חורף 1990
תמיד רציתי להיות שייכת. רציתי להיות אחת מכולם. רציתי לקפוץ בחבל, חלמתי לרוץ בחצר, רציתי לצחוק בקולי קולות כמו כל החברות. עד כיתה א' זה ממש לא התאפשר לי. כיוון שמגיל חצי שנה סבלתי מאוד מדלקות אוזניים חוזרות ונשנות, שגרמו לי לסבל נוראי וטיפולים תכופים אצל רופאים. הייתי עסוקה בלהיות חולה, הייתי עסוקה בללכת להתפתחות הילד פעמיים בשבוע, עבדתי עם מרפאים בעיסוק גם בבית. לא נשאר לי זמן רב להיות ילדה שהולכת לגן, לא היה לי זמן לפגישת חברות, או משחקים, ואפילו לימודים וכדומה. הפסדתי ילדות.
סבלתי שנים בבית הספר מבנות הכיתה שלי, שקינאו בי, כי הייתי למרות כל החיסורים שלי, התלמידה הכי חרוצה בכיתה, אם לא בכל בית הספר. כל זה הסתיים כשבסוף כיתה ה' נודע לי שמקפיצים אותי לכיתה ז', שם הבנות פרגנו יותר זו לזו.
בכיתה ז' הייתי מוכרת בבית הספר כאחת התלמידות השובבות ביותר. באחד הימים נכנסה לכיתה מורה חדשה והצהירה לפני כולן "או אני, או את." היא לא הייתה מוכנה לשמוע את הטענות שלי שלא עשיתי כלום, וסילקה אותי מהכיתה. שוב הרגשתי "בחוץ", ושאני מפסידה את חווית ה"ביחד" להיות חלק מהכיתה, מהחברות, וזה ממש תסכל אותי, לכן החלטתי לעשות מעשה נועז, עליתי על החלון ואיימתי לקפוץ למטה שלוש קומות, אם המורה לא תכניס אותי לכיתה. הרצון להיות שייכת ולהיות חלק, היה כל כך משמעותי וחזק עבורי. הייתי מוכנה למות כדי לא להיות לבד בבחינת "או חברותא או מיתותא."1
2001-1994
פעמים רבות התעלפתי. לא ידעתי אף פעם להסביר מה קורה לי לפני כן, פשוט הרגשה פיזית קשה, חולשה איומה. כששכבתי במיטה לא ידעתי מה נעשה איתי ורק כשהתעוררתי הייתי מודעת לזמן שחלף.
פעם ראשונה התעלפתי כשהייתי בת 16, בכתה י"א.
בשעות הצוהריים הרגשתי תחושת אי נוחות בבטן וחולשה ואז נשכבתי על הספה, כשהתעוררתי השעה כבר הייתה שעה מאוחרת. זמן רב עבר מאז ששכבתי ולא הרגשתי את הזמן שחלף. אז, התערבבו לי הזמנים וההתרחשויות, וכששאלתי את אימי למה היא לא העירה אותי, היא ענתה "יש לך חום, חזרי לישון." חזרתי לישון וקמתי בבוקר. למרות החולשה שהרגשתי, חשתי חובה ללכת לבית ספר כדי לעבור מבחן וכדי שוב, להרגיש שאני כמו כולם.
אימא ידעה שאי אפשר למנוע ממני את זה. תמיד הלכתי חולה לבית הספר. לעתים נדירות נשארתי בבית, וזה קרה רק כשבאמת הייתי חולה מאוד־מאוד. הפעם, רק הרגשתי קצת רעד וחולשה, לא הרגשתי שיש לי חום, כנראה שהוא ירד.
אז בשעתו, לא ידעתי שהתעלפתי בעצם. גם אימא לא ידעה. כי שכבתי על הספה והיא חשבה שאני ישנה, ואז כיסתה אותי והלכה.
פעם שנייה היה כשהייתי כבר נשואה לבעלי היקר, אלחנן. זה היה כשעבדתי כסייעת בגן.
באחד הבקרים כשהייתי עסוקה בצחצוח נעליי, לפני שיצאתי לעבודה, הרגשתי שוב את הרעד הזה, לחשתי לבעלי שיצלצל לגננת, כי לא הייתי מסוגלת להגיע לעבודה. בשארית כוחותיי נכנסתי למיטה ושוב שקעתי.
התעוררתי בשעה שתיים בצוהריים. מטושטשת. מבולבלת. רועדת.
״אוה!״ אמר בעלי. ״סוף סוף קמת. הייתי ממש מודאג. לא ידעתי מה לעשות, אבל לא רציתי לצלצל לאימא שלי, כי לא רציתי שהיא תתערב לנו בחיים.״
לא הבנתי את התגובה הזאת. ״ממה היית כל כך מודאג? אז ישנתי כל הבוקר, אז מה?״
״את יודעת איזה יום היום?״
״היום יום ראשון, לא? למה אתה שואל?״
״כי היום יום שני." אמר.
״מה?! אז כמה זמן ישנתי?!״
״תעשי חשבון. מתשע בבוקר של יום ראשון עד תשע בבוקר של יום שני, ומתשע בבוקר של יום שני עד שתיים בצוהריים.״
״רגע, רגע. אתה רוצה להגיד שישנתי 29 שעות? רצוף?! לא ייתכן! לא קמתי באמצע?״
״לגמרי לא. ישנת כל הזמן. את צריכה ללכת לרופא.״ אמר.
הלכתי לרופא המשפחה. הוא בדק אותי, ואמר, ״אני לא יודע מה היה, אבל עכשיו אני לא רואה שום בעיה. יכול להיות שהיה משהו שהיה ועבר. גם אם נתעלם מהעובדה, שאי אפשר לטפל במה, שעכשיו לא יודעים, מה העניין לטפל במשהו שהיה ועבר בשלום. העיקר שאת עכשיו ערנית ובסדר.״
היו עוד מקרים כאלה. מדי פעם. בכל פעם הלכתי לישון, ובזאת הסתיים העניין.
לא הבנתי שהתעלפויות מסוג זה הן בעצם משהו שלי, חשבתי שזה מאוד טבעי, וקורה לעוד אנשים.
אבל יום אחד הבנתי.
זה קרה כשישבתי בכיתה בקורס מחשבים. פתאום הרגשתי שאני לא מחזיקה מעמד. רעדתי, הנשמה שלי עוד רגע יוצאת. אבל ידעתי כמו תמיד שהיא גם בסוף חוזרת. לכן לא דאגתי בקשר למה שהרגשתי ולמה שעומד לקרות לי. אלא רק מהעובדה השולית למדי, שהמיטה שלי רחוקה מהלך של עשר דקות מהמקום שבו אני נמצאת, ואני חייבת אותה דחוף ומיד.
היה לידי כיסא ריק. נשכבתי על הכיסאות והמראתי.
כעבור כמה דקות התעוררתי. מצאתי את עצמי שרועה על הרצפה ומרגישה משב רוח בלתי נעים על פניי. ניסיתי להזיז את מקור ההפרעה, ושמעתי קול, "פרלה, את איתנו?" הסתכלתי וראיתי שני חובשים מעליי.
רציתי לקום, אך הרגשתי חולשה.
"לא, אל תקומי עכשיו, את התעלפת ואנחנו הגענו לעזור לך."
״אני? התעלפתי?״
״כן, התעלפת והזמינו אותנו לקחת אותך למיון.״
אינני סבורה כי אני צריכה לנסוע עכשיו למיון, אלא לגשת לביתי ולהיכנס למיטה לישון שינה טובה של כמה שעות. אולם לבסוף אני מסכימה להיכנס לאמבולנס ולנסוע עם החובשים ועם חברה לחדר המיון הקרוב.
נסענו למיון. נשכבתי שם על המיטה והמראתי שוב.
לא היו ממצאים פרט להתייבשות וחום. נתנו לי שם נוזלים, ומשהו להורדת חום ושלחו אותי הביתה.
כעבור שלושה ימים נוספים התקשר הרופא ודרש בשלומי. הכול היה בסדר. זה עבר.
אחר כך היו מקרים נוספים של התעלפויות.
פעם אחת זה קרה בתפילת יום כיפור קטן בבית כנסת "אור הצפון". פעם נוספת זה קרה בעזרת הנשים בבית הכנסת בליל שמחת תורה. ועוד פעמים רבות שאינן זכורות לי.
לד"ר יוסקוביץ הייתה עבודה רבה איתי. הוא שלח אותי לנוירולוג שעשה לי בדיקות מקיפות, למומחה למחלות ריאה שעשה לי מבחני נשימה, לקרדיולוג שהפנה אותי לבדיקות מכאן ועד להודעה חדשה. ב"ה הכול היה תקין.
״יש אנשים,״ אמר לי הרופא, ״שמתעלפים ללא סיבה רפואית ספציפית. זו נטייה, שמתעוררת מכל טריגר קטן. מה שאני ממליץ לך זה להיות תמיד במקומות מאווררים, אל תדחקי בין הרבה אנשים. זה הכול. גם לא מומלץ לך לתרום דם. והכי חשוב שתקפידי לשתות. כל אחד צריך להקפיד על זה, אבל את במיוחד.״
״ומה אני אעשה אם זה קורה לי ואנשים מזעיקים אמבולנס?״
״אין מה לעשות נגד זה. תצטרכי להגיע כל פעם למיון.״
אוף...
קיץ 2000 מפגש גלוי ראשון שלי עם הפסיכוזה
4 שנים עברו מאז חתונתנו ועדיין לא זכינו לפרי בטן. ושוב פגשה אותי אותה תחושה של שונות וחוויה של חוסר קשר עם העולם שמתנהל באופן נורמטיבי של חתונה, ילדים.
כל שנה בתקופת שבין הזמנים של חודש אב היינו נוסעים לחופשה משותפת אצל ההורים, עם כל בני המשפחה, הילדים, הנכדים ובילינו יחד. כשהקשבתי לשיחות הגברים, יכולתי לשמוע את אלחנן מרצה "חבורה" בפני מאזינים שכנראה היו שם, ואת אבא שלי מתווכח איתו בלימוד. זו הייתה הפעם האחרונה שבה אלחנן נשמע לי מדבר לעניין, שהביע את עצמו וכולם הבינו אותו והוא הבין את מה שמדברים אליו.
כשהגיע יום שישי, אלחנן נסע לים עם המשפחה, וחזר בלי בגדים, רק עם חלוק בית ארוך שאותו לבש בהתחלה מעל הבגדים.
״מישהו לקח לי את הבגדים״ — הוא אמר.
הבטתי בו בתהייה, אבל השעה התאחרה אז נתתי לו בגדים אחרים — של שבת. זה לא הדבר המשונה הראשון שקרה לנו, ולכן לא ייחסתי לזה חשיבות רבה. התעלמתי מתחושות ומרגשות שהדבר העלה בי. אחר כך הדלקנו נרות והגברים הלכו לתפילה. לכאורה הכול היה בסדר.
בליל שבת הרגשתי שמשהו מוזר קורה, וכבר לא יכולתי להתעלם ולהתכחש לרגשות שלי. אלחנן דיבר, ולא הצלחתי לחבר את המילים שהוא אמר לכדי מסר אחיד וברור, המילים והמשפטים הסתדרו לפי כללי התחביר והדקדוק, אבל הם היו סתומים. לתומי לא חשבתי על דברים רעים. עדיין לא הבנתי. כשעלינו לישון אלחנן התחיל לבכות...ולבכות...ולבכות...
לא התפלאתי בהתחלה, כיוון שזה קרה לו מדי פעם, הוא נהג לפעמים לבכות או לצחוק בלי קשר למציאות האובייקטיבית, וכששאלתי אותו על כך, לא היה לו הסבר משכנע, וגם הסבר לא משכנע לא היה לו. פשוט לא היה לו הסבר למעשיו. "אני אדם רגיש," הוא אמר לפעמים, "ואת אישה רכה וטובת לב, את לא קשוחה איתי כמו אימא שלי." אני לקחתי את זה כמחמאה ולא השקעתי מחשבה כיוון שלא היה לי שום מושג בנושא בריאות הנפש. פשוט קיבלתי את הדברים כמו שהם.
אבל באותו ליל שבת זה חרג מפרופורציה.
הוא פשוט מירר בבכי.
"אלחנן, מה קורה?"
אין תשובה.
"מה יש? קרה משהו?" נבהלתי.
אין קול ואין עונה.
כל הלילה אלחנן בכה.
כל הלילה הקשבתי לו וניסיתי לדובב אותו. לשווא.
משהו לא טוב קורה לנו — אמרתי לעצמי.
אנחנו אנשים מוזרים מכיוון שקורים לנו דברים מוזרים — הסקתי מסקנה מתבקשת.
כי גם אני לפעמים בוכה ללא סיבה נראית לעין.
אז למה אלחנן בוכה? מה הסיבה שלו? האם גם הוא בוכה ללא סיבה?
אחרי לילה ארוך ונורא זה הגיע הבוקר שהיה נורא לא פחות. אלחנן התעטף בטלית ויצא לחצר. הוא לא הלך להתפלל. הוא עמד בחוץ עטוף בטלית נשען על הגדר, והמשיך לבכות.
הרגשתי חסרת אונים.
כולם מחכים לקידוש ואלחנן עדיין בחוץ בוכה. אלחנן לא הגיע. בסוף אבא עשה קידוש בלי אלחנן. הלב שלי פעם מהר וחזק. השאלות מילאו את ראשי.
מה זה צריך להיות?
מה קרה לאלחנן?
פתאום, כרוח סערה הוא נכנס הביתה.
אבא הגיש לו גביע מלא עד שפתו במיץ ענבים. קח, תעשה קידוש.
״ברוך...שהכול נהיה בדברו... ״אלחנן שותה... ושוטה...2
ואני מסמיקה ובוערת מבושה, רצה ומסתגרת בחדר עד להבדלה. אלחנן הגיע לחדר, נכנס למיטה ובכה.
ואחרי הבדלה.
"אבא, אני לא יודעת מה קרה! אני לא מכירה את ההתנהגות הזאת!"
ואבא ענה "גם אני לא יודע. בואי נחכה ונראה. אני חושב שאלחנן לא מרגיש טוב. אולי הלילה הוא יישן ומחר הוא ירגיש טוב." אבל גם בלילה הזה אלחנן לא נרדם, הוא המשיך לבכות בשקט. השעה שש בבוקר, אבא נקש בדלת. הוא ידע שאנחנו ערים. הוא שמע הכול.
אלחנן היה במצב שהיום אני יודעת שהוא נקרא קטטוני.3 הייתי צריכה להפשיט לו את הפיג'מה ולהלביש אותו בגדים. ואז אבא צלצל לאחי הבכור אליעזר. במילים קצרות הוא ביקש ממנו להתלוות אליו. "אנחנו לוקחים את אלחנן לירושלים, ההורים שלו צריכים לראות אותו, אולי הם יוכלו לעזור לו." הוא אמר.
אבא, אליעזר ומוטי נסעו, ואני נשארתי. דואגת. תוהה. שואלת בלי קול.
מה קורה? מה יהיה?
אחר כך סיפרו לי מה היה בדרך. אליעזר ישב מאחור ליד אלחנן, מעשה שהתברר כחכם ומציל חיים. כי אלחנן פתח את הדלת באמצע הנסיעה בכביש 2. ״איפה זרקתם את פרלה שלי?״ הוא שאל בצעקה, פתאום, לאחר שיממה שלמה שכמעט לא השמיע קולו. אליעזר תפס בו וטרק את הדלת חזרה. הם הגיעו בסוף לירושלים.
ההורים הדואגים של אלחנן נבהלו ממש. היה ניכר עליהם שהם מופתעים מאוד, עוד יותר ממה שהם כאובים.
אבא חזר לפנות ערב, וקרא לי לחדרו. התייעצתי עם ר' חיים גריינימן שליט"א (זצ"ל) והוא אמר שיש על מה להתפלל, עוד פחות משבועיים מתחיל חודש אלול וימי הרחמים והסליחות, זו ההזדמנות שלנו להתפלל, לבקש את ישועת השם ולהיוושע.
חזרתי הביתה.
אלחנן היה מנותק והגוף שלו קר. הרגשתי שהוא לא הוא. זה רק גוף, ואיפה הנשמה? משהו קרה.
כשחזרתי מאור עקיבא לירושלים, התארחתי אצל חני בת דודתי האהובה שקיבלה אותי אליה בזרועות פתוחות. אמרתי לה, "מעכשיו, אשרי יושבי ביתך..." היא צחקה.
"מה תשתי? היא שאלה, תה(א) השעה הזאת או קאווע (מאידיש: קפה) אל השם?"
"ראיתי את אלחנן. כואב לי עליו," היא אמרה. "אבל אני אומרת לך שזה יעבור לו, הוא ייצא מזה. את צריכה להיות אישה כשרה. אני יודעת שאת כזו, אבל הפעם, יותר מתמיד. את צריכה להתגייס למענו, ולאסוף את כל הכוחות שלך. שימי בצד את הצער שלך על הילדים שעדיין לא נולדו, ועל השנים שאת מחכה. עכשיו אלחנן צריך להרגיש טוב ובטוח איתך. אל תעיקי עליו. תראי שהגישה הזו תועיל לכם."
"אבל, איך אני יכולה? את יודעת כמה אכזבות יש לי כל חודש? את יודעת שאני סופרת את הימים? אני לא סופרת שנים! אני סופרת ימים! קשה לי!"
"אני יודעת שקשה לך. גם לי קשה לראות כמה את סובלת. אבל אני רוצה שיהיה לך טוב, ואני חושבת שרק זו הדרך להחזיר את אלחנן — לעצמו. את יודעת שאני תמיד כאן בשבילך. אל תספרי דברים לאלחנן. בואי ודברי איתי!"
חני היקרה! זכות זו תעמוד לה בגן עדן, עם כל הזכויות שיש לה! אם אני נשארתי שפויה (בינתיים) זה בזכותה.
אם ההתמודדות הזאת לא הייתה קשה מספיק, באה התגובה של חמותי והוסיפה קושי על קושי: "תראי, אלחנן הוא בחור רגיש. את מלחיצה אותו עם זה שאין לכם עדיין ילדים. הוא מספיק לחוץ בעצמו. את לא צריכה להוסיף. תראי לאן זה מוביל! גם הוא רוצה ילדים, מה את חושבת? הוא לא צריך לשמוע ממך כל הזמן ש'מה יהיה'? ו'מתי יהיו לנו ילדים'?"
"את צריכה להתחזק באמונה וביטחון בהשם. הוא עושה את הכול." הטיפה לי.
כן? שאלתי את עצמי בליבי, ולך חמותי היקרה יש ביטחון בהשם? אז למה את מאשימה אותי במה שקרה? את לא יודעת שהכול משמים? את לא יודעת שיש השם בעולם שהוא עשה לבעלי את המשבר? איך את מאשימה אותי במה שקרה? איך לדעתך יכולתי לדעת שזו תהיה התגובה שלו לתקופה הקשה שעברנו?
שנה חלפה. שנה של עליות וירידות. עדיין לא רציתי לדעת ולא הבנתי כלום. אפילו לא רציתי להעלות בדעתי שיש קשר בין ההתנהגות של אלחנן, בעלי היקר, לבין מחלת נפש. לאט־לאט הוא התאושש, ואני ניסיתי לשכוח את מה שהיה. ואז שוב הגיע הקיץ. שוב היו לי תוכניות לבין הזמנים. לא תוכניות מיוחדות. סתם, לנסוע לאור עקיבא. שוב, כמו תמיד.
אבל חמותי לא הסכימה.
״את זוכרת מה קרה שם בשנה שעברה?״ היא שאלה.
״כן, אני זוכרת. אבל מה הקשר?״
״אני לא יודעת מה הקשר. אבל לא כדאי לנסוע כל עוד לא יודעים אם הנסיעה גרמה לכל הפרשה.״
נשארנו בבית.