לב הבלקן

הקדמה

חבל הארץ שבו ספר זה עוסק הוא לב הבלקן, המישורים הפוריים של הדנובה והנהרות הזורמים אליו, שבהם התחילה התרבות האנושית לפני יותר מ-10,000 שנה, והאזורים שסביבם המגיעים עד לים האדריאטי מצד אחד, הרי הבלקן מהצד השני, מישורי הונגריה מצד אחד ועמקי צפון יוון מהצד השני. זהו אזור נרחב הכולל את הארצות של סרביה, מונטנגרו, מקדוניה וקוסובו.

שתי עובדות על האיזור הזה הופכות אותו לכזה שתורם באופן יוצא דופן למורשת האנושית: הראשונה היא היותו אחד המקומות הראשונים שבהם התפתחה תרבות מטריארכלית פרהיסטורית שמאמינה באלה, האם הגדולה, והשנייה היא היותו מקום שבו התפתחו דת ותרבות ייחודית בימי הביניים, נצרות סלאבית־סרבית שהושפעה מהמיסטיקה הגנוסטית־בוגומילית מצד אחד, ומהנזירות האורתודוקסית ומסורת ההסיכאזם (מדיטציה נוצרית מיסטית) מצד שני.

בלב הבלקן התקיימו בפרהיסטוריה תרבויות מטריארכליות משגשגות, כגון תרבות ווינצ'ה, שלא עסקו במלחמה ובצבירת עושר וכוח, אלא חיו בהרמוניה עם עצמן ועם הסביבה. הן פיתחו רוחניות מתקדמת ומחשבה מופשטת, ויש לנו מה ללמוד מהן גם כיום.

בימי הביניים התקיימה בלב הבלקן ממלכה סרבית אדירה שהצטיינה באדריכלות, אמנות וציור, והשאירה אחריה מורשת מפוארת: הן אדריכלית, כמו איטליה השכנה, והן דתית רוחנית. הממלכה הסרבית המשיכה את מסורת הנצרות הסלאבית של האימפריה הבולגרית שקדמה לה, עליה כתבתי בספרי "יופיו של הוורד", ואת מסורת המיסטיקה של הנצרות האורתודוקסית־יוונית, עליה כתבתי בספרי "מסתורין יווני". השילוב של שלושת הספרים הללו מעניק תובנות עומק לגבי הרוחניות העמוקה והמושרשת של עמי הבלקן. ואכן, אחת ההפתעות שחוויתי בזמן כתיבת ספר זה והטיולים הרבים לבלקן הוא גילוי הדתיות העמוקה של העם הסרבי מונטנגרי.

ספר זה איננו מדריך תיירים במובן הקלאסי, ולא נועד לעזור בעניינים טכניים כמו אילו מלונות מומלצים וכיוצא בזה. הספר מציג שלושה מסלולים, בהם יש אתרים שונים הקשורים כולם לאותו נושא. המסלול הראשון הוא בעקבות תרבות האלה ותרבויות עתיקות בסרביה ומקדוניה, המסלול השני הוא בעקבות הנצרות והלאומיות הסרבית מונטנגרית, והמסלול השלישי הוא בעקבות הנצרות המקדונית. לכל מסלול יש הקדמה ארוכה ומפורטת שמסבירה את הנושא, את ההיסטוריה שלו, את המשמעויות שלו ואת השלכותיו.

ההקדמה של המסלול הראשון מספרת על גן העדן האבוד של הפרהיסטוריה, פרק זמן ארוך מהאלף ה-8 לפנה"ס ועד האלף ה-3 לפנה"ס, שבו בני אדם חיו בהרמוניה עם הטבע, החיות והצמחים, והחברה האנושית הונהגה בידי נשים כוהנות שקידשו את המלאכה, האמנות והמיניות. ההקדמה מתחילה בתיאור הופעת האדם החושב (הומו סאפיינס) בבלקן והרוחניות של איש המערות, וממשיכה בתיאור מפורט וראשון מסוגו בעברית של מאפייני תרבות האלה הקדומה.

המסלול בעקבות תרבות האלה לוקח אותנו למקומות מופלאים, כגון לפנסקי ויר בקניון שערי הברזל, אתר ווינצ'ה לחופי הדנובה, אתרים בהרים של סרביה, מגליתים במקדוניה ועוד. החלטתי להוסיף למסלול זה גם אתרים מהתקופה ההיסטורית הקדומה של העמים ההודו־אירופאים שאכלסו את לב הבלקן ושל הרומאים, שהמשיכו במידה מסוימת את קידוש המקומות הפרהיסטוריים הקדומים.

ההקדמה השנייה מספרת על הגעת העמים הסלאבים לבלקן והתנצרותם, על התפתחות הכנסייה והאומה הסרבית שמגיעה לתור זהב באמנות, אדריכלות, מחשבה ועוצמה בימי שושלת נמאניה במאות ה-14-12. זהו פרק מעמיק ויסודי המספר בפעם הראשונה בעברית את סיפור הנצרות הסרבית אורתודוקסית. בהמשך החלק הזה מסופר על תקופת הכיבוש העות'מאני והמאבק לעצמאות ואת קורותיה של מונטנגרו, שהייתה חלק מסרביה ההיסטורית, אבל הפכה לישות עצמאית בעלת ייחוד משלה בזמן הזה.

המסלול בעקבות הנצרות והלאומיות בסרביה ומונטנגרו מגלה אתרים נפלאים, שכמעט ולא מוכרים למטייל הישראלי, ובעלי חשיבות רבה מבחינת חשיפה לאוצרות האמנות והאדריכלות המקומיים, חלק גדול מהם הוא כנסיות ומנזרים. לפי תפישתי לטייל בבלקן בלי לבקר בכנסיות זה כמו לטייל באיטליה בלי לבקר בקתדרלות, מה גם שהכנסיות והמנזרים ממוקמים בדרך כלל במקומות היפים ביותר בטבע.

ההקדמה השלישית בספר זה מרחיבה על הופעת הנצרות הסלאבית במקדוניה בזמן האימפריה הבולגרית הראשונה והתגבשות המרכז הנוצרי בעיר אוחריד, שנקראת "ירושלים של הסלאבים". בהקדמה זו מסופר על קורות מקדוניה הנוצרית בימי הביניים, זמן הכיבוש העות'מאני והמאבק לעצמאות. בהמשך לה מוצע מסלול בעקבות אתרים נוצריים במקדוניה, המשלב אתרי טבע יפים ואחרים.

חשוב לציין כי הדגש בכל ההקדמות ובתיאורי האתרים הוא תוכני ולא פרקטי. לפי תפישת עולמי, התעסקות רבה בנושאים הפרקטיים בשלב מוקדם מדי גורמת לטיולים להיהפך למשימה שאותה צריך לבצע, ולצורך כך נעזרים במערכי האופי והפעולה הרגילים, במקום ליהנות מהחופש ולהתחבר למשהו שונה, אחר. במילים אחרות, יוצאים לבלקן ובמקום לחוות אותו נמצאים חלק גדול מהזמן באינטרנט בניסיון לחפש מלון זול יותר, בהשוואות, בחישובים כספיים של עלות מול תועלת, וכיוצא בזה. הבלקן הוא אזור שקל להסתדר בו, ולפעמים שווה לשלם מעט יותר ולא לפגוע בהנאת הטיול, שתלויה בפניוּת שלנו.

ספרי הטיולים ואתרי האינטרנט מלאים בהשוואות והמלצות היכן כדאי לאכול, לקנות, וכו'. הספר שלפניכם נועד קודם כול להכיר לכם את התרבויות שהתקיימו בבלקן בעבר, את הנצרות הסרבית והמקדונית המיוחדות, שהן זרם דתי רוחני עצמאי בעל גוון לאומי, את תרבות האם הקדומה, ואת הממלכות של ימי הביניים וימי קדם. נסיעה לבלקן בלי להתייחס לנושא הנצרות היא כמו ביקור בארץ מבלי להתייחס לנושא היהדות. נסיעה לבלקן בלי להתחקות אחר תרבויות האלה היא פספוס גדול של פרק נפלא ולא ידוע בהיסטוריה האנושית.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל האנשים שיצאו איתי לטיולים בבלקן במהלך השנים, ולכל מי שטרח בהכנת הספר.

זאב בן אריה, לוטם

הקדמה למסלול האֵלה האם ותרבויות עתיקות

זהו סיפור מופלא על תור זהב לא ידוע של תרבות אנושית הרמונית, המאפשרת לבני אדם (ובנות חוה) לחיות את חייהם באושר ושמחה. תרבות שבה יש שיתוף פעולה ותמיכה הדדית במקום תחרות וניצול, תרבות שחיה בשלום עם הטבע, הצמחים והחיות במקום לפגוע בהם, תרבות המקדשת את המלאכות תוך כדי שירה וריקוד.

מתברר שבפרהיסטוריה התקיימה בבלקן תרבות שהאמינה באלוהות אישה (האם הגדולה) והונהגה על ידי נשים כוהנות. זה היה תור זהב של שיתוף פעולה, שלום, אחריות, כבוד ואכפתיות בין בני אדם לבין עצמם, ובינם לבין הטבע, שנמשך אלפי שנים, החל מהופעת החקלאות ותחילת ההתיישבות בכפרים במקום במערות לפני כ-10,000 שנה, וכלה בפלישות ההודו־אירופאים לפני כ-5,000-4,000 שנה.

וכך כותב גדול חוקרי הדתות של המאה ה-20 מירצ'ה אליאדה (Eliade): "האישה והקדושה הנשית עוברות למעלת החשיבות העליונה, כיוון שהנשים מילאו תפקיד מכריע בביות הצמחים, הן היו לבעלות השדות המעובדים, דבר שהעלה את מעמדן החברתי ויצר מוסדות אופייניים כמו, למשל, חובת הבעל לעבוד ולחיות בביתה של האישה. פוריות האדמה נקשרה קשר אמיץ לפוריות האישה. כיוון שכך, הנשים נעשו האחראיות לתבואה, כי הן ידעו את 'חידת' הבריאה. זוהי חידה דתית, הואיל והיא שולטת במקור חיים, אספקת המזון ובמוות. האדמה כמוה כאישה."

במסגרת החפירות הארכיאולוגיות שערכה מריה גיבוטאס התגלה דבר קיומן של תרבויות מטריארכליות משגשגות בבלקן במשך אלפי שנים. באותה תקופה, שנקראת "גן העדן האבוד של הפרהיסטוריה", לא היו מלחמות ואין עקבות להרס. במקום זאת נמצא סחר חליפין פורה ושיתוף פעולה בין אוכלוסיות. רוב הפיתוחים הגדולים של החקלאות (ביות הצמחים והחיות) והחידושים של המלאכות (קדרות, נפחות, אריגה) התרחשו בזמן הזה. נדמה כאילו האם הגדולה חנכה את ילדיה בני האדם לקראת ייסוד תרבות אנושית חדשה שלא מבוססת יותר על מגורים במערות ונדודים, ציד ולקט, אלא על בניית מרחבים מקודשים - בתים, פיתוח חקלאות, ותחילתה של מחשבה מופשטת, שבמסגרתה נתפשה האלה כעיקרון ראשוני ומארגן של הטבע.

חיים בתוך מערה
האנשים המודרניים הראשונים של אירופה הגיעו אליה לפני כ-40,000 שנה והם נקראו קרו־מניון. הם נראו כמונו, הייתה להם יכולת תקשורת (שפה) מפותחת, אמנות וחשיבה מופשטת, והם היו אנשים דתיים שהאמינו בחיים לאחר המוות. במאה שעברה נמצאו ציורי סלע מדהימים מתקופה זו במערות בדרום צרפת ובספרד, שהעידו על תרבות ורוחניות מפותחות של אנשים אלו. הם הופיעו גם בבלקן ובארץ ישראל, וחיו חיים של ציידים לקטים בקבוצות קטנות של כ-25 איש, מבלים חלק מזמנם במערות.

לפי מיכאל רפנגלוק (Rappenglück),¹ יש עדויות לכך שהקדמונים התייחסו למערה כאל רחם, ולחלקים החיצונים והפנימיים שלה כאל חלק ממערכת איברי הרבייה הנשית. החל מזמן הופעת האדם הקרו־מניון, לפני כ-40,000 שנה, המערה הופכת להיות מטריקס האם הקוסמית הגדולה. הכניסה לתוך המערה נתפשת כמעבר בין שני תחומים: בחוץ יש אור וחישה מסוג מסוים, ואילו בפנים חושך (או אור שמקורו בפתחים) וחישה מסוג אחר. הבדלים אלו נתפשו על ידי האדם החדש כהבדלים בין חולין למקודש, טבעי וקסום, והעניקו למערות חשיבות קוסמוגנית וקוסמולוגית (כמייצגות את מבנה היקום ותהליך הבריאה) שהועברה אחר כך אל הבתים.

במילים אחרות, המגורים במערות שהאדם חזר אליהן במסגרת "המסלול הקדוש" (מסלול הנדודים בעקבות הציד והלקט) היו שלב חיוני בהתפתחות התפישה הדתית והעצמית של האדם.

חלק ממהותו של האדם הוא פרשנות של המציאות, התפישה שלנו את המציאות מורכבת הן מהמציאות עצמה והן מהפרשנות שלה, ומכאן התפתחו אומנויות, שפה, ערכים, אידיאלים, אסטרטגיה, חזון ועוד. אחד הדברים שאנחנו קולטים מבעד למציאות הפיזית הוא התחושה הדתית. האדם חש שקיים רובד מקודש, משמעותי ונצחי מאחורי המציאות הסתמית לכאורה, והוא שאף להתחבר (לחזור) אליו. אליאדה קרא לזה "הומו רליג'יוס". בפרהיסטוריה המערות היו כלי להתחברות אל אותו רובד.

ה"דתיות" של המערות קשורה במידה רבה לכך שאנחנו נולדים פיזית מתוככי חלל סגור, מתגבשים בתוך חלל מוגן, ושואפים לחזור אל המערה הראשונית, הלוא היא הרחם. זאת אולי הסיבה לכך שלידה רוחנית נקשרת לשהייה בתוככי חלל סגור, שהוא במקרים רבים סוג של מערה. לדוגמא, המיסטריות (טקסי החניכה) של היוונים, התראקים והתושבים הקדומים האחרים של הבלקן כללו כניסה (ירידה) למערה (או חלל דמוי מערה) ומוות סמלי בתוכה, שלאחריו באה לידה לעולם הרוחני (הארה). המערה נתפשה כארון המתים, כגולם שמתוכו יוצא הפרפר לאחר שעבר את תהליך השינוי.

בתוך רחם האדמה
זה קרה במסגרת טיול רוחני לבלקן. ירדנו לבטן האדמה אל אחת המערות היפות בבלקן, אולם ענק שבו גר האדם הקדמון, כמו גם מיני חיות אחרות ומיליוני עטלפים. באחת מפינות המערה היה פתח בקיר שלתוכו נדחקנו, צר כדי מעבר אדם אחד בלבד, בין זקיפים ונטיפים שהתאחדו בכדי לכסות על הסוד שנמצא בצד שמעבר.

לאחר שעברנו בפתח הצר ירדנו כמה מדרגות אל אולמות לבנים שנמשכו במסדרון ארוך אל בטן האדמה. הלכנו בהם בדממה, וכעבור כמה עשרות מטרים התגלו הציורים הראשונים על הקירות, ובעקבותיהם גלריה ארוכה של ציורים מהתקופה הפרהיסטורית של בני אדם בתנוחות תפילה, זיווג, ציד, חיות מסוגים סוגים, סימנים גרפיים שנראו כמו כתב קדום, עיגולים וסימנים של שמש וכוכבים. הציורים נעשו בחומר שחור (צואת עטלפים) על גבי הקירות הלבנים והם היו מפעימים ומרגשים. נדמה היה כאילו נכנסנו לספרייה פרהיסטורית, חדרים של ידע עתיק שאימא אדמה הנחילה לצאצאיה החדשים והמפותחים, מתוך תקווה שילמדו על משימתם בעולם שלמעלה, ימלאו את תפקידם המיועד כבני אדם, וייצרו קשר בינה ובין היקום.

כמה נשים שבחבורה התחילו לשיר באופן ספונטני: "האלה חיה והקסם קיים" ו"היא משנה את כל מה שהיא נוגעת, וכל מה שנוגע בה משתנה", שירי עידן חדש השייכים לתרבות האֵלה המתחדשת, והקירות שבמערה הדהדו את הצלילים העתיקים־חדשים. היינו באחד המקומות המסתוריים בבלקן ששופך אור חדש על המסתורין של תחילת התרבות האנושית. השאלה הגדולה היא איך הפכנו מחיות לבני אדם, ומאנשי מערות לאנשים חושבים ומתורבתים? מיצורים שגרו במערות וצדו את מזונם לבני אדם עם מגורים בגורדי שחקים וטלפונים. מניאנדרטלים להומו סאפיינס?

נדמה כאילו מישהו או משהו התערב לפני כ-40,000 שנה, עת הופיע האדם החדש לראשונה באירופה (תרבות הקרו־מַניון) ונתן לבני אדם את מתנות הדמיון, המחשבה המופשטת, ההומור, כושר ההמצאה והיוזמה, האמנות והתחושה הדתית. המישהו הזה היא מישהי, והיא האלה הגדולה, הקשורה לאנרגיות של אימא אדמה.

הביקור שלנו במערת מגורה בבולגריה, שם נמצאו ציורי האדם הקדומים ביותר באירופה (יש אומרים מלפני 10,000 שנה — תחילת המהפכה החקלאית, ויש אומרים מלפני 40,000 שנה — הופעת האדם קרו־מניון), היה תחילתו של מסע בעקבות האלה באזורי הדנובה של בולגריה, סרביה ומקדוניה. יש הטוענים שבמשך כמה אלפי שנים של הפרהיסטוריה התקיימה בעולם תרבות מטריארכלית שלווה ומשגשגת, שלא ידעה מלחמה, והייתה מפותחת מאוד מבחינה רוחנית ומוסרית.

התרבות הזו מראה לנו כיצד חברה אנושית יכולה להתקיים, גם כיום, מכוונת את הדרך למי שפתוח אליה, ומביאה חסד ושפע לעולם, כפי שעשתה בימים עברו.

הופעת האלה
האדם הקרו־מניון שהופיע באירופה לפני 40,000 שנה היה אדם דתי — זה היה חלק ממהותו, הבנתו, תפישתו ופועלו. קשה לתפוש זאת בעולם ששואף לחילוניות כמו שלנו, אך האמונה בכוח שמחוץ לנו ובעולמות נסתר הם חלק מהותי באדם, כושר שקיים בדיוק כמו הכושר האמנותי, התבונה והרגש, והוא מהווה מרכיב חשוב ומרכזי בהגדרת האדם.

לפי השרידים הארכיאולוגיים, המדענים מאמינים שאנשי הקרו־מניון טיפלו בחוליהם ופצועיהם, הייתה ביניהם עזרה הדדית ואחווה, והיו להם אמונות דתיות, דבר המתבטא במנהגי הקבורה שלהם. הם היו ציידים, מאורגנים בקבוצות, אך ידעו לקלוע סלים, לארוג בגדים מפשתן ולהשתמש בכלי אבן. הם הקימו בקתות, ידעו לייצר צבעים, כלי עבודה ותכשיטים, וייתכן שהיה להם גם לוח שנה ירחי. הם ייצרו פסלונים ראשונים מסוגם בעולם מלפני 35,000 שנה ויותר ובהם מופיעה האנשה של חיות (לדוגמא שילובים של אדם ואריה).

מאז ומעולם, סוג האדם שאנחנו חלק מהופעתו האמין בעולמות אחרים של אנרגיה, כוחות, ישויות, ובמעין עיקרון מארגן בעל משמעות, הקיים בעולם ובחייו. דת איננה המצאה אינטלקטואלית שהתרחשה בשלב כלשהו בהיסטוריה, אלא חלק מהותי מאופיו של האדם, ולכן היא מופיעה גם בחברות פרימיטיביות שהיו מנותקות משאר בני האדם במשך עשרות אלפי שנה, כגון האבוריג'ינים באוסטרליה ויושבי הג'ונגלים הנידחים האמזונס.

אליאדה טוען ש"התנסות בקודש היא אחד היסודות במבנה של התודעה". החוויה הבסיסית של האדם היא מעבר לעולמות אחרים בזמן השינה, וחלימת חלומות שגילו לו קיומה של מציאות אחרת, מה שהוביל לאמונה בקיומם של עולמות אחרים וחיים לאחר המוות, ומאמץ הקבורה שמופיע עם הופעת האדם הנבון מעיד על כך.

ניתן לומר בוודאות שבכל חברה אנושית יש אמונה בכוח עליון. למרבה ההפתעה, דווקא בפרהיסטוריה האמונה הייתה זכה ונקייה יותר, נוטה למופשט ולמונותיאיזם, כפי שחלק גדול מחוקרי הדתות טוענים כיום, אלא שהאלוהות החובקת־כול הופיעה בתחילה בדמות האם הגדולה, ולא בדמותו של אלוהים צבאות.

כבר בתקופת הקרח התגלו פסלונים רבים של נשים (אלות) במפלסי המגורים במערות האדם הקדמון בבלקן. אלו פסלונים קטנים, חלקם עשוי מעצם ממותה, שנתפשה כייצוג של האם הגדולה (כדאי לציין בהקשר זה שבתקופת המערות נמצאו מעגלי עצמות של ממותה ברוסיה, שהם מעין מעגלי אבנים קדומים), וחלקם עשוי מטין או מאבן. אלו לא היו פסלוני צעצוע, אלא ייצוגים של אימא אדמה שהגנה על השבט והעניקה לו מברכותיה.

צריך לציין בהקשר זה שתפישת המוות והמעבר לעולם שמעבר הייתה תפישה מחזורית ונקשרה ללידה מחדש, ומכורח כך לתחום ממלכתה של הנשיות המקודשת. האדם חזר לרחם האלה שהולידה אותו בכדי להיוולד מחדש. הקבר היה רחם, והרחם היה המערה.

במילים אחרות, הכוח המארגן והמוליד של היקום נתפש כנשי, קשור למחזורי הטבע, הירח והשמש (שנתפשו גם הם כנשיים בגלל ההיעלמות והחזרה המחזורית שלהם). וסוד לידתו, קיומו, שגשוגו והמשכיותו של האדם לאחר המוות היה תלוי בחסדי האלה.

כשהאדם הפך להיות יושב קבע וחקלאי במקום צייד, לקט ונווד הגר לעיתים במערות, המגמה הזו רק העמיקה והתחזקה. הנשים היו אלו שהתחילו את החקלאות הקדומה, הן היו לקטות והכירו את הצמחים, ולכן סביר להניח שהן אלו שהחלו בביות החיטה וצמחי המאכל האחרים, בהנחייתה וברכתה של האלה כמובן. מחזורי הגדילה והצמחייה, הנביטה מתוך האדמה ונתינת הפרי, נתפשו כקשורים לאלוהות הנשית המקודשת, בשר מבשרה של האלה.

*המשך הפרק בספר המלא*