אקס-טריטוריה

מה הוא עושה? ייסר את עצמו. מה הוא עושה?
עוד לא מאוחר מדי, אפשר עוד להתחרט, לחזור הביתה, לשבת, לשתות תה חם־חם ולטבול איזה ביסקוויט. לשכוח מהכול.
הם ימשיכו להסתכל עליו אותו הדבר, הם לא יצטרכו לדעת את האמת. כמה הם תמימים, חשב. איך הילדים חושבים שהעולם כל כך פשוט. חיים באשליה.
אבל לא הוא. נו, אחרי מה שהוא עבר... הוא יודע שזה עולם מסוכן. הצלקות שלו עוד שורפות, בגוף ובלב. והוא יודע שתמיד יש מישהו שמחכה לך מאחורי הפינה, שיקפוץ עליך מהחושך.
לרגע מישש את תכולת הכיס שלו, ואז משך את ידו והמשיך ללכת.

1. שיבה

היא עמדה קפואה, דבר לא הסגיר את המתרחש בקרבה כשהבחינה בצעיר לבוש השחורים. הוא גרר אחריו מזוודת טרולי קטנה שקרטעה על גלגל שבור. היא עצרה את נשימתה ונעצה בו עיניים. כמה מעט לקח איתו, חשבה. המטען היה קטן מדי לטיסה הטרנס־אטלנטית שהנחיתה אותו לפני שעה קלה במולדתו. כמעט יממה קודם לכן, בעת שזרק לתוכה בחיפזון חפצים מועטים, היה מודע עד כאב לנוכחותם של זרים בביתו, שדיברו ביניהם בקולות מהוסים. אחר כך הסיעו אותו לשדה התעופה ונציג השגרירות, לבוש חליפה שאליה הוצמד תג רשמי, ליווה אותו עד לדלפק בידוק צדדי ללא תורים. אחר כך לחץ את ידו ואמר "מן השמיים תנוחמו." לרגע שקל להשיב בדיוק את מה שחלף בראשו, כהרגלו, אך נמלך בדעתו — הרי אין בזה טעם — ואמר קצרות, "תודה."
כשעלה למטוס ועמד בפתח, בלבלו אותו המולת הנוסעים מסביב וצעקותיהם של הילדים, שצהלו בעברית קלה ומשתלחת וצבאו על המושבים והמסדרונות. לרגע נהדף גופו לאחור, אך אז נשם עמוק ונדחק ביניהם עד למושבו. כשניסה לדחוף את הטרולי לתא החפצים העמוס שמע קול פצפוץ וידע בוודאות שמשהו נשבר. עתה, כשצעד בדממה, הסתחרר הגלגל השבור כנכה על רצפת הטרמינל. הסחרור הלך וגבר, עד שראה אותה מתקדמת לעברו בצעד חששני ואיטי שהתגבר והלך ולבסוף נעמדה מולו מתנשמת.
הוא עדיין אחז במזוודה ביד אחת בעת שהיא הרימה את זרועותיה הדקות וכרכה אותן סביב צווארו. הם היו בדיוק באותו הגובה. היא הצמידה את מצחה אל מצחו ולא עצמה את עיניה. כשמצמצה זלגו הדמעות בחופשיות מעיניה הפקוחות אך היא לא מחתה אותן. הוא הניח יד זהירה במרכז גבה. חיבוקם היה ארוך ובלתי מתנצל, אף אחד מהם לא נע בחוסר נוחות תחתיו או טפח על כתפי השני כדי לרמוז על סיומו.
"מיתי," אמרה לבסוף ברכות. "אתה פה." כמה חיכתה שיחזור.
הוא חש בהבל פיה כשדיברה. היא הרחיקה ממנו לרגע את פניה כדי להביט בו. הוא נראה לה חיוור מתמיד, והנמשים שהכירה היטב בלטו על לחייו. לראשונה ראתה את הקווים סביב העיניים והפה, שחרצו בו הזמן והנסיבות. היא השתוממה לרגע לנוכח הגבר הזר שנגלה אליה כשהופשל וילון הזיכרון מעל דמותו.
הוא לא ענה, רק הישיר אליה את עיניו הירוקות, הזהות לעיניה, מתחת לריסים ארוכים וכהים.
עמית השפיל את עיניו וזז צעד קטן, כמעט בלתי מורגש, לאחור. משהו בה התכווץ כשרחק ממנה. כאב הנטישה פעם שוב במרכז החזה שלה כמו פצע מדמם.
"כן, כן," היא אמרה, "צריך למהר."
"לא יתחילו בלעדינו, לילוש," אמר בעייפות והתחיל ללכת. הוא היה היחיד בעולם שקרא לה לילוש, באותן הזדמנויות נדירות שבהן לא קרא לה סתומה או אחותי המכוערת או יצורה, ובין הכינויים המעליבים היה מחייך את חיוך מיליון הדולר שלו, שתמיד שכנע אותה שהוא בכל זאת רק צוחק. אבל הפעם לא חייך.
היא הלכה בעקבותיו, מתאימה אוטומטית את קצב צעדיה לשלו, כמו בילדותם. אחרי כל כך הרבה שנים, חשבה, אולי עדיין אוכל לשחק את משחק הצעדים, והכול יחזור להיות כמו שהיה, כאילו לא עזב מעולם.
רז חיכה להם בחוץ, במפרץ החנייה, כפי שביקשה ממנו מראש. זמן קצר לפני כן, בשער הבידוק של נתב"ג, עצר את הרכב שלהם שומר חמוש ושאל, "מה העניינים?"
"הכול טוב, אחי," השיב לו רז, והיא הביטה בו ארוכות כשהמשיך לנסוע. פניה האדימו והיא חשבה, הוא בלתי ייאמן.
"מה את רוצה שאני אענה לו? הבן אדם רק עושה את העבודה שלו," הצטדק. "הוא לא באמת רוצה לדעת."
היא ידעה שהוא צודק ובכל זאת התרעמה בינה לבין עצמה על הקלות הזו של השקר. איך אפשר לומר שהכול טוב, אם הכול כל כך רע?
רז התכוון להיכנס איתה לאולם מקבלי הפנים, רצה להשגיח כתמיד, אבל היא ביקשה רגע לבד עם אחיה לפני שזה מתחיל. לפני שזה נגמר. מבטו של רז עקב אחריה כשהתרחקה בצעדים קטנים ומהירים. כשנעלמה כיבה את המנוע ויצא מהמכונית, מתח את גופו הארוך ולבסוף נשען על הפגוש הקדמי, רגליו נטועות במדרכה ועיניו נטועות בנעליו. כשהתקרבו לילך ועמית, מיהר להזדקף כנער שנתפס בקלקלתו והושיט לעמית יד שרירית ושזופה. "אהלן, גבר," אמר, "חבל שאלה הנסיבות, אבל, אה... טוב לראות אותך סוף־סוף."
"כן, חבל."
הם לחצו ידיים ואז רז פתח את הדלת האחורית וסימן לו להיכנס. לילך התיישבה במושב הנוסע הקדמי, ועמית התיישב במושב האחורי בלי ויכוח, שלא כמו בילדותם, אז כל כניסה לסובארו של אביהם נפתחה בוויכוח אין־סופי. אני במושב הקדמי היום. לא, אני. לילך נזכרה איך אביהם, שכבר נואש מלתופף על ההגה בחוסר סבלנות, היה מבקש במבטא הרומני הרך שלו, "היידה, נו, באמת, תיכנסו כבר," ומתאמץ להעמיד פני כועס ללא הצלחה. ואחרי עוד כמה שניות של ויכוח הצליחו להידחק לבסוף למכונית, נוהמים במרמור, והוא היה מושך לה בקוקו או שהיא הייתה צובטת אותו, ואביהם היה פוצח במונולוג הקבוע שלו. "אחים, ובטח תאומים, תמיד נשארים החברים הכי טובים. נו, איך אומרים, דם יותר סמיך ממים." ואז עמית היה מגלגל עיניים ולילך הייתה בוהה בחלון תוך שהיא מפתלת תלתל שחור סביב האצבע המורה.
רז טרק את מכסה תא המטען מעל הטרולי. הדבר הרעיד את המכונית והכאיב לאוזניו של עמית. הוא התכווץ והביט בו כשהתיישב במושב הנהג והתניע. "תחגרי," אמר, אף שלילך כבר הייתה חגורה. היא הניחה את ראשה על משענת המושב ושתקה. זה לא הזמן, חשבה, לומר לו מה היא חושבת, לא כשהיא כל כך חלשה. המזגן היה כזה שיש במכוניות ישנות שנגמר להן הגז והכוח, ובעליהן עדיין מסרבים לוותר עליהן ומצהירים שהם בכל מקרה אוהבים לפתוח חלון. השקט נערם ביניהם במשך דקות ארוכות. זה לא היה הזמן לשיחות חולין. מה כבר אפשר היה לשאול — איך הייתה הטיסה? תכלית הנסיעה ריחפה מעליהם באוויר המכונית, עד שרז שלח יד והדליק את הרדיו, תהא התחנה אשר תהא, העיקר להימלט מעננת השתיקה.
ברדיו שלמה ארצי שר על חום יולי־אוגוסט. תיק הגב של עמית עדיין היה מונח על ברכיו. היא צפתה בו דרך המראה הקדמית. פתאום נראה לה פגיע, כשהתחבק כך עם התיק כמו איזה ילד עם דובי. הוא הצמיד אותו עוד אל גופו, למרות המזגן הבלתי מספיק ושאל, "בחייאת, רז, יש מצב שאתה מכבה את הרדיו? פשוט... אני ער כבר יותר מעשרים וארבע שעות. השיר הזה גדול עליי עכשיו."
היא הסתובבה ולרגע חשבה לשלוח אליו יד ולאחוז באצבעותיו, אבל התיק שעל ברכיו חצץ ביניהם. "צריך להודיע לאימא. לא היינו אצלה מאז שאבא —"
"טוב. אחרי ההלוויה," אמר בקול חלוש. הוא כפף את עורפו עוד יותר ואז הוסיף כנזכר, "נלך עם גיורא." ואז לחש, כאילו לעצמו, "יש בכלל למי להודיע?"
לילך הכתה באגרוף קפוץ על ירכה. איך הוא מעז, חשבה. אימא זו אימא, לא משנה מה. והפעם היא לא תיתן לו להתחמק ולהשאיר אותה שוב לבד עם כל זה. הפעם היא תגיד משהו. אבל עכשיו לא הזמן המתאים להתעמת איתו. לא עכשיו.
רז עצר ליד בית ההלוויות. הצמיגים השמיעו חריקה צורמת של סיום. "יאללה, רדו כאן, אני אלך להחנות איפה שהוא."
סביב המבנה הנמוך כבר התאספו אנשים רבים. מחסומים גידרו את האזור ומנעו מהמכוניות להתקרב. ניידת משטרה חנתה סמוך אליהם. לילך התכווצה במקומה ולפתה את חגורת הבטיחות שעדיין הוצלבה על חזה.
"מה זה? מה זה הבלגן הזה?" שאל עמית. "מי כל אלה?"
"ראש העיר הגיע להלוויה. כל אלה האבטחה שלו, חסמו חצי רחוב. תיכנסו, אני חונה ומגיע."
"ראש העיר, עאלק," עמית התנשף, "מי הזמין אותו להלוויה של מישהו שהוא בכלל לא מכיר?"
"מיתי," לחשה לילך. היא חשה בזעמו מציף אותו, וחששה שהוא שוב עומד לברוח.
"אל תגידי לי 'מיתי'. איזה עולם דפוק." הוא התנער ויצא.
שניהם עמדו מהססים מול ההמון שהתגודד סמוך לבית ההלוויות. עדיין לא התחילו לפסוע לעבר הקהל, כשראשים עטורי כיפות נייר החלו להסתובב אליהם, בזה אחר זה, כמו אבני דומינו. מלמולי הקהל שקטו, והסתמן שדבר מה עומד להתחיל.
אחיה אחז במרפקה והצעיד אותה קדימה ללא מילה. הם נכנסו לאולם ההומה ורחש של קינה גאה לעברם. אנשים סרו מדרכם כשהתקדמו, כמו מבקעים ים רוגש ועוברים דרכו בחרבה, אל גופתו של אביהם העטופה בתכריכים שניצבה במרכז האולם. גיורא כבר עמד שם ברצינות של בן בכור והביט בהם מתקרבים. עוד לא הספיקו להחליף מילה וכבר הדוד איציק התקרב ושפמו האדיר רטט כאילו היו לו חיים משל עצמו. בידו אחז מספריים. "אני מצטער," אמר והשפיל את עיניו כשתפס בעדינות בצווארון חולצתה כדי לקרוע בה את קרע היתמות. היא השפילה עיניים מבועתות אל הבד הגזור, ומבטה נדד אל חולצותיהם של שני אחיה. משפחה קרועה, חשבה, והמילים לא הרפו ממנה, חגו והסתחררו בתוך ראשה כציפורים מבוהלות.
אחר כך הופרדו זה מזה, ההמון סחף אותם לתוך הטור שהוביל אל חלקת הקבר. היא נאלצה להרחיב את צעדיה כדי להדביק את הקצב. בראשה נשמעו שוב ושוב מילותיו של הגבר החרדי שדיבר אליהם כשעמדו מול גופת אביהם. "אני מבקש בכל לשון של בקשה שילדי המנוח ימהרו להגיע לקבר," אמר, והוסיף הנחיות ואיסורים רבים שהחליקו על פניה בלי שבאמת תצליח לקלוט או להבין.
נדמה היה לה שנאמר משהו לגבי החלפת הבגדים בשבעה. "אסור לכבס," הוא אמר, "אבל מותר להחליף חולצה בחום עז, מפני כבוד הבריות." את המילים האחרונות הוא ביטא בעדינות כזאת, שפתיו נעות לאיטן בין שפם לזקן, מושכות את המילים — כבוד הבריות — ומדגישות את המרווח ביניהן, כאילו מדובר בקדושה של ממש. היא לא זכרה מה עוד אמר, אבל העדינות הזו של תנועות פיו נצרבה בה. כבוד הבריות. כבוד הבריות. והמרווח שביניהן.
לפתע רז היה לידה. הוא הופיע מאי־שם, רגליו הארוכות מתמודדות היטב עם הדחיפות שבצעדיה כשטיפסה בדרך אל הקבר. המון מדרגות, חשבה והמשיכה ללכת, כמעט לרוץ. מבטה הושפל אל המדרגות הרחבות, שמידותיהן לא התאימו לצעד אחד וגם לא לשניים. נו באמת, היא התקוממה, כאילו לא מספיק קשה להולכים כאן ויש להוסיף על צערם גם את הקושי להתאים את רוחב צעדם.
היא התרכזה בניסיון למלא אחר הבקשה של האיש ההוא, למהר ולהגיע לקבר, בקשה שיש בה טעם, שמבקשת להכניס מעט סדר. כן, הדברים יסתדרו אם רק תציית להנחיה. מה עם עמית וגיורא, חשבה, האם יגיעו מהר כמוה? גיורא ודאי יגיע ראשון כמו תמיד, רגליו מוליכות אותו למקום הנכון ובזמן הנכון, אבל עמית הוא סיפור אחר. לרגע הרימה את ראשה מן המדרגות בבהלה, מבטה שוטט וחיפש את עורפו, עם הקעקוע של עלה השלכת. כמה אנשים, חשבה, כמה אנשים. כשפנתה לחפש אותו מאחוריה, מעדה וכמעט נפלה, אבל רז תפס מייד בזרועה וייצב אותה.
"את בסדר?" הוא שאל, והיא הנהנה בצייתנות והמשיכה ללכת בלי להסתכל שוב לאחור. הפעם שילבה את ידה בידו ואמתה נחה על זרועו, עד המרפק ממש. כך הלכו לעבר הקבר הפעור שרק בודדים עמדו על שפתו. שאר הקהל שמר על מרחק בטוח, במעגלים של ריחוק, לפי קרבתם אל המנוח או אל משפחתו.
היא המשיכה ללכת מהר ובשקט, עד שפת הקבר ממש, ואז נבלמה באחת. גיורא ורינת עמדו מהעבר האחד, וחבורת גברים מזוקנים עמדה מהעבר השני. פניו של גיורא היו מכווצות בעווית מוזרה ואצבעו המורה דחפה שוב ושוב את משקפיו על אפו, בתנועה קטנה שהסגירה חרדה, כמו אז בחתונה שלו לפני שצעד עם רינת לחופה. גם אז סידר שוב ושוב את משקפיו עד שרינת תפסה את ידו בצחוק גדול ושמה לכך קץ, והדבר תועד בסרט החתונה לעולמים.
רז היה קרוב מאוד אליה וחיבק את מותניה. שפתיו היו קמוצות והוא משך מעט באפו — משיכה חרישית, בלתי מורגשת כמעט — כאדם מצונן שמשתדל להישאר מנומס. עיניו הוסתרו מאחורי משקפי שמש. לראשו הייתה כיפה לבנה חגיגית ומגוחכת, כשל חתן בר מצווה. הוא כחכח חלושות בגרונו, כפי שעשה כל אותו הלילה שקדם להלוויה. אז, בלילה, הניח עליה את ידו מתחת לשמיכה הדקה, וקירב אותה אליו. הוא מנסה להציל אותה מטביעה בים הצער, כך חשבה, אבל זה לא יעזור. שום דבר כבר לא יעזור עכשיו. גופה צף במיטה תחת ידו, עיניה עצומות, מסרבות להביט בפני המציאות, וברקע כחכוחו המונוטוני שפסק רק לפנות בוקר, אז נכנעו שניהם סוף־סוף לשינה טרופה.
התו הפותח של חדשות השעה שבע בבוקר טלטל אותם לקום. הפעימה הנוקבת שהעירה אותם, הגיחה ממבזק החדשות בדירת השכנים, אלה שחלון המטבח שלהם היה קרוב מדי לחדר השינה.
בעודה מקופלת על צד ימין, הצד הקבוע שלה שפונה אל דלת החדר, פקחה עין אחת ואז עצמה אותה שוב. לרגע לא זכרה מה קרה. לשנייה אחת משכרת הייתה שוב דף חלק. עדיין החזיקה בחיים הקודמים שלה, עם בעיותיה הפעוטות ותוכניותיה הגדולות, עם לו"ז חודשי ותור חצי שנתי לשיננית. אבל המבזק שלף אותה מערסולה המענג של השכחה. כוחות צה"ל הורסים בשעה זו את ביתו של המחבל שביצע את פיגוע הדקירה אתמול.
אבא, היא חשבה. אבא.
כאשר ביעות הלילה נגמר, סיוט היום התחיל.