ג'טם

התכתבות

כל ההתכתבות מלאה באייקונים של לבבות ובאנימציות שונות של לבבות — עד שכבר לא...

יום א'

א': יפיופה־פרינססה, תסתכלי מה מצאתי... את הכובע שלך, והסרונג וגם את המשקפת והשנורקל שעכשיו הם עושים כפיות עם המשקפת והשנורקל שלי.

ב': וואו!!! תכיר, זו ב'... גם פספסתי את התחנה וגם איבדתי את האוזניות שהילדה הקטנה שלי נתנה לי במתנה, ומצאתי את עצמי בוכה בגלל זה, אז קניתי לעצמי ספר על "אבדות" כדי לנגב את הדמעות. עכשיו אני יוצאת מטיפול רפלקסולוגיה ונוסעת לשיעור ריקוד, עדיין עם המזוודה, כי עדיין לא הגעתי הביתה לפרוק אותה, וגם עוד לא עיכלתי בכלל את החוויה המדהימה שעברתי איתך.

רק שכחתי להוסיף שאחרי שעה חזרתי לעצמי. עכשיו אני בסדר גמור, כבר אחרי שיעור ריקוד, לפני שיעור יוגה, מלאה בעייפות, בריאה מאהבה ומלאה בהתרגשות לבאות.

א': מדהים איך לקחת את הסיטואציה וגדלת ממנה...

ב': יכול לדבר?

א' מתקשר.

ב': אני לא מספיקה כלום, אני כל כך מתגעגעת אליך. מתי ניפגש?

א': מתי את יכולה?

ב': הבכור שלי מתגייס ברביעי לסיירת גולני, אני בלחץ אימים.

א': אני יכול לבוא אלייך בשלישי, וביחד ניסע לקחת אותו לבקו"ם.

ב': איזה מקסים אתה, אבל קבעתי כבר עם אחותי שתבוא ותיקח אותנו.

א': אז מתי את רוצה להיפגש?

ב': רק אחרי, בחמישי. אני אקח יום חופש ואבוא אליך.

א': אם את רוצה אני יכול לבוא אלייך ונמשיך לנופש קצר במדבר, יש לי חבר שהוא הבעלים של האכסניה במצוקי דרגות.

ב': אני לא יודעת, אני כל כך מוטרדת מהגיוס שלו. בוא נחליט ברביעי.

א': טוב, קבלי חיבוק אוהב.

יום ב'

א': איך את? אני הגעתי לים, ואת איתי כל הזמן...

ב': אני בסדר. הגעתי לבריכה, רק שאין לי מספיק זמן להיכנס לפני שיעור היוגה... תיהנה.

יום ג'

א': ״אני הוא אני, ואת היא את, אז מי הוא אני כשאני איתך?״ (שם השיר: זוגיות — התחברות לשם גדילה עצמית, א' כתב ל־ב').

ב': תודה, זה כל כך יפה. תודה על המחשבות שלך עליי, אני בדרך לפגוש את עורך הדין.

א': יש לך כסף לשלם לו? אם לא, אז אני יכול להלוות לך.

ב': אתה כזה מדהים שאתה מציע. כן, יש לי. המון תודות ונשיקות, אהוב שלי.

א': אני חושב עלייך כל הזמן...

ב': אוקיי, א' יקר, הלכתי לתפילה ועכשיו אני עוברת לתת חיבוק לילדים שלי, וזהו... התחלתי לסדר את הבלגן שיש לי, אבל בסדר. היו לי שיחות חשובות. חושבת עליך גם, כאילו אנחנו אחד. מחזיקה את היד שלך חזק בתוך הלב שלי — שולחת לך אהבה, נשיקות, חיבוקים.

א': אם הלכת לישון... אז לילה טוב יפיופה־פרינססה אהובתי.

ב': לא הלכתי לישון, אני רק יוצאת מהמקלחת עם עומס רגשי מסוים עדיין, מהקבוצה שבה השתתפתי אתמול. מרגישה שאני צריכה לעשות יוגה דחוף כדי לחזור למרכז שלי, אז אני בדרכי לעשות יוגה. מן הסתם אתה כבר בדרך לשינה. חווה אותך לידי, שולחת אור, איחולי לילה טוב והרבה אהבה.

א': אם את רוצה לדבר, אז אני עוד ערני...

ב': צריכה קודם להיות עם עצמי ביוגה, מניחה שזה כבר יהיה מאוחר מדי אחרי זה, נראה... אחרת נדבר מחר בבוקר, ככל הנראה לא אלך לעבוד מחר.

יום ד'

ב': בוקר טוב, מלאך שלי.

א': בוקר טוב, ג'טם.

ב': אני בריצות, הבכור מתגייס היום, אני הולכת להדפיס לו מתנה. מה איתך אהוב שלי?

א': אני על הבוקר חשבתי עלייך, חלמתי בלילה שאני יונק לך את הציצי, זה היה אושר טהור.

ב': כמו שינקת לי בים... זה היה מושלם, נהניתי בטירוף! אני כל כך מתגעגעת אליך אהובי.

יום ה'

א': א ה ו ב ת י.

ב': שיהיו לך חיים ארוכים או שאנחנו מסונכרנים, בדיוק רציתי לכתוב לך. רק עכשיו אני מגיעה

למיטה, יום עמוס עשייה ורגשות. אדבר איתך מחר, מקווה שעבר עליך יום נפלא, עוד שנייה נרדמת בחלומותיי בזרועותיך…

א': מתי אני רואה אותך? בתכנון היינו אמורים להיפגש היום…

ב': אני לא יודעת. עורך הדין שלי מוכן לחזור לייצג אותי, אנחנו צרכים להיפגש ולסגור את התנאים. אני כל כך מוטרדת מהכול, שעד שאני לא מצליחה לעשות סדר אני מעדיפה לחכות עם הפגישה איתך.

יום ו'

ב': בוקר טוב אהובי, אתה ער? יכול לדבר?

א': Bonjour mon amour, ט״ו באב של אהבה לפרינסססה־היפיופה. אני נכנס למקלחת ואחרי זה מתקשר...

כעבור חצי שעה א' מתקשר, ב' לא עונה.

ב': איזה מלך א' שלי. שבת שלום, אהוב נפשי. שבת נכנסת בעוד עשרים דקות. השבת אשמור עם ילדיי, שזה אומר בלי טלפון... אתה חזק אצלי בלב.

א': לא יצא לנו לדבר כל היום, מתגעגע אלייך.

ב': נדבר אחרי השבת, שבת שלום.

א': שבת שלום, תיהני עם ילדייך.

א' מנסה להתקשר במוצ״ש, אין תשובה.

ב': במוצ״ש לפעמים אני קצת בהסתגרות, כמו לא רוצה לחזור למציאות ולסידורים של השבוע. חושבת על מתי ניפגש... שיעבור מהר ושאוכל כבר להתכרבל בזרועותיך.

מדבקה של ״אוהבת אותך בכמות גדולה״.

א': בכמות גדולה… :-) אוהב אותך מיליון ויהלום!

יום א'

ב': בוקר טוב ויום נפלא אהבת חיי.

א': איזה תזמון... הרגע הרגשתי צורך עז לשמוע ממך. אני מרגיש שהלב שלי מחובר אלייך.

ב': יכול לדבר?

א' מתקשר.

ב' (בוכה): פיטרו אותי... אני לא יכולה יותר, אין לי כוחות.

א': אמרת שאת לא רוצה יותר להיות בעבודה הזו.

ב': נכון, אבל יש לי חמישה ילדים, אני חייבת עבודה, לא ציפיתי שהם יפטרו אותי.

א': כן, זה לא נעים, אפילו משפילה התחושה הזו שמפטרים אותך. גם אני חוויתי את זה, וזה באמת לא משנה כמה רוצים כבר לעזוב, תמיד זה פוגע.

ב': אני מפחדת שאני אקרוס, אני מרגישה שאני מתמוטטת.

א': אני יכול להיות אצלך תוך שעתיים, לבוא?

ב': לא, אני לא רוצה שתראה אותי ככה.

א': מה זה ככה? אני אוהב אותך בדיוק כמו שאת, אני רוצה לחבק אותך.

ב': חיבוק היה יכול לעזור לי עכשיו.

א': אז אני יוצא, להתראות בירושלים — תשלחי לי כתובת.

ב': לא, אני לא יכולה.

א': למה?

ב': אני לא יכולה להסביר, יש דברים שאני לא יכולה להגיד לך.

א': את יכולה להגיד לי הכול.

ב': אני לא, אני מצטערת.

א': אני רוצה לעזור לך, הכאב שלך הוא הכאב שלי.

ב': אתה כזה מתוק, אבל אני לא יכולה.

כעבור שעתיים

א': איך את עכשיו?

ב': אני בדרך לרופא.

כעבור עוד שעתיים

א': איך היה אצל הרופא?

אין תשובה. רק מאוחר בלילה הוא רואה הודעה במייל:

ב': נשבר לי הסלולרי, ואין לי איך לתקשר.

חולפות עוד 24 שעות.

יום ב' בערב

ב': רק עכשיו הצלחתי להשיג סלולרי חלופי ולהוריד את הווטסאפ, אבל הוא לא עובד טוב, אני לא רואה את כל ההודעות.

א': אני לא יכול יותר עם האין־תקשורת הזאת, אני רוצה לראות אותך פנים מול פנים.

ב': אני מבינה, ואני בחוסר אונים מול זה.

א': למה?

ב': כי ככל הנראה זה לא יהיה במיידי, ומרגיש לי שזה סוג של הבעת תסכול מצידך, ואני שומעת ומבינה את הצורך שלך, ומהצד שלי אין לי אפשרות כרגע לענות עליו. משחררת את זה לכוח עליון.

א': למה זה לא יכול להיות במיידי? מה מונע מאיתנו להיפגש?

ב': כבר הסברתי לך באריכות, ואני אכתוב שוב בקצרה: כשאני במאבק הישרדותי יש לי צורך בהתכנסות.

עוד יום עובר...

יום ג' בצהריים

א': את לא רוצה שאהיה חלק מהחיים שלך?

ב': אני מרגישה שאתה לוקח את זה אישית, וזה לא נמצא שם…

א': איך לא אקח את זה אישית? חוויתי אותך כאהבת חיי, ופשוט ברחת ממני כאילו עשיתי לך משהו רע. אני בסך הכול רוצה להיות שם בשבילך, ואת לא מאפשרת לי. עצוב לי נורא, ואני לא יכול להבין איך את מוותרת על מה שהיה בינינו.

ב' נעלמת, מתנתקת ולא עונה יותר להודעות — לא ברור כלל אם היא מקבלת אותן, כיוון שהיא שינתה את ההגדרות של הווטסאפ, כך שלא יראו אם היא קוראת הודעות או לא.

ספר זה נכתב כדרך התמודדות של א' עם כאב היעלמותה של ב'. מן הסתם כל מה שקורה בחיים שלה (או כמעט הכול) הוא פרי דמיונו הפרוע של א', ומצד שני מה שא' חווה הוא מדויק ונאמן למציאות שלו.

 

התחלה א'
 

איך שחנה בחניון של מלון ״עדן־אין״ הוא כבר זיהה את הבאים כמוהו לפסטיבל הפלייבק. זה לא היה מסובך; חבר'ה בני שלושים עד ארבעים וחמש ברובם, ברובן נשים שנראות ״חופשיות״, בבגדים קלילים, עם תיק גב קטן ולפעמים גם איזו מזוודת טרולי נגררת ואף גיטרה. גם את הבלונדה הגבוהה, החתיכה אש הוא קלט כאשר היא יצאה ממכוניתו של המנחה הראשי, יוזם הסמינר, שאותו הוא מכיר מסמינר דומה בעבר, שם שניהם השתתפו כחניכים.

במעגל הפתיחה הוא התמקם בדיוק מולה, כך שהיה יכול להסתכל עליה בלי שתבחין בכך. אבל אז המנחה ביקש מהם לעמוד בשני טורים מקבילים, ופתאום הוא היה צמוד אליה. ההנחיה הייתה שמי שבראש שני הטורים נכנס ביניהם, ועובר לאורכם תוך כדי מחווה תנועתית ומילה תומכת לביטוי הרגשתו. ״לא לחשוב, לפעול בספונטניות,״ הוא המשיך לעודד את המתלבטים.

כאשר הגיעו שניהם לראש התור, הוא חשב על המילה ״חופש״ — ותנועה סיבובית. אבל היא הקדימה אותו, כאילו קראה את מחשבותיו, ואמרה: ״חופש, חופש, חופש״ תוך כדי תנועה סיבובית.

הוא החליט לא להתרגש מהסיטואציה, ולמרות ״חוסר המקוריות״ כביכול להיכנס בין הטורים בדיוק כמו שהוא ראה בעיני רוחו שניות קודם לכן, נכנס ואמר: ״חופש, חופש, חופש״ תוך כדי תנועה סיבובית. כשהגיע לסוף הטור, ממש לידה, דבר ראשון אמרה לו בקול ילדותי: ״מעתיקן.״

הוא חייך וענה לה: ״או שלא... אולי את העתקת ממני?״ ולרגע היה ביניהם רגע.

 

המבטים ההדדיים המשיכו כל העת. בכל תרגיל ובכל הנחיה הוא הסתכל עליה ובחן אותה. גם היא בחנה אותו, כאשר הוא לא שם לב לכך. שיא הערב היה בתרגילי הפלייבק מול כולם. היא הייתה מהפנטת בנוכחות הבימתית שלה וביופייה האצילי והנדיר. הוא הביא כל כך הרבה כריזמה שאי אפשר היה להוריד את העיניים ממנו, ובעיקר — המון הומור. בהמשך הפסטיבל לא היה/תה אחד/ת שלא אמר/ה לו את זה: ״הדמות שלך הייתה קורעת, אתה שחקן מבוזבז,״ והוא חשב שלפי ההגדרה הזו של בזבוז, הוא מבוזבז בהרבה תחומים... ובעיקר כבן זוג.

בסדנת הבוקר לא יצא להם להיות ביחד — הם בחרו מנחים שונים.

אבל בהפסקת הצהריים הם נפגשו בבריכה, ושניהם הופתעו לגלות שרק הם בחרו באופציה זו.

 

א': אנשים לא יודעים מה זה טוב.

ב': לגמרי, אני הכי אוהבת לשחות בעולם.

 

היא דיברה במבטא צרפתי ובקול קצת ילדותי ונאיבי. זה כל כך מצא חן בעיניו שאילו פגש אותה בדיוק ככה באיזה מחנה נוער, אז כנער הוא היה מתאהב בה במבט ראשון, או במשפט במבטא צרפתי ראשון.

מייד אחרי שהוא חשב את המחשבה הזו, הוא ענה לה: ״הדבר היחיד היותר טוב מלשחות בבריכה זה לשחות בים.״ היא הסכימה בתשובה כללית: ״אני אוהבת להיות במים, זה תמיד עושה לי טוב.״

כיוון שלא ידע עליה דבר, והוא לא בן שש־עשרה, לפני שהוא בונה מגדלים, החליט לגלות עליה לאט־לאט עוד פרטים; דבר ראשון, האם היא בכלל פנויה?

במהלך השחייה מדי פעם בפעם שלח מבטים מתחת למים, לבחון גם את גופה. המסקנה הייתה — יש לה גוף מושלם! הבחורה בקלות יכלה לעבוד כדוגמנית בינלאומית. היא גם שלחה מבטים עד שהמבטים שלהם נפגשו, ואז הוא פנה אליה בזמן שהיו במים הרדודים.

 

א': את יודעת שמסכה ושנורקל מיועדים לשחייה בים? כי שם יש מה לראות.

ב' (מצחקקת): גם פה יש מה לראות... אבל אני שוחה איתם כי אני לא יודעת לנשום. (המבט הלא־ממש מבין שלו גורם לה להמשיך ולהסביר): אני חייבת שנורקל, אחרת אני שותה מים ונחנקת.

א': את רוצה שאלמד אותך לנשום?

ב': אתה יכול? אתה יודע איך ללמד אותי?

 

הוא חשב על זה שכנראה יש עוד כמה דברים שהוא ישמח ויכול ללמד אותה, אבל ענה לעניין -

 

א': כן, אפילו עבדתי בזה כשהייתי סטודנט בירושלים, לימדתי חרדים בני שלושים פלוס שבחיים לא היו בבריכה לשחות, והדבר הכי חשוב כאשר לומדים לשחות זה לנשום נכון.

ב': אני לא יודעת לנשום נכון.

א': טוב, אז דבר ראשון אני אדגים לך נשימות.

 

הוא החל להדגים, מחזיק את מעקה הבריכה. היא ניסתה לחקות אותו, אולם לא ממש הצליחה כי היא לא הכניסה את הראש. אז הוא הדגים לה שוב אבל הפעם באופן מוגזם יותר, כאשר הוא מכניס את הראש ממש עמוק וגם נושף אוויר מתחת למים בעוצמה כדי שיהיו בועות.

 

א': שימי לב, כשאני עולה מעל המים, רק אז אני לוקח אוויר (מדגים לה גם את פעולת השאיפה באופן מוגזם). כול עוד מוציאים אוויר מתחת למים, אז אי אפשר בטעות לנסות לשאוף מתחת למים, שזה אומר לשתות מים.

 

היא עשתה כמוהו, טיפה בהגזמה, והצליחה. האושר שלה היה ברור.

 

ב': זה מדהים, אתה הצלחת ללמד אותי לנשום.

א': כל הכבוד לך, את לומדת מהר.

ב': אבל איך אני עושה את זה בזמן שאני שוחה?

 

הוא הדגים לה, מחץ ועד שחייה בסגנונות שונים.

 

א': איזה סגנון את יודעת לשחות?

ב': ממש לשחות רק חזה, וקצת גם חתירה, אבל הייתי רוצה ללמוד לשחות פרפר — אתה יודע?

א': כן.

הוא הדגים לה שחיית פרפר.

ב': זה כל כך יפה איך שאתה שוחה, זה ממש כמו בעל חיים.

א': כן, בגלל זה קוראים לסגנון הזה פרפר, וגם דולפין.

ב': אז תוכל ללמד אותי?

א': אני כבר אראה לך את הבסיס, ואחרי שתתאמני על זה, אז להוסיף את הידיים כבר לא יהיה מסובך. תסתכלי עליי במשקפת מתחת למים.

 

הוא נכנס לצלילת דולפין ככה שהוא בעצם זז רק בגוף, ללא שימוש בידיים ובלי לנשום.

 

ב': וואו, זה הדבר הכי יפה שראיתי.

 

היא התלהבה כמו ילדה שרואה משהו בפעם ראשונה. הם נפרדו בחיוכים ובהבטחה שלה להמשיך להתאמן. הוא השאיר לה את משקפי השחייה שלו, מסביר לה שיהיה לה קל יותר איתם מאשר עם המשקפת עם השנורקל. היא הודתה לו והבטיחה להחזיר לו אותם בארוחת צהריים. ״עוד מעט,״ היא הוסיפה בחן.

 

בארוחת הצהריים היא קלטה אותו, ניגשה אליו והחזירה לו את משקפי השחייה. הוא כבר ישב ואכל.

היא עמדה ככה מעל השולחן ואמרה: ״מדהים מה שלמדת אותי היום, אני אסירת תודה לך, לא חשבתי שאהיה מסוגלת לנשום ככה,״ ואז, כשהיא רואה שכולם כבר אוכלים, הוסיפה: ״אני רואה שהגעתי ברגע האחרון, כולם כבר אוכלים, וגם אני רעבה.״

 

א': אז תלכי לקחת לך מנה, האוכל ממש טעים.

ב': אפשר לחזור לשבת פה?

א': ברור, אני שומר לך את הכיסא הזה.

 

היא חזרה עם צלחת שהיה בה בעיקר סלט ואמרה: ״נגמר הדג, ודווקא בא לי דג,״ ואז היא קלטה עובד של המלון ושאלה אותו במבטא הצרפתי הכובש שלה: ״אפשר אולי להביא עוד קצת דג? שיהיה גם לי.״ הוא בחן אותה מהר ומייד אמר: ״אני אבדוק אם יש במטבח,״ והלך. היא התיישבה לשולחן כאשר בינה לבינו ישבה עוד חברה לפסטיבל. החברה אמרה או ניחשה בשאלה -

 

״את אריה?״ וב', שהבינה מיד על מה היא מדברת, ענתה לה: ״באופק, בחודש אני מאזניים — תמיד בחוסר שיווי משקל, תמיד מוטרדת, תמיד מחפשת פתרון לבעיות.״

א': ״גם אני מאזניים, ואני דווקא באיזון, ואני טוב בפתרונות.״

ואז חזר העובד עם צלחת, שלא לומר מגש, מלאה דג פילה משובח.

 

ב': ״אוווו, זה נראה כל כך טעים, אבל הגזמת, יש פה המון.״

 

הוא ענה לה: ״שיהיה לכם לבריאות.״ היא פנתה לא' ואמרה: ״תיקח גם לך, יש פה יותר מדי בשבילי.״

א' הסתכל עליה והרגיש כאילו שהוא מסתכל על דמות מסרט, היא כל כך מיוחדת האישה הזו, ואמר: ״תאכלי קודם את כמה שאת רוצה, לי יש עוד מנה בצלחת. כמו שאת רואה לקחתי שתי צלחות מלאות.״

החברה פנתה אליו, כאילו שהדבר היחיד החשוב בחיים זה המזל, וציינה: ״כן, אתה נראה בן אדם מאוד רגוע ומאוזן, יש גם מאזניים כאלו,״ ולב' היא אמרה: ״אם האופק שלך אריה,״ ואז הסתכלה שוב עליו, ״ושלך שור, אז למרות ששניכם מאזניים, זה יכול לעבוד ביניכם.״

שניהם חיכו בהנאה מהמסקנה שלה, וגם מזה שהם כל כך שקופים...

בלי להסס, הוא מייד אמר: ״כן, האופק שלי בוודאות שור.״

 

ב': איך אתה יודע?

אז א' המשיך להיזכר או להמציא: ״כי פעם באיזה פסטיבל עשו לי מפה, וזה מה שהבחורה אמרה לי.״

החברה, בשביל לוודא שהוא לא מחרטט אותן, עשתה וידוא: ״באיזו שעה נולדת?״

א': באיזו שעה אמור הייתי להיוולד בשביל להיות שור?

החברה: זה לא עובד ככה, זה הפוך, תגיד באיזו שעה נולדת, ואני אגיד לך מה האופק שלך.

א': נראה לי שבבוקר, בין שמונה לשתים־עשרה.

החברה: אז כנראה אתה באמת שור, באיזה יום?

א': ב-18 באוקטובר.

 

״אני לא מאמינה, אני ב-22 באוקטובר,״ אמרה האריה, או מוטב לומר הלביאה...

והשור כל כך אהב את התגובה שלה, שהיה נראה שעוד רגע יקפוץ על הלביאה, רק שבטבע, אם זה קורה, זה הפוך, ואז השור לא ממש יוצא מרוצה מהתוצאה.

 

א': זה מעולה, ככה נוכל לחגוג באמצע, ב-20.

ב' לקחה עוד ביס קטן מהדג ואמרה: ״נשארו רק עוד שתי חתיכות, כדאי שתיקח לפני שאני גומרת הכול, זה ממש טעים לי.״

א': תיהני, אכלתי מלא.

ב': הם יזרקו את מה שיישאר לפח, זה ממש חבל...

 

היא כאילו התנצלה על מה שהיא הולכת לעשות וסיימה את שתי החתיכות האחרונות. לביאה עם תיאבון בריא, חשב השור, וגם חשב שהוא נמשך אליה במידה שהוא לא זוכר את הפעם האחרונה שבה נמשך ככה למישהי.

בלילה הוא כבר חלם עליה, מתעורר באמצע הלילה, מעורר מינית, רק שמתוך הסיכוי הקטן שזה עוד יקרה איתה על אמת, הוא החליט לא לסיים את המלאכה שעשה התת־מודע, וגם החליט שמחר יעשה צעד...

בבוקר הוא ראה אותה שותה קפה והצטרף לשולחן שבו ישבה, לאחר שהביא לו קפה ולו ולה צלחת מלאה בקרואסונים, מציע לה להתכבד:

 

א': קרואסון?

ב': אני פחות נוהגת לאכול קרואסון בבוקר.

א' (מתפלא): צרפתייה בלי קרואסון?

״זה לא שאני לא אוהבת קרואסון,״ היא אמרה בעודה מרימה אחד מהצלחת ונוגסת בו, ״אלא אני פשוט מעדיפה בבוקר לאכול משהו יותר קל, יותר בריא.״

א': הגיוני, צריך לעבוד בשביל לשַמֵר מראה כזה.

ב' (בתמימות מסוימת): אני לא מבינה, לְמה אתה מתכוון?

"יש לך גוף של דוגמנית," הוא אמר בנונשלנטיות, כאילו זה הדבר הכי טבעי להגיד על הקפה של הבוקר לאדם כמעט זר.

ב' לקחה עוד לגימה מהקפה ואמרה: ״באמת שהייתי צעירה בצרפת, רציתי להיות שחקנית ואולי גם דוגמנית, אבל בחרתי בדרך אחרת.״

א': במה בחרת?

ב': להתחתן...

א': אז את נשואה?

ב': גרושה.

א': פלוס כמה?

ב': חמישה.

א': מה? יש לך חמישה ילדים?

ב': כן.

״מתי הספקת?״ הוא שאל, באמת לא מבין, כי היא נראתה לו גג בת שלושים וחמש.

ב': התחתנתי בגיל עשרים, ובממוצע ילדתי כל שנה וחצי.

״ממש פתחת בית חרושת לילדים,״ הוא צחק והוסיף: ״עכשיו אני לא רק חושב שאת יפהפייה ומוכשרת, אלא אני גם מעריץ אותך.״

״למה אתה מעריץ אותי?״ היא באמת שאלה, לא מבינה.

א': כי זה מדהים אותי, גרושה עם חמישה ילדים, ועוד מסוגלת לבוא לפסטיבל כזה ולחיות חיים כאילו את בכלל רווקה. זה נראה לי מאוד מיוחד, ואותי זה מרשים, את באמת לביאה.

ב' (מחייכת): כן, זה לא פשוט, אני חיה חצי זמן כרווקה חילונית, וחצי כאימא דתייה.

א': דתייה?

ב': אני לא, אבל גדלתי והתחתנתי כדתייה, אפשר להגיד אפילו חרדית, ועכשיו שאני עם הילדים... בשבילם אני חייבת להמשיך להיות דתייה, אבל אני כבר לא.

א': את ממש מדהימה! את כל כך מוצאת חן בעיניי, אפילו יותר מהרגע שסיפרת לי שאת אימא לחמישה ועוד חרדית לשעבר.

 

היא חשבה לרגע על המילים שהגבר הכריזמטי הזה אומר לה, וזה מילא אותה גאווה. לרגע, אחרי הרבה זמן, היא אפילו הרגישה חום בחזה, בלב.

רק אז, בפעם הראשונה, היא באמת הסתכלה עליו אחרת, כאופציה... הוא איכשהו הצליח לחדור את השריון שפיתחה במשך כל כך הרבה שנים.

והוא, כאשר הוא שמע שהיא לא אומרת כלום, המשיך: ״מוצאת חן בעיניי... את יודעת שזה משפט דו־משמעי?״

 

ב': לא, למה אתה מתכוון?

א': את מוצאת חן בעיניי כאמירה, אבל גם כשאלה.

ב': כשאלה?

א': כן, תסתכלי לי בעיניים ותראי אם את מוצאת בהן חן...

היא הסתכלה עליו לתוך העיניים, וראתה את העיניים הכי יפות שהיא ראתה בחיים.