בדידות מעודנת

ריקוד בערפל

אוּרי ראה את הדמויות בסלון של גילת מעורפלות כמו מבעד לענני שלג. הוא לא התבונן בהן, אבל כשהרים את עיניו מצלחת האוכל, קווי המִתאר שלהן התמזגו במרחב המושלג כמו נוף עגמומי ביום אביך. צלחת הפלסטיק שלו הייתה מונחת על שולחן זכוכית אישי שאי־אלו כמוהו פוזרו ליד הספות והכורסאות, ואילו השולחן המרכזי נערך בפינת האוכל ממול. האוכל ערב לחיכו. הצלחת הכילה ממעדני הגורמה שהכינה גילת ושהביאו האורחים מהבית. אורי הביא יין. הוא לא התחפש, אבל כובע הקסקט עם הדש המינימלי בסגנונו של ה"צֵ'ייסר" מתוכנית הטלוויזיה "המרדף" סיפק לו תירוץ. אישה זהובת תלתלים שכובע ליצן לראשה שאלה אותו, "אפשר להשתתף אתך בשולחנון?"

"בטח, את מוזמנת," הזיז קצת את הצלחת שלו הצידה. היא הניחה את הצלחת שלה על השולחן והתיישבה על הספה מימינו. טעמה מעט מהאוכל והביטה בו, "מה דעתך על תחפושת הליצן שלי?"

אורי נפנה אליה והעביר עליה את עיניו. "יפה מאוד, מושקעת," חייך.

"תודה," אמרה והחמיאה לגילת, שבאה לבדוק אם הכול בסדר. "האוכל מצוין וגם האווירה."

"סלט הפומלות שהבאת נפלא," גמלה לה גילת, מעוטרת בכתר זהב. "אורי, להביא לך עוד מנה?" פנתה אליו. "הבאתי לך סודה קרה," הניחה כוס פלסטיק על השולחן בצד שלו.

"את יכולה להביא לי את סלט הפומלות הנפלא? אני סקרן לטעום אותו," השיב.

גילת הלכה למלא את מבוקשו, ואורי חש צורך להתנצל לפני הליצנית שישבה לידו, "שלא תחשבי שאני פרזיט או סוציומט, גילת טורחת בשבילי כי קשה לי לראות את האוכל, בעיית ראייה..."

"לא חשבתי בכלל בכיוון הזה, הרי גילת מפנקת את כולנו," אמרה בטון רך שהוסיף יתר תוקף לנימוק שסיפקה והוסיפה לאכול מהמעדנים שבחרה להערים על הצלחת שלה. רצתה לשאול אם ראה בבירור את התחפושת שלה, כי בכל זאת הם יושבים קרוב, אבל לא העזה ובמקום זה שאלה, "מניין הקשר עם גילת?" "או, דרך אשתי, כבר שנים..." נאנח קלות.

"אשתך כאן?" התעניינה בהיסוס.

"נורית עזבה אותי, לצערי," התוודה.

אבנר המארח הביא לאורי את סלט הפומלות. "בפקודתה של אשתי," הדהד קולו מבעד לְמסכה לבנה של רופא מנתח. הוא משך את המסכה מפניו, וזו נשמטה על צווארו, תלויה על גומייה, רכן אל הליצנית וחייך קלות, "התיק שעיצבת יפה להפליא," החווה את דעתו ופנה משם לכיוון הגינה הביתית.

"אני מעצבת תיקים," הזדרזה להסביר לאורי, "ולמזלי אבנר אוהב את התיק שעיצבתי לגילת. אם לא היה אוהב, אולי גילת לא הייתה מזמינה אצלי תיקים נוספים. אומנם יש לה טעם ייחודי ודעה משלה, אבל בן זוג יכול להשפיע... אתה אורי, הבנתי, שמי יערה," הציגה את עצמה, וזהו גם שם המותג שלי.

"יערה, אני חושב שאין סיכוי שאבנר לא יאהב את הטעם שלך ושל גילת," חייך אליה, וגילת, שחלפה על פניהם, שבה ופנתה אליהם, "אין סיכוי שאבנר לא יאהב את התיק שעיצבה יערה. היא מעצבת תיקים גם לגברים פילוסופים, רק שתדע," העבירה את עיניה המחויכות ממנה אליו ושוב אליה. "ושתדעי, יערה, הוא יפתור לך את כל החידות הפילוסופיות," הטמיעה בה מבט ממושך. "ועכשיו צאו לגינה לפני שהעוגות שם יתחסלו..."

היה לו קשה במעברים בין עוצמות אור שונות ובמיוחד בין אור לחושך. במרכז הסלון האור היה עמום לעומת האור הבוהק סביב שולחן האוכל והאור המסנוור בגינה. אורי התקדם לאט ובצעדים מדודים לכיוון הגינה, מתאמץ להתרגל לאורות המשתנים, ויערה התאימה את צעדיה לשלו. היא הרגישה קטנה לעומתו כשהלכה לידו. הגובה שלו הפעים אותה באיזשהו אופן שלא ידעה להסביר. בגינה היו כמה עמדות לפריסת עוגות במגשים רחבים. יערה פרסה פרוסות דקות ממבחר ההיצע והניחה אותן בצלחת שלה ושל אורי. מילים שנאספו בקצה לשונה העיקו עליה, עד שהעזה לבסוף, "אשתך לא בקשר עם גילת מאז שעזבה אותך?"

ידו, שהגישה פיסת עוגה לפיו, נעצרה על סף שפתיו, "אשתי לא עזבה אותי בצורה כזאת," השתתק רגע, "אשתי נהרגה בתאונה."

היא חשה שצמרמורת, כמו שמיכה מעקצצת המכסה אותה, עוטפת את גופה, והיא אינה מוגנת. התהיות על התנתקותה של נורית מן הנפשות הקרובות בחייה הביכו אותה ברגעים אלה, והרי היא התרתה בעצמה זה מכבר שאל לה להסיק מסקנות נמהרות. אורי ידע שניסוח דבריו יכול להטעות מפני שעזיבה איננה מסמלת בהכרח מוות, אבל היה לו נוח להטעות את הזולת ובעיקר את עצמו, כי כך מותה של נורית איננו סופי והיא עדיין יכולה לדפוק על הדלת. חלף רגע של שתיקה, ויערה התעשתה, "צר לי לשמוע, בטח קשה לך נורא."

"שנה וחצי אני אלמן, וזה עדיין לא יותר קל. לפעמים אני מדמה לעצמי שהיא מגיעה, שהיא מתקרבת," חיוך עצוב חלף על פניו, "ואני ממש שומע את אוושת שמלתה, את הרשרוש, אם את יכולה להבין..." גילה לה מהרהוריו המוכמנים שאינו נוהג לשתף, אך כאן, ליד עמדת העוגות, בחמימות דאגתה נרקמה קרבה ונפרמו מעצורים.

"כן, הגעגועים, זה קשה נורא," עדיין התאפקה מלנגוס בעוגה, "נוסף על קשיים אחרים," הנהנה בהזדהות והתיישבה על כיסא פלסטיק לבן נפרד מהכיסאות סביב השולחן הארוך שהסבו לו אורחים, חלקם מחופשים, וסעדו את ליבם באווירה פורימית. "בוא, שב," משכה כיסא פנוי וקירבה לשלה. אורי התיישב ונרתם לאכילת העוגות במזלג הפלסטיק שֶיערה הניחה בשבילו בצלחת ולפרקים שיבח את טעמן, "ממש טובות, כולן, בלי יוצא מן הכלל."

"כן, אי אפשר להתנזר פה..." צחקה צחוק קל, "בפורים מותר לחטוא וגם ביתר החגים," אמרה כשהיא מחלצת בנעלה כדור טניס אכול שרגלה נתקלה בו מתחת לכיסא. "מצעצועי הכלבה שלהם," בעטה בו קלות, והוא התגלגל אל סבך הצמחייה בשולי הדשא.

"לאן היא נעלמה?" תהה, "לא נתקלתי בה הערב."

"כנראה נרדמה במפלס העליון, היא אחרי ניתוח ברגל, קלטתי משהו מהשיחות הרוחשות בסלון..."

"הייתה לנו כלבה כשהילדים עוד היו בבית, המטלות התחלקו אז בין כולם, היום לא הייתי מסתדר..." הודה.

"מה הכי קשה לך היום?" שאלה והתחרטה שכך ניסחה את שאלתה, כי חששה שהוא מובך מהשגת הגבול שלה, אבל הייתה סקרנית לדעת.

"היום..." החליק אל פיו את המזלג הנעוץ בנתח עוגה, "אולי זה יישמע לך מוזר," נפתח אליה, ועיניה נפקחו בציפייה, "אבל בכל זאת אגלה לך," חיוך מרומז רפרף על שפתיו. "קשה לי לטפטף טיפות עיניים, אני מבזבז המון חומר, לא תמיד מצליח לי בפעם הראשונה, הבקבוקונים נגמרים מהר, וזה מאלץ אותי ללכת לבית מרקחת לעיתים קרובות, לתלוש מספר שאני בקושי רואה ולעמוד בתור, זאת טרחה מעצבנת," הודה.

"אורי," היא נקבה בשמו, והוא חש מעין קרבה עדינה אליה כששמו התביית בפיה, "אז אולי גם לך יישמע מוזר, אבל אני אוהבת לעמוד בתור בבית מרקחת, האווירה שם נקייה ומסותתת, לא כמו בקופת חולים למשל, בינתיים אני מעצבת בדמיוני תיק חדש. יש בתי מרקחת שמעמידים כיסאות ללקוחות," היא חייכה. "תשמע... אם זה בסדר מצידך, אני מוכנה לטפטף לך טיפות בבקרים, ככל שיאפשר לי הזמן, אלא אם אתה גר בירושלים, כי אז זה רחוק מדי."

"אני גר בהרצליה, אבל זה לא פשוט בכלל, כל הטקס הזה..." התחמק.

"זה יכול להיות זריז ומהיר," הגביהה קלות את כתפיה, "נסה אותי, אני מומחית לטפטוף טיפות, אני גרה פה, ברעננה, זה לא כזה ביג דיל להגיע להרצליה, תחשוב על זה, בינתיים אני הולכת להביא לעצמי קפה, להביא לך?" קמה על רגליה.

"תודה, אני שותה מים," השיב משועשע, אבל בהיעדרה הבזיקה בו מחשבה שהרעיון די מעניין, במיוחד לאור העובדה שהיא ממש מתלהבת, וכששבה עם הקפה שלה, אמר, "אני מטפטף בסביבות השעה תשע ארבעה סוגים של טיפות בהפסקה של חמש דקות בין טיפה לטיפה. ומאין המומחיות שלך?" שאל.

"זה מוּלד," השיבה אוטומטית, "אף פעם לא פספסתי טיפה, אני אמא מנוסה. רק תן לי את הכתובת ותיווכח בעצמך... ונחליף טלפונים, עוד רגע, אסיים את הקפה," היא שתתה בלגימות קטנות נינוחות, משכלת רגל על רגל. "הקפה ממש טוב," ציינה.

בקִרבה שישבו זה מול זה הבחין שבזמן שהמתין לה עד ששבה עם הקפה שלה, היא נפטרה מתלבושת הליצן, וללא הכובע המחודד והסרבל הירוק־צהוב נראתה שונָה ומחודשת, לבושה במכנסיים אפורים ובחולצה ורודה, ועכשיו שהכיל אותה במבטו הממוקד נמלא התרגשות שהאישה הזאת המנעימה את זמנו תבוא אליו מחר. אף הוא הסיר את כובע הקסקט האפור כמו מתוך אמפתיה, והיא העירה, "אז זאת התחפושת שלך..." במונית בחזרה הביתה שִחזר לעצמו כל פרט שזכר בה: את עיניה המאירות מבעד לערפל הדק שקולה החם השלים את נוגהן בדמיונו, את חיוכה הנדיב, לפחות אם לשפוט על פי הערב הזה, ואף שירכיה מלאות, מותניה החטובים למדי צדו את מבטו המאומץ, ותלתלי הזהב הנופלים על כתפיה, הו! התלתלים האלה המקפצים עם כל תזוזה שלה, כשהיא קמה וכשהיא יושבת, כשהיא מנידה בראשה, משתובבים כעדרי אפרוחים פלומתיים המבקשים ליטוף. בבית לפני שנרדם קפצה תובנה שסיכמה את יומו בתודעתו המנומנמת, אויש, זה הזוי שאישה שאני לא מכיר, לא יודע אם היא אלמנה, פרודה או משהו אחר, הזמינה את עצמה כדי לטפטף לי טיפות עיניים, ויותר הזוי מזה שאני הסכמתי.

יערה נשארה עוד זמן־מה במסיבה לאחר שאורי נסע. "הוא פילוסוף, אל תשאלי, פילוסוף מקורי, מחבר ספרים, מאמרים, איש מחונן," המטירה גילת תשבחות לפני שנפרדו על הסף.

"מעניין, אף פעם לא הכרתי פילוסופים מקרוב," הודתה יערה, בוחנת את כתר הזהב שעל ראשה השטני של גילת שאי־אלו שערות לבנות נוצצות בו, "לאיזו מלכה התחפשת, בעצם?" נזכרה לשאול.

"עוד לא החלטתי," חייכה גילת.

יערה נהגה הביתה לאט, בזחילה נינוחה, מאפשרת למחשבות לבסס את נימוקיה לאסרטיביות שלה הערב. הרצון להתנדב למשהו טוב ריצד במוחה גם בעבר, אבל הרעיון פינה את מקומו תדיר לעיסוקים אחרים. היא מצאה בהתנדבות בכלל ריגוש מפעים, ובמיוחד במשימה הזאת, ולרגע חשה גאווה שאזרה אומץ להציע לאורי הצעה כזאת. הוא לא ציפה לה והיה מופתע, אבל יש רעיונות המתקלפים לאט ממוזרותם עד שמתקבלים על הדעת, ואז מתברר שהם מועילים מאוד. היו לה כל מיני שאלות פילוסופיות, וגילת ידעה זאת מהשיחות שלהן בבתי קפה. היא הכירה אותה כחמש שנים, הן נוהגות להיפגש כשגילת מזמינה אצלה תיק חדש. היא כזאת, גילת, צריכה תיק לכל בגד. יש נשים שהתיק מעצב להן את ההופעה, ויש אחרות שערכּו ביכולת ההכלה והאחסון, ואלה לא בררניות מדי. מהתיקים הן מגיעות גם לנושאים אישיים ולשאלות פילוסופיות, ולא תמיד יש להן תשובות. שמחה הציפה אותה כשעלה על דעתה לספר לו שבצעירותה התלבטה אם ללמוד עיצוב או מדעי הרוח, ובהם פילוסופיה, כי שאלות מהותיות על החיים העסיקו אותה מצעירותה, אבל לבסוף בחרה בעיצוב. היא לא תשקר לעצמה באשר להופעתו, שיער שופע בגיל מבוגר מהלך עליה קסם, וכך גם הבטן השטוחה, העור השמור והמסגרת הכסופה של משקפיו ההולמת את פניו. ככה, כשההגיגים על אודותיו מתהווים בתודעתה, היא פתחה את הדלת ונכנסה הביתה, הדליקה את האור במסדרון וקלטה את המעיל של בתה שרוע על הכורסה בסלון. ארוסה נסע לחו"ל בענייני עסקים, והיא מעדיפה ללון בבית המפורק של הוריה רגע לפני הפילוג הסופי, כשאביה יעזוב את הבית. כבר אינה ילדה, אבל עדיין זקוקה לניחוח המשפחתי המחלחל בקרבה כל עוד הוריה גרים תחת קורת גג אחת. יערה פתחה קמעה את דלת חדרה של בתה, הקשיבה לנשימותיה והמשיכה לחדר השינה שלה, חולפת על פני הדלת הסגורה של גיורא בלי כעס או תחושת החמצה על הנישואים שהסתיימו. לרגע חלפה בה תשוקה להעיר אותו ולספר לו על אורי. לומר לו פשוט שיש לה פגישה עם פילוסוף למוחרת בבוקר, והיא תשמש לו אחות רחמנייה. גיורא סקרן מטבעו. הוא לא יכעס שהעירה אותו. אבל היא חייכה לעצמה ושקעה בַּסידורים שלפני השינה ואז החליקה אל מיטתה והתכרבלה בשמיכה הרכה. בתוך החמימות שעטפה אותה התבהר לה שהיא מעריכה את הטיפול של אורי בגעגועיו לאשתו כשהוא מספר שהיא עזבה אותו, ואף שאהב אותה כנראה, היה מעדיף שתעזוב אותו ותחיה. הווידוי שלו על הקושי לטפטף לעיניו בעצמו ריגש אותה, היה בו משהו עדין מעורר חמלה וגם אומץ, כי גילוי הקשיים שגורמת לו מחלתו עלול להציב אותו בעמדת חולשה בעיני אישה זרה. בבוקר עדיין ישנה חזק כשהשעון המעורר צלצל. כולם כבר יצאו מהבית. היא הסיטה את הווילון ופתחה את החלון שהשקיף לגינה. התריס היה מוגף עד חציו, ואוויר קריר רִענן את החדר. בארבע דקות לשמונה היא שתתה את קפה הבוקר בנחת, מקשיבה לשקט הטוב, אבל למחוגי השעון יש הקצב שלהם, ושלוש הדקות שהזדחלו אחרי שמונה הלחיצו אותה פתאום, הרי שעת טפטוף הטיפות היא סביב תשע. התאפרה בזריזות ולבשה את השמלה הסגולה הקצרה החושפת טפח מירכיה השמנמנות, גרבה גרבי ניילון בצבע גוף ונעלה מגפיים שחורים. הניחה על כתפיה ז'קט קטן וחטפה את התיק מהשידה. אהבה את המראֶה שלה במראָה. תמיד הייתה שבעת רצון מהמראֶה שלה, גם כשגיורא צבט את ירכיה ופלט תלונה מעורבת בתשוקה, איזה פולקה, איזה פולקה, והעביר את ידו על בטנה, ממולל את אִמרת תחתוניה באחד מצבעי הפסטל שלבשה בעיצוב מחטב אגן. בזמנים אחרים, כשהתחיל להתעניין באגנים חדשים, החלה לתכנן את גירושיה. עכשיו קיוותה למצוא חניה ברחוב מגוריו של אורי ונזפה בעצמה שהייתה אמורה לצאת קודם, כי אם תיקלע לפקק, תאחר. התנועה זרמה פחות או יותר. היא נסעה בנתיב השמאלי, דבוקה לדקות המתעמרות בה, וחנתה לבסוף קרוב לבית הקפה שהכירה בשכונה שלו. כשעלתה במעלית לקומה שבע, אחת לפני האחרונה, הייתה לה שהות להתרגש רגע ולהתעשת במהרה, כי נתנה אמון בימינה שלא תחטיא שום טיפה. היא דפקה על הדלת, והוא פתח מייד. סובב את המפתח בחור המנעול עוד כשצלצלה באינטרקום. יערה נכנסה פנימה, הודפת את האוויר כאילו הייתה אצלו שלוש פעמים, "היי, אורי, לא איחרתי הרבה, תשע ושבע דקות," חייכה כמעודדת את עצמה, "אני מקווה שהספקתי." שוב הייתה שקועה בדאגתה, חשש ניבט מעיניה, ואורי הזכיר לה שהיא בכלל אורחת. "אני שמח שבאת," לקח את ידה ועטף בשתי כפות ידיו. "שבי, יערה."

רוגע חמים חלף סביבה. "בכל זאת איחרתי?" העיפה מבט על ספות העור הלבנות, הסירה את הז'קט והניחה על הספה הדו־מושבית ולידו העמידה את התיק המעוצב. עדיין עמדה, ממתינה לתשובתו הגואלת כשהוא סוקר את דמותה, לא יודעת כמה היא ברורה מהמקום שהוא רואה אותה.

"השארתי לך טיפה," בישר לה, "בפעם הבאה אשאיר לך יותר."

"וכמה טפטפת?" שאלה.

"בכל מקרה, אני ממתין קצת בין טיפה לטיפה," התעלם משאלתה, אבל שלח אותה לאמבטיה כסומך על מיומנותה. "כדאי לרחוץ ידיים, ישר וימינה," הנחה אותה, ועד שחזרה כבר המתין לה מנער את הבקבוקון בידו. הגיש לה את המזלף ונשכב על הספה בכל אורכו במכנסי ג'ינס כחולים וחולצת פלנל משובצת, מין קאובוי כסוף צדעות חסר אונים, כשהיא עומדת מעליו ומכוונת את המזלף במדויק, עין שמאל ועין ימין, והוא מספיג את התרופה בשמורותיו הסגורות, מוחה את זוויות עיניו במפית. היא השחילה את המזלף בבקבוק וסובבה בהידוק. "הצלחתי," לחשה בסיפוק. הוא נח עוד רגעים אחדים ואז התיישב. "את נהדרת, יערה, אין לי מילים להודות לך, ביקור ראשון שלך, וכבר עשית בשבילי כל כך הרבה," החווה בידו תנועת הזמנה, "בואי, שבי לידי." היא התיישבה על הספה, מותירה רווח־מה ביניהם, פניה מעוגלות בחיוך קל.

"את יודעת," נפנה אליה, "ההתמסרות שלך מייצרת קרבה טבעית, כאילו אני מכיר אותך והגעת פתאום לאחר ניתוק של שנים. האומץ שלך, אני אוהב את זה, ואת יודעת, חלמתי על התלתלים שלך בלילה."

"או, התלתלים," היא קלטה את הסקרנות הנשקפת בפניו, כאילו מתאוֶוה לראות יותר ממה שהוא יכול, "מה הייתי עושה בלעדיהם?" צחקה.

"הם טבעיים?" הסתקרן.

"כן, אני מתולתלת מלידה," השיבה משועשעת.

"זה מגביר את התשוקה שלי לגעת בהם," הודה, קירב את ידו אל ראשה ונגע בעדנה בשני תלתליה המשתלשלים מכתפה, זהובים ורכים כקטיפה. היא הטתה את פניה אליו, וכשמיקד בה את עיניו היא התבהרה, והיה יכול לראותה צלול, ובאותם רגעים הוא חש התפעמות שהיא כאן לידו. לא הייתה מבוכה בחיוך שלה כשנגע בשְׂערה. הבינה את מגעו כהכרת טובה, ואף אם היה בו איתות למשיכה אליה, זאת הייתה הבעה טקטית צנועה. היא שילבה את ידיה ושיכלה את רגליה, מוטה אליו, "היכרות שנובעת מחברים משותפים מדלגת על שנים, יש נקודות מִנשק," העירה, והוא הוסיף על דבריה, "והרי נורית אשתי הייתה חברה של גילת. גם נורית הייתה דיאטנית קלינית. זה התחיל מזה והתפתח לחברות יותר עמוקה," סיפר, בוחן אותה בקרבה הנוחה הזו. "היא הייתה ברונטית, שיער חלק, עיני שקד, אנשים תהו אם היא מהמזרח הרחוק, פעם בחו"ל מישהי פנתה אליה ביפנית, והנה פתאום שיער התלתלים הזה בצבע בלונד־שמש," לא עמד בפיתוי וחפן לרגע תלתל מתלתליה, רך ועגול. "ואת פה," הנמיך את קולו, שלבש טון אינטימי, "וגם נורית פה, כל הזמן, ומוזר שעוד לא נפגשתן..." חייך, "באמת טוב שבאת."

הייתה יכולה להכיר אותה אילו הייתה גילת ממליצה לנורית על תיק מעוצב, אולי בנסיבות כאלה, או אילו פגשה אותן ברחוב באקראי, גילת עם כל הטמפרמנט המרטיט שלה, ונורית לבושה בשמלת קימונו בצבעי טורקיז ולבן וציפור חכלילית דמיונית שזורה לה במותן, אבל זה לא היה יכול לקרות, כי נורית לא לבשה שמלות יפניות, ומה שנותר זה לפגוש אותה פה, בתודעה שלו ובתודעת הבית שזוכר אותה. "איך אתה מסביר את הישארות הנפש?" שלפה את השאלה הבלתי נמנעת.

"טוב, אם נורית פה, אז השאלה הזאת מוצדקת," הסכים כמכה על חטא שגרר אותה הלוֹם. "ויש עוד כמה הצדקות להישארות הנפש," הוסיף בקול שנשמע לה מלוטש כשל מרצה שתשובותיו מזומנות תמיד, "הפשוטה ביותר היא הפרקטית: קשה לאנשים להיפרד מקרוביהם שהלכו לעולמם, ונוח להם לחשוב שהם עוד קיימים באיזשהו אופן, וחוץ מזה, כל אדם מטפח את האני שלו כל החיים, וקשה לו לשאת את המחשבה שעם מותו האני שלו ייעלם."

"זה נשמע לי יותר כתירוץ פסיכולוגי מאשר פילוסופיה," מחתה בלי להסתיר את אכזבתה.

"את צודקת, והרי הפסיכולוגיה משפיעה גם עליי... התירוץ הפילוסופי הוא הרבה יותר מורכב, את בטוחה שיש לך כוח לשמוע את כל זה?"

"בטח, יותר מכול, ברגע זה," הבטיחה בטון נמרץ.

הוא הביט קדימה בריכוז, ואבדה לפניו הלחלוחית המחויכת כשהשתעשע בתלתליה. "יש אנשים המאמינים שתודעת האדם על כל המורכבות שלה, כולל הרצון החופשי, הרגשות והתחושות, ניתנת להסבר מלא בעזרת חוקי הפיזיקה וחישובים..."

"חישובים? מה הקשר לחישובים?" התקוממה, אבל לקולה השתרבב טון מרוכך, שלא יתייאש ממנה. אורי הגביה קלות את כתפיו כמוכן כבר לוותר והוסיף כמסכם, "בחקר המוח מדברים על חישוביות עצבית, מנסים להסביר תהליכי הכרה מורכבים ומחשבה בעזרת תהליכים פיזיקליים שקורים ברשת הנֵירונים במוח, אבל ההסבר הזה הוא בעייתי מאוד," הודה.

"ברור, הוא בעייתי," היא קמה מהספה ונעמדה מולו שיביט בה, מוצאת משענת על מסעד הכורסה הקרובה. "איך מחשבים רצון חופשי בתהליכים פיזיקליים? מחשבות ותחושות? ואיך חוקי הפיזיקה אחראים לכמויות הגעגועים שלך לנורית? כשאין תשובות, המדע מוצא מפלט בחישובים."

הוא הבין את הטרוניה שלה ושוב הודה, "ההסבר בעייתי, הייתי מעדיף שיהיה מוצָא אחר, ועד שיימצא, בואי נשתה משהו בינתיים." קם על רגליו, אבל היא הביטה בשעונה, "מחר נשתה, אם זה בסדר מבחינתך שאבוא מחר, אם עברתי את הבוחן בהצלחה," חייכה. "יש לי פגישה עם הסוכן שמביא לי את ההזמנות מהמפעל," אספה את התיק והז'קט וכבר חשה חרטה על הניסוח הכושל, כי היא לא באה להיבחן, אלא להתיידד.

"מחר אני לא יכול," אמר ביבושת שהפתיעה אותה, "בבוקר יגיע אליי עמית מחקר, אנחנו עובדים על הרצאה לכנס, אבל..." השתהה רגע, "אולי את יכולה לדחות את הפגישה?" הציע. היא הביטה בו בגבה מורמת, נדמה היה לה שקלטה תחינה דקה בקולו. "אני אנסה," התעשתה, הוציאה את הנייד מהתיק והתקשרה לסוכן שלה. "רוני, יש מצב שנוכל להיפגש בשתים־עשרה במקום..."

"אם כבר, אז אני מעדיף מחר, אבל מוקדם, בתשע," השיב.

"או־קיי," הסכימה והניחה את התיק והז'קט על הכורסה היחידה ליד הכרית התפוחה שציפור כחולה רקומה עליה. אורי התפעל מהנחישות שלה ליישם מייד את החלטתה, והמילים "אישה כלבבי", שניצתו בקרבו בלי שום מאמץ, האירו את פניו. "אני שמח שהצלחת לדחות את הפגישה, הרי לא יכולתי לשלוח אותך בלי קפה, הייתי מרגיש נורא," הודה. "ועוד משהו חצוף מצידי, מותר לראות את התיק שלך? אני מבין שזהו פרי עיצובך."

"בטח שמותר," הושיטה לו את התיק. הוא לקח אותו וקירב אל עיניו, ממקד בו את מבטו, ואז העביר עליו את אצבעותיו, מתוודע אליו ביסודיות לפני חיווי הדעת שהלכה והתגבשה במוחו. "תשמעי, יערה," פלט לבסוף, "התיק הוא קשיח או נוקשה, אולי זאת המילה, חסרות לו הרכות והגמישות של התיקים הזורמים עם צורת הגוף כשהם תלויים על הכתף. אם נורית הייתה מזמינה אצלך תיק, היא הייתה מבקשת שיהיה כזה רך, משתפל, זורם, נוזלי... מה דעתך לגוון את הקולקציה שלך?" הציע, וקולו הלך והתרכך, "זאת המורשת שאני מעביר לך מנורית, תיק אלגנטי לא חייב להיות נוקשה, אבל זה כמובן לשיקולך..."

היא הביטה בו בגבות תמהות מורמות, קמצוץ חיוך מתהווה על שפתיה, התיישבה על מסעד הכורסה הרחב ליד כרית הציפור הכחולה והוציאה פנקס ועט מהתיק. שרטטה בזריזות סקיצות לתיקים, בכל דף תיק, והרעיונות קלחו והשתכללו משרטוט לשרטוט. אורי ניחש מבעד לערפל הענני שהיא מציירת סקיצות, ונמלא סיפוק שהיא פתוחה וקשובה להצעותיו הטובות. הוא עמד קרוב אליה במידה כזאת שהיה יכול לראות את ירכיה המלאות משוכלות בניחותא מבלי למתוח את כפות רגליה כדי לחטב את שוקיה, ותהה באותם רגעים אם יש מישהו בחייה המורשה לצבוט את ירכיה העסיסיות.

"ומה אומרים על העיצובים שלך בבית?" שאל אותה בהכללה כדי לאפשר לה חופש תגובה.

היא הרימה אליו את עיניה. "או," פלטה, סגרה את הפנקס והשליכה אותו בתנועה קלה לתוך התיק הניצב על רצפתו הקשיחה מכווץ למראשותיו. "אספר לך," אמרה בעודה מסובבת את העט בין אצבעותיה. "הבן שלי לא מתעניין בעיצובים שלי, לפחות לא עכשיו, כי הוא ממתין לתינוק הראשון שלו, וזה מה שמעסיק אותו בעיקר, הבת שלי מתחתנת בל"ג בעומר ומתעניינת בעיצובים של שמלות כלה, מחפשת שמלה אלגנטית ומקורית בסגנון השמלות של הנסיכות מבית המלוכה הבריטי," מתחה את גווה והניעה את כפות ידיה בתנועות גליות, "מכתתת רגליה בחנויות, ואני מסבירה לה שחיקוי אינו מקורי, ואולי היא עוד תפנים את זה... וגיורא, השותף שלי לדירה שהוא בעלי הגרוש, שעל פי ההסכם יעזוב כשהדירה שקנה תתפנה, הוא היחיד שמתפעל מהתיקים שלי, במיוחד עכשיו, אחרי הגירושים, אפילו זרק בחצי חיוך, 'אולי נעשה עסק משותף,' אבל דבריו נופלים על אוזניים ערלות," היא צחקה בעודה משחילה את העט לכיס הפנימי של התיק שלה.

"מעניינים היחסים ביניכם," השתהה אורי עוד רגע במקומו. "אני מרתיח מים. כמה קפה? כמה סוכר?" שאל לפני שנכנס למטבח.

"כפית קפה וכפית סוכר," השיבה.

הוא הדליק את הקומקום החשמלי, ובתוך השאון ההולך ומתעצם היא טופפה דרך הפתח הרחב של המטבח, ובעודו רכון מעל הקפה, נכנסה בצעדים סקרניים למרפסת השירות הצמודה שהוסבה למרפסת עציצים ובאחד מהם, הגבוה מכולם, הסתובבה שבשבת כתומה. היא עמדה שם, נפעמת מהרעיון האמיץ להעלים את מכונת הכביסה והמייבש למקום מסתור כלשהו ולהפוך את המרפסת הקטנה לגינת תבלינים מרהיבה. הקול של אורי הגיע אליה מהסלון, והיא יצאה אליו מהמטבח כמו סנאית חמקמקה.

"אורי..."

"את פה?" התפלא.

"ביליתי קצת במרפסת המטבח," הסבירה.

"באמת אטרקציה," הוא חייך קלות, והיא זיהתה במבטו זיכרונות נוסטלגיים מנורית, שוודאי הגתה את הרעיון להציב עציצים במרפסת הקטנה ולגדל בהם נענע, כוסברה וזעתר, והרוח הביאה את ריחם המשכר למטבח.

כוסות הקפה המתינו על השולחן העגול המכוסה מפת פלסטיק מעוטרת בקישוטים מסוגננים, ובין הספלים הניח אורי פנכת אפיפיות עגולה. יערה לגמה מהכוס, ואורי החווה בידו. "קחי אפיפית," אמר, "אפיפית", ובכל פעם שהגה מילה זאת, התכוון לרקיק איכותי אפוי מקמח מלא או משיפון מזין, שלא כמו העוגייה, שהיא על טוהרת קמח לבן וריקה מסיבים תזונתיים. זאת ספג מהלקסיקון הקליני־דיאטני של נורית.

יערה נגסה באפיפית. "אתה קונה אותן במשקל?" התעניינה, "ממש טעימה," אכלה בתשוקה, לקחה עוד אחת ופתאום חשה שהיא מורעבת.

"מוריה היא זו שקונה אותן. היא מעולה, יודעת מה לקנות, יש לה כל מיני תפקידים כאן, מגיעה שלוש פעמים בשבוע, פעמיים כדי לבשל ולנקות את הבית ועוד פעם כדי לערוך קניות. לא שאלתי אותה לגבי האפיפיות הספציפיות... בתי יעל מצאה אותה בהמלצת חברים, ומאז היא יותר שקטה, כי מישהי מבשלת לאבא שלה פעמיים בשבוע ונשאר עוד אוכל למוחרת."

אורי יושב עכשיו עם הפנים למרפסת וליערה. הוא קרוב אליה ומביט בה מבעד לערפל אפרפר. יערה יושבת בגבה למרפסת ועם פניה אליו. היא נראית מרותקת לדבריו, מקשיבה בשתיקה. הוא סבור שהיא רוצה לשמוע עוד על משפחתו, לא מאיצה בו, אבל נשענת על מסעד הכיסא ולוגמת מהכוס לאיטה כמבקשת שימשיך. גל אושר ממלא אותו כשהוא עומד לספר על ילדיו. הוא גאה בהישגים שלהם, אבל לא רק משום כך הוא מתכוון לספר לה. העובדה שהרשה לה להתוודע אל עיניו הגלאוקומיות ולטפטף להן טיפות, אף שלא חשף בפניה את מלוא מורכבות מחלתו, מעידה על התחברות נדירה, וטבעי שהיא תתוודע גם למשפחתו, הרי לא לפני כל אחד הוא ייחשף כך במערומיו, לא לפני אהוד, עמיתו למחקר שעימו ייסע לכנס בקליפורניה עם אשתו, אף שהוא מודע לבעיה שלו, ואשתו דואגת ומנסה למצוא פתרונות, כמו המלצה על רופא עיניים מומחה בבית חולים בסן דייגו, ולא לפני מוריה המסורה, שנוהגת לשאול אם הכול בסדר ואם הוא צריך עוד משהו לפני שהיא מסיימת ויוצאת. אורי שותה את הקפה שלו ואוכל שלוש אפיפיות. "יעל היא הבכורה, גרה כאן בהרצליה," הוא מפר את רגעי השקט, "היא רופאת עור עסוקה, אבל עובדת לכל היותר שמונה שעות ביום כדי להיות עם ילדיה, יש לה שני בנים ובת, לי יש שתי בנות ובן," הוא משתתק רגע ומוסיף, "דניאל הוא האמצעי, הוא מהנדס תוכנה, שירה היא ציירת ומאיירת ספרי ילדים, היא אמא לבת, גם לדניאל יש בת אחת לעת עתה..."

"מרתק, כל אחד עולם אחר," יערה ניתקת ממסעד הכיסא, מדליקה את הקומקום, "אני חייבת עוד קפה," אינה מטריחה אותו, "להכין גם לך?" היא מציעה ומשליכה את הצנצנת הריקה לפח.

"בטח, אשתה איתך," הוא מצטרף, והיא מוצאת קפה חדש, קורעת את קרום הנייר, מריחה ומקרבת אליו, "תריח, איזה ריח מעלף."

"מעלף," אורי שואף עמוק את הריח הטרי, "את תמיד מריחה קפה חדש?"

"כשאני מתחילה קפה, תמיד, אז משתחררת ארומה חד־פעמית בעוצמתה," היא מודה, מוציאה את החלב מהמקרר, מוזגת, ממתיקה ומגישה לשולחן, מתנפלת על האפיפיות, אוכלת בלי לספור, עד שאורי חושד בה, "לא אכלת כלום היום?"

"כנראה לא," היא מחייכת.

"רחמים עלייך," הוא מזיז הצידה את הקפה שלו. "נשאר מרק מעולה שהכינה מוריה..." הוא קם על רגליו, מוציא את הסיר מהמקרר ונזכר לשאול, "את אוהבת מרק ירקות עשיר עם מלא סלק?"

"עם מלא סלק?" היא תוהה.

"תטעמי ואז נדבר," הוא משבח ומעמיד את הסיר על הכירה.

יערה עוקבת אחר תנועותיו. במטבח שלו הוא מתמצא מצוין, וקשיי הראייה פחות מציקים, היא חושבת. הוא מניח את המרקיות המהבילות על השולחן, מגיש כפות, ויערה אוכלת בתשוקה. הטעם המתקתק ערב לה, והיא נהנית לדוג את האפונים הירוקים מהמרק האדמדם. "נורא טעים," היא מסכימה. מוריה נבחרה בזכות הבשלנות שלה, היא משוכנעת, הניקיון הוא עניין שולי, הרי כל אחת יכולה לנקות, בשביל לבשל צריך כישרון ואהבה, אבל למה היא לא מביאה לו תרופות מבית מרקחת? יערה מנסה לנחש, אולי גם היא שונאת לעמוד שם בתור, ואולי הוא רוצה ללכת לבד ולצאת מההסגר שנכפה עליו, נעזר בזמזם המתקתק ברמזור. בסך הכול בית המרקחת קרוב, היא שמה לב. אבל היא לא שואלת, ממשיכה לאכול ולא משאירה כלום בצלחת ולבסוף מקנחת בקפה הפושר שנותר בכוס. "אלך," היא קמה נחושה ללכת, "היה טעים, תודה באמת."

"מתי תבואי?" הוא שואל־מבקש, מתרומם ממושבו ועוטף בשתי ידיו את ידה כיונה חמקמקה שלא תעוף.

"בשלישי בבוקר?" היא מוודאה שמתאים. "אלך," היא מחייכת, והוא מרפה את מעטפת ידיו, מהנהן, "תבואי."

היא חוזרת לסלון, לובשת את הז'קט, לוקחת את התיק ומתמהמהת ליד כרית הציפור הכחולה, מצמצמת את עיניה לכדי סדקים, מנסה לראות את הציפור מטושטשת, מרחיבה את הסדקים, נותנת לציפור להתבהר, ואז שוב מקמטת את שמורותיה, מביטה מבעד לריסים ובבת אחת עוצמת את עיניה ולא רואה כלום.

*המשך העלילה בספר המלא*