פרולוג
חושך בחוץ, הלילה יורד מוקדם בעונה זו של השנה. מחלון חדרו של אבירם אני שוב רואה את הירח. אני מותשת, משרדי המוסד מאירים כבאור יום. זהו היום השלישי לאחר חזרתי מאיראן. עברתי שם שלושה ימים של חקירות מתישות.
ישבתי ליד החלון והסתכלתי על פניו העגולות של הירח שניסה לחייך אליי. הפעלתי כל תא במוחי בניסיון לשחזר כל רגע שבו שהיתי באיראן. היו שם צוות שלם של חוקרים, מאות שאלות. הזיכרון הפנומנלי שלי החל לקרוס והרגשתי מרוקנת. ביקשתי מאבירם, הבוס שלי, יום של חופשה.
"עד מתי אתם מתכוננים להחזיק בי כאן?" שאלתי.
"אם לא תירדמי לי בשעות הקרובות, הלילה אנחנו מסיימים," אמר אבירם.
בעודי מנסה להחזיק את עצמי ערה, זמזם הטלפון הפנימי. אבירם הרים את השפופרת ואמר, "כן חיים, כן, כן, כן, בסדר." הוא הושיט אותה אליי ופנה אליי בשקט, "מיכל, שנקה על הקו."
לקחתי ממנו את הטלפון. "מיכל אהובה, נכדה מתוקה שלי, אני שמחה לשמוע את קולך," קולה הרך של סבתי הדהד מבעד השפופרת.
"סבתא," צעקתי לתוך הפומית, "שלשום חזרתי ואני נמצאת בחקירה כרגע."
"זה בסדר אהובה קטנה שלי, היום את משתחררת," היא אמרה בביטחון, "איך אני יודעת? נו, באמת. אני רוצה שתגיעי אליי ברגע שתסיימי, אני צריכה אותך, הסבתא הזקנה שלך התגעגעה."
היא אף פעם לא התקשרה למשרד. משהו לא טוב קרה, אני אומרת לעצמי. גל של כאב לפת לפתע את בטני ומיהרתי אל המדרגות שהובילו אל השירותים. היא לא הולכת למות, מלמלתי לעצמי ביושבי על האסלה. אספתי את תיקי ויצאתי ממשרדי המוסד. שלושה ימי חקירות, הייתי מותשת. "אל תדברי עם אף אחד," אמר לי אבירם, "רק עם שנקה, עד שנגמור את התחקיר. מחר בבוקר את מתייצבת במשרד, יש לנו עוד עבודה. חיים, ראש המוסד, ביקש שנשחרר אותך עוד היום."
"אבירם," אני שאלתי אותו, "מה קרה לסבתא?"
"היא כנראה חולה," ענה בגמגום.
מונית שהזמינה מזכירתו של אבירם לקחה אותי לרמת השרון, לביתה של סבתא. אני כל כך אוהבת את הבית הזה. ברגע שאני פותחת את השער, כמו תמיד, העולם נשכח. אני צוללת אל ילדותי ומרגישה התרוממות רוח. את הכניסה קישט גן שופע ורדים וסיגליות. ענפי בוגנוויליה אדומה רפרפו על קיר הבית. עץ הפיקוס העתיק והברושים שעמדו בדום מתוח בשורה ישרה לאורך גדר הבית כמו ציפו לבואי. אני עוצמת את עיניי ושואפת לריאותיי את ניחוח הרוזמרין, הלבנדר ויערת הדבש, ומרגישה שוב כילדה הקטנה בבית שבו גדלתי.
אך משהו הפר את שלוותי. שיחת הטלפון מסבתא רבצה על ליבי. הלב ניבא לי שמשהו לא טוב מחכה לי בבית, על אף כל היופי שעוטף אותי כאן בחצר. רונה, בת דודתי, יצאה לקראתי.
"היי רונה, מתי השתחררת?" שאלתי, מתוחה, מופתעת לראותה ללא מדים.
"מזמן. כבר כמעט חודש אני עם סבתא. אחרי שהיא טיפלה בי במשך שנתיים כשזרקו אותי מהבית והוציאה אותי מהגיהינום שבו חייתי, היום אני מנסה להחזיר משהו, אני לא עוזבת אותה," היא ענתה באריכות לשאלתי הפשוטה.
"מה שלומה?" שאלתי.
"לא טוב," היא ענתה בלקוניות. "בואי, תיכנסי," היא סימנה לי בידה והובילה אותי לחדר השינה, פתחה את הדלת ואמרה בקול דק, "סבתא, הבאתי לך את מיכל." היא ניגשה אל סבתא, ליטפה את לחייָה ויצאה מהחדר.
סבתא שכבה על מיטה גדולה בחדר שינה ענק, שעונה על הכרים. פניה, שתמיד היו שזופות, נראו לבנות כעת, בצבע הכר המונח מתחת לראשה. רשת קמטים הסתירה את יופייה, ורק זוג עיניים כחולות ולחות נצצו ופרצו מתוך הרקע הלבן של הכר. ליטפתי את פניה ונישקתי אותן, עיניי בוכות. הרגשתי גוש מתנחל בגרוני, היה קשה לי לנשום.
"סבתא, מה שלומך?" שאלתי.
"אני בסדר," היא ענתה. "מעט כאבים, אך אני מתגברת. איך את מרגישה, ילדה יפה שלי?" היא שאלה וליטפה את ידי, "אני כבר יודעת הכול על התקופה שלך באיראן, קיבלתי דיווחים מחיים," אמרה בשטף ולאחר מכן עצרה לרגע לנשום והמשיכה, "איך את מרגישה היום? התגברת על הצלקות? את ממשיכה לעבוד שם?" היא הטיחה בי שאלות רבות. לקחתי רגע לחשוב והבטתי בדמותה החיוורת בצער.
"אני לא יודעת," זו הייתה התשובה שמצאתי. "אבירם ביקש שאשאר במוסד," הוספתי, "אכנס לתוכנית אימונים מיוחדת שיתאימו רק לי. עוד לא החלטתי לגבי זה, כנראה לא אשאר. עברתי תקופה קשה ואני רוצה להתארגן."
"מה שלום יניב?" לסבתא היו שאלות נוספות, "את יודעת, אני באמת אוהבת אותו, הוא גבר כלבבי, ואותך הוא אוהב מאוד, אני בטוחה."
"סבתא," חייכתי אליה ושאלתי, "מתי הפכת לשדכנית? מאיפה את מכירה אותו שאת מחתנת אותנו ככה?" לא היה לי כוח לכיוון שאליו השיחה מתפתחת, אך היה לי חשוב שסבתא תהיה מרוצה.
"אני מכירה," ענתה סבתא בנחרצות.
נאנחתי. "סבתא יקרה שלי, אני מאוד אוהבת את יניב, ובשמחה אתחתן איתו, אך הוא מאוהב באישה אחרת. אני הייתי הטיפשה שעזבה אותו. כל כך אהבתי אותו, אני כל כך מצטערת על מה שעשיתי," אמרתי. דמעות עלו בעיניי ופיללתי בכל ליבי שסבתא תחליף את נושא השיחה.
סבתא עצמה את עיניה, ואחרי כמה דקות אמרה, "לצערי הגר שלו נהרגה."
"מה קרה?" שאלתי בבהלה. סבתא הסתכלה עליי, לקחה שוב את ידי ואמרה, "אחרי שאיציק הבורר, בנו ואחיו עלו לשמיים מהמטען שיניב הדביק על דלת הרכב שבו ישבו, הגיע בן משפחה אחרון של הבורר, שחשב להשתלט על אימפריית הפשע של דודו ולהראות לעולם התחתון שיש בוס חדש. כך כתבו העיתונים," היא הרימה את ידיה לצדדים כמיתממת ומיד הוסיפה לדבר בשטף מפתיע, "הוא הגיע לנקום כביכול את חיסול המשפחה. הם חשבו שיניב הוא הרוצח וניסו לחסלו. בן הדוד המתין ליניב ביאכטה של השכן וכשהגיעו יניב וזוגתו הגר לספינתם הוא פתח עליהם באש. הגר נהרגה בו במקום, יניב נפצע קל. הוא הספיק לזנק לכיוון התורן ששימש לו מסתור, שלף את אקדחו והרג את היורה."
"איך מרגיש יניב?" שאלתי מייד ברגע שחדלה משטף דבריה.
"יניב בסדר גמור," היא אמרה, "הכדור שנכנס לירך שלו הוצא, הכאבים היו חזקים לפי מה ששמעתי."
"סבתא," שאלתי, "את, שיודעת הכול, תגידי לי – זה היה יניב שחיסל את המשפחה הארורה הזו?"
"כן." היא ענתה בקשיחות מבהילה. "אני ביקשתי ממנו. הוא עשה את העבודה, אני עזרתי בתכנון. הוא גבר כלבבי, ממש התאהבתי בו," אמרה לי ושתקה לכמה רגעים, מביטה בחלון הגדול שממנו נשקפו פרחי הבוגנוויליה הוורודים.
לאחר כמה דקות של שתיקה היא אמרה, "לא לשם כך ביקשתי שתבואי. אני אוהבת את יניב ורוצה שתתחתני אתו, ואני לא מוכנה לשמוע שום דבר ממך או ממנו בעניין הזה. אני מבקשת ממך עכשיו – בלי דמעות. תראי, הרופאים אמרו שיש לי ימים ספורים לחיות, הסרטן התפשט. אין לי טענות, היו לי חיים מלאים, בחלקם מאוד מאושרים, וקיבלתי את הנכדה הכי מושלמת בעולם. עם אימא שלך היו לי בעיות, אני מקווה שהיא סולחת לי." סבתא גמגמה בעת שהאריכה בדבריה, "נכון, מאוד דאגתי כשהיית באיראן, אך היום את כאן איתי, ולא באיראן, ואת האושר הגדול שלי, ממך אני נפרדת בשלווה. לפני שאני נפרדת ממך יש לי בקשה קטנה, תתחתני ותשמרי לי על יניב ותביאי לי נין או נינה לעולם, לפחות אחד," קולה של סבתא רעד מעט כשביקשה זאת.
דמעה קטנה צצה בזווית עיני. נישקתי את סבתא, ליטפתי את ידה בעת שהדמעות התרבו בעיניי.
"די, מספיק לבכות," סבתא החזירה אותי לקרקע המציאות הקשוחה שבמחיצתה, "יש לי עוד כמה בקשות, אני רוצה שתיקחי את שרשרת היהלומים שהבטחתי לך ותענדי אותה, עכשיו. היא מאוד יקרה לי, קיבלתי אותי מנג'יב שהוציא אותך מאיראן."
סבתא, שמעולם לא דיברה בחופשיות על עברה, החלה לספר לי על אביה, "הסבא רבא שלך היה אדם נפלא, חכם ונאה מאוד, אהבתי להסתכל על שיער ראשו השזור בחוטי כסף, ניסיתי פעם לספר לך," היא אמרה ברעד.
"אני זוכרת כל מה שסיפרת לי," עניתי לה בהתרגשות, "זה היה כשאבא ואימא נפרדו."
"נכון," סבתא החזירה לעצמה את זכות הדיבור. "אבא שלי," הדגישה, "היה מאוד מאוד עשיר. הוא ואימו, סבתא שלי, הוציאו כמעט את כל כספם מעיראק והעבירו אותו לאנגליה, לפרס ולישראל, וכאן הם קנו בית מלון גדול ובית קולנוע והמשיכו להגדיל את הונם. הוא היה מאוד צנוע. הוא ואימו הרבו לתרום. הם תרמו בית כנסת על שם סבי, כדאי שתבקרי בו פעם, איך עדיין לא ביקרת בו? אולי חתונתך תתקיים בו." בעת שדיברה תהיתי מדוע היא מספרת לי את הדברים הללו רק עכשיו.
"כל התרומות היו בסתר," סבתא הוסיפה לספר, "אחרי מותו של אבי סיפרו לי חבריו על ליבו הרחב ועל התרומות שתרם." בעת שדיברה בשטף, לפתע סבתא לא הצליחה להכניס אוויר לריאות. עיניה כאילו יצאו מחוריהן, והיא התחילה להשתעל. כשנרגעה אמרה בקול צרוד ועמוק, "אני רוצה שאת ויניב תגורו בבית הזה."
"מה עם אימא?" שאלתי.
"אימא תקבל דירה גדולה בתל אביב, שבה תגור עם דפנה. כל הנכסים יחולקו בין שתיכן," סבתא אמרה בנחרצות, "הכול כתוב בצוואה שהשארתי. אני יודעת שלמדת משפטים, אך למדת גם ספרות עברית, ועריכה לשונית, ואני רוצה לבקש ממך שתעסקי בזה. המקצוע הזה מתאים יותר לאופייך ולנשמתך, וקראתי פעמיים את הספר הנפלא שכתבת לפני כמה שנים." היא לחצה את כף ידי ואמרה, "כשאבי, יוסף סופר, הסבא רבא שלך, הלך לעולמו כשהיית בת חמש בערך, כמעט שלא הכרת אותו. באותו יום סגרירי הוא קרא לי אליו וסיפר על היומן, על קורות חייו, הוא רצה שנכדתו בת החמש, ילדיה ונכדיה, יכירו את ההיסטוריה של המשפחה, וביקש ממני שאכתוב את זיכרונותיי," סבתא ניגבה דמעה מזווית עיניה, "הוא הרי ידע שאני כותבת." היא עצרה לרגע, כמו חוככת בדעתה כיצד להמשיך מכאן, והוסיפה, "הוא רצה שאצרף גם את מה שכתבתי לכתב היד שהוא נתן לי. 'אני בטוח שהספר שתעשי מהיומנים יהיה מעניין, כנראה בקרוב אמות וזו הצוואה שלי אלייך,' אמר לי. לאחר מכן הוא סיפר על נכסיו הרבים שהוא משאיר לי, וביקש שאדאג ליונית, בתי, שזקוקה לי מאוד. 'במגירת שולחן העבודה,' אמר, 'נמצא כתב היד שכתבתי.' בצניעותו ביקש שכתב היד שלו יהיה הפרק האחרון בספר שאותו הוא ציפה שאדפיס יום אחד."
סבתא עצרה לנשום רגע, הצעתי להכין לה כוס תה. היא לא רצתה, ובכל זאת התעקשתי לרדת אל המטבח ולהכין לנו שתי כוסות תה. דאגתי לה. היא אגרה כל כך הרבה זיכרונות ורגשות לאורך השנים, והטיחה אותם בי כעת במהירות מסחררת. שתינו היינו צריכות מנוחה.
כשעליתי, עוד לפני שהספיקה לקחת ממני את כוס התה, היא שבה לדבר, "קראתי את כתב היד של אבי והייתי המומה. אני עובדת במוסד ויודעת הכול, אך התברר לי שמעט מאוד ידעתי עליו. הייתי כל כך שמחה שהוא אבי. הוא לא סיפר לי דבר עד שנפטר, גם ממני הוא הסתיר את אשר עשה. התברר לי שהוא היה בש"י – שירות הידיעות של ההגנה, ולאחר מכן במוסד, השלוחה של משרד החוץ. הוא כתב הכול. חוץ מהמבצעים החשאיים הרבים שעשה, שעליהם סיפר לי חברו, אף שם לא מוזכר, אך ורק היסטוריה משפחתית. התפלאתי שגם אימי הייתה בעסק הזה, ועזרה מאוד לאבא."
"סבתא," אני מנסה להחזיר אותנו אל החדר. "אולי תשתי רגע? הכנתי לך תה עם נענע, פינקתי בסוכר," אני מחייכת אליה ומנסה לנסוך על שתינו מעט רוגע.
סבתא לא התייחסה כלל אל דבריי והוסיפה לדבר, "כשיצאתי כביכול לפנסיה התחלתי גם אני לכתוב ואהבתי את הכתיבה. המילים הגיעו אליי מעצמן. לא יכולתי להפסיק, הכתיבה של הדברים העניקה לי מעין שחרור. שעות ישבתי וכתבתי, הייתי שקועה כולי בתיאור עברי, חלמתי אותו, כשקמתי בבוקר ולפני השינה, כשהכנתי כוס תה או כשמרחתי את החמאה על הלחם בארוחת הבוקר. חשבתי עליו, נשמתי אותו. אהוביי וידידיי כולם הופיעו לנגד עיניי דרכו. כתבתי כאילו אני מעתיקה מסרט שבו אני צופה. הייתי רוצה שתיאור חיי אבי, בתי ונכדתי יהיה חלק מרומן שאת, מיכל, הסופרת של המשפחה, תכתבי. אני יודעת שיש צנזורה ושאסור לנו לספר מה עשינו. אסור שהספר הזה יראה אור. אבי והוריו, אני, בתי ונכדתי, כל השושלת שלנו עבדה במוסד. אימך יונית, גם היא יודעת לכתוב. אני יודעת שהיא כותבת יומן, אבל זה יותר מיומן, אני בטוחה שהיא תשמח לתרום את חלקה המרתק והמעניין. הספר הנפלא הזה יהיה עבור ילדייך, הנינים שלי."
בעת שסבתא דיברה בהתלהבות רבה, מניעה את ידיה כאילו גופה היה בכושר שיא ומספרת לי על בנה דוד, לפתע נשמע צלצול חד מכיוון הדלת. "הסיפור של בני דוד מופיע ביומן שכתבתי," אמרה לי במהירות כאילו הרגישה שלא תספיק לספר לי. "פעמון הכניסה מצלצל," אמרתי לסבתא.
"כן, אני יודעת, זו יונית אימך," היא ענתה. ניסיתי לפענח אם גם עבורה היה זה הצלצול הגואל.
"אימא," חיבקתי ונישקתי אותה. אימא הסתכלה על סבתא ושאלה, "מה שלומך?"
"ביקשתי שתבואי," סבתא כמו ענתה לשאלה אחרת, שלא נשאלה כלל. היא לקחה את ידה של אימא ואמרה, "אני אוהבת אותך, יונית שלי, אני מבקשת שתסלחי לי, אם את יכולה. אני רוצה להיפרד מכן, ולבקש סליחה על דברים רעים שעשיתי ועל היותי אם לא טובה. השקעתי את זמני ומרצי בעבודה ובחיי האהבה המורכבים שלי, ולא השאירו לי זמן לטפל בך. אני רוצה שתסלחי לי. על כל מה שעשיתי בחיי, הטוב והרע. עכשיו, הכול כתוב ונמצא בקלסר זה, שמיכל תהפוך אותו לספר. כן, נכון, כמו שאתן יודעות אני אשת מוסד, אסור לי לספר, אך גם אתן נשות המוסד, לכן אני יכולה לספר הכול. למעשה, גם לכן אני לא מספרת, אבל כתבתי את הכול. כמו שאבי לא סיפר אלא רק השאיר את סיפור חייו על הנייר." כמו הרבה אנשי מוסד שלא יכולים לספר ומשאירים יומן. אימא הביטה בסבתא בפנים קשוחות. מעניין מה מתרחש ביניהן, תהיתי.
לפתע פניה נעשו לבנות כסיד. היא חדלה מדיבורה ואחזה חזק את ידי בידה הימנית ואת ידה של אימא בידה השמאלית. היא חייכה חיוך ממתיק סוד ושלֵו, עצמה את עיניה והפילה ראשה לאחור. עיניה נעצמו ושמעתי את צלילי גוויעת נשימתה. העולם עצר את נשימתו יחד איתה. אני כל כך אוהבת אותך, סבתא, רציתי לצעוק, הרגשתי שנגדע משהו מגופי. ליטפתי את ידה, נתתי לה נשיקה ובכיתי, היה לי קשה לעזוב אותה.
אימא ואני התחבקנו ארוכות ולחשתי על אוזנה, "אני עומדת לקיים את הצוואה, אימא. אכתוב את הכול. תעזרי לי?"
"בוודאי," היא לחשה אליי וחשתי כיצד שנים של מרחק, של בדידות ושל כעסים מתפוגגות להן לרגע לצלילי השקט שסבתא הותירה אחריה.
שנקה - פרק א
הייתי תינוקת יפהפייה, כך אמרה לי סבתא נורה שוב ושוב. בלונדינית עם שיער זהוב מתולתל, עיניים בוערות, חייכניות וסקרניות, נסיכת המלון. הילדות שלי במלון בתל אביב, המלון שניהלו סבתא וסבא שלך לפני שהתגיס, הייתה ילדות כמו בחלומות – טיולים רגליים בשדות, גיחות לים וארוחות מפנקות בחדר האוכל. סבתא אוהבת לספר שהייתי רצה לפנים, מריחה כל פרח וכל עץ ומחייכת אליהם.
אבי הצליח כאיש עסקים. הוא הגדיל את ההון שהביא מעיראק לארץ, קנה מלון נוסף בירושלים ובית קולנוע בתל אביב. כשבגרתי, הוא נקרא להתנדב לחיל המודיעין. פחדתי מכך שילך, אך הוא הרגיע אותי ואמר שאימא וסבתא תמיד נשארות לצידי. הוא דיבר ערבית, צרפתית ואנגלית, והבנתי שזקוקים לו בצבא, לכן לא הייתה לי ברירה אלא לחייך אל אבי, לעודד אותו ולומר לו שאסתדר.
תמיד היו בי סקרנות ורצון לגלות וללמוד. מגיל שמונה הסתובבנו עם עבודתו של אבי בעולם, בכל שנתיים עברנו למדינה אחרת. הטיולים עם אימי, כשאבי עבד, היו עבורי חוויה נהדרת. אהבתי להכיר מקומות חדשים, אהבתי את לימוד השפה, אהבתי לדבר בשפות חדשות והיה לי תמיד קל ללמוד. יצרתי חברויות בכל מקום בעולם, ושמרתי תמיד על קשר עם חבריי.
התחלנו במגורים באנגליה. לאבא היה דרכון אנגלי, לאימא דרכון גרמני ולי דרכון אנגלי גם כן. באנגליה אבא הקים את מטה המוסד, במסווה של סוכנות למכירת מכוניות, ומשם המשכנו לצרפת, גרמניה ושוודיה. לאחר מכן עברנו להתגורר בארצות ערב, תחילה בעיראק, ומשם למצרים, לסוריה ולירדן, שם הקים אבא תשתית לעבודת המוסד. בכל המדינות האלה הוא הקים סוכנויות למכירת מכוניות. אבא, כאיש עסקים, פיתח את החברה ונכנס כשותף עם חברות המייצרות כלי רכב, והכול תחת מסווה אנגלי. קלוד, חברו, שהגיע לשבעה שלו לפני עשרים שנה, סיפר לי על אבא, על עבודתו ועל היכולת המדהימה בבניית תשתיות, הקמת חברות ובעיקר בגיוס סוכנים והפעלתם. חברות אמיצה של שנים הייתה לו עם אבא.
קליטתי המהירה לשפות העניקה לי ארבע שפות, כולן כמעט ברמת שפת אם. כשמלאו לי שבע-עשרה שנים חזרתי לארץ, להכין עצמי לבחינות הבגרות. ספרי הלימוד ומתכונת בחינות הבגרות נשלחו אליי לשוודיה, ובארץ הצלחתי להשלים תוך שנה את החסר לבחינות הישראליות. הוריי נשארו בשוודיה באותה תקופה, ולאחר סיום הבחינות התגייסתי לצבא ונשלחתי למוסד.
במוסד הייתי בתחילה פקידה של יחידת מבצעים קטנה, והייתי מאוהבת בעבודה. הייתי מעורבת בכל פרט, נשארת במשרד עד השעות הקטנות של הלילה וממתינה ללוחמים שיחזרו ממבצעיהם. הפכתי לחיילת הבודדה של המוסד, אימא של היחידה.
בלילה סוער וגשום אחד ישבתי במשרד והמתנתי לשני לוחמים. אחד מהם היה פצוע. חשבתי בתחילה שחיים, הבוס שלי, הוא הפצוע. כשראיתי את חיים בריא ושלם, קפצתי עליו לנשקו. הופתעתי מהתגובה הזו שלי. פתאום הבנתי כמה אני שמחה על כך שהוא בריא ושלם וגיליתי את אהבתי אליו. חיים ביקש ממני את הוויסקי ששמרתי עבורו במגירה. כשסיים את הכוס השנייה, קם ונישק אותי שוב. בדיעבד גיליתי שחיים ידע שאני מאוהבת בו, אפילו אני לא הבנתי זאת עד לאותו הרגע.
למרות שהכול ידעו שיש לי חבר, חיים התמסר אליי לנשיקה סוחפת וללילה רווי אהבה. האושר הגנוב שהקרינו עינינו הפך לעצבות כשהתעוררנו בבוקר. אמרנו זה לזה שזו רק אהבה חד-פעמית גנובה. חיים חזר במהרה לאשתו ולשני ילדיו, ואני לחברי גיל. אך הגורל רצה אחרת, וזרעו של חיים נקלט ברחמי. כשהתעכב המחזור החודשי שלי, החלטתי בשמחה לשמור על הילד של חיים, שאותו מאוד אהבתי. טעות, ואולי לא, כך או כך – מאותו הרגע חיי ישתנו.
הבדיקה החיובית גרמה לי לצאת עם גיל לחופשה רומנטית, בת שבוע. חיכיתי לרגילה הזו הרבה זמן, מאוד התגעגעתי. רק לאחר שלושה שבועות סיפרתי לגיל על העיכוב במחזור. גיל שמח מאוד והציע להתחתן. הוא היה בטוח שמדובר בבנו שנמצא ברחמי. קיימנו טקס חתונה צנוע במלון, וכעבור שבעה חודשים נולדה יונית.