחוקים העבריים הרינו מכירים, גם אם רעים הם.

חוק הצנזורה - וביחוד הצנזורה המוקדמת והכוללת - חוק רע הוא, ושום עתון המקבל על עצמו את דין הצנזורה אינו רשאי לקרוא לעצמו "חופשי". על כן גם עתוננו ויתר על השם, שעליו היתה גאוותנו במשך שנות המרד הגדול. אולם אם על השם ויתרנו - על התוכן לא ויתרנו. החרות יהיה עתון חופשי; החרות יוסיף להיות עתון חופשי - חופשי מאשליות, מפחד, משנאת אחים...

החרות, כקודמו, יילחם לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי ולחרות האדם. הדברים גדולים ופשוטים הם. גדולים בפשטותם. פשוטים בגדולתם. אין מולדת אלא המולדת, לא שאיפה "רומנטית" היא; לא רצון התפשטות. פשוט, צו חיים הוא. בהגשמתו תלוי לא רק מספר היהודים שנצליח להציל מקלון ההתנוונות או מציפורני הכליה; בהגשמתו תלויה אפילו כמות הירקות שנצליח לתת בפי ילדינו בכדי שבריאים וחסונים יהיו. מי לנו מורה גדול מן המציאות? הטענות בטרם היתה החלוקה לא הועילו; עם היות החלוקה אין צורך להביא ראיות. עין כל אדם רואה כי אפילו אוכל לשובע לא יִתכן בגבולות החלוקה ותהי אשר תהי.

וכשם ששלמות המולדת וקיבוץ גלויות חד הוא, כן צדק סוציאלי וחרות האדם חד הוא. לא יהי אדם חופשי, אם הוא - או שכנו - רעב יהי. ולא יהיה אדם שבע - אם הוא או שכנו - רעב יהי לחופש. ובמשטר הקיים במדינת ישראל רבים עדיין הרעבים - רעבים, תרתי משמע...

אלה רעיונות היסוד. יהא צורך להתעמק בהם. יהיה צורך לפתחם. הדבר ייעשה מעל עמודי עתון זה, ייעשה ללא חת וללא רתיעה, ייעשה אף אם המחיר יהיה רבוי "האזורים" הלבנים שהם תמיד ככתמים שחורים על המשטר ה"מלבין".

מ"חרות" ל"חרות" - תעודה אחת למייסדיו, מפיציו וסובריו: החרות. חרות לעם, חרות למולדת, חרות לאזרח ולאדם.

מקץ חמש שנים של מלחמה מן המחתרת נתנו חרות לחלק מן המולדת, לחלק מן העם. אנו מאמינים אמונה שלמה כי בשנים הבאות של מלחמה ציבורית גלויה, אשר עתוננו היומי ישמש שופרה העיקרי, נביא חרות למולדת כולה ולעם כולו. מתוך אמונה זו הרינו מוסרים היום את "החרות" בחרדת קודש וביראת כבוד בידי קוראיו וידידיו - בידי העם.

מחרות לחרות, עיתון "חרות", 03/10/1948.2

מנחם בגין האמין כי השאיפה לחרות היא חלק מהותי מאופיו הלאומי של עם ישראל וכי היא שזורה בסיפורו של העם מיציאת מצרים ועד להקמת מדינת ישראל.

הייחוד טבוע בתולדות ישראל. עמנו נולד תוך מלחמת חרות, אך מלחמתו הראשונה לא התנהלה למען הוציא מארצו משעבד נכרי; מלחמת החרות העברית, המלווה את עלות השחר של האומה, התנהלה למען "צאת ישראל מעם לועז". היציאה מבית העבדים קדמה לכניסה - או לשיבה - לארץ המכורה. ועל סף הארץ המובטחת הגיעה מלחמת החרות העברית, שהיתה במהותה תנועת "שיבת ציון", לשלב חדש: כיבוש צבאי. להתפתחות כזו של מלחמה על שחרור הלאום אין דוגמא ומשל בהיסטוריה האנושית. על התקדים, שנוצר על שפת היאור ועל חוף הירדן, חזר במהות הדברים, עם ישראל בלבד. אחרי פרידה מאדמת המולדת, הפרידה הארוכה בתולדותינו, אך לא היחידה - יצאנו שוב מבית עבדים, שבנו לארץ המובטחת ועברנו, בדרך החידוש המפליא של ימי קדם, לשלב חדש של שיבת ציון: למרד וכיבוש צבאי.

שרשרת המאורעות האלה, שחולייתה הראשונה קמה לפני אלפי שנים וחולייתה הנגדית - לא הסופית - צורפה בדורנו, מלמדת איזו מידה נצחית ובלתי מנוצחת היא רוח החרות. על דוגמת קיומו והתחדשותו החוזרת ונשנית של עם ישראל אנו למדים כי בשום תנאים אין לומר נואש משאיפת החופש. והיה הלילה ארוך ואפל; תהיה העריצות אדירה, מזוינת, מבוצרת ורומסת - סופו של ליל העריצות לסגת מפני התקפת אור החרות. כמובן, שואה לאומית היא לאבד עצמאות מדינית. אולם עם אִבודה אין לומר נואש. אפשר לחדשה. אפשר להקימה על תִלה של העצמאות הקודמת. כמובן, שואת השואות היא להגלות מעל ארץ המולדת, להיאלץ לחיות בין זרים, לאכול פת חסד, לשתות מי נדבה. אולם עם "בהתרחקות מעל אדמתנו", שוב אין לומר "אבדנו". אפשר לשוב. אם לא ברחמים, הרי בלי רחמים. אפשר לשוב לארץ האבות, גם אחרי פרידה של עשרים דורות, כמו במקרה של גלות מצרים, גם אחרי פרידה של שלושה דורות כמו במקרה של גלות בבל - ואף אחרי פרידה של תשעים דורות כמו במקרה של גלות הגלויות, ובשוב ה' את שיבת ציון היינו... ללוחמים, לא חולמים. בפירוש: לוחמים. גם זה צו הייחוד שניתן לעמנו מן הפסח של הימים ההם ועד הפסח של הזמן הזה. הא בהא תליא. ובהתרחקנו מעל אדמתנו נפלו "מחלפות ראשנו" והיינו כאחד העבדים; מששבנו ציונה, חזר לנו כוחנו וקמנו על העמלקים למיניהם ויכולנו.

חג החרות בישראל חג לאומי וחג כלל אנושי הוא. הגדת פסח מספרת לנו ולבנינו כי נצח ישראל לא ישקר; היא גם מאשרת כי נצח החרות לא ישקר.

אשרינו שזכינו לקיים את דברה...

נצח החרות, ארכיון מרכז מורשת בגין (להלן אמ"ב), 20-P, ללא תאריך.

בחיבורו "השקפת חיים, השקפה לאומית" שנכתב ב-1952, בהיותו בן 39, פורס בגין את עיקרי משנתו הלאומית־ליברלית, ובוחר לפתוח בהשקפתו על חרות היחיד. בגין גורס כי חרות היחיד עומדת על שלושה סוגים של חרויות הקשורים זה בזה: חרויות נפשיות, חרויות מדיניות וחרויות כלכליות. בעמודים הבאים נעסוק בהם.

חרות היחיד מהי? במושג רחב זה, אשר בשמו הלכה האנושות לדורותיה למבחני אש ודם, יש להבחין אי אלו "קבוצות" של חרויות. האדם חייב להיות חופשי במחשבותיו ובאמונתו; הוא חייב להיות חופשי במתן ביטוי למחשבותיו, אם בעל פה ואם בכתב; וכדי שלא תתרוקנה החרויות הנפשיות האלה מתוכנן, חייב האדם היחיד להיות חופשי מעונש, או מפחד מפני עונש, חופשי מאיסור, או ממאסר שרירותי עבור מחשבותיו, אמונתו והפצתם ברבים.

קבוצת החרויות הנפשיות קשורה קשר בל יינתק עם קבוצת החרויות המדיניות. האדם היחיד חייב להיות חופשי להתאגד עם אנשים אחרים, כדי לבטא את האמונה המשותפת להם, כדי להגשים, או לנסות להגשים את דעותיהם. האדם חייב להיות חופשי לשגר את שליחיו־נציגיו לתאי השלטון לסוגיהם; הוא חייב להיות חופשי לדרוש את פיטוריהם והחלפתם בשליחים־נציגים אחרים. ושוב: כדי שחרויות פוליטיות אלו ואחרות לא תעורטלנה ולא תהפכנה לסיסמאות רמייה, חייב האדם להיות חופשי מאיסור כלשהו, גלוי או נסתר, להתאגד עם רעיו למען הגשמת דעותיו, או שיגור שליחיו; הוא חייב להיות חופשי מעונש או מפחד מפני עונש כלשהו עבור מעשה ההתאגדות או מעשה הבחירה.

מחברי "ההצהרה על זכויות האדם והאזרח" - ההצהרה הקלאסית של המהפכה הצרפתית הגדולה המהווה עד היום הזה מקור השראה לכל שוחרי החופש בעולם - "העניקו" לאזרחים גם את הזכות למרוד במשטר, השולל מהם את חרויותיהם; ואילו מחבריה של "הצהרת העצמאות" של 13 המושבות באמריקה קבעו כי בקום משטר עריצות, העם לא רק זכאי, אלא אף חייב להפיל משטר כזה.

סבורני, כי הערובה העיקרית למניעת העבדות, חידושה, או המשכה הוא בחִנוך העמים ברוח ההגדרה של ג'פרסון דווקא, לאמור: ההתקוממות נגד משטר, אשר אין בו חרות למחשבה ולביטויה, אשר אין בו בחירה חופשית בין תכניות שונות ובין מועמדים שונים לשרות הציבורי הקרוי שלטון - ההתקוממות נגד משטר דכוי כזה היא יותר מזכות, היא חובה, אף אם מילוי החובה הזאת יהיה כרוך בקרבנות יקרים.

את הקבוצה השלישית של חרויות אפשר לכנות בשם "חרויות כלכליות". המהפכנים בצרפת והלוחמים באמריקה מסוף המאה השמונה עשרה לא ראו את הבעיה הזאת אלא בחלקה; בימינו אנו מהוות "החרויות הכלכליות" חלק בלתי נפרד של המושג "חרות האדם", אם לא לרוקן את המושג הזה - מצד אחד - מתוכנו הממשי.

האדם חייב להיות חופשי לא רק בצורת חייו ובמשלח ידו, אלא גם במקום מגוריו ובמקום עבודתו. החוק, הכתוב או הבלתי כתוב, שהופך את האדם - כפי שקורה במשטר הקומוניסטי - fabricae adscriptus (צמוד לבית החרושת), הוא חוק עבדות לא פחות מאשר חוק glebae adscriptus (צמוד לאדמה), שהיה קיים בימי הביניים. בין אם המעביד הוא פרט ובין אם הוא הכלל, אין לתת בידו את הסמכות לשלול מאת האדם את אחת מחרויותיו היסודיות: לבחור כרצונו את מקום עבודתו, את תנאי קיומו.

אולם "חרות התנועה", "חרות היזמה" ו"חרות היצירה" אינן ממצות עדיין את המושג של חרות האדם בשטח הכלכלי. האדם - כל אדם - חייב גם להיות חופשי מן המחסור במצרכים חיוניים, שבלעדיהם אין הוא יכול להתקיים כאדם תרבותי. צריך שיהיה ברור, כי אם היחיד לא יכול לאכול לשובע, ללבוש בגד ראוי לשמו, להעלות קורת גג לראשו, ולתת: מזון, בגד, תנאי דיור הוגנים, השכלה יסודית ומרפא בשעת מחלה לבני ביתו - הרי כל החרויות הנפשיות והמדיניות, אף אם הן כתובות בחוק, אף אם הן קיימות במציאות, לא תהיינה אלא חרויות ערטילאיות, לפי ששלילת החרויות האלה הופכת את האדם לעבד, גם אם צורכי קיומו הגופני יסופקו במלואם. בין שלוש הקבוצות העיקריות של החרויות קיימת השפעת גומלין, קיים קשר שאסור לנתקו. אלו ואלו נותנות טעם ממשי לביטויים העליונים של הכרת כבוד היחיד וחרותו: "בצלם האלוהים נוצר האדם" ו"לא על הלחם לבדו יחיה האדם". דווקא האנשים, המבססים את השקפת החיים שלהם על חרות היחיד בחלקם חייבים לשאוף ליצירת תנאים כלכליים וחברתיים כאלה, שבהם תהליך סיפוק הצרכים הראשוניים, ההכרחיים בחלקם האחד, לכל חי, ובחלקם השני - לאדם התרבותי, יהיה לתהליך טבעי, "בלתי מורגש".

השקפת חיים, השקפה לאומית, קווי יסוד, עמ' 15-16. מרכז מורשת בגין, תשע"ג.